בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 15102-02-17

13 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) - מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) - מר אברהם גלאי

התובע
דוד אליאס
ע"י ב"כ עו"ד יהודה אדרי

-

הנתבעת
ריאו נתניה ביחר לגלידה וממתקים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מעיין וייס-לוי

פסק דין

תמצית התביעה
התובע הפיץ את מוצרי הנתבעת באזור חלוקה מוגדר במשך תקופה ממושכת (2/1999 – 3/2015) . בכל התקופה הוגדר התובע כסוכן עצמאי. בתביעה דנן הוא עותר כי נקבע שלמעשה התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים וכפועל יוצא מכך, נפסוק לו את זכויותיו הקוגנטיות הנובעות מתקופת ההתקשרות ומסיומה .
לטענת הנתבעת התובע שימש כסוכן עצמאי של מר אריה כרמי, קבלן הפצה של הנתבעת (להלן – מר כרמי), המחזיק בשלושה קווי חלוקה של מוצרי הנתבעת ולא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינו לבין הנתבעת.

ההליך שבפנינו
לאחר קדם משפט ולפי בקשת התובע , הודיעה הנתבעת ביום 1.10.17 כי לא אותר הסכם בינה לבין מר כרמי. ביום 17.12.17 ניתנה החלטה בבקשת התובע לגילוי מסמכים ולפיה חויבה הנתבעת, על יסוד הסכמתה, לגלות לתובע את הכרטסת שנוהלה אצלה ביחס לפעילות התובע (קניית סחורה, עמלות מכירה, החזרות. להלן – הכרטסת); נקבע כי תעודות המשלוח והזיכוי נמסרו לתובע לכאורה בזמן אמת ולכן עליו להבהיר מדוע יש לחייב את הנתבעת בגילוין; נקבע כי על הנתבעת להגיש תצהיר לגיבוי הטענה כי לא מצוי הסכם הפצה עם מר כרמי. ביום 7.1.18 אישר התובע כי קיבל את הכרטסת והודיע כי הוא כופר במפורט בה וכי תעודות הזיכוי והמשלוח "הינם כוזבים ושקריים", התובע עמד על קבלת תעודות המשלוח והזיכוי, אשר לטענתו הנתבעת יכולה להנפיק "בלחיצת כפתור". בהחלטה שניתנה באותו יום נקבע, כי התובע לא פעל בהתאם להחלטה קודמת ועל כן הבקשה לגילוי מסמכים נדחית, כאמור בהחלטה מיום 17.12.17.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, כעד תביעה יחיד. לתצהירו צירף התובע תיק מוצגים, לרבות תעודות משלוח ותעודות זיכוי.
הנתבעת הגישה שני תצהירי עדות ראשית – האחד של גב' חיה גולדקלנג, מנכ"לית הנתבעת; והשני של מר אריה כרמי.
לאחר הגשת תצהירי הנתבעת, חזר התובע וביקש לקבל את ההסכם בין הנתבעת לבין מר כרמי, בהחלטה מיום 13.11.18 שוב נדחתה הבקשה, מן הטעם שמדובר במסמך שלפי הצהרת הנתבעת אינו קיים.
ביום 16.7.19 התקיים דיון הוכחות ראשון בתיק ובו נשמעה עדותו של התובע; ביום 6.8.19 התקיים דיון הוכחות שני ובו נשמעו עדי הנתבעת.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולהלן נעמוד על עיקריהן.
עיקר טענות הצדדים
לטענת התובע, הוא ביצע תפקיד נחוץ במסגרת פעילות הנתבעת, אשר עוסקת בייצור שיווק ייבוא והפצה של גילדות וממתקים. התובע היה כפוף למרות הנתבעת וביצע את העבודה באופן אישי, ככל עובד שכיר. רוב לקוחותיו של התובע היו רשתות שיווק, אשר שילמו ישירות לנתבעת ולכן התובע לא שלט על אפשרויות הרווח שלו, או על ההזמנות שסיפק, שבוצעו ישירות מול הנתבעת. התובע לא היה בעלים של אמצעי העבודה - קו החלוקה היה בבעלות מר כרמי וכך גם המשאית עליה נהג התובע ו אשר הנתבעת מימנה, באמצעות השתתפות בהוצאות קנייתה. התובע לא היה רשאי לעשות שימוש פרטי במשאית ולא יכול היה למכור מוצרים של חברות אחרות . התובע לא יכול היה לקבוע את ההנחות על המוצרים. לתובע לא הייתה גמישות בעבודה המאפיינת עצמאי , אלא שהוא עבד תחת פיקוח הדוק.
