הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 13141-09-17

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור מעסיקים מר יוסף רובינשטיין

התובע:
ניסים פרץ
ע"י ב"כ עו"ד אביבה לוי
-
הנתבעת:
עמנואל ישראל טורס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד בכור

פסק דין

1. ביום 7.9.17 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעת, אצלה הועסק כנהג אוטובוס מדצמבר 2016 ועד 13.7.17.
התובע עתר להפרשי שכר 6,568 ₪; לתוספת גמול שעות נוספות 12,960 ₪; נקודת זיכוי מהאוצר 3,250 ₪; לטענתו, פוטר ללא הודעה מוקדמת ועתר ל- 4,000 ₪; אי הפרשות לקופ"ג-פנסיה 9,000 ₪; 10 ימי עבודה לחודש יולי 3,200 ₪; עוגמת נפש ואובדן מקום עבודה קודם בסך 10,000 ₪ ולהלנת פיצויי פיטורים . סה"כ עתר ל- 59,978 ₪.

לתביעתו צרף מכתב שהופנה למר "עמנואל בר אברהם ביטון", מכתב ללא תאריך ודף לוואי ולפיו, סך התביעה הוא 61,600 ₪.

2. הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה: התובע הועסק ע"י הנתבעת מ- 1.2017 ועד "להתפטרותו במפגיע" ב- 7.2017 ללא הודעה מוקדמת כדין, וסה"כ 6 חודשים.
התובע עבד בנתבעת לפני כ- 7 שנים: בנסיעתו באוטובוס שלה, כשפרצה בו אש, נטש האוטובוס וסרב להמתין לגרר, ואלמונים פרצו לאוטובוס וגנבו ציוד באלפי שקלים. אעפ"כ , הסכימה לקבלו כשפנה , ותחת התחייבותו כי הוא שיפר דרכיו.
התובע עבד כעובד חודשי, שכרו כמפורט בתלושים שקיבל מדי חודש.
זמן רב טרם התפטרותו החל במהלך מתוכנן שנועד להביא לפיטוריו.
התובע ביצע הפרות משמעת חוזרות ונשנות: נסע לביתו במהלך יום עבודה ולא ענה לטלפונים, וכתוצ אה מכך, נותרו תלמידים ללא הסעות, לא הופיע למשמרות שתואמו עמו ולא הודיע, והנתבעת ספגה קנסות מלקוחותיה; הסיע ילדים לפארק "שפיים" כחלק מקייטנה, נטש המקום וסגר הטלפון, כשהילדים נותרו מבוהלים ללא הסעה, והלקוחה לא שילמה בגין העבודה האמורה וניתקה ההתקשרות, כשמנהל הנתבעת לקח מהתובע מפתחות האוטובוס, והסיע הילדים חזרה.
לאחר מקרה זה ניתק התובע מגע וחדל מלהתייצב למשמרות.
התובע קיבל כל שכרו כמוסכם ולפי שעות העבודה בפועל; הוכחש הסכום שנתבע , ואופן חישובו. כך גם באשר לשעות נוספות. באשר לנקודות זיכוי הן לא בסמכות בית הדין, שיפנה לרשויות המס; התובע התפטר; התובע לא השלים תקופת הניסיון ולכן אינו זכאי לקרן פנסיה. התובע קיבל מלוא שכרו. התובע פעל בחות"ל, תוך גרימת נזק לנתבעת וללקוחותיה ואינו זכאי לכל פיצוי.

3. הנתבעת הגישה גם תביעה שכנגד בה תיארה כאמור לעיל ועתרה לתמורת הודעה מוקדמת ובסך 3,000 ₪; ל- 5,000 ₪ בגין הציוד שנגנב מהאוטובוס שנטש; ל- 1,000 ₪ קנס בגין אי הגעתו למשמרת עבודה ; לסך של 5,000 ₪ בגין אי תשלום יום עבודה (קייטנה בשפיים); סך 20,000 ₪ בחודש X 10 חודשים (עד הגשת התביעה) בגין הפסדי השתכרות , לאור הפסקת ההתקשרות עם ה"לקוחה" ("מקומות ואתרים בע"מ").
לתביעה שכנגד צורף מכתב הלקוחה לנתבעת, מ- 18.7.18.

