הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ס"ע 49048-10-15

29 אוקטובר 2020

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

התובעת
גודית לים דרכון 5627937 EB
ע"י ב"כ: עו"ד דזנה
-
הנתבעים

  1. אריק בן ברוך ושות' 540193398
  2. הרצל זכאי ת.ז. XXXXX421

ע"י ב"כ: עו"ד שופס מטעם לשכת הסיוע המשפטי

פסק דין

האם יש לראות בנתבעים, או מי מהם , מעסיקיה של התובעת כמטפלת סיעודית באביו המנוח של נתבע 2, והאם היא זכאית לתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות.
אלה השאל ות הדרושה הכרעה בהליך זה.

פתח דבר
משך חודשיים התגוררה התובעת בביתו של ברוך זכאי ז"ל, אביו של הנתבע 2 (להלן גם- המנוח). התובעת טיפלה במנוח, אם כי היקף הטיפול שנוי במחלוקת, ועל כך י סופר בהמשך.

תקופה קצרה זו היא מושא הדיון בהליך שלפניי, שנמשך, למרבה הצער, כחמש שנים. תביעה לכאורה פשוטה לבירור הצריכה לקיים מספר דיונים, חלקם ארכו מספר שעות, מעל מאה בקשות הוגשו ויותר ממאה החלטות ניתנו. כך היה בכל שלבי ההליך עד לשלב הסיכומים, ואף לאחריו . חלק מהבקשות משתרע על פני עשרות עמודים, באופן החורג משורת ההיגיון. מרבית הבקשות הוגשו אמנם על ידי הנתבעים, אולם שני הצדדים האריכו שלא לצורך בטיעוניהם תוך הפלגה למחוזות רחוקים באוקיינוס הבקשות והתגובות שבתיק.

התנהלות זו הקשתה על ניהול התיק וכעת שלב ההכרעה. על מנת להכריע באופן צודק יש ללקט מתוך אלפי העמודים שבתיק את העיקר הדרוש לצורך מענה לשאלה הנדונה כמובא ברישא. שאלה זו כמעט נשתכחה מהלב למקרא תלי תלים של טיעונים , עד אשר "מרוב עצים לא יראה היער" .

על כן, במסגרת הכרעתי זו אתייחס רק לטיעוני הצדדים הרלבנטיים לעניין תוך מיקוד הסוגיות העיקריות וזניחת העניינים הטפלים.

הצדדים ותמצית העובדות
התובעת אזרחית הפיליפינים, בעלת השכלה והכשרה בראיית חשבון. במולדתה עבדה התובעת בבנק.

התובעת הגיעה לישראל בחודש ינואר 2014 (נספח ב לתצהיר הנתבע, בקשה להארכת רישיון).

בטרם הכירה התובעת את הנתבעים, היא עבדה כמטפלת סיעודית אצל שלושה מעסיקים שונים באזור באר שבע . עבודתה של התובעת אצל המעסיק האחרון בבאר שבע הסתיימה ביום 9.4.15 (נספח י"ב לתצהיר הנתבע).

הצבת התובעת אצל המעסיקים בבאר שבע נעשתה באמצעות חברת יד חרוצים (המשמשת כלשכה פרטית להבאה, תיווך וטיפול בעובדים זרים בתחום הסיעוד).

הנתבע 2 הוא בנו של המנוח (להלן – הנתבע).

המנוח (יליד 1926) היה בתקופה הרלבנטית במצב סיעודי ובעל היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד (אישור רשות האוכלוסין וההגירה מיום 13.4.15 צורף לתצהיר הנתבע ).

הנתבע מונה לאפוטרופוס לגופו של המנוח במינוי קבוע בצו מיום 6.5.15 (נספח א-3 לתצהיר הנתבע).

הנתבעת 1 היא שותפות רשומה (להלן – הנתבעת או השותפות). על פי רישומים שצורפו לסיכומי התובעת, השותפים בשותפות זו הן שתי חברות, האחת, חברת אריה בן ברוך בע"מ , והשנייה , חברת שמחון בן ברוך בע"מ.

בתקופה הרלבנטית, הנתבע והמנוח התגוררו באותו בניין מגורים באלעד . לטענת התובעת , הנתבע התגורר ביחד עם המנוח באותה דירה, ואילו לטענת הנתבע מדובר בשתי דירות נפרדות, כאשר דירתו של המנוח שכנה בקומה התחתונה ודירת הנתבע בקומה שמעליו.

ההיכרות בין התובעת לנתבע הייתה באמצעות אתר אינטרנט בשם ISAVTA. לאחר שהתקיימה פגישה בין התובעת לנתבע, נחתם ביום 17.4.15 הסכם בין התובעת לבין השותפות שכותרתו "חוזה העסקה" ועניינו העסקת התובעת כמטפלת במנוח (נספח א לתצהיר הנתבע) .

ההסכם כולל מספר תנאים, העומדים בבסיס המחלוקת בין הצדדים. על פי סעיף 4 להסכם, התובעת תועסק 6 ימים בשבוע בהיקף של חצי משרה , ועל העסקתה יחול חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951. בסעיף 17 להסכם נרשם, כי ההסכם נחתם על ידי הנאמן , אולם "כפוף לחתימת המעסיק/ תאגיד עובדים זרים, כן כפוף ולאחר קבלת כל אישורי העסקה כדין של כל רשויות מדינת ישראל הנוגעות בדבר. כאשר עד לאותו המועד תיחשב המטפל/ת לאורחת בלבד, במקרה כזה המטפל/ת מוותר/ת בזאת על כל טענה ו/או תביעה מכל מן וסוג שהוא כנגד הנאמן ו/או מי מטעמו ".

התובעת התגוררה בבית המנוח בתקופה מיום 16.4.15 עד ליום 1 6.6.15.

לתובעת לא שולם שכר עבודה, ובהליך זה היא עותרת לתשלום שכרה בתוספת פיצויי הלנה וכן פדיון חופשה והפרשות לקרן פנסיה.

בנוסף, טע נה התובעת בתביעתה , כי היא זכאית לפיצוי בגין היעדר תלושי שכר ורישומי שעות עבודה , אולם בסיכומיה לא ציינה רכיב זה . על כן , יש לראות את התובעת כמי שזנחה חלק זה של התביעה ואין צורך לדון בו. הנתבעים בכתב הגנתם כפרו במלוא התביעה.

תמצית ההליכים
להלן יפורטו השלבים העיקריים בהליך. מטבע הדברים, הואיל וקיימות בתיק מעל מאה בקשות והחלטות, בין השלבים שיתוארו להלן היו גם בקשות נוספות , וכן תגובות והחלטות, שניתנו בהתאמה . מפאת קוצר היריעה לא נתעכב על כולן.

התביעה המקורית הוגשה כנגד המנוח והנתבעים. ביום 2.5.16 הוגש כתב הגנה. ביום 6.6.16 הוגשה בקשה לסילוק על הסף.

ביום 10.11.16 התקיים דיון קדם משפט לפני כב' השופטת חסון זכריה אליו התייצבו התובעת ובא כוחה.

ביום 19.2.17 הוגשה הודעה בדבר פטירת המנוח שהיה אחד הנתבעים בתביעה המקורית.

ביום 3.4.17 התקיים קדם משפט שני והפעם ב"כ התובעת לא התייצב לדיון בשל עיכוב בדרך.

דיון קדם משפט שלישי התקיים במעמד שני הצדדים ביום 17.5.17. בדיון זה הסכים הנתבע שלא לעמוד על הכרעה בבקשה לסילוק על הסף תוך שהוא שומר על כל טענותיו.

באותו היום ניתנה החלטת כב' השופטת חסון זכריה בדבר הגשת תצהירים והוראות להשלמת הליכים מקדמיים.

לאחר קדם משפט הוגשו עוד מספר בקשות, לרבו ת בקשת סילוק על הסף.

בהחלטה מיום 12.9.17 נקבע, כי סוגיית הסילוק על הסף תתברר בפסק הדין הסופי וכן נקצבו מועדים חדשים להגשת תצהירי העדות הראשית.

ביום 17.10.17 הוגש תצהיר התובעת.