המנכ"לית העידה באופן בלתי אמין וסתרה עצמה בעדותה. מחקירתה עלה כי התובע הלין על ההסכם עמו. גם טענתה ביחס לרווחי התובע התבררה כמוגזמת. התובע השתכר למעשה פחות משכר המינימום.
התובע היה חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת לא היה כל שוני בינו לבין נהגים שהנתבעת מעסיקה כעובדים שכירים. התקופה הממושכת של הקשר בין הצדדים יצרה תלות כלכלית של התובע בנתבעת, כאשר בהתאם לחוזה המשולש בין התובע לבין הנתבעת ומר כרמי, היה התובע מוגבל בעיסוקיו, בימי עבודתו, במוצרים שמכר, בלקוחות עימם עבד וכיו"ב.
לטענת הנתבעת, עיקר עיסוקה הוא ייצור הגלידות והממתקים ואילו את עבודת ההפצה היא מבצעת באמצעות חברות הפצה וקבלנים עצמאיים. אין בנתבעת אף עובד שכיר המבצע עבודה מסוג זה. מדובר בהתנהלות אופיינית לשוק הרלוונטי, ובתי הדין לעבודה קבעו כי היא לגיטימית.
כך, שלושת קווי ההפצה של הנתבעת באזור השרון מצויים בבעלותו של מר כרמי עוד משנת 1977. קן הפצה אחד מבוצע על ידי מר כרמי עצמו והשניים הנוספים באמצעות סוכני משנה. ההפצה מבוצעת באמצעות משאיות בבעלות מלאה של מר כרמי , למעט ארגז הקירור שסופק על ידי הנתבעת, ואין כל יסוד לטענת התובע כי הנתבעת משתתפת בקניית הרכבים , ולו בעקיפין.
התובע היה עצמאי עוד קודם להתקשרות עם הנתבעת וההתקשרות בינו לבין מר כרמי נוצרה על רקע יחסים עסקיים שהיו ביניהם. כפי שמר כרמי גייס את התובע להיות סוכן הפצה, כך גם גייס את זה שבא לאחריו.
בין התובע לבין מר כרמי הייתה מערכת הסכמית מחייבת ובין התובע לבין הנתבעת יש הסכם בקשר לאספקת שירותי הפצה, אשר התובע העמיד לטובת הבטחת התחייבויותיו ערבות בנקאית, שטר חוב, ערבות אישית וצ'ק פתוח. בסיכומיו זנח התובע את הטענה כי מדובר בהסכמים שתחולתם לשנה בלבד ובעדותו אישר שהם חלו עד סיום ההתקשרות בין הצדדים, תוך שהתובע חידש את הערבויות שנתן מעת לעת. בנוסף, התובע נשא בכל הוצאות המשאית.
התובע מעולם לא טען במהלך תקופת ההתקשרות כי יש לראות בו עובד הנתבעת.
התובע התנהל כעסק עצמאי – התמורה שלו הי יתה הפער בין מחיר הרכישה מהנתבעת למחיר המכירה ללקוח. מהכרטסת עולה כי התובע רכש סחורה בסכום של כ-2 מיליון ₪ בשנה. לתובע היה שיקול דעת, גם אם מוגבל, ביחס למתן הנחות ללקוחות. התובע יכול היה להרחיב את מעגל הלקוחות לפי שיקול דעתו. הנתבעת מעולם לא שילמה תשלומים לתובע והוא לא הנפיק לה חשבוניות. את עמלות ההפצה שלו לרשתות ואולמות אירועים, היה התובע מקבל באמצעות זיכוי בכרטסת. לקוחות אחרים היו משלמים ל תובע ישירות. התובע אף אישר שחלק מהתשלומים בוצעו בהמחאות לפקודת אשתו. כאשר יתרת החוב של התובע הייתה גבוהה, הוא העביר תשלום לנתבעת להפחתתו.