4. התובע הגיש "כתב הגנה לתביעה שכנגד" ועתר לדחייתה, בהיותה חסרת תום לב.
טיעוני התובע שיקריים, ולאחר שהתובע ביקש מהנתבע לעבוד אצלו ולפיכך, עזב את "מטרופולין". התובע מציג תמונה שיקרית מטעה את בית המשפט, והכל כדי "למנוע שכרו של פועל שעמל שעות בנהיגה בכבישים המסכנים הן בחורף ובקיץ".
זו תביעת סרק ממניעים בחוסר תום לב מובהק, בטענות שקריות ואפילו יש בהם לשון הרע.
התובע מבקש רק את שכרו עבור עמלו, והתביעה שכנגד מוזרה, ללא שום בסיס ראייתי, לא בתלונה במשטרה או בתיקו האישי, "הכל סרק והטעיה מכוונת בשיטת "מצליח" " . גם המכתב שצירף מהלקוחה "הוא בדיה וניסיון עצוב להטעות". התובע התעלם במכוון וטען טענות שקריות וניסיונות להטעות ולמנוע שכרו של פועל על פי דין.
עתר לדחייה על הסף. תביעה קנטרנית, חסרת תום לב וכולה לשון הרע.
יש להטיל הוצאות ראויים לתובע שהוא הכיס העמוק, שגרר את הנתבע להוצאות מיותרות. (כך נטען, כלשונו).
יצויין כי כתב התשובה נחתם ע"י ב"כ התובע (לאחר הדיון המוקדם).

5. ביום 11.6.18 התקיים דיון מוקדם בפני כב' השופטת כרמית פלד.
ביום 12.11.18 התקיים בפניה דיון נוסף.
בהתאם להחלטתה, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית: התובע הגיש תצהירו והנתבעת הגישה תצהיר מנהלהּ (מר ביטון עמנואל; "המנהל").
ביום 30.1.20 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
משהתקבל הפרוטוקול ומשלא הוגשה בקשה לתיקונו, הוגשו סיכומי התובע ביום 20.4.20 וסיכומי הנתבעת ביום 27.4.20.

משהובא בפנינו למתן פס"ד,ומשהוברר כי הנתבעת לא שילמה האגרה לתביעה שכנגד – הורינו על תשלומה, ומשזו שולמה – הובא בפנינו למתן הכרעתנו.

בהכרעתנו נתייחס לתובע ולנתבעת ככאלה, גם בתביעה שכנגד.

6. ולהכרעתנו –

א. בטרם נכנס לעובי הקורה נבהיר כללית כי נדמה היה בעדויות כי 2 הצדדים אינם כה "ממוקדים", לא בנסיבות, לא בעובדות, ולא בטענותיהם בכתביהם.
כך, מקום שצד נדרש להפריך טענה, או טוען כנגד שאלה בנושא מסויים (מחד) ומאידך , שואל בעצמו על אותו עניין – בכך יצא כי הזיק לעצ מו כשלא השיב באותו נושא (עקב התנגדות כשנשאל הצד בחקירה נגדית). כך, ראוי להזכיר כי טענה, עובדה, רכיב וכיוצ"ב ,יש להעלות באופן ברור בכתב טענות; ואח"כ בעדויות , נדרשות ראיות להוכחת הטענות.
לא ניתן במהלך דיון הוכחות "לצפות" כי צד יפריך טענות הצד האחר, אלא הנטל על הטוען, להוכיח טענותיו , ולו לכאורה.
ודאי אין מקום לטעון טענות שלא נטענו, ולהתנסח באופן שכתב התשובה נ וּסח (או שאלה בנדון , עמ' 24-25!) .
בענייננו, בכל הכבוד, חדלו 2 הצדדים, כמפורט גם להלן.

כך גם, אין צורך להציג טענות שהן בבחינת מסקנות/הגיון ל"עֵד".
עֵד אמור להשאל אך שאלות לאימות/לשלילת עובדה.
ראוי שיִוָותרו הצדדים בלשון ובניסוח נקיים בכתביהם ובטיעוניהם.