הנתבע הגיש ביום 2.11.17 שתי בקשות, שאחת מהן היא בקשה למתן החלטות בבקשות, אשר לשיטת ו טרם ניתנה בהן החלטה. ביום 5.11.17 ניתנה החלטתי בה קבעתי , כי כבר ניתנה החלטה שסיימה את ההליכים המקדמיים ואין אפשרות לדון שוב בבקשות.
עם זאת, מצאתי, כי נותר נושא אחד שמחייב מתן החלטה והוא בקשה להפקדת ערובה.
לעניין זה נדחתה בקשת הנתבעים וקבעתי , כי שאלת ההוצאות תילקח בחשבון בסיום ההליך .

דיון הוכחות בתיק היה קבוע ליום 5.3.18. הנתבע הגיש בקשה לדחות את המועד להגשת תמצית עדותו בכתב מנימוקים רפואיים וכן בקשה לדחיית הדיון. התובעת התנגדה לבקשות. ביום 23.2.18 קבעתי כי הדיון יתקיים במועד והנתבע יעיד עדות ראשית בעל פה.

הנתבע הגיש בקשה נוספת לדחיית הדיון והדיון נדחה ליום 9.4.18 ובהמשך נדחה שוב דחייה קצרה ליום 16.4.18.

ביום 9.4.18 הוגשה בקשה בה עתר הנתבע כי מותב זה יפרט נתונים שונים על מנת לבסס בקשה עתידית לפסלות, וכן הוגשה בקשה לעיכוב הליכים בתיק. בד בבד, כך מתברר , הגישו הנתבעים בהליך זה תביעה נפרדת כנגד התובעת, בא כוחה וצדדים נוספים. הנתבעים עתרו לאיחוד ההליכים אולם בקשתם נדחתה בהחלטת ס. נשיאה כב' השופטת גילצר-כץ מיום 15.4.18.

גם דיון שהיה קבוע ליום 16.4.18 לא התקיים בשל בקשת הנתבע לדחייתו מטעמים רפואיים והדיון נדחה ליום 24.4.18. בנוסף, הוגשה גם בקשה לפסלות אשר בכותרתה צוין, כי מדובר ב"בקשה טרום מפורטת". לעניין זה ניתנה החלטה המבקשת את הבהרת הנתבעים , האם מדובר בבקשת פסלות, או שמא ארכה להגשת בקשה כזאת. הנתבעים הבהירו , כי מדובר בבקשת פסלות וגם עתר ו לדחיית הדיון.

נוכח האמור לא היה מנוס מביטול (נוסף) של דיון הוכחות. התובעת במסגרת תגובה שהוגשה בהמשך התנגדה לבקשת הפסלות.

ביום 26.4.18 הוגשה הודעה מטעם עו"ד תום שפלר, כי קיבל על עצמו את ייצוג הנתבעים עד להסדרת ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי. ביום 10.6.18 הודיע עו"ד שפלר, כי הנתבעים אינם עומדים על בקשת הפסלות , וכך הוסר נושא זה מסדר היום .

עם זאת, נערמו בקשות ותגובות נוספות שחייבו החלטה, וביום 10.7.18 ניתנה החלטה מפורטת בנושאים שעמדו לדיון . בין היתר נקבע , כי משעה שאחד הנתבעים הלך למרבה הצער לבית עולמו אין מנוס אלא לתקן את כתב התביעה . משכך , הוריתי על הגשת כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן .

ביום 18.7.18 הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבע שהוא כאמור בנו של המטופל המנוח וכנגד השותפות. בתביעה צוין שהתובעת סבורה, כי שני הנתבעים הם למעשה אדם אחד שמשתמש בשמות שונים . עוד פורט בתביעה, כי הנתבע חב אישית בסכומי התביעה נוכח מעורבותו בהעסקת התובעת וכן נתבע כיורש.

ביום 7.8.18 הוגשה הודעה, כי הנתבע מיוצג על ידי עו"ד שופס מטעם לשכת הסיוע המשפטי. יודגש, כי הייצוג ניתן לנתבע בלבד ולא לשותפות.

ביום 4.10.18 הוגש כתב תביעה שכנגד. ביום 7.10.18 הוגשה בקשה לסילוק על הסף של כתב התביעה המתוקן.

ביום 9.10.18 התקיים דיון במעמד הצדדים במתכונת קדם משפט. בדיון זה נערך ניסיון להביא את הצדדים להסכמות ובסיומו ניתנה החלטה , כי ב"כ הנתבע יודיע עד 8.11.18 האם הושגו הסכמות. למרבה הצער, הסכמות לא הושגו, אך בקשות נוספות הוגשו גם הוגשו.

ביום 16.12.18 ניתנה החלטה מפורטת בבקשות שעמדו על הפרק. בתמצית נקבע , כי אין לסלק על הסף את התביעה המתוקנת , וכי יש למחוק את התביעה שכנגד מטעמים שפורטו בהרחבה בהחלטה.

ביום 14.2.19 לאחר ארכה שניתנה הוגש כתב הגנה מתוקן ותצהיר הנתבע.

ביום 11.3.19 התקיים דיון הוכחות. הדיון הוקלט באמצעות הקלטה מטעם בית הדין לבקשת הנתבעים. לדיון זה זומנה עדה מטעם התובעת, גב' גלוריסיו, אשר ניהלה באותה עת תביעה כנגד הנתבע בגין עבודתה כמטפלת במנוח בתקופה אחרת .

בדיון התברר, כי לב"כ הנתבע טענות בנוגע להמצאת תצהיר העדה, ועל כן נקבע, כי העדה לא תעיד על התצהיר שנסרק לתיק ביום 11.2.19.

בסופו של יום, בדיון ביום 11.3.19 נשמעה רק עדות התובעת, שנחקרה חקירה נגדית ארוכה ביותר על ידי הנתבע , ובהמשך על ידי ב"כ הנתבע.

דיון נוסף נקבע ליום 15.7.19 ואליו זומנה העדה מטעם התובעת. דיון זה לא היה אמור להיערך באמצעות הקלטה, אולם משהחל הדיון , הנתבע עמד על כך שגם דיון זה יוקלט. על כן , נקבע כי הדיון יידחה והנתבע ידאג לנושא הקלטת הדיון על חשבונו באמצעות חברה מוכרת בהתאם לרשימה המצויה במזכירות.

ביום 4.9.19 ניתנה החלטה לגבי בקשות נוספות שהוגשו, ובכלל זה ניתן היתר לזימון עובדת סוציאלית, גב' שפירא, אשר עדותה התבקשה מטעם הנתבע , וזאת לצורך מענה לעדות גב' גלוריסיו (העדה מטעם התובעת).

ביום 31.10.19 התקיים דיון הוכחות נוסף. בפתח הדיון הודיע ב"כ התובעת, כי הוא מוותר על בקשתו להעיד את גב' גלוריסיו . נוכח הודעה זו ויתרו הנתבעים על עדות גב' שפירא, אולם נשאו בהוצאות התייצבותה לדיון. בדיון זה נשמעה עדות הנתבע בחקירה נגדית.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב, אך בכך לא תם ונשלם. אחר הגשת הסיכומים עתרו הנתבעים להגשת בקשה למחיקת סיכומי התשובה. לצורך זה התבקש ה אורכה, ובהמשך גם ניתנה ארכה נוספת בשל מצב החירום המיוחד עקב משבר נגיף הקורונה.
לבסוף, הוגשה בקשה ארוכה למחיקת סיכומי תשובה, התובעת הגישה תגובתה וכעת שלב ההכרעה.

ואלה השאלות הדורשות הכרעה:
האם יש לראות בנתבעים כמעסיקיה של התובעת.
נפקות התנאים בחוזה ההעסקה.
האם התובעת זכאית לשכר עבודה, פיצויי הלנת שכר ולזכויות סוציאליות, ובגין איזה היקף משרה.
טענת הנתבעים לקיזוז כספים בגין מגורים בבית המנוח.

