הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 13528-03-17

26 יולי 2021

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל
נציג ציבור (עובדים) מר אהרון קונפורטי
נציג ציבור (מעסיקים) מר מנחם הוכמן

התובע
gebreyesus yoh atsbaha
ע"י ב"כ: עו"ד יניב אלנקרי
-
הנתבעות
1. גמא הוד שירותים ואחזקה בע"מ,
ח.פ. 514597558
ע"י ב"כ עו"ד: לילך נרקיס
2. ט.ש. - טוב שם משטחים ואריזות בע"מ
ח.פ. 511710519
ע"י ב"כ עו"ד: שחר דור

פסק דין

בפנינו תביעה כספית אשר הוגשה על ידי התובע ואשר עניינה גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.

רקע עובדתי:

התובע, מבקש מקלט מאריתראה, שהה בישראל מספר שנים ועזב את הארץ ביום 15.3.2017.
הנתבעת 1 עוסקת במתן שירותי אבטחה, ניקיון וכח אדם.
הנתבעת 2 עוסקת בתחום משטחי העץ והאריזה.
בין הנתבעות נחתם הסכם למתן שירותי שמירה וסיור ביום 14.11.2012, על פיו התחייבה הנתבעת 1 לספק שירותי סיור באתר המוחזק על ידי הנתבעת 2 ואשר מצוי בכביש חולדה – מזכרת בתיה (להלן – ההסכם).
התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 בתפקיד שומר וביצע עבודתו בחצרי הנתבעת 2.

טענות התובע בתמצית:

התובע טען כי עבד בשורות הנתבעות החל מחודש מרץ 2009 ועד ליום 28.2.2017. סה"כ 7 שנים ו/או כ-82 חודשים. עבד בתפקיד שומר בחצרי הנתבעת 2, 12 שעות עבודה ביום.

בסיום עבודתו השתכר התובע 5,500 ₪ לחודש.

התובע טען כי שכרו שולם על ידי הנתבעות ביחד. עם זאת טען כי בכל תקופת עבודתו הנתבעת 1 שילמה את שכרו וכי הנתבעת 2 פעלה ליצור "חיץ" מדומה בינו לבינה באמצעות הנתבעת 1.

התובע טען עוד כי הנתבעת 2 מעסיקתו בפועל ומעסיקתו במשותף עם הנתבעת 1 בשל עבודתו בחצריה; מכוח חובתה להקפיד כי שכרו וזכויותיו הסוציאליות מובטחות ומשולמות ומכוח סעיף 12 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 על פיו, בחלוף 9 חודשי עבודה התובע נחשב עובד של הנתבעת 2 לכל דבר ועניין.

עוד טען התובע כי בעניינו חל צו הרחבה בענף הניקיון ו/או צו הרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה ו/או המלאכה הזעירה ו/או התעשייה ו/או כח אדם ו/או השמירה ו/או העץ ו/או החקלאות במצטבר או לחילופין.

טענות הנתבעת 1 בתמצית:

הנתבעת 1 טענה כי ברשותה רישיונות לפעול כקבלן שירות בכח אדם והשמת עובדים וכי זהו עסוקה העיקרי.

לטענתה, התובע הועסק על ידה החל מיום 1.12.2012. מחודש נובמבר 2009 ועד חודש נובמבר 2010 עבד בחברה אחרת הקשורה לבעלים בנתבעת 1: חברת ג.מ.א הוד בע"מ, ח.פ. 513339820 (להלן – חברת גמא הוד) והוצב בחברת נסי תעשיות מזון בע"מ. תביעת התובע ביחס לתקופה זו התיישנה ברובה.

מיום 1.12.2012 ועד חודש נובמבר 2013 הוצב התובע בחברת נסי תעשיות מזון בע"מ ובענף הניקיון, תעשיה וכו'. בהצבתו באתרים אלו עבד התובע שעתית והשתכר שכר מינימום אשר התעדכן כדין. במידה ועבד שעות נוספות קיבל תמורתן שכר כדין. כמו כן קיבל החזר הוצאות נסיעה והכל כעולה מתלושי השכר.

בחודש נובמבר 2013 ביקש התובע להפסיק עבודתו בנתבעת 1 במהלך היום כי מצא עבודה בעצמו. הנתבעת 1 הציעה לו לעבוד בתפקיד סייר בשעות הלילה, בין היתר בחצרי הנתבעת 2.

מחודש פברואר 2015 הוצב התובע בתפקיד סייר בחצרי הנתבעת 2 בלבד. זאת כי לטענתו מצא דירה באזור סמוך. עבודתו כסייר היתה 4 סיורים בלילה באתר מסוים. כל סיור ארך לכל היותר 5 דקות באתר וכרבע שעה כולל הגעה לאתר וחזרה ממנו. זאת במשך 5 לילות באמצע השבוע. בסופי שבוע הנתבעת 2 העסיקה שומרים מטעמה. הסיורים בוצעו באמצעות אופניים חשמליים שהיו לתובע. הלילה הוגדר בין השעות 23.00 ועד 05.00 בבוקר ובהתאמה הסיור הראשון החל בשעה 23.00 ולאחריו בכל שעתיים, במשך רבע שעה, עד השעה 05.00 בבוקר.

בגין עבודתו כסייר בחצרי הנתבעת 2 השתכר התובע כ-5,000 ₪ נטו כולל רכיב נסיעות בסך 250 ₪ נטו. שכר זה פוצל החל מחודש נובמבר 2015 ועד לסיום תקופת עבודתו של התובע בנתבעת 1. עד לסיום עבודתו בנתבעת 1 נשאה זו האחרונה בתשלום שכרו של התובע.

בתחילת חודש ינואר 2017 ניתן נגד הנתבעת 1 צו עיקול ותפיסה, מכוח סעיף 112א לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, על ידי בית משפט השלום בראשון לציון. פעולה זו עצרה את פעילות הנתבעת 1 בחשבון הבנק שלה. משכך, התובע סיים עבודתו בנתבעת 1 ועבר לעבוד בנתבעת 2 באופן ישיר. עוד טענה הנתבעת 1 כי כיום היא פעילה וסולבנטית.

טענות הנתבעת 2 בתמצית:

הנתבעת 2 טענה כי אינה מכירה כלל את התובע באופן אישי ולא התקיימו בינה לבינו יחסי עובד ומעסיק. לטענתה היא לא קיבלה אותו לעבודה, לא היתה אחראית לזכויותיו וכי התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם רק בשנת 2012 ולא ידוע לה מתי הועסק התובע על ידי הנתבעת 1.

מבירור שערכה טענה הנתבעת 2 כי התובע עבד בנתבעת 1 כסייר ומתוקף תפקידו ערך ביקורות באתר של הנתבעת 2 ובאתרים נוספים באזור. היה עליו, כפי שהיה על סיירים נוספים, לבקר באתר בשעות הלילה ולבצע סיורים על מנת למנוע גניבות של משטחי עץ המיוצרים על ידי הנתבעת 2 כמו גם ציוד שבמקום.

הנתבעת 2 הדגישה כי היו מספר סיירים מטעם הנתבעת 1 אשר התחלפו ואין בידיעתה או בשליטתה מי שובץ ומתי שובץ ואין ולא היה לה שום עניין בשיבוץ התובע או אחרים.

מדובר בשירות חיצוני שניתן לנתבעת 2 על ידי הנתבעת 1. זו האחרונה היתה מעסיקתו של התובע ולא מדובר בהעסקה במשותף או במזמין שירות יחיד כי אם בחברה שקיבלה שירותים מהנתבעת 1 על ידי עובדיה שביצעו סיורים במקומות נוספים. הנתבעת 1 הציגה האישורים הנדרשים להיותה בעלת רישיון למתן שירותי סיור והעסיקה עובדים שלה.

עוד טענה הנתבעת 2 כי כל הקשר בין התובע לבין נציגיה היה טלפוני מידי פעם וכי למיטב ידיעתה התובע הועסק בעבודה נוספת בדרך כלל בשעות היום.

לקראת סיום יחסי העבודה, בשלהי חודש ינואר 2017, הוטלו עיקולים על כספים המגיעים לנתבעת 1 אצל הנתבעת 2. מאחר וחברת הביטוח מחייבת את הנתבעת 2 להחזיק סייר באופן שוטף – בשיתוף עם הנתבעת סוכם כי הנתבעת 2 תשלם לתובע סך 5,500 ₪ ותקזז סכום זה מהכספים המגיעים לנתבעת 1 ממנה. בשל כך בלבד מסרה הנתבעת 2 בידי התובע סכום זה והוא חתם על מסמך על פיו אין ולא היו יחסי עבודה בינו לבין הנתבעת 2 והסכום ששולם לו הוא על חשבון הנתבעת 1.

לבסוף טענה הנתבעת 2 כי לא היתה אחראית בשום אופן לזכויות התובע, לשכרו ולתנאי העסקתו ואין לה כל ידיעה באשר לתנאים אלה.

ההליך:

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית. לרגל עזיבתו את הארץ, נקבעה עדות מוקדמת של התובע ליום נסיעתו, 15.3.2017. באותו היום, לבקשת התובע נמחקה התביעה נגד הנתבעת 1 ובהעדר הופעה מצד הנתבעת 2 – התקבל תצהיר התובע מבלי שהוא נחקר עליו. על החלטה זו הגישה הנתבעת 2 ערעור לבית דין זה (ע"ר 30190-03-17) ובמסגרתו קיבלו הצדדים את המלצת בית הדין לפיה, ככל שהנתבעת 2 תבקש לחקור נגדית את התובע, תוכל לעשות זאת במסגרת שלב ההוכחות בדרך של הוועדות חזותית (וידאו קונפרנס) (ראו פסק דין מיום 4.5.2017).

במהלך הדיון ביום 27.2.2018 צורפה הנתבעת 1 לתביעה מחדש.

ביום 27.10.2019 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ניסים ברנס (להלן – מר ברנס) מטעם הנתבעת 2. ביום למחרת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ג'אבר אבו כאשף (להלן – מר אבו כאשף) מטעם הנתבעת 1.

התובע ומר אבו כאשף נחקרו ביום 30.12.2020. מר ברנס נחקר ביום 11.2.2021.