ב. תקופת עבודה ותנאיה

טוען התובע בתביעתו כי הועסק מ"דצמבר 2016" ועד "13 יולי 2017" (סעיף 3 לתביעתו).
מנגד, עת עתר להפרשי שכר ולשעות נוספות טען "1.12.16" (פעמ יים)
ו- "13.7.17" (3 פעמים)(סעיף 10,שם).
עסקינן בתביעה שנחתמה על ידו ב- 15.8.17, קרי: כחודש לאחר סיום עבודתו.
במכתב/דף הלוואי שצרף לתביעתו טען להסכם שנערך ונחתם בינו למנהל "בחודש דצמבר 2016" , כי עד לחודש זה עבד בחברת מטרופולין כ- 7 שנים, כי סוכם על 5 ימי עבודה, 8 שעות ביום, בשכר 8,000 ₪ נטו, ולכל שעה נוספת 40 ₪ נטו.
חודש אחר כך הודיע המנהל שאינו מוכן לשלם משכורת זו וכי הוא מציע לו 7,500 ₪, עבור 10 שעות עבודה ביום, כולל גם ימי שישי (לא ציין / לא איזכר: האם נטו/ברוטו!). כך עבד עד סוף מרץ, כש בפועל שולמה לו משכורת בסיס 7,500 ₪ (שוב, אין טענה נטו /ברוטו), בלי שעות נוספות ובלי ביטוח מנהלים; המנהל התחמק מתשלומים ולא עמד בתנאי החוזה.
כתוצאה מהפרת החוזה, לקח חופש באפריל לבחון צעדיו.
המנהל שוב התקשר שישוב לעבודה, חזר בתחילת מאי (אינו מציין מתי) בידיעה ובהבטחה שהשכר ישופר. המנהל לא עמד בהסכם, לא הוציא תלושים למאי, יוני ו-10 ימי עבודה ביולי (ההדגשות הוספו).

הנתבעת "הכחישה לחלוטין" את כל סעיפי התביעה, טענה שעבד מינואר עד שהתפטר במפגיע ביולי, ללא הודעה מוקדמת, סה"כ "6 חודשי עבודה" (ההדגשה במקור), לאחר שתכנן זאת וביצע הפרות משמעת . התובע קיבל שכרו כמוסכם, לרבות שעות נוספות, כולל שכרו ליולי.

מעניין לציין כי הנתבעת אינה מתייחסת לדף שצורף לתביעה, מחד ומאידך, חוזרת על טענות העובדה הנ"ל, גם בתביעה שכנגד, וללא תוספת לפירוט העובדתי [– כדוגמת מועד התחלת העבודה, מועד סיומה, תנאי הסכם וכיוצ"ב; ו אף לא הציגה אסמכתא כלשהי רלוונטית, למעט מכתב הלקוחה, שצורף לתביעה שכנגד].

אין חולק כי הצדדים חדלו מהצגת ראיותיהם, מהעדת עדים שיכלו לאשש גרסת מי מהם [אשת התובע; נהג נוסף שהיה בבריכה בשפיים (עמ' 1 לפרוטוקול 11.6.18); לקוח].
כך, אין בפנינו איזשהי ראייה ליום בו נטש התובע, כנטען, את האוטובוס בשפיים, או שרעייתו באה לאסוף אותו מהמקום עם ילדיו, או באיזה שעה או תאריך כך ארע, או שיחת טלפון או מסרון בנדון, מהתובע למנהל, מהמנהל לתובע, מהתובע לרעייתו, וכיוצ"ב ; גם "עוד נהג שהיה איתנו במקום" – לא העיד בפנינו ; ממילא, גם הלקוחה לא העידה בפנינו.

נציין כי הנתבעת, ורק בתצהירה, מצרפת תלושי שכרו של התובע , שהודפסו כולם ב- 13.2.18. אעפ"כ , הגם שהגנתה הוגשה 3 חודשים לאחר הדפסתם – לא צורפו תלושי שכרו של התובע להגנה; אלה צורפו כאמור רק לתצהיר מנהלה , "עיתוי" שלא מנע מהנתבעת לחזור בתצהיר המנהל על גרס תה "העמומה", והלא "מדוייקת", ביחס לתקופת העסקתו של התובע, מה שהוביל , ולא בכדי, לשאלות למנהל ושוב , לתשובות , לגביהן לא הוצגה ראייה ברורה , כמתחייב!