תמצית טענות הצדדים
טענות התובעת:
א. אין מחלוקת כי התובעת עבדה, והטענה שמדובר בהתלמדות אינה ראויה לדיון רציני.
ב. הנתבע טעה במילוי הבקשות למשרד הפנים ולכן לא התקבל היתר העסקה לתובעת אצל המנוח .
ג. השותפות (נתבעת 1) היא של חברות בבעלות הנתבע .
ד. הנתבע מינה את השותפות לחתום על הסכם העסקה עם התובעת ולמעשה מינה את עצמו לעשות כן.
ה. הנתבע רשם את השותפות כמעסיק על מנת לחמוק מאחריות, אך כאורגן בשותפות יש לחייבו באחריות מלאה .
ו. הנתבע ניצל את תמימותה של התובעת והחתים אותה על חוזה העבודה.
ז. הנתבע חב בתשלום התביעה מכוח היותו יורש המנוח.
ח. הנתבע חב אישית בתשלום התביעה מכוח העובדה, כי ערך משא ומתן עם התובעת, ניסח את חוזה העבודה, הנחה את התובעת, פיקח עליה וגם ניצל אותה לעבודות עבורו בדירתו.
ט. לפי תנאי ההיתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד יש להעסיק עובדת סיעודית בהיקף משרה מלא.
י. רישומי המטלות וזמני העבודה שהציג הנתבע שקריים ואינם רלבנטיים שכן מדובר בעובדת סיעוד שחלה לגביה חזקה כי עבדה במשרה מלאה. התובעת העמידה עצמה לרשות המעסיק כל היום.
י"א. יש לפסוק לתובעת את שכרה בתוספת פיצויי הלנה מלאים.
י"ב. כנגד הנתבע הוגשו תביעות נוספות בגין אי תשלום שכר למטפלים סיעודיים.
י"ג. יש לחייב את הנתבעים בהוצאות משמעותיות לאור מספר רב של בקשות שהגישו וכן נוכח התנהלותו האלימה והמשפילה של הנתבע בהליך.

טענות הנתבעים:
הנתבעים ממלאי תפקיד ואין להטיל עליהם חבות כמעסיק.
הנתבע הוא בנו של המנוח וסייע לאביו. הכלל בפסיקה הוא שאין להטיל חבות מעסיקים על בני משפחה של המטופל.
השותפות התקשרה עם התובעת עבור המנוח, ואין לחייבה בהיותה נאמן.
על התובעת להגיש תביעה למנהל העיזבון והסמכות לדון בהליך היא לבית המשפט לענייני משפחה.
ככל שהתביעה היא כנגד הנתבע כיורש, ניתן לחייבו בשליש מהסכום בלבד, שכן למנוח שני ילדים נוספים , וממילא נכון לעתה העיזבון ריק.
לא הוכחה התחייבות אישית של הנתבעים להעסקת התובעת.
בכתבי הטענות של התובעת טענות חלופיות בנוגע למהות אחריות הנתבעים וכתב התביעה מנוסח ברשלנות .
חוזה ההעסקה לא נכנס לתוקף משלא התקיים התנאי המתלה בדבר אישור הרשויות והתובעת שהתה בבית המנוח כאורחת וכמתנדבת .
התובעת לא שיתפה פעולה עם הליך קבלת ההיתרים שהיה מאפשר החלת ההסכם רטרואקטיבית.
קודם להיכרות בין הצדדים התובעת החליפה 3 מעסיקים בפרק זמן קצר ונדרש היה לשלול את אשרת העבודה שלה.
התובעת בהסכם ויתרה על כל טענה ומנועה מהגשת התביעה.
ההסכם מדבר על התנדבות לחצי משרה.
התובעת לא סתרה את רישומי שעות העבודה.
בפועל התובעת עבדה לכל היותר שעתיים ביום, אך נרשמו לה יותר שעות.
התובעת הייתה בדיכאון והיקף המשרה נקבע על מנת לאפשר לה להתאושש וללמוד את המלאכה.
התובעת הייתה עסוקה מרבית הזמן באינטרנט ובטלפון הנייד.
התובעת לא ביצעה עבודת ניקיון בדירת הנתבע, ובתצהיר הוסיפה לעניין זה עובדות שלא נכללו בתביעה.
התובעת אינה זכאית לפנסיה שכן לא עומדת בתנאי צו ההרחבה.
התובעת אינה זכאית ליומיים חופשה שכן לכל היותר עבדה בהיקף חצי משרה וגם לקחה ימי חופשה רבים.
אין הצדקה לפסיקת פיצויי הלנה שכן התובעת פעלה ממניעים זרים וקיימת מחלוקת כנה לגבי עצם החוב.
יש לקזז מכל תשלום חלף הודעה מוקדמת ועלות שהות בבית המנוח בסך 350 ₪ ליום.
יש לקזז נזקים שנגרמו לנתבע שהיה מנוע מלצאת לעבודה שכן נדרש להשגיח על אביו בתקופה בה התובעת התגוררה בביתו.
לתובעת שולמו דמי כיס בכל שבוע בסך 100 ₪ וכספים נוספים.

דיון והכרעה
שאלת זהות המעסיק - המסגרת המשפטית

זהות המעסיק בענף הסיעוד נדונה בהלכת בירגר, ונקבע כי :
"נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה, הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל, או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו".
[ע"ע 660/06 ישי בירגר – ג'ונל קטיבוג ( 23.1.2008)].

נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר ניתנת לסתירה. הלכה פסוקה היא, כי זהות מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרות הצדדים עצמם, אלא בהתאם לבחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה. מבחני העזר שנקבעו בסוגיה זו כוללים, בין היתר, שאלות דוגמת, מי קיבל את העובד לעבודה, מי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)). עוד נקבע, כי יישום המבחנים אינו טכני אלא מהותי.

ובהקשר להעסקה מהסוג הנדון במקרה שלפנינו גם נפסק בפרשת אפללו כי :
"... ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק".
[ע"ע (ארצי) 60/10 ‏ ‏ ‏ Timalsina Prasad Bishnu‏ נ' יוסף אפללו (4.10.11)].

בעניין ער (נצ') 8702-01-18‏ ‏ ‏Sumole Kurian‏ נ' עיזבון המנוחה רחל סוסן ז"ל (25.3.18) קבע כב' השופט טל גולן כך:
"עצם החתימה של בן המשפחה על הסכם העבודה למול העובד/ת הסיעודי/ת, יכולה ליצור, בפני עצמה, זיקה של יחסי העסקה".
ובהמשך:
"בתי הדין האזוריים קבעו במספר מקרים, בשנים האחרונות, כי יש לדחות טענה כי מטופל/ת סיעודי/ת הינו המעסיק של העובד/ת הסיעודי/ת. זאת, במקרה שבו לא ניתנו הוראות מצד המטופל/ת, ומנגד כלל ההוראות ניתנו על ידי בני המשפחה".

ומן הכלל אל הפרט:
מהעדויות שהובאו עולה תמונה, לפיה הנתבע היה "המוציא והמביא" בכל ענייני העסקת מטפלת לאביו המנוח . ה נתבע הוא שיצר קשר עם התובעת באמצעות האינטרנט והוא שקבע פגישה עם התובעת וראיין אותה לבדיקת התאמתה לתפקיד (פרו' עמ' 136). הנתבע העיד , כי בתקופה הנדונה אביו היה חסוי , היינו לא היה מסוגל לטפל בענייניו (עמ' 136 ש' 1 – 2). הנתבע הוא שנתן הוראות עבודה לתובעת (עמ' 148 ש' 10 – 18).

הנתבע הוא ש סיכם עם התובעת את תנאי העסקתה.

לעניין זה התובעת העידה כך (פרו' עמ' 45) :
ש: את קראת את הסכם העבודה?
ת: הסכם העבודה זה הסכם שאתה עשית, הוא לא,
....
העדה, גב' לים: הוא לא תקף על ידי הסוכנות. בגלל שהאמת, לא פגשתי אף פעם עובדת סוציאלית או סוכנות שהגיעה לבית שלך.
מר זכאי: נכון.
העדה, גב' לים: נכון.
ש: נכון.
ת: אתה היחיד שעשה את זה.

הנתבע הוא ש דאג לנושא המסמכים הדרושים לצורך העסקת התובעת, מילא טפסים וכתב מכתבים לקבלת אישור מתאים .
וכך העידה התובעת לגבי תכתובת עם משרד הפנים שהוצגה לה (פרו' עמ' 42) :
מר זכאי: זה מה שכתבת באנגלית?
העדה, גב' לים: אתה תרגמת את זה ב-Google, לא אני.
ש: נכון. את המסמך הזה,
ת: נכון.
ש: אני כתבתי בעברית, המסמך הספציפי הזה, נכון. ואת חתמת.
ת: כן, אתה ביקשת ממני.