התובע היה רשאי לבצע את העבודה באמצעות אחרים ואף אישר שלעיתים עשה זאת. מנגד, התובע לא השתלב עם עסקיה ועובדיה של הנתבעת, לא היה מפוקח על ידי עובדי הנתבעת, לא סר למרותם והקשר המקצועי שלו התמצה עם עובד המחסן ומנהל הכספים. התובע הגיע לשטחי הנתבעת בהתאם לצרכיו ולזמני העבודה שקבע לעצמו, התובע לא דיווח על היעדרות או על שעות עבודתו.
לחלופין, התובע אינו זכאי לסעדים המבוקשים – הוא אישר שעזב את עבודתו מרצונו ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים; הוא לא הוכיח את השכר על בסיסו חישב את התביעה (10,000 ₪).
התובע השיב לסיכומי הנתבעת. בעיקרם של דברים חזר על טענותיו בסיכומיו והוסיף כי הנתבעת ומר כרמי פעלו יחדיו על מנת לגרום לתובע להתפטר.
דיון והכרעה
העובדות שהוכחו
מאז שחרורו של התובע מהצבא הוא עוסק מורשה ומשנת 1988 ועד שהחל לעבוד בעבודה נשוא התביעה היה בעלים של חנות מכולת בנתניה (עמ' 9, ש' 5). מר כרמי היה ספק של חנות המכולת וציין באוזני התובע כי "בריאו מחפשים מחלק". התובע אשר ממילא תכנן באותו זמן לעזוב את חנות המכולת, החליט להיות מחלק סחורה של הנתבעת (שם; עמ' 28, ש' 7).
מר כרמי אינו עובד הנתבעת ובינו לבינה קיימת התקשרות (כאמור, לא הוצג הסכם כתוב) מאז שנות ה-70', לפיה הוא בעלים של שלושה קווי חלוקה של הנתבעת . מר כרמי רשאי לבצע את החלוקה בעצמו או באמצעות אחרים ועל פי רוב שניים מהם מבוצעים באמצעות אחרים ואחד באמצעות מר כרמי עצמו.
ביום 14.2.99 נחתמו בין התובע לבין מר כרמי שני הסכמים – האחד בנוגע להשאלת המשאית של מר כרמי לתובע לצורך חלוקת מוצרי הנתבעת בלבד והשני בנוגע להשאלת קו החלוקה; וכן הסכם בין התובע לבין הנתבעת ביחס לשיווק מוצרי הנתבעת בקו החלוקה (נספחים 1-3 לתצהיר הנתבעת).
התובע טען שהחל לעבוד בעבודה הנדונה בחודש 10/1998. משלא הציג כל ראיה לנטען, אנו מקבלים את טענת הנתבעת, הנתמכת בהסכמים בין הצדדים, וקובעים כי עבודתו של התובע בוצעה בין 2/1999 ל-3/2015.
עם תחילת ההתקשרות בין הצדדים ובמהלכה העמיד התובע לנתבעת ערבויות (סעיף 24 לתצהיר גולדקלנג; סעיף 6 להסכם בין התובע לבין הנתבעת ).
המשאית עליה עבד התוב ע הייתה בבעלות של מר כרמי (סעיף 39 לתצהיר התובע). לא מצאנו תימוכין בראיות שבפנינו לטענת התובע בסיכומיו, כי הנתבעת השתתפה בעלות רכישת המשאית (וראו: עמ' 24, ש' 21) ולכן אנו דוחים טענה זו . התובע נשא בכל הוצאותיה השוטפות של המשאית לרבות דלק, ביטוח, טסט ותיקונים (סעיף 49 לתצהירו; עמ' 6, ש' 22). ארגז הקירור שהותקן על המשאית היה בבעלות הנתבעת ונשא לוגו של הנתבעת. הנתבעת הייתה אחראית לתקינותו של ארגז הקירור, אך התובע נשא בעלויות הביטוח שלו (סעיף 48 לתצהירו) והשתתף בעלויות הטענתו (סעיף 24 לתצהירו) .
עיקר עבודתו של התובע נעשה מול רשתות שיווק. ההתנהלות מול רשתות השיווק הייתה כזו שהתובע מספק להן את הסחורה בתיאום מראש בינו לבינן והתשלום עבור הסחורה הועבר ישירות מרשתות השיווק לנתבעת, שכן רשתות השיווק נהגו לשלם לנתבעת במרוכז ולא עבור כל סניף בנפרד (עמ' 6, ש' 29 ; עמ' 22, ש' 23). לתובעת שולמה קיבל עמלת הפצה בשיעור 7%-10% מהכנסות הנתבעת (סעיף 57 לתצהיר התובע; סעיף 20 לתצהיר גולדקלנג), אשר נזקפה לזכותו בכרטסת (עמ' 7, ש' 13) , כנגד חיוביו בגין משיכת סחורה.