הנתבעת אינה מתמודדת כלל עם הראייה העולה מתלוש 1.17 שהציגה
ולפיו, הנתבעת עצמה ציינה כי מועד תחילת העבודה הוא 1. 12.16! – מחד, ומאידך, עם כך שבתלוש 7.17 צויינו 22 ימי עבודה, מה שבווד אי אינו מתאים לנתון שהיא עצמה ציינה בתלוש ביחס לערך יום עבודה ! (או לערך יום עבודה בתלוש ינואר); וממילא, אינה מתאימה לגרסתה בדיון הקד"מ בדבר 7,500 ₪ נטו למשרה מלאה (עמ' 2) , או לטענה כי ביולי עבד " מספר ימים בודדים" (שם) – מה ש "אגב", גם לא מתאים לגרסת התובע עצמו , שניות קודם לכן, עת טען כי "לא שולמו לי 10 ימי עבודה לחודש יולי".

אין לדעת איפוא, מדוע במכתב הלקוחה [שנכתב כמצוין עליו ב- 18.7.18 (הגם שכביכול, נשלח בפקס, כעולה מהרישום בכותרתו, ב- 13.2.18)] מדובר בארוע מ- 27.7.17; ותוך טענה לכך שזה ארוע שני, הגם, לא צויין מתי ארע הראשון.ממילא, לא צויין מיהו הנהג שכך עשה.
ובהקשר זה: אין שחר גם לטענת התובע (בסעיף 12 לתצהירו) , כביכול, טענה הנתבעת בהגנתה כי עבד עד 1.7.17, ואף לא נטען במכתב הלקוחה כי עבד עד 23.7. מעניין כי הנתבעת אינה טוענת בהגנתה טענת עובדה ברורה – מתי ארע הארוע הנטען(אחד מני הפרות משמעת שטענה להן...)

עיון בנספח ב' לתצהיר המנהל מעלה כי אף ממנו אין ללמוד דבר: אין הוא נושא תאריך ואין בו כמתחייב – חתימת המעסיק. ממילא, לא צויין בו כלל מועד התחלת עבודה, שהרי ברי כי אם ניתן במועד כלשהו , או היווה הסכמה כלשהי בין הצדדים – ודאי ידעה הנתבעת במדוייק מהו תאריך תחילת העבודה, ולא היתה "מסתפקת" בציון חודש ושנה – שג ם הם, ולו עפ"י מסמכיה – אינו נכון!!
אין ב"הודעה" זו פירוט של יֶתר התנאים כמתחייב – שהרי אם חל "דין קיבוצי" כלשהו – הרי אינו חל "עפ"י בחירת העובד"! – כשהנתבעת יודעת היטב אם חל או לא עליה הצו הענפי (הגם שאין בפנינו כל טענה בנדון, גם לא מהתובע...).
ועוד מ"ראיות" הצדדים – התובע צירף לכתב התשובה אישור "מטרופולין" כי היה עובד עד 27.11.16. אין באישור זה התייחסות לקופ"ג עפ"י צו הפנסיה הכללי , או כי היתה בתוקף במועד סיום יחסי העבודה; ה א ותו לא.
בהתאם, לא בכדי הופנה התובע לכך, כי בפנינו אין אישור על קופ"ג ואף לא על הפקדות לפ"פ ! [ראה במשבצת אחרונה, התייחסות להפקדות לשנת 2017 – המתייחסת אך להפקדה של תגמולים עובד – מעסיק ובסה"כ 544 ₪ לחודש שכר 6/2016! ובשיעור התואם 2.5% ו- 5% מהשכר שצויין שם].
כך, אם נסמך התובע על המחאה שצרף לתביעתו ולתצהירו, המחאה ע"ס 4,000 ₪, שזמ"פ 14.7.17, אותה הפקיד ב- 13.7.17 (בשעה 15:36), כ"מוכיחה" מועד פיטוריו – הרי ברי כי אין ב"ראייה" זו , לכשעצמה, כדי הוכחה ל מועד הפסקת העבודה.