הנתבע גם ביקש לפקח על התובעת באמצעות דפי רישום נוכחות ש הכין על מנת שהתובעת תמלא אותם. וכך העידה התובעת (עמ' 55):
ש: תקראי, רק תקראי, אני מבקש. באנגלית.
ת: דיווח שעות של מטפלת, בטיפול בפנסיונר. תיעוד של הצעדים המדויקים על פי כל שעה. (לא ברור)
ש: אוקיי. את עשית כזה דבר? הרי, מצורף להסכם, מצורף טפסים להסכם, לרשום דו"ח שעות של מטפלת בפנסיונר סיעודי, ואת צריכה לרשום את הפעולות במדויק לפי כל שעה ביממה. את רשמת?
ת: נתת לי משהו.

הנתבע העיד, כי אשתו סייעה לו לרשום את דיווח הנוכחות במחשב וגם צפתה במצלמות בתובעת (פרו' עמ' 142) :
ש. מי רשם את שעות העבודה כל חודש?
ת. הרישום הוא לא כל חודש אלא יומי במחשב. היא רושמת ואנחנו מכניסים למחשב, אשתי מזינה למחשב. כל פעולות המחשב נעשות על ידי אשתי גם התצפית במצלמות אבטחה. או אשתי או הסבתא מחוץ לדירה.

עוד ראוי להוסיף, כי המנוח, שהיה בן 90 בתקופה הרלבנטית, לא נ יהל את ענייניו ומונו לו אפוטרופוס לגוף (הנתבע) ואפוטרופוס נוסף לרכוש.

לא הוצגה על ידי הנתבע כל מעורבות של האפוטרופוס לרכוש בנושא העסקת התובעת. נהפוך הוא, מהעדויות עלה כאמור, כי הגורם הבלעדי שטיפל בנושאים הקשורים להעסקת מטפלת היה הנתבע, והוא בלבד.

הנתבע הוא שהציג בפני התובעת את המצג לפיו חל לכאורה איסור לשלם לה שכר עד לקבלת אישורים מתאימים. התובעת העידה כך (עמ' 44 – 45) :
העדה, גב' לים: למה? האמת, חודשיים, איפה אני יכולה להשיג כסף לשלם משהו? אנ י צריכה להבטיח את עצמי ואת העבודה שלי. אז, איך אני יכולה לעבוד בשביל מישהו אם לא משלמים לי בכלל?
ש: אוקיי, אז אני אשאל אותך שאלה,
ת: אני צריכה את זה גם.
ש: בחודש אפריל התחלת לעבוד, כן?
ת: כן.
ש: בחודש מאי, צריך לקבל כסף, משכורת, נכון?
ת: כן.
ש: אמרת לי, שאלת אותי 'מתי אני אקבל משכורת?' אמרתי לך, שהאפוטרופוס הכללי לא מרשה לי כבעל תפקיד לשלם לך, אבל אפשר רטרואקטיבית. 'אם תקבלי אישור, הוא יאשר לי לשלם לך אחורה. את רוצה להשאר או את לא רוצה להשאר כאורחת?' ואת המשכת להשאר.
.....
העדה, גב' לים: אורחת. אפילו לא דיברנו על להיות אורחת בבית. בהתחלה, כשדיברנו,
כב' הרש' חבקין: בהתחלה, כשדיברנו?
עו"ד דזנה: iSavta.
העדה, גב' לים: ב-iSavta, וכשדיברנו בטלפון, שאתה צריך מישהו לעבוד בשביל אבא שלך חוקית, פגשתי אותך באלעד. הלכנו לבית של אבא שלך.
מר זכאי: נכון.
העדה, גב' לים: נכון? דיברנו על לעבוד, לא על להתארח. ועם הראשון, לגבי האפוטרופוס, האמת, זה לא המחויבות שלי להבין, כי כולם שמחפשים בשביל מי שיעבוד בשביל אבא שלהם. מה שהבנתי, אתה צריך לדעת את האחריות שלך, שאתה חייב לשלם למישהו בשביל לעבוד בשבילו בתאריך ספציפי. זהו.

וכך גם העיד הנתבע (פרו' עמ' 134) :
אנחנו לא יכולים לשלם לה שכר חוץ מאשר 100 ₪ לשבוע שנתנו לה נסיעות. שכר לא הייתי יכול לשלם לה אלא הגענו איתה להסכם, היתה הסכמה ברגע שהיא תקבל את האישור נשלם לה רטרואקטיבית עבור חצי משרה. הראיה שחלף המועד לתשלום המשכורת הראשונה היא לא העלתה השגות אלא נשארה.

אשר למעמד השותפות: חוזה העבודה נחתם מול השותפות, אך לטעמי הוכח שמדובר בעניין רישומי בלבד , החסר כל נפקות מהותית. נחזה, כי מדובר בניסיון של הנתבע להרחיק עצמו ממחויבות חוזית כלפי התובעת , הגם שבפועל כל הפעולות הכרוכות במשא ומתן לקראת קבלת התובעת לעבודה ובגיבוש תנאי החוזה היו של הנתבע בלבד.

צודק גם ב"כ התובעת בטענה, כי לא ברור מהי הקונסטרוקציה המשפטית לגבי אותה נאמנות בזיקה להעסקת התובעת . סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 קובע כי " נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". לא ברור מה הקשר בין שותפות שמונתה לנאמן לנכסיו של המנוח (ככל שאמנם נוצרה נאמנות שכזאת) לבין הסכם עבודה עם התובעת.

יתירה מכך, הנתבע לא היה אפוטרופוס לרכושו של המנוח. הצו שהוצג מתייחס למינוי הנתבע כאפוטרופוס לגופו של החסוי (המנוח) בלבד. מדברי הנתבע בדיון ביום 9.10.18 (עמ' 14) עלה, כי הייתה חברה שמונתה כאפוטרופוס לרכושו של המנוח. לא ברורה זהות אותה חברה , אך הטענה , כי הנתבע היה נאמן לנכסי המנוח בעת שהיה מינוי אפוטרופוס אחר לרכוש שאינו הנתבע, תמוהה עד מאד.

כך או אחרת, יש לזקוף לחובת הנתבע , כי לא הסביר באופן ברור את זיקת השותפות לעניין חוזה העסקה, ולא צירף כל ראייה לגבי מקור סמכותה של השותפות להתקשר בשמו של המנוח שהיה חסוי בעת הרלבנטית . זאת שעה שהשותפות מעולם לא קיבלה מינוי מטעם בית המשפט המוסמך.

הנתבע בחר להביא גרסה עמומה ומעורפלת. כך נרשם בתצהירו (סעיף 18) :
"הנתבע 2 אריק בן ברוך ושות' הינה שותפות רשומה ברשם השותפויות... שימשה כנאמן וניהלה עת ענייניו של החסוי בעודו בחייו ותפקיד ישות משפטית זו היה לסייע לנתבע 3 בתפקידו אז כאפוטרופוס לגוף של החסוי במינוי ביהמ"ש וכן לאפוטרופוסים לרכוש החסוי בתפקידה כנאמן".

הנתבע העיד (פרו' עמ' 132 ש' 32):
האופטרופוסים נתנו יפוי כוח לנאמן להתקשר עם גודית בהסכם עם תנאים מתלים. לשאלתך – הנאמן זה הנתבע 2.

לא ברור מדוע הנתבע כאפוטרופוס לגוף נדרש לתת ייפוי כוח לשותפות ל בצע פעולות הנדרשות ממנו כאפוטרופוס לגוף. המסקנה היא, כי הדבר נועד רק על מנת להרחיק את עצמו מכל חבות עתידית כלפי העובדת . לא הובאה ראייה, כי האפוטרופוס ל רכוש העניק ייפוי כוח לשותפות. מדובר בטענה בעלמא.

כללו של דבר, כל הפעולות הכרוכות בהעסקת התובעת בוצעו על ידי הנתבע. לא הובהר מדוע נדרשה אותה שותפות, אשר לא הובאה כל אסמכתא לגבי תפקידה בניהול נכסי החסוי (לא כל שכן עת מונה אפוטרופוס לרכוש) להיות צד לחוזה ההעסקה.

בכתב התביעה נטען, כי נראה שהנתבע עושה שימוש בשם השותפות לצורך פעולותיו שלו עצמו (סעיף 1 לתביעה) . אכן עולה הרושם , כי כך הוא הדבר.

לסיכום, יש לראות את הנתבע כמי שהתקשר בחוזה העסקה למול התובעת בהתייחס לעבודתה כמטפלת באביו המנוח . לאור המפורט לעיל, שוכנעתי שיש לראות את הנתבע כמעסיקה של התובעת באופן ישיר ועצמאי , ללא קשר להיותו יורש .