לאחר מכן, הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:

הדיון יתמקד תחילה בטענות הצדדים לענין תקופת עבודת התובע. לאחר מכן בשאלת מיהות המעסיק ואחריות הנתבעות. לבסוף נדון ברכיבי התביעה.

7.1 תקופת העבודה - מועד תחילת עבודה:
התובע הצהיר כי החל לעבוד אצל הנתבעת 1 ביום 18.3.2009 (ס' 2 לתצהירו) וחזר על גרסתו זו גם בחקירתו (עמ' 18 ש' 16 – 22 וכן בעמ' 19 ש' 21 – 30 לפרוטוקול).

התובע הציג דו"ח מעקב רכבים (נספח לתצהירו), נושא כותרת: ג.מ.א אבטחה ואשר מתייחס לתאריכים שמיום 6.3.2009 ועד 28.1.2010. בחקירתו הפנה התובע לדו"ח זה (עמ' 19 ש' 10 ו-29 לפרוטוקול) והעיד כי נרשם בכתב ידו (עמ' 20 ש' 24 – 25 לפרוטוקול). מר אבו כאשף נחקר על טופס זה והעיד כי הוא מכיר את הטופס. התוכן הוא לא של הנתבעת 1 ולא חתום עליו מפקח או לקוח של הנתבעת 1. עוד העיד כי זהו טופס שנועד לשימוש בחניונים (עמ' 24 ש' 17 – 30 לפרוטוקול).

התובע הפנה לשיחות שניהל בתקופת עבודתו עם מר אבו כאשף ועם מר ברנס ובנו (עמ' 19 ש' 28 – 29 לפרוטוקול).

לבקשת התובע ניתן ביום 15.6.2018 צו המורה לחברת פרטנר תקשורת בע"מ להמציא לידיו דו"ח איכון סלולרי ביחס למנוי מכשיר הטלפון הנייד שלו וזאת לתקופה שמיום 18.3.2009 ועד ליום 28.2.2017. התובע לא הגיש דו"ח האיכון שהתקבל. התובע הגיש ביחד עם סיכומיו הודעה על פיה חברת פרטנר תקשורת בע"מ שומרת מידע במשך 8 שנים בלבד ולכן המועד הראשון של דו"ח האיכון שהומצא לידיו הוא מחודש יולי 2010 ולא לפני כן. התובע לא צירף להודעתו דו"ח האיכון לתקופה שמחודש יולי 2010 אלא רק חלק מהדו"ח, באופן מדגמי, לתקופה שמיום 2.2.2011 ועד 27.11.2012 (תקופת העבודה שבמחלוקת) וכן לתקופה שמיום 8.12.2012 ועד ליום 24.5.2013 (תקופת העבודה שאינה במחלוקת). התובע לא ביקש רשות להגיש חלק מדגמי של דו"ח האיכון בכלל וגם לא בשלב כל כך מאוחר של ההליך וממילא לא קיבל רשות לעשות כן ועל כן הודעתו, כמו כן הדו"ח המדגמי שהגיש, הוצאו מהתיק (ראו החלטה מיום 18.5.2021). על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור בתיק 37566-05-21 אשר נדחתה בהחלטה של בית הדין הארצי (כב' השופטת ח' אופק גנדלר) מיום 2.6.2021.

התובע לא זימן עד מטעמו לתמוך בטענתו כי החל לעבוד בחצרי הנתבעת 2 כבר בחודש מרץ 2009 ובאופן רצוף, הגם שיכול היה לעשות כן. מר ברנס בחקירתו העיד כי התובע נהג לבוא לבקר את העובדים בחצרי הנתבעת 2, שאף הם ממוצא אריתראי (עמ' 38 ש' 23 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו, התובע לא הוכיח טענתו באשר למועד תחילת העבודה.

מר אבו כאשף הצהיר כי מחודש נובמבר 2009 ועד חודש נובמבר 2010 התובע הועסק על ידי חברת גמא הוד שהיתה בבעלותו של מר אבו כאשף. עוד הצהיר כי רק החל מחודש דצמבר 2012 הועסק התובע על ידי הנתבעת 1 (ס' 3 לתצהירו). גרסתו זו של מר אבו כאשף נתמכת על ידי תלוש שכרו הראשון של התובע לחודש דצמבר 2009 אשר צורף לתצהירו כנספח 3 ובו צוין כי התובע החל עבודתו בחברת גמא הוד ביום 1.11.2009 (לענין קבלת נספח 3 לתצהיר מר אבו כאשף – ראו החלטה מיום 13.5.2021).

התובע נשאל בחקירתו אודות תלוש השכר נספח 3 לתצהירו של מר אבו כאשף והוא השיב כי בתקופה שמחודש מרץ 2009 ועד סוף חודש אוקטובר 2009 קיבל את משכורתו במזומן ממר אבו כאשף (עמ' 19 ש' 21 – 24 לפרוטוקול). התובע לא העיד עד מטעמו לתמוך בטענתו זו.

התובע צירף לתצהירו פוליסת ביטוח רפואי שערכה חברת גמא הוד לתובע בתקופה מיום 18.2.2010 ועד ליום 31.1.2011 ואשר צורפה לתצהיר התובע. מר אבו כאשף הצהיר כי בפוליסה זו אין כדי ליצור רצף ביחסי העבודה כי הפוליסה נערכה מלכתחילה לשנה אך התובע סיים עבודתו בחברת גמא הוד בחודש נובמבר 2010 (ס' 18 לתצהירו). הצהרתו זו לא נסתרה.

מכל המקובץ עד כה עולה כי קודם ליום 1.12.2012 הועסק התובע על ידי חברת גמא הוד (עם או בלי הפסקה) אשר אינה נתבעת בתיק. התובע לא הוכיח כי קודם ליום 1.12.2012 הוא הועסק על ידי הנתבעת 1 ו/או הוצב בחצרי הנתבעת 2.

משכך, גרסת התובע כי החל עבודתו ביום 18.3.2009 אצל הנתבעות – נדחית.

גרסת הנתבעת 1, לפיה התובע החל לעבוד בשורותיה רק ביום 1.12.2012 נתמכת על ידי תלושי השכר של התובע אשר צורפו לכתב ההגנה של הנתבעת 1 (נספח 3) ובהם צוין כי תחילת עבודת התובע ביום 1.12.2012.

אכן, בחקירתו העיד מר אבו כאשף כי התובע "התחיל לעבוד אצלנו בחברה ב-11/09" (עמ' 25 ש' 5 לפרוטוקול). לטעמנו אין בכך כדי לסתור את גרסתו. סביר בעינינו כי דבריו אלו נאמרו לאור כך שהוא היה או עדין הינו בעלים גם בחברת גמא הוד (ולא רק בנתבעת 1).

הנתבעת 2 טענה כי אינה מכירה כלל את התובע; כי לא קיבלה אותו לעבודה, לא העסיקה אותו, לא היתה אחראית לזכויותיו ולא היתה ערה לתקופת עבודתו. ביום 14.11.2012 התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1 לקבל שירותי סיירות אך לא ברור לה אם התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 ממועד ההתקשרות בהסכם או קודם לכן או לאחר מכן (ס' 6.2 ו-6.8 לכתב ההגנה). משכך, לנתבעת 2 אין גרסה באשר למועד תחילת עבודת התובע.

בנסיבות אלו, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת 1 כי התובע החל לעבוד אצלה ביום 1.12.2012.

7.2 תקופת העבודה - תקופת הצבת התובע בחצרי הנתבעת 2:
התובע הצהיר כי כבר מתחילת עבודתו ביום 18.3.2009 הוא עבד כשומר במפעל של הנתבעת 2 (ס' 5 לתצהירו). התובע הצהיר כי בכל תקופת עבודתו קיבל הוראות ממר ברנס; כי בנו של מר ברנס ששמו בן ואשתו של מר ברנס ששמה יעל עבדו במקום; שהיה שם אדם בשם דוד שאסף פסולת עץ מהמקום וכי שכר ממר ברנס, תמורת דמי שכירות, חדר מאוד קטן, אולי 3 צעדים מכל מקום, שלא היה בו מזגן (ס' 8 – 11 ו-13 לתצהירו). דהיינו, מגרסת התובע עולה כי הוא הכיר היטב את חצרי הנתבעת 2.

בחקירתו חזר התובע על גרסתו זו והעיד שהחל את עבודתו בחצרי הנתבעת 2 וסיים את עבודתו שם (עמ' 18 ש' 18 – 20 לפרוטוקול). הוא העיד כי לן בחצרי הנתבעת 2 (עמ' 18 ש' 32 לפרוטוקול) וכי משכורתו נקבעה בהתחשב בכך ששכר החדר ממר ברנס (עמ' 19 ש' 1 – 4 וכן עמ' 21 ש' 17 – 18 לפרוטוקול). הוא נשאל באשר לטענת הנתבעת 1 אודות ההפסקה בעבודתו מחודש נובמבר 2010 ועד חודש דצמבר 2012 והוא העיד כי עבד בכל תקופת העבודה הנטענת על ידו באופן רצוף ותמיכה לכך ניתן למצוא בשיחות שניהל במהלך התקופה עם מר אבו כאשף, עם מר ברנס ועם בנו של האחרון. כמו כן העיד שלא עבד בשום מקום אחר מלבד אצל מר אבו כאשף ומר ברנס (עמ' 19 ש' 27 – 33 לפרוטוקול). הוא העיד כי בחברת נסי תעשיות מזון עבד במשך שבועיים בלבד וכי בצומת ביל"ו ובמועצה דתית רחובות לא עבד כלל (עמ' 20 ש' 1 – 6 לפרוטוקול). הוא העיד כי יעל, אשתו של מר ברנס, בדקה את דו"חות ביקורת רכבים שרשם (עמ' 20 ש' 23 לפרוטוקול) והוא העיד כי מר ברנס היה אומר לו מה לעשות ולשים לב אם משאית היתה צריכה להגיע או אם נראה משהו במצלמה (עמ' 21 ש' 7 – 9 לפרוטוקול).