לאחר ששקלנו כל אלה (כולל לדוגמא, טופס 101 שלא הוצג לנו, משום מה) – אנו קובעים כי התובע הועסק ע"י הנתבעת מדצמבר 2016 ועד 13.7.17, כטענת התובע.
איננו קובעים, משלא שוכנענו (כטענתו החדשה של התובע, בתצהירו), כי כך היה מ- 1.12.16, פשוט משלא כך טען בתביעתו, מח ד ומאידך, משחדל להוכיח כי קיבל שכר עבודה ב- 10.1.17 בסך 6,532 ₪, כשעתר להפרש בסך 1,468 ₪ (ס' 9) וזאת, ודאי נקל היה להציג.
כך גם "מחזיקים" אנו התובע בטענת ו הראשוני ת, כי הועסק עד 13.7.17 וסה"כ 10 ימי עבודה.
לכך נוסיף: התובע לא הוכיח סכומי שכר שקיבל ומועדם, האם היה זה במזומן, בהמחאה, מתי כך, או כמה שעות עבד בכל חודש נ טען.

מנגד, הנתבעת לא הוכיחה תשלומי שכרו של התובע, ובעיקר כך, בחודשים דצמבר ויולי. ביחס לדצמבר לא הוצג על ידה תלוש (?!!) וביחס ליולי הוצג תלוש, שכזכור אי נו מתאים, לא לטענות התובע , ולא לטענותיה שלה!
ודאי כך, כשהתובע טען בס' 9 לתביעתו כי לא קיבל שכרו שעד 13.7.17 , ואף טען ל- 24 שעות נוספות בחודש זה.

בהתאם לכל האמור לעיל אנו קובעים כי הנתבעת לא הפריכה כדבעי הטענה בדבר ההסכמה לשכר (והשכר שקיבל בפועל!) ולא הוכיחה כדבעי תקופת העבודה ואף לא "הסכם" שהושג בין הצדדים, נוסחו, עיתויו, או הודעה כי נמסרה כאמור (ומתי), והכל, משהתובע טען לעובדות כאמור, ובהעדר ראייה, ולו ּ ב"הודעה לעובד", שלא שוכנענו כלל כי ניתנה לתובע ומתי. ממילא, משטוען התובע להודעת הנתבעת חודש אח"כ לשינוי שכרו – חזקה כי כזו נמסרה(אך לא הוצגה).

ממילא, משטוענים 2 הצדדים לשכר נטו, התובע ל- 8,000 ₪ והנתבעת ל- 7,500 ₪ ו כשעל פניו עולה כי 2 הצדדים מתייחסים ל"משרה מלאה" – אנו קובעים כי השכר שהוסכם הוא 8,000 ₪ נטו, ששו ּנה, "חודש לאחר תחילת העבודה" (כטענת התובע, במכתב הלוואי לתביעתו) ל - 7,500 ₪.
התובע אינו טוען במכתב זה, כי סרב לשינוי זה (או כי קיבל הודעה עפ"י שינוי זה!), או כי עזב העבודה ; בפועל טען רק " לקחתי חופש בחוד ש אפריל בחופשת הפסח לבחון את צעדי... חזרתי בתחילת מאי בידיעה ובהבטחה שהשכר ישופר..." – והנה בתצהירו אין כל אזכור לענין זה! ממילא, אין טענה לשיפור שכר, מתי, בכמה, ודאי לא להבטחה לכך.

בהתאם, שכרו הקובע החל מחודש העבודה השני הוא 7,500 ₪, משעולה לכאורה, כי הסכים בהתנהגותו, ובהעדר פנייה כלשהי, מיידית. אלא,
שמנגד, לא נעלם מעינינו כי אכן סוכם על 8,000 ₪ נטו , כעולה מעדות המנהל (עמ. 22-23) ,ולפיה, ביוני עבד התובע רק מחצית החודש ולפיכך, היה זכאי רק ל-4,000 ₪!!