אשר לשותפות, לא שוכנעתי, כי לשותפות מעמד כלשהו בהעסקת התובעת ולכן אין לראות בה כמעסיקה והתביעה כנגדה נדחית .

מעמד הנתבע כיורש: ראשית, יובהר שטענת התובעת שיש לחייב את הנתבע אישית וגם כיורש אינה טענה עובדתית חלופית אסורה. יש לראות את הנתבע כמעסיקה של התובעת נוכח מעורבותו בהעסקתה כמפורט לעיל. יחד עם זאת , אין הדבר גורע מ האפשרות, כי גם המנוח יחשב כמעסיקה של התובעת, היינו מדובר בהעסקה במשותף.

ראשית, יש לזכור, כי נקודת המוצא בהתאם להלכת בירגר היא שהמטופל יחשב כמעסיק. הקביעה שקיים גורם נוסף שיש לראות כמעסיק אינה שוללת את היות המטופל מעסיק.

ודוק, הנתבעים טענו שמי שהתקשר בחוזה העסקה עם התובעת היה המנוח באמצעות הגורמים המוסמכים לפעול בשמו . הנתבעים לא טענו שאין לראות במנוח כמעסיק נוכח מצבו, או מסיבה אחרת.

הנתבע העיד (עמ' 132 ש' 29):
התובעת ג'ודית לים התקשרה בהסכם עם תנאים מתלים עם ברוך זכאי והיא לא יכולה להתקשר עם מישהו אחר אלא עם ברוך.

נוכח הודאה זו הרי שיש הצדקה לראות (גם) במנוח כמעסיק.

מעדות הנתבע עולה, כי כאפוטרופוס לגוף היה מוסמך לטפל בענייני אביו בכל הנוגע לאיתור מטפלת מתאימה ולהתקשרות עמה (פרו' עמ' 133).
על כן, יש לראות גם את המנוח כמעסיק.
חובות המנוח כמעסיק , הופכים להיות חובות העיזבון .
האחריות לפרוע חובות אלה מוטלת על היורשים, בכפוף לתנאים כמפורט בחוק הירושה , תשכ"ה- 1965 (להלן – חוק הירושה).

נטען, כי לגבי עיזבון המנוח טרם הוצא צו ירושה. אין בעניין זה מחלוקת בין הצדדים. ברם, הנתבע כבנו של המנוח הוא לכאורה יורש פוטנציאלי, ו אינו מכחיש היותו כזה.

לעניין חובות העיזבון, סעיף 126 לחוק הירושה, קובע כי: "עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון". עולה מהאמור, כי עד חלוקת העיזבון אין לפרוע חוב (ככל שקיים) מנכסי יורש, אלא מנכסי העיזבון בלבד .

במקרה דומה, בו היה מדובר בתביעה כנגד יורשים פוטנציאליים נפסק מפי כב' השופטת רובוביץ – ברכש כך:
"בענייננו משלא ניתן צו ירושה, ומשבתה של המנוחה הצהירה כי אינה מעוניינת להגיש בקשה לצו ירושה ו/או בקבלת חלקה בעיזבון שהותירה אחריה המנוחה, שכן לטענתה כולל הוא אך חובות, הנתבעים ממילא אינם עונים להגדרת 'יורש'. על כן, לא ניתן לחייבם בחובות העיזבון כל עוד לא ניתן צו ירושה בו יובהר מי הם היורשים, האם יש כטענת התובעת נכסים לעיזבון ומה חלקו היחסי של כל אחד מהיורשים בעיזבון".

ובהמשך:
"בנסיבות אלו, עת נוהל הליך כנגד נתבעים שלא ניתן לממש מולם את פסק הדין, יינתן פסק דין כנגד עזבון המנוחה בלבד, באופן הצהרתי, שכן מימוש פסק הדין יכול ויבוצע רק לאחר הוצאת צו ירושה ובמקרה זה חיובה של הנתבעת, וכל יורש אחר שייקבע, יהיה כגובה חלקה בעזבון ולא מעבר לכך".
[סעש (ת"א) 1505-07-15‏ ‏ אלטזוס מריה לורדס - עזבון המנוחה הרונס אלכסנדרה סנדרה ז"ל (המנוח) (24.2.19)]

יצוין, כי ערעור שהוגש בעניין זה נדחה (ע"ע (ארצי) 58255-03-19 אלטזוס מריהלורדס - עזבון המנוחה הרונס אלכסנדרה סנדרה ז"ל (30.6.20)).

על כן, בכל הנוגע לחיוב הנתבע כיורש פוטנציאלי, נפקות פסק דין זה היא חיוב הצהרתי בלבד. החיוב ימומש לאחר הוצאת צו ירושה, ובהתאם לחלקו של הנתבע בלבד כיורש בעיזבון . משלא צורפו יורשים פוטנציאליים נוספים פסק הדין אינו מתייחס אליהם.

אין לקבל את טענת הנתבע, כי יש לדחות את התביעה כנגדו משום שהתובעת לא הגישה בקשה למנהל העיזבון . הסמכות לקבוע את חוב עיזבון המנוח בגין העסקת הנתבעת היא לבית הדין לעבודה. אמנם , קיים ספק רב בתוחלת שיש בניהול הליך משפטי כנגד יורש פוטנציאלי , בטרם הוצא צו ירושה. ברם, משבחרה התובעת בדרך זו , התוצאה היא – בכל הנוגע לחיוב הנתבע כיורש- פסק דין הצהרתי.

שאלת מימוש פסק הדין היא שאלה נפרדת. אפשר כי המימוש לא יניב דבר. כבר נפסק במקרה דומה "ששאלת ביצוע פסק הדין בפועל היא שאלה נפרדת שאין מקומה בפסק דין זה. ענייננו בהליך זה בחובות העזבון לתובעת ולא בחלוקת החובות בין היורשים השונים ובאפשרות גבייתם "( סע"ש (ת"א) 6103/09/13 אונגלין בלביס נ' דבורה מצ'ס ( 3.11.15)).

לסיכום הסוגיה: יש לראות את הנתבע כמעסיקה של התובעת ועל כן יש לחייבו אישית במלוא החיובים הנובע ים מהעסקה זו. בנוסף, יש לחייב את הנתבע כיורש בגובה חלקו בעיזבון. חיוב זה יהיה ניתן למימוש רק לאחר הוצאת צו ירושה.

החיוב הוא למעשה ביחד ולחוד כלפי אותו הנתבע בשני כובעיו.

תנאי חוזה ההעסקה
הזכות לשכר עבודה
משקבעתי, כי קמו יחסי עבודה בין התובעת לבין המנוח והנתבע, זכאית התובעת לשכר בגין עבודתה. גם הנתבע אינו חולק על כך, אלא טוען , כי החוזה היה כפוף לתנאי מתלה של קבלת אישורים מתאימים מהרשויות ומש לא התקבלו האישורים הללו, התובעת אינה זכאית לשכר. עמדה זו יש לדחות מכל וכל.

הלכה היא, כי עובד זכאי לשכרו גם אם קבלתו לעבודה לא תאמה את הוראות החוק . וכך נפסק:
"העובד עבד במשך פרק זמן שלמעלה מחודשיים, ואחרי זה הודיע לו ראש העירייה כי הנהלת העירייה "לא אישרה את מועמדותו" וכי עבודתו תופסק החל מתאריך פלוני.... אין חולקים שהעובד זכאי לשכרו בתקופת עבודתו בפועל בעיריית רמלה, ושכרו אכן שולם לו. זכות זאת עומדת לעובד אפילו לא נתקבל לעבודה בהתאם להוראות החוק".
[דבע (ארצי) לח/3-84/ עיריית רמלה נגד מיכאל בן-דור, פד"ע י (1) 169 ]

בענייננו, הצדדים לא השלימו את ההליכים הנדרשים לצורך קבלת ההיתרים הנדרשים. אין בכך לגרוע מזכותה של התובעת לתשלום שכר. זאת ועוד, אין נפקא מינה לשאלה מי מהצדדים אשם ב כך שהאישורים הנדרשים לא התקבלו. הנתבע הרחיב, שלא לצורך, בסוגיה זו , אך אין לכך רלבנטיות. זכאות התובעת לשכר עבודה שרירה וקיימת חרף חסרונו של היתר כזה או אחר.