משמע, בחקירתו חזר התובע על גרסתו כי הוצב בכל תקופת עבודתו בחצרי הנתבעת 2 וכי הכיר היטב את חצרי הנתבעת 2 גם מן הטעם שלן ובילה שם מרבית זמנו.

מר ברנס הצהיר כי התובע מעולם לא הועסק על ידי הנתבעת 2 וכי היא כלל לא יודעת מהי תקופת עבודתו. היא לא קיבלה אותו לעבודה ולא היתה אחראית כלל לזכויותיו (ס' 3 ו-4 לתצהירו). עוד הצהיר כי לא ברור לו כלל אם התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 ממועד התקשרותה עם הנתבעת 2 בהסכם או קודם לכן או לאחר מכן (ס' 7 לתצהירו) וכי על פי טענות הנתבעת 1, התובע הוצב במקומות אחרים (ס' 5 לתצהירו). דהיינו, הנתבעת 2 לא הציגה גרסה משלה באשר למועד הצבת התובע בחצריה. בעדותו אישר מר ברנס כי הוא לא יודע אם התובע הוצב בחצרי הנתבעת 2 על ידי הנתבעת 1 בתקופה שמשנת 2012 ועד שנת 2017 (עמ' 35 ש' 9 – 11 לפרוטוקול).

ביום 14.11.2012 נחתם הסכם התקשרות בין הנתבעות אשר על פיו התחייבה הנתבעת 1 לספק שירותי סיירות לנתבעת 2 (נספח לתצהיר מר ברנס).

מר ברנס הצהיר כי עניינו של הסכם ההתקשרות הוא שירות חיצוני שניתן לנתבעת 2 על ידי הנתבעת 1. האחרונה היא המעסיקה של התובע ואין מדובר בהעסקה במשותף או במזמין שירות יחיד אלא בקבלת שירות מהנתבעת 1 על ידי עובדיה שביצעו סיורים במקומות נוספים (ס' 10 לתצהירו).

מר ברנס אישר בחקירתו כי עד להסכם מיום 14.11.2012 הנתבעת 2 לא התקשרה עם הנתבעת 1 בקשר למתן שירותי סיור (עמ' 37 ש' 28 – 31 לפרוטוקול). לשאלתנו העיד מר ברנס כי אחרי הדרישה של חברת הביטוח הוא התקשר עם חברות אחרות לאורך השנים בקשר למתן שירותי סיור (עמ' 38 ש' 3 – 4 לפרוטוקול).

מר כאשף הצהיר כי התובע החל עבודתו בנתבעת 1 ביום 1.12.2012 באתרים שונים (ס' 5 לתצהירו). החל מחודש נובמבר 2013 הוצב גם בחצרי הנתבעת 2 לתפקיד סייר בלילה (ס' 6 לתצהירו) והחל מחודש פברואר 2015 הוצב באופן קבוע בחצרי הנתבעת 2 עד סוף חודש דצמבר 2016. תמיכה לכך נמצאת בתלושי השכר (נספח 3 לכתב ההגנה של הנתבעת 1) לחודשים פברואר 2015 ועד דצמבר 2016, בהם מצוין כי התובע מוצב בחצרי הנתבעת 2.

מר אבו כאשף העיד כי ההסכם לא התייחס ספציפית לתובע אלא לסייר באופן כללי והוא או המפקחים מטעמו קבעו מי יסייר בחצרי הנתבעת (עמ' 28 ש' 28 – 31 לפרוטוקול). עדותו זו של מר אבו כאשף עומדת בסתירה לתלושי השכר (נספח 3 לכתב ההגנה של הנתבעת 1) מהם עולה כי החל מחודש פברואר 2015 הוצב התובע בתפקיד סייר בחצרי הנתבעת 2 בלבד.

בחקירתו נשאל מר אבו כאשף באשר לפיקוח על עבודתו של התובע והוא העיד כי היה עושה לתובע ביקורות פתע, כי קיימים דו"חות ביקורת וכי הוא יציג אותם (עמ' 24 ש' 6 – 14 לפרוטוקול). עוד העיד מר אבו כאשף כי יש ברשות הנתבעת 1 טופס הודעה לעובד עליו הוחתם התובע בעת קבלתו לעבודה; טופס 101 עליו חתם התובע (עמ' 25 ש' 6 – 13 לפרוטוקול). למרות זאת מסמכים אלו לא הוצגו.

עוד הצהיר מר אבו כאשף כי עקב תקלה טכנית במחשבי הנתבעת 1 לא ניתן לדלות פרטים לגבי העסקת עובדיה בתקופות עבודה מוקדמות ועל כן אין באפשרותו להציג נתונים מדויקים לגבי העסקת התובע באתרי עבודה שונים (ס' 14 לתצהירו). בתמיכה להצהרתו זו צורף לתצהירו אישור מיום 11.11.2013 בדבר פגיעת מתקפת וירוסים במחשב הנתבעת 1 כנספח 6 אלא שאישור זה לא התקבל לתיק (ראו החלטה מיום 13.5.2021).

בנסיבות אלה, בהן אין בידי הנתבעת 1 כדי להוכיח מועדי הצבתו של התובע בחצרי הנתבעת 2 ואין בידי הנתבעת 2 גרסה משלה בסוגיה זו ולא עלה בידי התובע להוכיח טענתו כי הוצב בחצרי הנתבעת 2 בכל תקופת עבודתו (התובע לא הציג דוחות איכון) – אנו מוצאים לנכון לקבל את המפורט בתלושי השכר ולקבוע כי התובע הוצב בחצרי הנתבעת החל מחודש פברואר 2015 ועד למועד סיום עבודתו ביום 28.2.2017.

הצבתו בתקופה זו שנמשכת כשנתיים מתיישבת עם עדות התובע, ממנה עולה הכרות עמוקה שלו את הנתבעת 2, את מנהלה ובני משפחתו ואת ההתנהלות בחצריה.

מעדות מר ברנס עולה כי הוא הכיר את התובע על אף ניסיונו להציג מצג שהוא רק ראה את התובע. מר ברנס ניסה ליצור קשר עם התובע (עמ' 33 ש' 22 לפרוטוקול). מר ברנס העיד כי התובע בא לבקר את הפועלים האריתראים שלו; מר ברנס ידע להעיד כי התובע עבד בשטיפה, בניקיון דירות ואצל כל מיני אנשים במזכרת בתיה וכי הוא, מר ברנס, שוחח עמו מחוץ ובתוך חצרי הנתבעת 2 (עמ' 34 ש' 6 - 29 לפרוטוקול). מר ברנס העיד כי הוא זוכר את השמות של חלק מהסיירים שהוצבו בחצרי הנתבעת 2, כמו שמו של התובע, ואלה אף שמורים אצלו בטלפון הנייד (עמ' 35 ש' 17 – 19 לפרוטוקול). מר ברנס העיד כי אשתו ובנו עובדים אתו בעסק ומשנשאל אם הם מכירים את התובע ניסה מר ברנס להתחמק ממתן תשובה והשיב כי שטח העסק גדול והתובע בא לחברים שלו שם והיתה הכרות עמו אך לא יותר מזה (עמ' 36 ש' 1 – 6 לפרוטוקול).

מר ברנס הצהיר כי תוקף אשרת השהיה של התובע היא עד ליום 7.5.2017 וצירף עותק ממנה (ס' 24 לתצהירו) ובחקירתו אישר כי התובע הציג אותה בפניו. כמו כן ידע מר ברנס להעיד כי התובע דובר את השפה העברית ולהערכתו התובע גם קורא עברית (עמ' 37 ש' 7 – 12 לפרוטוקול). מעדותו זו עולה כי מר ברנס הכיר את התובע באופן אישי וידע עליו פרטים אישיים רבים.

מר ברנס העיד כי בחצרי הנתבעת 2 יש שני שערים. שער ראשון עשוי מברזל וניתן לעבור אותו ללא קושי ואילו בשער השני, שהוא פנימי יותר, נהג משאית שמגיע אליו צריך להמתין בצד עד שפותחים לו בבוקר ובבוקר פותחים את השער עובדים שלנים בחצרי הנתבעת 2. מר ברנס נשאל אם יש רישום של הרכבים שנכנסים ויוצאים והוא ניסה להתחמק ולבסוף העיד כי הנתבעת 1 ערכה רישום כזה "פעם ב-" (עמ' 36 ש' 16 – 28 לפרוטוקול). בכך גם חיזק טענת התובע כי היה צורך בשומר בשער שיפתח למשאיות בבוקר וינהל רישום שלהן. ראו גם עדותו המתחמקת של מר ברנס כאשר נשאל על דו"ח ביקורת הרכבים שצורף לתצהיר התובע ואשר דנו בו עוד קודם (עמ' 38 ש' 11 – 17 לפרוטוקול).

עוד העיד מר ברנס כי היו לו סיירים של הנתבעת 1 וגם עובדים שלו שנמצאים בחצרי הנתבעת 2 במשך 24 שעות ביממה (עמ' 38 ש' 1 לפרוטוקול); כי פיקח שיעמדו בדרישותיו אם כי, העיד, התקשר למר אבו כאשף לצורך כך (עמ' 38 ש' 6 – 10 לפרוטוקול).

מר ברנס העיד כי התובע מעולם לא שכר ממנו חדר ולאחר מכן העיד כי "יש בודקה של 2 מטר על 2 מטר, רבע קונטיינר כזה, עם אור, תו לא. מה נעשה בפנים? לעולם לא אגיד לך, אני לא יודע". הבודקה ממוקמת בכניסה לחצרי הנתבעת 2 כבר 20 שנה (עמ' 38 ש' 30 – 36 ועמ' 39 ש' 3 לפרוטוקול).

מר ברנס אישר בחקירתו כי היה מגיע לחצרי הנתבעת 2 "איזה סייר, היה בא לוקח ממני פסולת עץ, הייתי נותן לו" (עמ' 39 ש' 22 לפרוטוקול). בכך חיזק את הצהרת התובע בס' 11 לתצהירו.