משכך, אנו קובעים כי יש לחשב שכרו של התובע לחודש 12.16 לפי 8,000 ₪ נטו, גם משחדלה הנתבעת מראיות גם בנושא "הודעה כדין לעובד", וגם בהוכחת השכר ששילמה בפועל , וכך אף ביחס לחודש ים יוני- יולי 2017. ביתר החודשים, לא הוכח כי שכרו הקובע הוא 8,000 ₪, מששוכנענו כי התובע בהתנהגותו הסכים להפחתה(ומנגד, לשיטת התובע, הובטחה לו העלאה עם שובו במאי, מה שמתאים, ל"חזרת" השכר הקובע לזה שבתחילת ההעסקה).
עסקינן בתקופת עבודה סה"כ של 7.5 חודשים, בהפחתת תקופת ההעדרות באפריל -מאי(שלא ממש "כומתה" בפנינו, ולכך נתייחס , ככל שנדרש , להלן ).
נזכיר עוד כי בתלוש 1.17 צויין כי לתובע יתרת חופשה קודמת של 0.92 , מ ה שמלמד ו מוכיח כי אכן עבד, ובאופן מלא, בדצמבר 2016!

ובאשר לאופן הפסקת העבודה – לא שוכנענו לא מטענות זה ולא מטענות זה. אין חולק כי משטוען התובע כי פוטר – עליו הנטל. נטל זה לא הורם.
התרשמנו מנגד, כי חָפץ, ביוזמתו, בהפסקת עבודתו אצל הנתבעת, שעבד ה באופן לא מסודר, כטענתו (וכמוכח עקרונית בפנינו) וכי לא היה שבע רצון מהתנהלותה . כך שוכנענו כי אף הנתבעת לא היתה "מרוצה" מהתנהלותו.
בנסיבות אלה, אין לנו אלא לדחות התביעה לתשלום הודעה מוקדמת,
או לפיצוי בגין העדר שימוע כדין, או עוגמת נפש – משלא בוססו ולא שוכנענו כאמור כי פוטר.
בהתאם, נדחית התביעה המבוססת על טענת פיטורין ומנגד, אין בפנינו כי נטש/לא הודיע, או כי הנתבעת ביקשה כי ישוב לעבודתו לתקופת ההודעה המוקדמת.

ג. שכר עבודה ושכר שעות נוספות
בהתאם לקביעותינו לעיל, התובע זכאי להפרש שכר, כתביעתו ביחס לחודש 12.16 בסך 1,468 ₪ ובצרוף ה"ה וריבית כחוק מ- 7.9.17 ועד לתשלום בפועל.
כך, משהוכח בפנינו כי שכר 6.17 שולם רק בגין "מחצית " החודש, ומנגד, בתלוש, צויינו 22 י"ע – אנו קובעים כי התובע זכאי ליתרת שכר יוני בסך 4,000 ₪ (אגב כך, נציין כי בחודש יוני אין 31 יום).
ביחס ל-7.17, משאין בפנינו בדל ראייה כי השכר המופיע בתלוש 7.17 (שצורף כאמור, רק בתצהיר המנהל), אכן שולם ; וכשהתובע טוען בתביעתו ובתצהירו לכך "שלא שולם כלום" ועותר לסך 4,000 ₪ (ס' 19) – ומששכר יום עמד ע"ס 363.64 (8,000 ₪ נטו) אנו קובעים כי התובע זכאי לסך 3,636.4 ₪ נטו לחודש יולי 2017 (10 י"ע).

באשר לחודשים האחרים בהם עתר לשכ"ע או לשכר שעות נוספות – בהעדר כל ראייה לכאן או לכאן, לימי העבודה / שעות העבודה / לס כומי השכר ששולמו / לאופן תשלומם – לא מהתובע וממילא , לא הועבר הנטל להפ רכת טענותיו, לנתבעת (שכאמור, לא הו רם ולו לכאורה, בתצהירו, גם לא בסעיף 19) – נדחית תביעתו ברכיבים אלה .

כך גם איננו מקבלים עדות המנהל, כביכול, רו"ח לפי "שרירותו" רשם ימים/שכר בתלושי השכר; ודאי יודע רו"ח משמעות רישום "כוזב" במסמך.
כך גם תמוה כי המנהל אינו יודע כי התובע עתר להשלמת שכר ליולי.