למעלה מהדרוש, אציין, כי לא שוכנעתי בגרסת הנתבע כאילו התובעת הכשילה את קבלת ההיתר.

וכך העידה התובעת בהתייחס למכתבים למשרד הפנים ( פרו' עמ' 37):
מר זכאי: אם היא מזהה את הכתב יד שלה.
כב' הרש' חבקין: Do you recognize,
העדה, גב' לים: כן, והוא ביקש ממני לעשות את זה.
ש: כן, אבל זה כתב ידך, כן?
ת: כן.
ש: ואנחנו גם הקלדנו את זה בעברית, ואחר כך תרגמנו את זה ב-Google, כי אני לא יודע אנגלית טוב, ברמה,
ת: זה הפוך. אתה כתבת את זה בעברית, ואז ביקשת ממני לכתוב את זה באנגלית.

הנה כי כן, הוכח שהנתבע הוא שכתב את הבקשות.

ובהמשך העידה התובעת, כי הבקשות שהנתבע ניסח היו על גבי טופס שגוי (פרו' עמ' 38):
מר זכאי: עכשיו, את גם היית במשרד הפנים, נכון?
העדה, גב' לים: אתה שלחת אותי אחרי שסיימתי את העבודה אצלך, ביקשת ממני ללכת לשם, נתת לי 100 ₪,
ש: איך?
ת: נתת לי 100 ₪, ואחרי זה הלכתי למשרד הפנים בירושלים, הגשתי תוצאות, והם אמרו לי שהגשתי את הבקשה הלא נכונה, בגלל שהמסמך שחתמת הוא בשביל ויזה הומניטרית, שאני לא יכולה לקבל בגלל שאני עדיין חדשה בישראל. אתה צריך להגיש בקשה בשביל ויזה רגילה.

גם הנתבע אישר, כי ייתכן שטעה ב טופס שמילא עבור התובעת (פרו' עמ' 138) :
ש. נספח ז' זו הבקשה שהגשתם?
ת. אחת הבקשות שהיא הגישה, יש כמה בקשות בכתב ידה.
ש. אם אגיד לך שזו בקשה לא נכונה?
ת. תטען את זה בסיכומים, אני לא יועץ משפטי של גב' לים אם עשתה נכון או לא נכון. אנחנו פעלנו בתום לב ולפי הנחיות שקבלנו במשרד הפנים והטפסים שהם נתנו לנו אם לא הבנו אותם נכון, אם לא פעלנו בדרך נכונה על פי מיטב הבנתנו, אנחנו מצטערים אבל התוצאה הסופית שהתובעת לא שיתפה פעולה, אם היתה משתפת פעולה היתה מקבל כבשגרה ואז לא היינו מגיעים לפה.
ש. מי עזר לה להוריד את הטפסים מהאינטרנט לומר לה עם איזה טופס אפשר ללכת איתו למשרד הפנים?
ת טפלנו ביחד..

מהראיות עלה, כי התובעת חדלה לשתף פעולה עם מילוי הבקשות , שכן עבדה כחודשיים מבלי לקבל שכר , וחששה כי תבוטל אשרת השהייה שלה .

לתובעת היה פרק זמן של 3 חודשים בלבד למצוא מעסיק חדש לאחר שסיימה עבודתה אצל המעסיק הקודם.
וכך העידה התובעת (פרו' עמ' 34 ):
ש: לא ביקשת. אם יד חרוצים טוענים שהם גרעו אותך מהמערכת, לבקשתך, זה נכון?
ת: מה פתאום, לא, ממש לא. איך הם יכלו בכלל לבקש ממני כשאני עובדת אתו חודשיים, ויד חרוצים התקשרו, שאלו מה קורה אתי, בגלל שאני עובדת אתו כמעט חודשיים. ואז, אחרי חודשיים, בגלל שיש לנו תקופת 3 חודשים למצוא עבודה. אחרי 3 חודשים, אם אני לא מוצאת עבודה, יש אפשרות להחזיר אותי לפיליפינים, אז דאגתי. כשיד חרוצים התקשרו אליי והזכירו לי שאני לא רשומה לחודשיים וזה מסוכן, ואני צריכה למצוא עבודה, אז אחרי זה בחרתי לעזוב את המשפחה, כי חוץ,
מר אדר: רגע, רגע, רגע, שוב?
העדה, גב' לים: אחרי חודשיים שהוא לא שילם לי, בחרתי לעזוב את אבא שלו כי אני צריכה למצוא עבודה אחרת, כי אני צריכה לשלם את ההלוואה שלי, שהשתמשתי בה כדי להגיע לכאן לישראל. יש לזה 10% ריבית, וזה קשה לי.

עובד שאינו מקבל שכר לאחר חודשיים עבודה, ואף לא ידוע המועד הצפוי לקבלת השכר (שכן המעסיק מציב לכך תנאים חיצוניים) אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו (השווה: ד"ר י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2013, פרק 9, עמ' 9 -10).

הנה כי כן, התנאי בחוזה ההעסקה הקובע , כי התובעת אינה זכאית לשכר בהיעדר אישורים הנדרשים לצורך העסקתה , חסר תוקף . מדובר בהתניה אסורה על הזכות לקבל שכר, שהיא זכות יסודית ובסיסית במשפט העבודה המגן.

התובעת אינה מתנדבת
טענת הנתבעים, כי התובעת נחשבת מתנדבת כל עוד לא ניתן היתר להעסקתה אצל המנוח דינה להידחות. "קביעה כי עובד ביצע עבודה רגילה כ'מתנדב' היא 'יוצאת דופן ומחייבת תשתית עובדתית ברורה'" (ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד" הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 2 עמ' 30). אין לראות בנסיבות המקרה הנדון תשתית עובדתית המצדיקה לראות את התובעת כמתנדבת.

לעניין זה נפסק, כי :
"בדרך-כלל סממני המתנדב הם שהוא בא לעבודה מרצונו. הוא מבצע עבודה בלא תמורה כספית. הוא אינו צד לחוזה עבודה. הוא אינו קשור במסגרת מחייבת של שעות עבודה או ימי עבודה. הוא אינו מחויב לתקופת עבודה מוגדרת ורשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ. הוא אינו נתון למרות המעסיק".
[ע"ע 1270/00 פרידמן – הוז, פ''ד לח(2003) 39]

לא נטען וממילא לא הוכח, כי נסיבות שכאלה התקיימו במקרה שלפנינו. הטענה, כי התובעת מתנדבת כל עוד לא ניתנו האישורים הרשמיים להעסקתה אינה לגיטימית . מדובר באמתלה פיקטיבית נוספת לתירוץ שלילת הזכות לשכר.
לגבי אמתלה מסוג זה נפסק כי :
"העסקת עובד במסווה של מתנדב, נוגדת מדעיקרא את הוראותיו של חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 ואת תכליתו".
ובהמשך :
"מעביד אשר תחת לשלם לעובד שכרו הלבישו במחלצות של "מתנדב" צפוי לתביעה אזרחית ולמעלה מזאת, הרי הוא בחזקת עבריין פלילי...".
[כב' הש' נילי ארד (כתוארה אז) ע"ע 1403/01‏ סרוג'י – המוסד לביטוח לאומי‏, פ''ד לט(2004) 686]
והדברים יפים לענייננו.

לסיכום: התובעת זכאית לשכר עבודה ולזכויות בגין תקופת עבודתה בבית המנוח.

היקף המשרה
על מנת לקבוע מה השכר לו זכאית התובעת , יש לדון במחלוקת לגבי היקף המשרה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין זה אני קובעת, כי יש לראות את התובעת כמי שהועסקה במשרה מלאה, ולא בהיקף חצי משרה כמצוין בחוזה ההעסקה. אנמק קביעתי להלן .

ראשית, התובעת התגוררה בבית המנוח. על פי הפסיקה, עבודת המטפל הסיעודי המתגורר בבית המטופל מבוצעת במתכונת עבודה מיוחדת, שבה מקום עבודת המטפל הסיעודי הוא גם ביתו. משכך, קיים קושי בהבחנה בין שעות העבודה לשעות הפנאי של העובד (דנגץ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ''ד סו(1) 518 , להלן – הלכת יולנדה גלוטן). על פי הלכה פסוקה חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 אינו חל על עובדי סיעוד המתגוררים בבית המטופלים.