מעדותו של מר ברנס עולה אפוא כי הוא הכיר היטב את התובע וידע אודותיו פרטים רבים; מר ברנס לא סתר את גרסת התובע באשר לדו"ח ביקורת רכבים; לא סתר את לינת התובע בבודקה ואפילו תמך בגרסת התובע כי אשתו ובנו של מר ברנס עובדים אתו בעסק וכי היה סייר שבא לחצרי הנתבעת 2 לקחת פסולת עץ.

הצבת התובע בתקופה זו של שנתיים בחצרי הנתבעת 2 וההכרות ההדדית שהתפתחה בתקופה זו בין התובע לבין הנתבעת 2 ומי מטעמה - מסבירה את הבחירה שלה להעסיק דווקא את התובע בחודשים ינואר ופברואר 2017 ולא סייר/עובד אחר של הנתבעת 1. זאת כאשר נבצר מהנתבעת 1 לספק לנתבעת 2 שירותי סיירות באותם חודשים.

משכך, אנו קובעים כי התובע הוצב בחצרי הנתבעת 2 מחודש פברואר 2015 ועד ליום 28.2.2017.

7.3 תקופת העבודה - מועד סיומה:
א. התובע הצהיר כי סיים את עבודתו אצל הנתבעות ביום 28.2.2017 (ס' 2 לתצהירו). בחקירתו חזר התובע על גרסתו ולא סתר אותה.

מר אבו כאשף הצהיר כי בתחילת חודש ינואר 2017 ניתן צו עיקול ותפיסה נגד הנתבעת 1 ומשכך סיים התובע לעבוד בנתבעת 1 ועבר לעבוד בנתבעת 2 באופן ישיר (ס' 11 ו-12 לתצהירו).

בחקירתו העיד מר אבו כאשף כי סיים לעבוד עם התובע ועם הנתבעת 2 בסוף שנת 2016 (עמ' 27 ש' 10 לפרוטוקול). תמיכה לכך נמצאת בשתי חשבוניות אשר הונפקו על ידי הנתבעת 1 לנתבעת 2 תמורת סך של 8,424 ₪ כל אחת, בחודשים נובמבר ודצמבר 2016 (נספחים לתצהיר מר ברנס).

בחקירתו אישר מר אבו כאשף כי הוא זה שרשם בכתב ידו מסמך מיום 8.2.2017 אשר צורף לתצהיר מר ברנס לפיו אישר לנכות (כנראה, הכתב לא ברור. א.ה) מחשבונו סך של 5,500 ₪ עבור משכורת לחודש ינואר 2017 עבור התובע שעבד בחצרי הנתבעת 2. בחקירתו העיד מר אבו כאשף כי שכר זה היה עבור עבודת התובע בחודש ינואר 2017 וכי הנתבעת 2 הוציאה לתובע תלוש שכר (עמ' 29 ש' 9 – 19 לפרוטוקול).

מאידך, מר ברנס הצהיר כי בשלהי חודש ינואר 2017 הוטלו עיקולים על כספים המגיעים לנתבעת 1 מהנתבעת 2. מאחר וחברת הביטוח חייבה את הנתבעת 2 להחזיק סייר, הוא פנה למר אבו כאשף ולבקשת האחרון שילמה הנתבעת 2 לתובע ישירות סך של 5,500 ₪ פעמיים. זאת לאחר שהתובע חתם על מסמך המאשר כי תשלומים אלו הם עבור תשלומים המגיעים לו מהנתבעת 1 וכי הוא אינו עובד של הנתבעת 2 (ס' 13 לתצהירו). מהמסמכים שצורפו לתצהיר מר ברנס עולה כי התובע קיבל סך של 5,500 ₪ בהמחאה משוכה על ידי הנתבעת 2, שמספרה 80038103 מיום 20.2.2017; סך של 5,500 ₪ בהמחאה משוכה על ידי הנתבעת 2, שמספרה 80038182 מיום 2.3.2017.

הנתבעת 1 לא הציגה אסמכתאות על הטלת העיקולים וגם לא הציגה חשבוניות מס שהונפקו לנתבעת 2 בחודשים ינואר-פברואר 2017 המעידים על ניכוי הסך של 5,500 ₪ בכל אחד מחודשים אלו מהכספים המגיעים לה מהנתבעת 2 עבור שירותי סיור.

גם הנתבעת 2 לא הציגה אסמכתאות לכך שקיבלה מהנתבעת 1 סך של 11,000 ₪ בגין תשלומיה לתובע עבור שכרו בחודשים ינואר-פברואר 2017.

מכאן, אנו מסיקים כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 ברציפות מיום 1.12.2012 ועד ליום 31.12.2016. בתקופה שמיום 1.1.2017 ועד 28.2.2017 הועסק התובע על ידי הנתבעת 2. בשתי תקופות העסקתו אלה, באופן רצוף, הוצב התובע ועבד בחצרי הנתבעת 2.

לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת 1 בסיכומיה, לפיה היא העסיקה התובע החל מחודש דצמבר 2012 ועד חודש ינואר 2017 (ס' 9 – 11, 14 ו-25 לסיכומים). טענתה זו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות והראיות בתיק, כפי שהובאו לעיל וגם כפי שהובאו על ידי הנתבעת 1 עצמה בס' 10 לסיכומיה. לכן אנו דוחים אותה.

תפקיד התובע:

התובע הצהיר כי עבד בתפקיד של שומר בחצרי הנתבעת 2 וכי במהלך עבודתו זו היה מבצע סיור כל שעה ו/או שעתיים, בודק שאף אחד לא נכנס לשטח הנתבעת 2, שאין אירועי שריפה ושהמשאיות והמכונות נמצאות והכל תקין (ס' 5 ו-6 לתצהירו).

חיזוק לגרסתו זו של התובע נמצאה בדו"ח ביקורת רכבים שצורף לתצהירו וגם בחשבוניות המס שהנפיקה הנתבעת 1 לנתבעת 2 (נספחים לתצהיר מר ברנס) עבור שירותי שמירה. חשבוניות מס אלו הונפקו בהתאם להסכם ההתקשרות בין הנתבעות.

בחקירתו נשאל התובע והעיד כך:
"ש. אני אומרת לך שאתה לא עבדת כל שעה, שעה וחצי שעתיים, כי הזמן של הסיור עורך (צ.ל. אורך. א.ה) לכל היותר 20 דקות, מה יש לך לומר על זה? עשית 4 סיורים לכל היותר וכל סיור ערך 20 דקות, וחוץ מזה לא עבדת. מה יש לך לומר על זה?
ת. אני אשאל אותך שאלה כזאת, לשמור זו עבודה או לא? אני שומר בשער שרכבים לא ייכנסו ושלא ייגנב משהו, הסיור הוא חלק מהעבודה, חלק מהשמירה, כל כמה זמן עושה את הסיור שהכול בסדר וחוזר לשמירה.
ש. אז אתה אומר שבזמן שלא עשית סיור לא היית בדירה של ניסים, היית במתחם?
ת. בשביל לשמור על השער אני יושב על הכיסא ליד הדירה שלי.
ש. יכול להיות שהיית לפעמים נכנס לדירה שלך אוכל שותה ונח?
ת. מכין לי קפה ויוצא" (עמ' 20 ש' 7 – 16 לפרוטוקול).

מר אבו כאשף הצהיר כי התובע, בתפקידו כסייר, היה צריך לבצע 4 סיורים בלילה, כאשר כל סיור ארך לכל היותר 5 דקות באתר וכרבע שעה אם כוללים הגעה וחזרה לאתר וזאת במשך 5 לילות בשבוע (ס' 9 לתצהירו). גרסה זו של מר אבו כאשף סותרת את הסכם ההתקשרות. שם התחייבה הנתבעת 1 לספק לנתבעת 2 חמישה סיורים בלילה.

אנו מתרשמים כי עבודת התובע בחצרי הנתבעת 2 לא הסתכמה בביצוע סיורים בלבד ולא משנה אם היה עליו לבצע 4 או 5 סיורים בלילה. הנתבעת 1 לא טענה כי עבודת התובע הסתכמה בשעת עבודה אחת בלילה (רבע שעה כפול 4 סיורים). התובע היה נוכח במקום העבודה וזמין לעבודה במשך משמרת לילה שלמה, כאשר במהלכה הוא סייר וגם שמר. מכאן שגרסת התובע סבירה בעינינו ואנו מעדיפים אותה על פני גרסת הנתבעת 1 וקובעים כי התובע עבד כסייר וכשומר.

שעות עבודת התובע במהלך יום עבודה:

התובע הצהיר כי שעות עבודתו היו משעה 19.00 בערב ועד 07.00 בבוקר שלמחרת, בכל ימות השבוע. ביום שישי משעה 15.00 ועד שבת בשעה 07.00 בבוקר וחוזר שוב לעבוד במוצאי שבת בשעה 19.00 (ס' 12 לתצהירו). לאחר סיום משמרתו בשעה 07.00 בבוקר הלך לישון (ס' 15 לתצהירו).

התובע חזר ואישר גרסתו זו בחקירתו (עמ' 17 ש' 1 – 4, עמ' 18 ש' 6 ובחקירה חוזרת בעמ' 23 ש' 13 – 14 לפרוטוקול).

מר אבו כאשף הצהיר כי עבודת הסיירות של התובע הוגדרה בין השעות 23.00 ועד 05.00 בבוקר. דהיינו 6 שעות עבודה אשר במהלכן אמור התובע לקיים 4 סיורים. הסיור הראשון בשעה 23.00 ולאחריו בכל שעתיים, למשך רבע שעה, עד השעה 05.00 בבוקר (ס' 8 ו-9 לתצהירו).

מר אבו כאשף העיד כי לתובע ניתנה הודעה בדבר תנאי עבודתו (עמ' 25 ש' 6 לפרוטוקול) אך הודעה כזו לא הוצגה. מכאן, שנטל הראיה להוכיח תנאי עבודתו של התובע מוטל על הנתבעת 1 (סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002).