לקוחות פרטיים שילמו ישירות לתובע עבור הסחורה שסיפק להם והתובע הנפיק להם חשבונית על שמו (סעיף 50 לתצהירו; עמ' 6-7).
בסעיף 47 לתצהירו טען התובע כי לא היה חופשי להתקשר עם לקוחות, אלא בהתאם לרשימת לקוחות של הנתבעת. בסעיף 27 לתצהיר גולדקלנג נטען שאמנם התובע היה מחויב לרשימת הלקוחות המוסדיים של הנתבעת ואולם היה לו חופש פעולה ביחס ללקוחות פרטיים . מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי יכול היה להוסיף לקוחות, גם אם בתיאום עם הנתבעת (עמ' 6, ש' 30).
התובע לא ביצע עבור הנתבעת עבודה נוספת, פרט לעבודת ההפצה של הסחורה בקו החלוקה המוגדר שלו. לטענת התובע הוא התקין לעיתים פרגולה עם לוגו הנתבעת אצל הלקוח ו סידר את מקרר הגלידות של הנתבעת אצל הלקוח (סעיף 35-36 לתצהירו). לטענת הנתבעת לא הותקנו פרגולות אצל לקוחות בשנים האחרונות וממילא לא התובע עשה כן (עמ' 19, ש' 19). בהעדר ראיה לתמוך בטענת התובע בעניין זה, אין בידינו לקבל את טענתו. לפיכך, אנו קובעים כי עבודתו של התובע התמצתה בחלוקת סחורה ללקוחות.
התובע לא דיווח, לנתבעת או למר כרמי, על נוכחות או על היעדרות (עמ' 11, ש' 5). יחד עם זאת שעות עבודתו הוכתבו על ידי שעות העבודה של הרשתות עמן היה מתואם (שם). התובע קבע את הזמנים בהם העמיס את המשאית, לפעמים מספר פעמים ביום, לפעמים ימים בהם לא העמיס כלל (עמ' 13, ש' 1-8).
התובע מעולם לא פנה אל הנתבעת בבקשה להיות עובד שכיר ולא ידע לומר אם מועסק בנתבעת עובד שכיר בתפקיד מקביל (עמ' 9, ש' 1-3). בין הצדדים התנהלו דיונים בנוגע לעמלות התובע אך לא ביחס למעמדו.
התובע ביצע את עבודתו באופן אישי, למעט פעמים בודדות בהן אחיו נהג על המשאית. התובע לא העסיק עובדים לצורך ביצוע העבודה (סעף 47 לתצהירו). טענת הנתבעת כי בנו של התובע עבד עבורו לעיתים, לא הוכחה. יחד עם זאת, התובע לא חויב לבצע את העבודה באופן אישי. בהסכמים בין הצדדים אין דרישה כאמור והתובע לא טען אחרת.

מעמדו של התובע בנתבעת
"היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי. (ראו עע 300274/06 שאול צדקא נ' מדינת ישראל – גלי צה"ל פד"ע לו 625).
כמו כן, על פי ההלכה, בחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד מתבצעת לפי המבחן המעורב, כאשר המרכיב הדומיננטי והמועדף בו הוא מבחן ההשתלבות. את המסקנה המשפטית יש לחלץ מבחינת משקלם המצטבר של מכלול המבחנים."
עע (ארצי) 176/09 ז'וזט מואב נ' תפנית וינד בע"מ , מיום 9.11.10.
מבחן ההשתלבות נבחן בשני היבטים – חיובי ושלילי. על פי מבחן ההשתלבות החיובי, מקובל לבחון האם מבצע העבודה הוא חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל. הובלת מוצרי הנתבעת יכולה להשתלב בעבודתה הארגונית של הנתבעת ויכולה להוות עבודה חיצונית, שכן עבודתה הייחודית של הנתבעת הינה בייצור המוצרים, בעוד שהובלתן היא בעלת היבט טכני בלבד ואין לנתבעת ייחוד לגביו. אין מדובר אפוא בליבת עיסוקה של הנתבעת, המעידה מעצם מהותה על השתלבות בעבודת הנתבעת.