בהסכם שניסח הנתבע נרשם, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקת התובעת , וכי היא תועסק רק בהיקף חצי משרה תוך חיובה למלא דפי נוכחות. תנאי זה סותר את מתכונת העבודה הרגילה של מטפלת סיעודית , ו לא שוכנעתי שיש לתת לו תוקף.

שנית, היתר העסקה לעובד זר בענף הסיעוד מותנה בהעסקת העובד במשרה מלאה . משכך, רק בנסיבות יוצאות דופן יש לתת תוקף להסדר אחר הקובע שעבודת העובד הזר הסיעודי תהא במשרה חלקית. וגם זאת ניתן לעשות רק בכפוף לכך שאין מחלוקת בדבר עצם ביצוע העבודה שעות ספורות ביום בלבד, וכאשר העובד אינו לן בבית המטופל (השווה: סע (ת"א) 32092-05-10‏ ‏ סוניל פראבין לובו נ' בתיה (בנייה) זקן (22.4.13)) . אין זה מצב הדברים בענייננו.

שלישית, מדידת היקף המשרה בהתאם לשעות בהן מבוצעות בפועל משימות הקשורות למטופל או לתחזוקת ביתו אינה רלבנטית, והיא אינה מתיישבת עם האופי המיוחד של סוג העבודה המדובר בהתאם להלכת יולנדה גלוטן. לכן, רישומי הנוכחות שהוצגו על ידי הנתבע אינם רלבנטיים. הרישומים גם אינם חתומים על ידי התובעת , כך שלא מדובר בדוחות נוכחות כדין.

זאת ועוד. התובעת העידה כי הנתבע חייב אותה למלא רישומי נוכחות אך אלה לא שיקפו את מתכונת העבודה. וכך נאמר (פרו' עמ' 56):

מר זכאי: אז אוקיי, אם זה לא היה בסלון ואת לא מילית את זה, איך את סיכמת את השעות?
העדה, גב' לים: אדוני,
כב' הרש' חבקין: אוקיי, רגע.
העדה, גב' לים: למה אני צריכה לרשום את כל השעות כל הזמן? זה לא כל הזמן שאני עושה את אותו דבר, בגלל שאנחנו לא עובדות ככה בתור מטפלות. אנחנו עובדות 24/7. אנחנו חיות ביחד עם המעסיק. אנחנו לא ישראליות שעובדות לפי שעות וצריכות לרשום מה אנחנו עושים לפי שעה.

רביעית, לא שוכנעתי שהתובעת הסכימה למשר ה חלקית. לא נטען , כי לתובעת היו עבודות נוספות מעבר לעבודה בבית המנוח. הטענה שיש לתת תוקף לתנאי בחוזה לעניין זה משום שהתובעת אישה משכילה וחתמה מרצונה על ההסכם- דינה להידחות. א כן, התובעת אישה משכילה, אך לא נטען שיש לה ידע בדיני העבודה בישראל . נהפוך הוא, קיימים פערי מידע מובנים, כאשר נראה שהנתבע ניצל לרעה פערים אלה לטובתו בניסוח הסכם , הכולל תנאים מקפחים .

עוד יש לזכור, וזה העיקר, כי מדובר ב עובדת זר ה, שאף לשיטת הנתבע הייתה במצב נפשי לא טוב, וביקשה למצוא עבודה מתאימה. לצורך כך עמד לרשותה פרק זמן מוגבל, שכן על פי תנאי אשרת העבודה התובעת חייבת למצוא מטופל חדש בתוך שלושה חודשים. מצב זה גם מדגיש את פערי הכוח בין הצדדים, ואין לראות בחתימת התובעת על ההסכם כמגבשת הסכמה לעניין היקף המשרה.

חמישית, בפועל התובעת עבדה במתכונת דומה לכל עובדת סיעודית המתגוררת בבית המטופל. התובעת העידה לעניין היקף המשרה כך (פרו' עמ' 58) :
מר זכאי: זאת אומרת, את מודעת לזה, ושנדרשת לעבוד חצי משרה.
מר אדר: חצי משרה?
מר זכאי: כן.
כב' הרש' חבקין: אוקיי, מה התשובה?
העדה, גב' לים: זה כתוב כאן חצי משרה, אבל לא עבדתי חצי משרה.

התובעת טענה בתצהיר (סעיף 8) כי "נהגה לעזור למנוח להתלבש, להתקלח ודאגה לשמור עליו שלא יפול הן בבית והן מחוץ". עוד על פי תצהיר ה נדרשה התובעת לעבודת ניקיון, סידור תרופות ובגדים. על גרסה זו חזרה התובעת בחקירה נגדית והיא לא נסתרה .

אמנם, התובעת העידה , כי היה קשה לה להסתגל לעבודה של מטפלת (פרו' עמ' 79 ש' 16 – 21) . ברם, קשייה של התובעת אינם סיבה להפחית מהיקף המשרה בפועל. התובעת העידה כי נדרשה להיות זמינה עבור המנוח בכל שעות היום:

עו"ד שופס: היית צמודה אליו, אל המטופל, כל הזמן, או שהיה לך שעות חופשיות שיכלת להסתובב או ללכת לעשות סידורים, שעות שיצאת מהבית?
העדה, גב' לים: לא. אתו כל הזמן.

טענת הנתבע, כי התובעת לא נדרשה בתקופת עבודתה לבצע את כל המטלות הקשורות למנוח אינה טעם לראותה כמי שעבדה בהיקף חצי משרה.

כך, לגבי מלאכת הבישול, התובעת העידה כי רצתה לבשל אך הנתבע העדיף שלא תבשל. התובעת העידה לעניין זה כך (פרו' עמ' 83):
מר זכאי: אני מסכים אתך, אני מסכים אתך שאת, לא נתתי לך צ'אנס לבשל, אבל את לא היית לפי דעתי במצב נפשי שיכול לבשל.
כב' הרש' חבקין: אוקיי, מה את אומרת על זה? תתרגם לה. I didn't give you a chance. רגע, מה היא אמרה?
העדה, גב' לים: איך תדע אם אתה אפילו לא ביקשת ממני, אפילו לא הצעת לי? אתה מבקש ממני,
כב' הרש' חבקין: אתה לימדת,
העדה, גב' לים: אתה לימדת אותי לבשל, אתה לא עשית את זה.

התובעת עמדה על גרסתה כי טיפלה במנוח, ולא רק נדרשה להאכיל אתו (פרו' עמ' 80). התובעת העידה, כי קילחה את המנוח ביחד עם הנתבע (פרו' עמ' 108 ש' 14 ), ליוותה אותו לטיולים בחוץ בכל פעם שהנתבע ביקש ממנה (פרו' עמ' 107 ש' 29 - עמ' 108 ש' 9 ) וגם קמה בלילה לטפל במנוח (פרו' עמ' 99 ש' 21 ) . התובעת העידה, כי ניקתה פעם בשבוע גם את הדירה בה התגורר הנתבע (פרו' עמ' 83 ש' 26 ).

הנתבע התעכב רבות בחקירת התובעת על עניין צחצוח הנעליים (שלו) שנזכר בתצהיר , אך התובעת הודתה שמדובר במשימה חד פעמית שביצעה (פרו' עמ' 84). יש בכך לחזק את מהימנותה של התובעת שדייקה בחקירה נגדית לגבי תדירות המשימות שביצעה.

כללו של דבר, שוכנעתי כי התובעת זכאית לתשלום שכר וזכויות סוציאליות בהתאם להיקף משרה מלאה.

תחשיב השכר והזכויות
שכר עבודה: התובעת עבדה חודשיים.
משכך, מתקבלת תביעתה לתשלום שכר בהתאם לשכר המינימום באותה עת בסך של 9,300 ₪.

פדיון חופשה:
התובעת העידה לעניין חופשה כך (פרו' עמ' 109) :
עו"ד שופס: עבדת חודשיים מלאים, או שהיו ימים שלא עבדת בהם? 60 days.
כב' הרש' חבקין: לתרגם.
העדה, גב' לים: לקחתי ימי חופש לפעמים, כשעבדתי שבת הוא החליף את זה,
עו"ד דזנה: כמה ימי חופש (לא ברור)?
עו"ד שופס: יום אחר.
העדה, גב' לים: פעם אחת, כשעבדתי שבת, הוא החליף את זה ביום אחר.