בחקירתו העיד מר כאשף כי הוא והמפקחים מטעמו ביצעו ביקורות על עבודת התובע וכי בדוחות אלו צוינו שעות עבודתו של התובע בכל אתרי הנתבעת 1 (עמ' 24 ש' 5 – 14 לפרוטוקול). דוחות כאלו לא הוצגו. מר כאשף גם העיד כי לא היתה בוטקה בחצרי הנתבעת 2 (עמ' 24 ש' 4 לפרוטוקול). עדותו זו סותרת את עדות מר ברנס לפיה יש בוטקה במקום כבר 20 שנים (עמ' 38 ש' 31 ועמ' 39 ש' 3 לפרוטוקול) ויש בה כדי להטיל ספק בגרסתו לפיה ביצע ביקורות על עבודת התובע.

בנוסף, התובע הצהיר כי עבדו אתו עובדים בשם גלעד, רון ודן, אשר התחלפו עם הזמן (ס' 14 לתצהירו). על כך חזר גם בחקירתו ושלל את טענת הנתבעת 1 לפיה הם היו מפקחים מטעמה (עמ' 21 ש' 10 16 לפרוטוקול).

נזכיר הצהרת מר אבו כאשף כי עקב תקלה טכנית לא ניתן לדלות פרטים ממחשבי הנתבעת 1 אודות העסקתו של התובע בחצרי הנתבעת 2. בנסיבות אלו, הנתבעת 1 לא הוכיחה גרסתה באשר למספר שעות עבודתו של התובע ביום עבודה.

מודע לכך, ניסה מר אבו כאשף בחקירתו לבסס את גרסתו באשר לשעות עבודתו של התובע על הסכם ההתקשרות ולא על המצב בפועל. הוא אף העיד כי לא דיבר עם המפקחים באשר לשעת תחילת עבודת התובע וכי קיים מוקד ממוחשב שמאפשר ללקוח (לנתבעת 2) לפקח על עבודת התובע (עמ' 26 ש' 13 – 32 לפרוטוקול). אסמכתא ממוקד ממוחשב זה לא הוצגה.

גם מהסכם ההתקשרות בין הנתבעות לא עולה תמיכה בגרסת הנתבעת 1 באשר לשעות עבודתו של התובע. בהתאם להסכם, עבודת הסיור אמורה להתבצע בימי חול מהשעה 20.00 ועד השעה 06.00 למחרת בבוקר. דהיינו 10 שעות עבודה ובסופי שבוע החל מהשעה 16.00 ביום שישי ועד 06.00 בבוקר יום ראשון ובכל מקרה סוכם על 5 סיורים במהלך שעות הלילה (ס' 6 להסכם). המוסכם בהסכם דווקא קרוב יותר לגרסת התובע מאשר לגרסת הנתבעת 1. מאידך, התובע הצהיר כי עבדו אתו עובדים נוספים, כפי שצוין לעיל, אך לא פירט באילו שעות עבדו ולא זימן אותם למתן עדות לתמוך בגרסתו.

מתלושי השכר נספח 3 לכתב הגנה של הנתבעת 1 עולה כי התובע עבד 22 ימי עבודה, 186 שעות חודשיות. דהיינו כ-8.5 שעות ביום עבודה. משלא הוכח אחרת וגרסת התובע באשר ל-12 שעות עבודה ביום לא נתמכת בראיות ואינה אמינה עלינו גם נוכח המוסכם בהסכם בין הנתבעות, אנו קובעים כי התובע עבד 8.5 שעות ביום עבודה, 22 ימי עבודה, 186 שעות חודשיות.

7.6 מי נתן לתובע הוראות ופיקח על עבודתו?
התובע הצהיר כי מר ברנס נתן לו הוראות בכל תקופת עבודתו (ס' 8 לתצהירו). בחקירתו חזר התובע על גרסתו והעיד כי "ניסים היה אומר לי אם יש דברים שצריך לעשות או אם משאית צריכה להגיע, או שהוא רואה משהו במצלמה הוא מתקשר ואומר לי לשים לב. גם בלילה" (עמ' 21 ש' 7 – 9 לפרוטוקול).

התובע גם העיד כי היו עוד עובדים שעבדו אתו, גלעד, רון ודן. הם היו עובדים של מר אבו כאשף "והיו משלמים את המשכורת ואומרים מה לעשות במפעל". התובע העיד שלא היו מפקחים שפיקחו על עבודתו ושלל הטענה שעבד משעה 23.00 ועד 05.00 בבוקר שלמחרת (עמ' 21 ש' 10 – 16 לפרוטוקול).

עוד נשאל התובע בחקירתו מדוע הסכים להשתכר 5,000 ₪ תמורת עבודה של 12 שעות והוא השיב: "לקחתי בחשבון שאני ישן שם ובהתאם לזה קיבלתי את השכר" (עמ' 21 ש' 18 לפרוטוקול).

בחקירתו העיד מר ברנס כי לא ידע מי מעובדי הנתבעת 1 עבד בחצרי הנתבעת 2 ממועד ההתקשרות ביום 1.12.2012 ועד סוף חודש פברואר 2017 (עמ' 35 ש' 9 – 11 לפרוטוקול). עדותו זו של מר ברנס סותרת את הצהרת מר אבו כאשף כי התובע הוצב באופן קבוע בחצרי הנתבעת 2 החל מחודש פברואר 2015 ועד סוף שנת 2016. לכן עדות מר ברנס לפיה לא הכיר ולא ידע אם ומתי עבד התובע בחצרי הנתבעת 2 – לא סבירה.

גם עדותו של מר ברנס לפיה בתחילת חודש ינואר 2017 ביקש להמשיך ולהעסיק דווקא את התובע, ולא עובד אחר של הנתבעת 1, עד ליום 28.2.2017 מעידה על היכרות טובה של מר ברנס עם התובע כעובד. מר ברנס העיד כי חוץ מהתובע הוא לא העסיק עוד סיירים בחודשים ינואר-פברואר 2017 (עמ' 35 ש' 33 – 34 לפרוטוקול).

מר ברנס העיד כי הנתבעת 2 לא התקשרה עם חברת אבטחה אחרת מלבד עם הנתבעת 1 וכי היו לו עובדים שלו שהוא ביקש מהם לפתוח את העיניים (עמ' 36 ש' 10 – 11 לפרוטוקול). עדותו זו תואמת את עדותו של התובע באשר להוראות שקיבל ממר ברנס במהלך עבודתו (עמ' 21 ש' 8 – 9 לפרוטוקול).

מעדויות התובע ומר ברנס עולה כי התובע קיבל הוראות גם ממר ברנס. מר ברנס ניסה להמעיט בכך והעיד כי היתה לו רק דרישה מידי פעם לבצע סיור. דרישת מינימום של מי שמשלם כסף. הוא רק בדק. לא נתן הוראות. הוא התקשר לדן או למר אבו כאשף וביקש ממנו לבדוק (עמ' 38 ש' 8 – 10 לפרוטוקול). בעניינו לא סביר שמר ברנס התקשר למי מטעם הנתבעת 1 כדי להורות לתובע לבצע סיור בשעה שהתובע זמין לו ונוכח בחצריו.

בנסיבות אלה אנו קובעים כי התובע קיבל הוראות הן מהנתבעת 1 והן מהנתבעת 2.

7.7 אחריות הנתבעת 2:

מר ברנס הצהיר כי התקשרות הנתבעת 2 עם הנתבעת 1 היתה בהסכם אשר עניינו מתן שירותי סיירות על ידי מי מעובדי הנתבעת 1. זאת להבדיל ממתן שירות באמצעות עובד אחד ספציפי (אספקת כח אדם) (ס' 10 לתצהירו).

הכללים לקביעת זהותו של מעסיק במערכת יחסים משולשת נקבעו על ידי בית הדין הארצי בפסק הדין המנחה שניתן בדב"ע (ארצי) נב' 30-142 אלהרינאת נ' כפר רות (9/9/92) (להלן – פס"ד כפר רות). בפס"ד רות קבע בית המשפט כך -

בהסדרי העסקה שמעורב בהם צד שלישי, בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו - תכריע תמיד השאלה - בין מי למי מתוך שלושת הגורמים הרלבנטיים (העובד, המשתמש בעבודה והצד השלישי) נוצרו במפורש או מכללא (מכוח התנהגות) יחסים משפטיים שעניינם מתן עבודה בתמורה.
בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו, הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה.
עוד על הטוען להראות כי ההתקשרות המשפטית בין המשתמש בעבודה לבין הצד השלישי לא נועדה לעקוף או להתחמק מחובות המעביד, על פי חוק, על פי הסכם קיבוצי או על-פי צו הרחבה, וכי אינה מנוגדת לתקנות הציבור או נגועה בחוסר תום לב או בפגם אחר הפוסל אותה ומאיין את תוקפה (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973). (פס"ד כפר רות, עמ' 541)

אם יורם הנטל ויוכח כי בפועל קיימים שני חוזים, במפורש או מכללא (מכוח התנהגות), בין הצד השלישי (הקבלן) לעובד ובין הקבלן למשתמש, שמטרתם תקיפה והם אינם נגועים בחוסר תום לב או פגם אחר הפוסל אותם, כי אז תיקבע זהותו של המעסיק מבין שני המעסיקים המתחרים (המשתמש והקבלן) עפ"י סימני ההיכר שנקבעו בפס"ד כפר רות, כשהעיקריים שביניהם הם אלה: (א) כיצד ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם? (ב) מי קיבל את העובד לעבודה? (3) מי קובע את תנאי ההתקבלות לעבודה ומי משבץ את העובד בעבודה? (4) מי נושא בתשלום השכר (להבדיל מביצוע טכני של התשלום)? (5) מי מפקח על עבודתו של העובד? (6) מי הבעלים באמצעי הייצור המשמשים את העובד? (7) האם העבודה שלשמה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש או למימוש פרויקט צדדי? (8) האם יש לצד שלישי עסק משלו הנותן שירותיו לאחר במסגרתו משולב העובד? (ראו רות בן ישראל, "מיקור חוץ outsourcing 'מתמקרים'" , שנתון משפט העבודה, כרך ז', 5 וראו גם דב"ע נה/2-109 דפנה לוין – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 327 וכן דב"ע נד/3-96 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ – עאבד, פד"ע כט 151).
בפסיקה מאוחרת יותר, בע"ע (ארצי) 478-09 יצחק חסידים נ' עירית ירושלים (13.1.2011) (להלן – פס"ד חסידים) נקבע כי אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות אך אין משמעות הדבר שקיימת חזקה הפוכה ועדיין נותרה על כנה דרך הבדיקה המהותית והזהירה שהותוותה בהלכת כפר רות. דהיינו, יש ליתן תוקף להתקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם (ראו ע"ע 116/03 מדינת ישראל, משרד החינוך – משה חג'בי (2.2.2006) (להלן – פס"ד חג'בי); ע"ע 328/07 ישראל אטיאס – רשות שדות התעופה (10.8.2009)) ובלשון בית הדין -
זהות המעסיק לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי אם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו. (פס"ד חסידים, ס' 25).