ה. פנסיה ונקודות זיכוי מהאוצר
כמפורט לעיל – אין בפנינו איזשהי ראייה כי ביום 1.12.16 היתה לתובע קופת פנסיה פעילה. ברי איפוא, כי אין זכאות ל- 9,000 ₪, כטענת התובע, וכשאין בפנינו חישוב לסכום כאמור, שהוכחש ע"י הנתבעת.

בהתאם, ובהעדר ראיה (או טענה) לתחולת צו ענפי, ו מששוכנענו כאמור לעיל כי הועסק מדצמבר, אך ברי כי עסקינן ביותר מ- 6 חודשים (לא חודשי ניסיון) ומשכך, ברי עוד כי משמאשרת-טוענת הנתבעת כי סוכם על שכר נטו – ממילא, חלה עליה הפרשה מלאה לקופ"ג, לאחר 6 חודשים.
בהעדר ראייה על קופ"ג מסויימת, ברי כי התובע זכאי ל- 3 "ידות" של הפרשות, כמופיע בצו הפנסיה הכללי, לחודשים יוני ועד 13 ליולי.
אין בפנינו נתוני עבודה ביחס לחודש יוני, למעט המחאה ע"ס 4,000 ₪, שברי כי מתייחסת היא לשכר יוני (ודאי לא "הקדמת" שכר יולי! , כשביחס ליולי קבענו כאמור לעיל א ת השתכרותו ).

משכך, ומשאחוזי ההפרשה(3 ידות) סה"כ בעת הרלוונטית הם 18.5% על הנתבעת לשלם לתובע ( ליוני 4,000 ₪ + ליולי 3,636.4 ₪), סה"כ
1,412.73 ₪.

ובאשר לנקודות זיכוי מהאוצר – אך ברי כי אין הדבר בסמכותנו וממילא, אף לא הוכח הסכום / ערך ה"נקודות" שנגרעו ממנו ואיך חושב.
משכך, נדחית התביעה ברכיב זה.

ו. התביעה שכנגד
הנתבעת טענה לארוע בו נגרם לה נזק באלפי שקלים "לפני כ- 7 שנים" ועתרה ל- 5,000 ₪ = הנזק בציוד שנגנב; להודעה מוקדמת (כחצי משכורת חודשית); לקנס 1,000 ₪; לאי תשלום ע"י הלקוחה ליום האמור 5,000 ₪; להפסדי השתכרות עקב הפסקת ההתקשרות עם הלקוחה בסך 200,000 ₪.

נזכיר כי לתביעה שכנגד צורף רק "אישור הלקוחה" מ- 18.7.18, ולפיו לענייננו, ביה"ס הפסיק עבו דתו עם הלקוחה, הגיש תובענה ע"ס 5,000 ₪, והפסיק עמה (עם הלקוחה) ההתקשרות.

אין צורך להכביר מילים על כך, שאין בפנינו, ולו מסמך מהותי אחד, כמתחייב להוכחת רכיב מרכיבי התביעה שכנגד, שלא להזכיר, שאף אין בפנינו ולו תיאור עובדתי מחוייב לתביעה שכנגד.

כך, גם בתצהיר המנהל אין כדי להוכיח דבר או ראי יה רלוונטית כלשהי .
הנתבעת לא הצביעה, ולו ברמז, על כי התובע נטש עבודתו; כי נדרש המנהל לעבוד בשפיים במקומ ו; אין בפנינו רמז ראיית י לכך שביקשה כי ישוב לעבודתו; ו"למצער", מתי ארע כך.
אין בפנינו ראייה כי האוטובוס נשרף (למעט בדברי התובע), אך אין בכך,ראייה לכך כי ציוד נגנב מהאוטובוס, איזה ציוד ומה ערכו (ואגב, חרף כל דברינו ביחס לתביעה שכנגד – הנתבעת, בניגוד לאופן הצגת השאלות למנהל בח.נ.! – לא טענה כי התובע, "גנב" הציוד!!); אין בפנינו ראייה כי הוטל על הנתבעת (ע"י מי, מתי, ומכוח מה, ומהו) קנס, משהתובע לא התייצב למשמרת; ואין בפנינו ראי יה לכך שהלקוחה לא שילמה לנתבעת עבור אותו יום (מדוע וכמה, ואף לא כי הנתבעת חבה ב"נזק" כאמור !); ודאי וודאי אין בפנינו הפסדי השתכרות ו/או הפסקת התקשרות עם הלקוחה! או עיתויים להליך.