יתרה מכך, וכאן העיקר, עבודתו של התובע לא בוצעה בדומה לעובד, אשר סר להוראותיו של המעסיק, בהתאם לצרכי העבודה, אלא לצורך מתן שירות מוגדר של הובלת מוצרי הנתבעת ללקוחותיה בקו חלוקה מסוים. כפי שהראינו לעיל, חרף ההתקשרות ארוכת השנים בין הצדדים, התובע לא ביצע מעולם עבודה אחרת פר ט לחלוקת סחורה בקו חלו קה מוגדר, על משאית מוגדרת. הנתבעת לא הייתה חופשיה להעביר את התובע לקו חלוקה אחר, בהתאם לצרכיה, או לעבודה על כלי רכב אחר ועל כגון דא נפסק זה מכבר כדלקמן:
"בשל מהות ההתקשרות בין הנהג לבין האגודה, אין להביא בחשבון את הנהג בארגון הכללי של העבודה באגודה, כפי שכל מעביד רשאי להביא בחשבון כל נהג שהנו "עובד" מעובדיו. אין להעבידו מעת לעת ולפי הצורך בעבודה שאינה נהגות, או בנהגות בכלי רכב של האגודה, אף אם תנאי העבודה אינם גרועים מהתנאים שבהם הוא עובד - הן מבחינת המעמד והמאמץ, והן מיתר הבחינות - ובשלב זה נתעלם משאלת שכר עבודה שכלל לא ידוע מהו; הטעם לדבר הוא שהנהג לא יסכים לכך שהמשאית שלו תושבת. כן ברור שאין להעביד את הנהג בעבודות נהגות במשאית אשר לו, אך לא תמיד בהובלת בשר, אלא לעתים גם בהובלת מוצרי חלב, משקאות וכו', שהרי אין הדבר בא בחשבון מטעמים המובנים לכל, והקשורים במיוחד במשאית. מכאן שאין הנהג מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של האגודה, אין לשבצו בארגון העבודה הכללי, במסגרת כישוריו ותנאי העבודה המחוייבים, וכל זה באשר אין הוא קיים, ביחסיו עם האגודה, אלא בצירוף המשאית אשר לו."
דיון לג/72-3 (ארצי) אגודה צרכנית שיתופית תל-אביב בע"מ נ' שמואל גרטנהויז, פד"ע ה 141, 147 (1973) (להלן – עניין גרטנהויז).
אשר למבחן ההשתלבות השלילי, במסגרתו נבחנת השאלה האם למועסק עסק עצמאי אותנטי, נפסק בעניין גרטנהויז כי "בענף התובלה, הבעלות על הרכב או זכות אחרת להחזיק ברכב ולהפעילו, הם ודאי מסימני ההיכר המובהקים ל"עסק עצמאי"". כאמור, התובע שאל את המשאית (כאמור, ממר כרמי, לא מהנתבעת) לכל תקופת ההתקשרות הנדונה ובמהלכה הוא זה שנשא בכל הוצאותיה. משכך, הרי הוא זה שהיה הבעלים באמצעי הייצור העיקרי של עבודתו, דבר המצביע על מעמדו כבעל עסק עצמאי ולא כעובד שכיר.
בפסקי דין רבים בעבר, ניתן משקל רב לבעלות בכלי ההובלה, כמצביעה על היותו של מועסק עצמאי ולא עובד שכיר. וראו:
ע"א 454/71 יהושע ולנסי נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פ"ד כו(2) 322 (1972) (נהג הובלה להובלת בטון של הנתבעת, אשר נהג על משאית בבעלותו והמערבל שהותקן עליה שייך לנתבעת).
דב"ע (ארצי) נה/3-14 יחזקאל טבח נ' מוצרי תכן חב' לשיווק בע"מ, מיום 7.2.1995 (בעל משאית אשר ביצע הובלות לחברה).
ע"ע (ארצי) 300049/98 ז. וילשטיין בע"מ נ' עיזבון המנוח מדרכי תהילה ז"ל, פד"ע ל"ד 83, 89, מיום 21.3.1999 (מוביל ציוד משרדי בלעדי, אשר המשאית בבעלותו).
עב (ת"א) 8291/01 יהודה יעקב נ' יבולים נכסי ש. שרון 1964 בע"מ, מיום 18.1.2005 (נהג להובלת סחורה חקלאית, שבעבר היה שכיר של הנתבעת, עד שרכש משאית והמשיך לעבוד כעצמאי).