התובע טען כי ההסכם בו התקשרו הנתבעות הוא הסכם נפסד, שכן התמורה ששילמה הנתבעת 2 לנתבעת 1 תמורת שירותי הסיירות לא אפשרה את העסקת התובע כדין (ס' 16 לכתב התביעה).

מההסכם עולה כי הנתבעת 1 התחייבה לספק לנתבעת 2 עבודת סיור בימי חול מהשעה 20.00 ועד השעה 06.00. דהיינו, 10 שעות סיור ליום בימים א-ה. סה"כ 50 שעות בימי חול. ביום שישי מהשעה 16.00 ועד 06.00 ביום א'. דהיינו 38 שעות בסוף שבוע. תמורת שעות סיור אלה התחייבה הנתבעת 2 לשלם לנתבעת 1 סך של 8,424 ₪.

משתי חשבוניות המס אשר צורפו לתצהיר מר ברנס עולה כי הסכום של 8,424 ₪ הוא חודשי והוא כולל מס ערך מוסף. דהיינו, ללא מס ערך מוסף התמורה היא: 7,200 ₪ בגינה צריכה הנתבעת 1 לשלם מיסים שונים.

לא הוכח בפנינו שיעור המיסוי שחל על הנתבעת 1 בגין הכנסתה זו ושיעור הרווח שלה. כמו כן, לא הוכח בפנינו אם עובד אחד או יותר של הנתבעת 1 ביצע את עבודות הסיור בחצרי הנתבעת 2 במהלך חודש עבודה אחד לכן, החישוב להלן לא יקח בחשבון תוספות של שעות נוספות, שבתות וחגים. 7,200 ₪ לחלק ל-352 שעות בחודש (50 ועוד 38 שעות סיור בשבוע כפול 4 שבועות בחודש) = 20.45 ₪.

סכום זה נמוך משכר מינימום שעתי (ראו להלן בפרק השכר) ולא מכסה גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות. בנסיבות אלו, אנו מקבלים טענת התובע באשר להיות ההסכם הסכם נפסד, מה שמעיד על כך שהוא הסכם לא אותנטי.

בבחינת הקשר בין הנתבעת 2 כמזמין העבודה לבין הנתבעת 1 כספק הסיירים וביצוע הסיורים בחצרי הנתבעת 2 – נבחנת, מלבד אותנטיות הקשר, גם הלגיטימיות שלו. בפסיקה נקבע כי –

"דרישת הלגיטימיות נועדה לבחון "האם בתבנית ההעסקה 'אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה', ובכך להופכה למנוגדת ל'תקנת הציבור'" (עניין פלפל), ובכלל זאת האם מתכונת ההעסקה "פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו [של העובד] או גורעת מהן" (ע"ע(ארצי) 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידינג בע"מ - הרבנות הראשית לישראל (12.7.10)). בלשונו של חברי השופט (כתוארו אז) אילן איטח - "לבחינת לגיטימיות התבנית יש הן היבטים סובייקטיביים... והן היבטים אובייקטיביים - רוצה לומר, אפילו לא התכוונו הצדדים לקפח את העובד ופעלו מתוך מטרה לגיטימית, יש לבחון האם העסקת העובד בתבנית הנבחנת פוגעת בהשגת תכליות משפט העבודה ובכללן העקרון כי העבודה אינה 'מצרך'" (עניין פלפל). (ע"ע(ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובנין בע"מ – Goitom Twelde (9.6.2020) (להלן – פס"ד מנרב). בענין זה ראו גם (ע"ע 23525-04-19 ד.ק.א נקיון ורעיון בע"מ – Abdelkarim Ahmmed Maki (6.1.2021).

עוד נקבע בפס"ד מנרב כי –

"כן הוכרה, טרם חקיקתו של החוק להגברת האכיפה, אפשרות לפיה "הגם שהמעביד הפורמלי הוא המעביד, יוכר גם המפעיל (המשתמש) כמעביד נוסף, שאחראי גם הוא לתשלום זכויות משפט העבודה המגן שלא שולמו לעובד" (עניין פלפל, תוך הפניה לחוות דעתו של הנשיא אדלר בעניין שוואב). היינו, הוזכרה גם אפשרות חריגה להכיר ב"משתמש", על אף שלא מתקיימים בו המבחנים המסורתיים לזיהוי המעסיק, כמעסיק נוסף במשותף לצרכים ספציפיים (דוגמת אחריות לזכויות סוציאליות בסיסיות), וזאת למשל - אך לא רק - במצבים בהם קבלן השירותים או כוח האדם אינו מסוגל בפועל לשאת במחויבויותיו" (הדגשה במקור. ס' 37 לפס"ד מנרב).

בנסיבות אלה ונוכח כך שהתמורה החוזית לא מאפשרת לשלם לעובד מלוא שכרו וזכויותיו הסוציאליות כדין – הרי שעסקינן גם בהסכם שאינו לגיטימי.

נבהיר כי התובע הוא זה אשר גרס שהשכר שולם לו בהתחשב בעובדה שהוא לן בחצרי הנתבעת 2. הנתבעת 2 כמו גם הנתבעת 1 הכחישו טענה זו (ראו ס' 44 לסיכומי הנתבעת 1). בנסיבות אלה אין מקום לדיון בטענה זו במטרה למצוא בה "צידוק" לתנאי ההסכם, מה עוד שהתובע העיד כי ישן בחצרי הנתבעת 2 רק לאחר סיום משמרת והתעורר בשעה 16.00 (עמ' 21 ש' 3 – 6 לפרוטוקול).

משקבענו כי ההסכם אשר נכרת בין הנתבעות אינו הסכם אותנטי ולא לגיטימי וכי התובע הוצב ועבד בחצרי הנתבעת 2 בחלק מתקופת העסקתו אצל הנתבעת 1. קרי, מחודש פברואר 2015 ועד ליום 31.12.2016 – הרי שהנתבעת 2 נחשבת כמעסיקה נוספת שלו בתקופה זו, ביחד עם הנתבעת 1.

אחריותה של הנתבעת 2 כלפי התובע נובעת גם מהחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011. חוק זה חל על שירות שמירה וגם אם לא חל על שירותי סיירות - מטרתו המפורטת בסעיף 1 לו (להגביר ולייעל את אכיפתם של דיני העבודה) והעקרונות האמורים בסעיפים 25 ו-26 לו בדבר הטלת אחריות אזרחית על המזמין, בעניינו הנתבעת 2, ידועים עוד קודם לחקיקתו וניתן להחילם עליה.

על כן, אנו קובעים כי הנתבעת 2 חייבת במשותף עם הנתבעת 1 לשלם לתובע מלוא שכרו וכן כל זכויותיו הסוציאליות בתקופה בו הועסק על ידי הנתבעת 1 והוצב בחצרי הנתבעת 2. קרי, מחודש פברואר 2015 ועד ליום 31.12.2016.

בתקופה שמיום 1.12.2012 ועד חודש ינואר 2015 (כולל) – הנתבעת 1 לבדה שימשה מעסיקה של התובע ואחראית בלעדית לתשלום מלוא שכרו וזכויותיו הסוציאליות בתקופה זו.

בחודשים ינואר ופברואר 2017 – הנתבעת 2 לבדה שימשה מעסיקה של התובע ואחראית בלעדית לתשלום מלוא שכרו וזכויותיו הסוציאליות בתקופה זו.

שכרו של התובע:

התובע הצהיר כי שכרו בתחילת תקופת עבודתו עמד על סך 4,500 ₪ נטו ואילו בסיום עבודתו עמד על סך 5,500 ₪ (ס' 4 לתצהירו). התובע לא הצהיר על מועד הגדלת שכרו כאמור.

אין חולק כי בסיום עבודתו קיבל התובע שכר של 5,500 ₪ נטו. כך עולה מתשלומי הנתבעת 2 בחודשים ינואר-פברואר 2017.

מתלושי השכר עולה כי העלאה בשכר היתה בחודש נובמבר 2013. עד אז השתכר התובע, על פי טענתו, סך של 4,500 ₪ נטו.

מתלושי השכר עולה כי התובע עבד 22 ימי עבודה בחודש, 186 שעות עבודה בחודש. דהיינו עד חודש אוקטובר 2013 הוא השתכר 24.19 ₪ לשעה (שכר שעתי מינימום עמד על 23.12 ₪) ואילו מחודש נובמבר 2013 הוא השתכר 29.56 ₪ לשעה (שכר שעתי מינימום עמד על 28.49 ₪). משמע, התובע השתכר קצת יותר משכר המינימום.

הנתבעת 1 טענה כי שכרו של התובע עמד על 5,000 ₪ נטו אשר כלל רכיב נסיעות בשווי 250 ₪ נטו. כמו כן טענה כי "שכר היסוד פוצל רק בשלב מאוחר יותר, בחודש 11/15 ועד לסיום תקופת עבודתו בנתבעת" (ס' 12 לכתב ההגנה). מר אבו כאשף הצהיר כי מחודש נובמבר 2015 ועד לסיום עבודת התובע אצל הנתבעת 1 "נערך רישום נפרד של סכום הנסיעות ששולם בתלוש" (ס' 10 לתצהירו). בכך נמצאה תמיכה לטענת התובע לפיה תלושי השכר אשר הונפקו לו על ידי הנתבעת 1 לא משקפים את שכרו בפועל (ס' 52 לסיכומיו).