ביכרנו לא להכביר עוד מילים ביחס לתביעה שכנגד והנטען בה, סכומה, ומול העדר ראיות ומסמכים מהותיים להוכחתה!

הנה כי כן – משלא הוכח , ולו רכיב אחד , מטענות הנתבעת ואף לא לערך הכספי שנתבע – נדחית התביעה שכנגד.

ו. כללי
ברי כי אין שחר ל"הגדלת" סכום ברכיב כלשהו , מזה שנטען בתביעה! ( ראה סיכומי תובע בהודעה מוקדמת!)
כבר הערנו כי ההתנסחות, גם בסיכומים – אינה ראויה (לצערנו, גם טענות הנתבעת כך, כדוגמת רישא ס' 6 לסיכומיה!), ואין בדברי התובע בדיון המוקדם כדי הוכחת טענות הנתבעת ביחס לאירוע עם הלקוחה. מעבר לכך, גם בביהד"ע אין "במכתב" שנכתב כאמור, כדי ראייה בת משקל , ודאי לאור דברינו ביחס לתביעה שכנגד.
לא ראויה טענת הנתבעת החוזרת על טיעוניה ביחס לתקופת העבודה (ס' 10) – "מ ָשָל", אין הטענה נסתרת, ומראיותיה!
תמוהה גישת הנתבעת בסיכומיה "הנסמכת" על טענת התובע ביחס לחודש יולי – שהרי הנתבעת לא נתנה גרסה סבירה בנדון, מחד ומאידך, בראיותיה אין כל ביסוס לטענותיה עתה (מכתב הלקוחה ותלוש יולי – רישום מספר ימי עבודה!) . אף אין בפנינו הסבר, אם לטענתה עבד עד 13.7 ושכרו 7,500 ₪ נטו, הכיצד "חישבה" זכאותו ל- 2,000 ₪ נטו?! והיכן ראייה כי שילמה סכום זה?! – לנתבעת הפתרונים.

גם אם "נניח" כי ה נתבעת "פירטה גרסה ברורה" בתביעה שכנגד – ברי כי לא נדרש התובע להתייחס לכך בתצהירו, ודאי לא "להביא ראיה להפריכה"; טענה זו מבקשת "להפוך" את סדר הבאת הראיות!
ודאי אין למצוא בדבריו בדיון המוקדם "אישור חלקי" לאירוע הנטען, ובהעדר ראיות לנתבעת – ברי כי לא נדרש התובע "להציג תצהיר נגדי" , מה גם שלא נקבעה אפשרות להגשתו.

ז. סיכום
הנתבעת תשלם לתובע הסכומים שנקבעו לעיל בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה מיום 7.9.17 ועד לתשלומם בפועל.

בנסיבות אלה ומשהיה ב"התנהלות" התובעת שכנגד לדחיית התביעה שכנגד, היה ראוי לחייבה בהוצאות התובע, הגם שהתובע לא "תרם" לדחיית התביעה שכנגד. כך גם, הגם שקיבלנו חלק מהתביעה – לא שוכנענו כי התנהלות התובע, כעובד, היתה ראויה.
בשקלול כל האמור – ולאור הערותינו לעיל לאופן ניהול ההליך ולאור תוצאת ההליך העיקרי ודחיית התביעה שכנגד – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ג' תמוז תש"פ, (25 יוני 2020), בהעדר הצדדים.

מר יוסף רובינשטיין
נציג ציבור מעסיקים

שרה מאירי, שופטת-אב"ד

נחתם ע"י נ.צ. ביום 25.6.20.
ק: גלית דוד + שלי ארבל + רחל רוזה + א. צריקר.