סע (י-ם) 11595-10-10 אהוד יונה נ' חוגלה שיווק 1982 בע"מ, מיום 15.7.15 (מפיץ ומוביל סחורה של הנתבעת, אשר היה בעברו עובד הנתבעת).
בתוך כך, במספר מקרים דומים נקבע כי עבודת ההפצה של מוצרי גלידה /חלב, במשאית בבעלות המפיץ עם ארגז קירור בבעלות היצרן, הינה עבודת עצמאי ולא שכיר, באופן המעיד על המקובל בענף הנדון. וראו: עב (ת"א) 6161/02 טולדנו ברוך נ' שטראוס שיווק בע"מ , מיום 16.3.2003; עב (ב"ש) 1579/06 הטל ריצ'רד נ' מחלבת נהריה שטראוס , מיום 21.8.2008; עב (י-ם) 2589/04 סינאי משה נ' שטראוס שיווק בע"מ , מיום 18.1.2010; תעא (ת"א) 8757/07 הרצל גפני נ' נגה גלידות, מיום 30.11.2011 (4 תביעות מאוחדות); סעש (ת"א) 26818-07-16‏ ‏ משה ז'וז'יאן נ' גלידת שטראוס בע"מ , מיום 18.6.20.
היותו של התובע בעל עסק עצמאי נלמד גם מהעובדה שהחל בהתקשרות עם מר כרמי ועם הנתבעת כבעל עסק עצמאי, אשר מודע היטב למשמעות המעמד, על כלל היבטיו; מההסכמים עליהם חתם עם הנתבעת ועם מר כרמי ובעיקר מהתנהלותו מול מר כרמי והנתבעת במהלך השנים – העמדת ערבויות לרכישות שביצע מהנתבעת וניהול הכנסותיו בהתאם לרצונו (התובע היה מקבל תשלומים מלקוחות פרטיים ומחליט אימתי להפקידם לחשבונו ואימתי להעבירם לנתבעת, לצורך כיסוי רכישותיו ממנה).
התובע אף הנפיק חשבוניות ללקוחות, דיווח לרשויות כעצמאי, זקף הוצאותיו כנגד הכנסותיו והתנהל גם בהיבטים אלו כעצמאי לכל דבר.
במהלך כל תקופת ההתקשרות התובע לא קיבל מהנתבעת כל תשלום. הסחורה שמכר ללקוחות נרכשה (גם אם רעיונית) על ידו, בשונה מעובד אשר מוכר סחורה השייכת למעסיק עד שלב הרכישה של הלקוח. הכנסתו של התובע צמח ה מהפער בין מחיר הרכישה של הסחורה לבין המחיר שנקבע ללקוח הקצה (מחיר המכירה). העובדה כי הנתבעת קבעה את הפער, אין בה כדי לשנות ממבנה ההתקשרות, המאפיין עצמאי ולא עובד שכיר (השוו: (דב"ע נב/254-3 פריץ חיים ואח' נ' מפעל הפיס ואח' פד"ע כו, 372 ).
גם התחייבות של התובע לבלעדיות לנתבעת, אשר מנגדה ניתן לתובע קו חלוקה מוגדר, אין בה כדי להצביע לבדה על יחסי עובד ומעסיק, שכן התחייבות לבלעדיות מקובלת גם בהתקשרות על קבלן עצמאי (השוו: עע (ארצי) 615/05, 632/05 ד"ר שמואל פרידלנד נ' שירותי בריאות כללית , מיום 3.8.06 ).
בטרם סיום נציין כי התובע טען בעלמא כי השתכר פחות משכר המינימום וזאת בניגוד לתביעתו, המבוססת על טענה לשכר בסך 10,000 ₪ לחודש. מכל מקום, מעמדו של אדם כעצמאי או כעובד אינו נבחן אל מול שכר המינימום, שכן יכול אדם להיות עצמאי ולהשתכר מעט מאוד, מבלי שהדבר יזכה אותו בשכר מינימום. שכר המינימום הינו תוצאה של קביעת המעמד ולא אמצעי לקביעתו.
על יסוד כלל האמור לעיל, אנו דוחים את הטענה כי בין התובע לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעסיק.
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"א, (13 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

מיכל נעים דיבנר
שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר אברהם גלאי