עם זאת, התובע הצהיר כי רק בסיום עבודתו השתכר 5,500 ₪ נטו לחודש (ס' 4 לתצהירו). התובע כאמור לא פירט מתי הועלה שכרו מ-4,500 ₪ ל-5,500 ₪, לא פירט הסכום שקיבל עבור נסיעות (רכיב אשר על פי הצהרת מר אבו כאשף נרשם בנפרד ולא נרשם בתלוש השכר) ולא פירט אלו רכיבי שכר (אשר אמורים להסתכם ב-500 ₪) לא פורטו בתלושי השכר.

משכך, אנו קובעים כי שכרו של התובע, החל מחודש נובמבר 2013 ועד לחודש דצמבר 2016 עמד על סך 5,000 ₪ נטו לחודש.

7.9 גמול שעות נוספות:
התובע טען כי עבד 12 שעות ביום עבודה ולא קיבל גמול שעות נוספות (ס' 7 ו-18 לכתב התביעה). התובע לא הוכיח טענתו זו ואנו קבענו לעיל כי הוא עבד 8.5 שעות ביום עבודה.

אין חולק כי התובע עבד משמרת לילה (ראו הגדרה בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), שהיא משמרת של 7 שעות. דהיינו, החל מהשעה השמינית זכאי התובע לגמול שעות נוספות.

בנסיבות אלו, הונחה תשתית עובדתית אשר שכנעה אותנו כי התובע הועסק בשעות עבודה נוספות. בנסיבות אלו יחול המקרה הראשןם שנקבע בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.2017) לישום סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 כדלקמן:

"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח".

ומכאן שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות בחודש עבור כל תקופת עבודתו, מיום 1.12.2012 ועד ליום 28.2.2017.

מתלושי השכר נספח 3 לכתב ההגנה של הנתבעת 1 עולה כי התובע עבד 186 שעות במשך 22 ימי עבודה. דהיינו התובע קיבל שכר עבור כ-8.5 שעות ביום עבודה. כמו כן התובע קיבל גמול שעות נוספות לפי 150 אחוזים בתלושי שכר של חודשים דצמבר 2012 ועד אוקטובר 2013 לפי 32 שעות נוספות בחודש ובסך הכל: 12,207.36 ₪.
התובע חישב את גמול שעות נוספות המגיעות לו לטענתו לפי שכר שעתי של 30 ₪ (5,500 ₪ לחלק ל-186 שעות עבודה חודשיות). גמול זה תואם את שכרו האחרון של התובע ועל כן אנו מקבלים אותו.

חישוב גמול שעות נוספות יהיה כדלקמן:

בעבור כל חודש עבודה מגיע לתובע 1.5 שעות עבודה נוספות לפי 125 אחוזים. דהיינו: 37.50 ₪ כפול 1.5 כפול 22 ימי עבודה. סה"כ: 1,237.50 ₪.
הואיל והתובע קיבל שכר עבור 8.5 שעות ביום עבודה, הרי שבגינן יהיה זכאי לתוספת בלבד. קרי: 7.50 כפול 1.5 שעות כפול 22 ימי עבודה. סה"כ: 247.50 ₪ לחודש גמול שעות נוספות (לפי 125 אחוזים) לחודש.

התובע זכאי לתוספת בגין שעות נוספות: 247.50 ₪ לחודש כפול 51 חודשי עבודה (מיום 1.12.2012 ועד ליום 28.2.2017). סה"כ: 12,622.50 ש"ח.

מסכום זה לא יקוזז גמול שעות נוספות לפי 150 אחוזים ששולם לתובע בתלושי השכר, באשר לא הוכח בפנינו עבור מה שולם גמול זה ולא מדובר בגמול בגין 125 % שהוא הגמול שיש לשלם בגין השעתיים הנוספות הראשונות.

בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 12,622.50 ₪ ישאו הנתבעות כדלקמן:

עבור התקופה שמיום 1.12.2012 ועד 31.1.2015 - תשלם הנתבעת 1 לתובע סך 6,435 ₪.
עבור התקופה שמיום 1.2.2015 ועד 31.12.2016 – ישלמו הנתבעות ביחד ולחוד לתובע סך 5,692.50 ₪.
עבור חודשים ינואר ופברואר 2017 – תשלם הנתבעת 2 לתובע סך 495 ₪.

התובע לא תבע פיצויי הלנה ועל כן על גמול שעות נוספות ומנוחה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה (28.2.2017).

התובע תבע גמול שעות נוספות בגין עבודה בשבתות. סעיף 7(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי לפחות 36 שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד. לכן, ככל שהתובע עבד בשעות המנוחה הוא זכאי לגמול לפי סעיף 17(א) לחוק זה. קרי: לפי 150 אחוזים.

התובע הצהיר כי עבד ביום שישי, משעה 15.00 ועד שעה 07.00 בשבת בבוקר (ס' 12 לתצהירו) ועל כך חזר גם בעדותו בחקירה חוזרת (עמ' 23 ש' 13 – 14 לפרוטוקול). ההסכם בין הנתבעות תומך לכאורה בגרסת התובע לפיה עבד שישה ימים בשבוע ובהם יום שישי עד למחרת בבוקר. עם זאת וכפי שהובא לעיל (בסעיף 7.5 של פסק דין זה), התובע הצהיר והעיד כי עבדו אתו שלושה עובדים. התובע לא פירט כיצד התחלקו שעות העבודה בינו לבינם ולא הזמין אותם למתן עדות לתמוך בגרסתו. בנוסף, בהתאם לתלושי השכר עבד התובע 22 ימי עבודה, דהיינו 5 ימי עבודה. התובע, אפוא, לא הוכיח טענתו כי עבד בשעות המנוחה ולא סתר את האמור בתלושי השכר ועל כן טענתו באשר לגמול שעות נוספות בשל עבודה בשעות מנוחה – נדחית.

פיצויי פיטורין:

התובע טען כי סיים עבודתו לאור כך שפג תוקפה של אשרת העבודה שלו בישראל והוא עזב את הארץ ביום 15.3.2017. כנגד טענת הנתבעות, לפיה אשרת העבודה שלו היתה בתוקף עד ליום 7.5.2017, העיד התובע כי יכול היה להגיע לאנגליה (אליה טס מהארץ) רק עד חודש מרץ 2017 (עמ' 16 ש' 4 לפרוטוקול). כך או כך אין חולק כי התובע סיים עבודתו מרצונו ועקב פקיעת אשרת העבודה שלו בארץ.

התובע טען כי בהתאם לצווי הרחבה שונים אותם פירט בס' 4 לכתב התביעה, היה על הנתבעות להפריש עבורו פיצויים לקופת פיצויים אישית (ס' 23 לכתב התביעה). בסיכומיו טען התובע כי יש להחיל על הצדדים את צו ההרחבה בענף השמירה בלבד.

הנתבעת 1 טענה כי סכום פיצויים צריך להשתלם על ידי הנאמן או בדרך שנקבעה בהסכם הפשרה שהושג בת"צ 11271-11-16 בפני כב' השופטת רוית צדיק (ס' 19 לתצהיר אבו-כאשף). דא עקא שהנתבעת 1 לא צירפה עותק מהסכם הפשרה ולא פירטה מהי הדרך ועל כן טענתה נדחית. הנתבעת 1 חזרה על טענתה זו בסיכומיה (ס' 47 ו-49) אך גם שם לא טרחה לפרט אותה.

הנתבעת 1 טענה כי היא חברה הנותנת מגוון שירותים במספר ענפים שונים וכי בידיה רישיונות לפעול כקבלן שירות בכוח האדם והשמת עובדים וכי זהו עיקר עיסוקה. הנתבעת 1 הגישה רישיון לפעול כקבלן כח אדם מספר 1163 תקף ליום 30.4.2018 וכן רישיון לפעול כקבלן שירות בתחום שמירה אבטחה וניקיון בלבד מספר 3855 תקף ליום 30.4.2018 (נספח 1 לכתב ההגנה).

בהתאם להסכם ההתקשרות, התחייבה הנתבעת 1 לספק לנתבעת 2 שירותי סיירות ומר אבו כאשף אישר בעדותו כי שירותים אלו סופקו על ידי עובדים שונים שלו, שהוא ומפקחיו קבעו. לאו דווקא על ידי התובע בלבד. בנסיבות אלו הנתבעת פעלה כקבלן שירות בתחום שמירה אבטחה וניקיון ולא כקבלן כח אדם וזאת בתקופת העסקת התובע מיום 1.12.2012 ועד 31.12.2016. בתקופת העסקתו בנתבעת 2 עבד התובע כשומר. על כן בענייננו יחולו צווי הרחבה בענף השמירה מיום 21.6.2009 ומיום 2.10.2014 בהתאמה בכל תקופת עבודתו של התובע (מיום 1.12.2012 ועד ליום 28.2.2017).

מהראיות עולה ברורות כי מלכתחילה כוונת הצדדים לא היתה לספק לנתבעת 2 סייר ספציפי (התובע). הנתבעות הכחישו טענה זו וגם התובע עצמו העיד כי עמו בחצרי הנתבעת 2 עבדו עוד שלושה עובדים של הנתבעת 1 (עמ' 21 ש' 12 לפרוטוקול). בנסיבות אלה לא הוכח כי עסקינן בהסכם לאספקת כוח אדם ועל כן אין רלוונטיות לצווי הרחבה בענף כוח האדם לענייננו.

בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה מיום 21.6.2009 היה על הנתבעת 1 להפריש לפיצויים עבור התובע כדלקמן:

החל מיום 1.12.2012 ועד ליום 31.12.2012 – 4.18 אחוזים. 4,500 ₪ כפול 4.18 אחוזים = 188.10 ₪.
החל מיום 1.1.2013 ועד ליום 31.12.2013 – 5 אחוזים. 4,500 ₪ כפול 10 חודשים + 5,000 ₪ כפול 2 חודשים כפול 5 אחוזים = 2,750 ₪.
החל מיום 1.1.2014 ועד ליום 31.10.2014 – 6 אחוזים. 5,000 ₪ כפול 10 חודשים כפול 6 אחוזים = 3,000 ₪.
החל מיום 1.11.2014 ועד ליום 31.12.2016 – 8.33 אחוזים. 5,000 ₪ כפול 26 חודשים כפול 8.33 אחוזים = 10,829 ₪.

סה"כ: 16,767.10 ₪.
החל מיום 1.1.2017 ועד ליום 28.2.2017 – 8.33 אחוזים. 5,500 ₪ כפול 2 חודשים כפול 8.33 אחוזים = 916.30 ₪.
ועוד גמול שעות נוספות בסך 415.14 ש"ח כפול 6 אחוזים (סעיף 9(ב)(2) לצו הרחבה בענף השמירה מיום 2.10.2014) = 24.90 ₪.
סה"כ: 941.20 ₪.
הנתבעות לא טענו להתקיימות נסיבות אשר על פי צו ההרחבה בענף השמירה לא מזכות התובע בפיצויי פיטורים.

בנסיבות אלו, הנתבעות ישלמו לתובע פיצויים כדלקמן:

עבור התקופה שמיום 1.12.2012 ועד 31.1.2015 – תשלם הנתבעת 1 לתובע סך 8,896.80 ₪.
עבור התקופה שמיום 1.2.2015 ועד 31.12.2016 – ישלמו הנתבעות ביחד ולחוד סך 7,870.30 ₪.
עבור חודשים ינואר ופברואר 2017 תשלם הנתבעת 2 לתובע סך 941.20 ₪.

על סכומי הפיצויים האמורים לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד סיום העבודה (28.2.2017) ועד לתשלום המלא בפועל.

7.11 פדיון חופשה:
התובע טען כי בגין תקופת עבודתו נותרה לזכותו יתרת ימי חופשה אשר לא נוצלה על ידו (ס' 25 לכתב התביעה).

מתלוש השכר של חודש דצמבר 2016 עולה כי התובע זכאי לפדיון של 17.83 ימי חופשה.

תעריף יום חופשה הוא לפי 5,000 ₪ שכר בסיס ועוד תוספת גמול שעות נוספות בסך 247.50 בחודש. סה"כ: 5,247.50 ₪ שכר חודשי לחלק ל-22 ימי עבודה. סה"כ: 238.50 ₪ ליום עבודה כפול 17.83 ימי חופשה. התובע זכאי אפוא לפדיון חופשה בסך 4,252.50 ₪. הנתבעות ישאו בו כדלקמן:

עבור התקופה שמיום 1.12.2012 ועד 31.1.2015 – תשלם הנתבעת 1 לתובע סך של 2,256.50 ₪.
עבור התקופה שמיום 1.2.2015 ועד 31.12.2016 – ישלמו הנתבעות ביחד ולחוד לתובע סך של 1,996 ש"ח.

התובע זכאי לפדיון דמי חופשה בגין התקופה שמיום 1.1.2017 ועד ליום 28.2.2017 לפי חישוב כדלקמן: 1.5 ימי חופשה כפול 5,247.50/22 ₪ ליום. סה"כ: 357 ₪ בו תישא הנתבעת 2 לבדה.

דמי פדיון חופשה ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד סיום העבודה (28.2.2017) ועד התשלום המלא בפועל.

7.12 דמי הבראה:
התובע תבע דמי הבראה בסך 5,978 ₪ לפי חישוב של 427 ₪ ליום כפול 7 ימים בשנה כפול שנתיים (ס' 27 לכתב התביעה).

הנתבעת 1 טענה כי שילמה לתובע דמי הבראה (ס' 35 – 41 לכתב ההגנה).

מתלושי השכר עולה כי בשנת 2016 שילמה הנתבעת 1 לתובע דמי הבראה בסך כולל של : 5,856 ₪ בחודשים מרץ ועד דצמבר 2016.

המחיר ליום הבראה עומד על סך 427 ₪ (ס' 11 לצו הרחבה בענף השמירה משנת 2014).

הנתבעת 1 תשלם לתובע היתרה בסך 122 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום סיום העבודה (28.2.2017) ועד לתשלום המלא בפועל.

7.13 דמי חגים:
התובע תבע דמי חגים עבור 64 ימי חג וטען כי עבד יום לפני החג ואחריו ככל שנדרש לכך וכי העמיד עצמו לרשות הנתבעות בכל עת (ס' 29 לכתב התביעה).

בסיכומיו סייג התובע את תביעתו לדמי חגים וטען כי הוא זכאי לרכיב תביעה זה רק ככל שיקבע שהוא היה עובד שעתי (ס' 100 לסיכומיו).

התובע עבד בשכר חודשי אצל הנתבעות ועל כן אין הוא זכאי לדמי חגים. רכיב תביעה זה נדחה.

7.14 פנסיה:
התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו לא בוצעו עבורו הפקדות של כספים לקרן פנסיה ובגין רכיב זה תבע סך של 27,720 ₪ ללא פירוט (ס' 32 ו-33 לכתב התביעה).

הנתבעת 1 טענה כי סכום התגמולים צריך להשתלם על ידי הנאמן או בדרך שנקבעה בהסכם הפשרה שהושג בת"צ 11271-11-16 בפני כב' השופטת רוית צדיק. דא עקא שהנתבעת 1 לא צירפה עותק מהסכם הפשרה ולא פירטה מהי הדרך ועל כן טענתה נדחית (ס' 32 לתצהיר אבו כאשף). בסיכומיה חזרה הנתבעת 1 על טענתה זו (ס' 47 ו-49) אך גם שם לא טרחה לפרט אותה.

הנתבעת 1 טענה כי מגיע לתובע הפרשות פנסיה בסך כולל של 23,096.64 ₪ (ס' 31 לכתב ההגנה). מעיון בחישוב שערכה הנתבעת 1 עולה כי היא התייחסה להפרשות מעסיק ועובד גם יחד.

לפי החישוב שלנו, התובע זכאי לתגמולים (חלק מעסיק) כדלקמן:

החל מחודש יוני 2013 ועד חודש אוקטובר 2013 – 5 חודשים כפול 4,500 ₪ כפול 6 אחוזים = 1,350 ₪.
מחודש נובמבר 2013 ועד 31.10.2014 – 12 חודשים כפול 5,000 ₪ כפול 6 אחוזים = 3,600 ₪.
מחודש נובמבר 2014 ועד דצמבר 2016 – 26 חודשים כפול 5,000 ₪ כפול 7 אחוזים = 9,100 ₪.
סה"כ –14,050 ₪. בחיוב זה ישאו הנתבעות כדלקמן:

עבור התקופה שמחודש יוני 2013 ועד סוף חודש ינואר 2015 – תשלם הנתבעת 1 לתובע סך של 6,000 ₪.
עבור התקופה שחודש פברואר 2015 ועד 31.12.2016 – ישלמו הנתבעות ביחד ולחוד לתובע סך של 8,050 ₪.

עבור חודשים ינואר-פברואר 2017 – 2 חודשים כפול 5,500 ₪ כפול 7 אחוזים = 770 ₪. בחיוב זה תישא הנתבעת 2 לבדה.

סכומי ההפרשות לפנסיה לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום סיום העבודה (28.2.2017) ועד לתשלום המלא בפועל.

7.15 פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר כדין:
התובע טען כי לא קיבל לידיו תלושי שכר כדין (ס' 35 לכתב התביעה).

התובע לא פירט טענתו זו בכתב התביעה וגם לא בתצהירו. התובע צירף לתצהירו 9 תלושי שכר בגין חודשים מסויימים בשנים 2013 ו-2014 ולא הסביר מדוע ברשותו רק תלושי שכר אלה ולא אחרים. כמו כן לא טען כי ביקש מהנתבעת 1 תלושי שכר וסורב.

הנתבעת 1 הכחישה טענתו זו וצירפה לכתב ההגנה כל תלושי השכר בגין תקופת העסקתו בשורותיה.

מאידך, לא הוגשו תלושי שכר עבור תקופת העסקת התובע על ידי הנתבעת 2 (בחודשים ינואר ופברואר 2017) ונוכח טענות הנתבעת 2 נראה כי לא הונפקו תלושי שכר כאלה על ידה.

בנסיבות אלו, ובהתאם לסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצוי בגין אי המצאת שני תלושי שכר בסך 1,000 ₪.

7.16 טענת קיזוז של הנתבעת 1:
הנתבעת 1 טענה כי התובע היה מבוטח בביטוח רפואי באיילון חברה לביטוח בע"מ. עלות הביטוח 417 דולר ארה"ב לחודש. הנתבעת 1 לא צירפה אסמכתאות התומכות בטענתה ואשר מעידות על תשלום דמי הביטוח ובעבור איזו תקופה.

הנתבעת 1 טענה לניכוי שליש מהסכום שהוציאה עבור ביטוח רפואי עבור התובע מהשכר שנפסק לזכותו וזאת מכח סעיף 2(1) לתקנות עובדים זרים (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001.

הנתבעת 1 לא הוכיחה טענתה זו ועל כן היא נדחית.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת 1 תשלם לתובע כדלקמן:
תוספת גמול שעות נוספות בסך 6,435 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 8,896.80 ₪.
דמי פדיון חופשה שנתית בסך 2,256.50 ₪.
דמי הבראה בסך 122 ₪.
הפרשות מעסיק לפנסיה בסך 6,000 ₪.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום סיום העבודה (28.2.2017) ועד למלוא התשלום בפועל.
הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובע כדלקמן:

תוספת גמול שעות נוספות בסך 5,692.50 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 7,870.30 ₪.
דמי פדיון חופשה שנתית בסך 1,996 ₪.
הפרשות מעסיק לפנסיה בסך 8,050 ₪.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום סיום העבודה (28.2.2017) ועד למלוא התשלום בפועל.

הנתבעת 2 תשלם לתובע לבדה כדלקמן:

תוספת גמול שעות נוספות בסך 495 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 941.20 ₪.
דמי פדיון חופשה שנתית בסך 357 ₪.
הפרשות מעסיק לפנסיה בסך 770 ₪.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום סיום העבודה (28.2.2017) ועד למלוא התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר בסך 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.

נוכח הסכומים שנפסקו לתובע בהשוואה לסכום התביעה – אנו לא עושים צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, יז אב תשפ"א , (26 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אהרון קונפורטי, נ.צ. (ע)

אירית הרמל, שופטת

מנחם הוכמן, נ.צ. (מ)