מעדות זו עולה כי לא מדובר בחופשה, אלא ביום מנוחה בלבד (במקום שבת).

חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית ) קובע את חיוב המעסיק לתת לעובדו חופשה שנתית (סעיף 2 לחוק). על פי דין מחויב מעסיק בניהול פנקס חופשה (סעיף 28 לחוק).

נטל ההוכחה, כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד מוטל על המעסיק (ד"ר י. לובוצקי "חוזה עבודה וזכויות העובד" הוצאת ניצן מהדורת 2008 פרק 14 עמ' 18).

סעיף 13 לחוק חופשה שנתית שכותרתו "פדיון חופשה" קובע, כך:
"חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד".

הנתבע, כמי שנושא בנטל ההוכחה, לא סתר את טענת התובעת , כי לא קיבלה ימי חופשה. טענת הנתבע בתצהיר, כי התובעת קיבלה ימי חופשה לא הוכחה.

לפיכך, מתקבלת טענת התובעת , כי היא זכאית לפדיון חופשה בגין יומיים. משלא הוצג תחשיב נגדי והיות שתחשיב התובעת מבוסס על שכר המינימום (186 ₪ ליום) מתקבלת התביעה ברכיב זה במלואה.

על הנ תבע לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך 372 ₪.

הפרשות פנסיוניות: התובעת לא הציגה ראיה, כי בעת תחילת העבודה הייתה לה קופת גמל פעילה. משכך, אין לפסוק לתובעת הפרשים ברכיב זה , שכן תקופת העבודה היא חודשיים בלבד. התביעה ברכיב זה נדחית התביעה.

פיצויי הלנת שכר :
סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) קובע כי :
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

גישת בתי הדין לעבודה לעניין ביטול או הפחתת פיצויי הלנה היא גישה גמישה המתחשבת בתום לבו של המעסיק, נסיבות המקרה ומשך ההלנה (ראה: ד"ר י. לובוצקי , סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן, פרק 26 עמ' 15).

מקובל לראות בפיצוי הלנה "סנקציה מעין עונשית" ואף "סנקציה דרקונית", "כדור שלג" ו"פיצויים in terrorem". תכלית פיצויי הלנה אינה לשמור על ערך הקרן שעל מעסיק לשלם לעובדו, אלא להוות תמריץ שלילי למעסיק לעכב את תשלום השכר (ס' אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה (כרך ו', תשנ"ו – 1996) 5, 21). על פי ההלכה בעניין ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' מימון ( 29.11.00)[פורסם בנבו] על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו בשאלת התקיימות הנסיבות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר. במסגרת זאת, יש לבחון את תום הלב של שני הצדדים - הן של המעביד והן של העובד, את הנסיבות האובייקטיביות וכן להעניק משקל לתכלית החוק.

בעת פסיקת פיצויי הלנה יש למצוא "את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום, צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות" (ע"ע (ארצי) 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ - בן הלל (31.5.00) [פורסם בנבו] ).

ומן הכלל אל הפרט:
התובעת עותרת לפסיקת פיצויי הלנה מלאים בטענה, כי התנהגות הנתבע ראויה לגנאי וכי מדובר בניצול העובדת. הנתבע טען , כי אין לפסוק פיצויי הלנה מקום בו יש מחלוקת לגבי עצם יחסי העבודה.

השאלה היא למעשה, האם עומדת לנתבע ההגנה של "טעות כנה". על פי הפסיקה מונח זה פורש כ"טעות שגם אדם אחר ישוכנע כי עושה הטעות האמין במצב הדברים כפי שנראה לו ופעל לפיו... ולא מן הנמנע הדבר כי 'טעות כנה' תיגרם על ידי רשלנותו של הטועה" (דב"ע לא /5-2 כהן - עיריית ירושלים, פד"ע ג 169 (1971), ר' גם דב"ע שם/141-3 מיכאלי - מדינת ישראל, פד"ע יג 146 (1982)).

לא שוכנעתי, כי מדובר בטעות כנה לגמרי. אין מדובר ברשלנות גרידא. מדובר במעשה חמור של אי תשלום שכר. גם אילו שוכנעתי, כי הנתבע האמין שאישור העסקה יתקבל בהקדם ויוכל לשלם את שכרה של התובעת מתחילת העסקתה, וכי אין בכך פסול , הרי משעה שהתובעת עזבה את בית המנוח היה על הנתבע לשלם את שכרה. היה ברור באותו שלב שהתובעת אינה מעוניינת לעבוד אצל הנתבע, ולא תבקש עוד אישור העסקה. הנתבע גם היה יכול לשלם את השכר מיד עם קבלת התביעה ולא עשה כן. הנתבע לא שילם את השכר גם לאחר קבלת ייצוג משפטי.

עם זאת, התרשמתי, כי הנתבע סבר בטעות שיש לראות בתובעת כמי שעבדה בהיקף של חצי משרה שכן לא ביצעה חלק מהמטלות הכרוכות בטיפול המנוח. למרות שטענה זו נדחתה, אני סבורה שבנקודה זו יש לראות את הנתבע כמי שטעה "טעות כנה". ברם, היה על הנתבע לשלם את מחצית השכר , שגם לשיטתו אינו שנוי במחלוקת . זאת נדרש לעשות עם סיום יחסי העבודה או עם קבלת התביעה . על כן יש הצדקה לפסוק פיצויי הלנה משמעותיים.

התובעת עתרה בתביעה לפסיקת פיצויי הלנה בסך 13,000 ₪. הואיל ולעניין היקף המשרה מצאתי, כי מדובר בטעות כנה אני סבורה שנכון וצודק יהיה לפסוק את מחצית סכום התביעה ברכיב זה , היינו סך של 6,500 ₪ בלבד.

לא מצאתי לנכון לפסוק פיצויים מלאים עד למועד התשלום בפועל נוכח הטעות הכנה לגבי היקף המשרה.

טענת הקיזוז:
הנתבע טען, כי יש לקזז מהסכומים שייפסקו לטובת התובעת סך 350 ₪ עבור כל יום בו שהתה בבית המנוח ונהנתה מדיור וכלכלה (סעיף 141 לכתב ההגנה המתוקן).

דרישה זו נדחית בהיעדר מקור נורמטיבי שיכול להצדיקה. הנתבע גם ציין בכתב ההגנה נזקים נוספים שגרמה לשיטתו התובעת, אך בהיעדר כימות ממילא אין לדון בכך.

עתירת הנתבע לחייב את התובעת בפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין התנהלותה בתיק אחר (סעיף 139 לכתב ההגנה המתוקן) נדחית . אין מקום להתחשב בעניינים הקשורים להליכים אחרים בין הצדדים.

הנתבע לא ערך תחשיב בנוגע לקיזוזים אפשריים בהתאם לחוזה ההעסקה. בית הדין אינו אמור לנחש טענות עבור הנתבע, או לערוך תחשיבים מטעמו של הנתבע, שכאמור זכה לייצוג משפטי בטרם החל דיון הוכחות. הנתבע טען לתשלום דמי כיס אולם דמי כיס אלה אינם שכר עבודה, אלא תשלום נוסף שהוסכם עליו.

על כן טענת הקיזוז נדחית במלואה.

טרם סיום
לאחר הגשת הסיכומים הוגשה מטעם הנתבעים בקשה למחיקת חלקים מסיכומי התובעת. לא היה מקום להגשת בקשה מסוג זה. לעניין טיעוני הרחבת חזית ממילא בית הדין הכריע רק על יסוד המחלוקת בבסיס כתבי הטענות. אזכיר, כי לגבי השותפות הוסכם בין הצדדים שיוגש תדפיס רשם השותפויות לאחר הדיון. על כן אין מניעה להתייחס למסמך זה בסיכומים.

לעניין הטענה לביטויים מבישים לא שוכנעתי, כי סיכומי התובעת רצופים בביטויים כה קיצוניים, המצדיקים מחיקתם. אמנם, בית הדין רשאי להורות על מחיקת טענות טרדניות, מבישות, פוגעניות, או החורגות באופן ממשי מנורמות מקובלות (ראה ד"ר י. לובוצקי, " סדר הדין במשפט העבודה", הוצ' לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2016, פרק 9 עמ' 15). ברם, לעניין זה נפסק כי "נקודת המוצא היא כי בית המשפט אינו "עורך על" של כתבי טענות, כי נתון לבעלי הדין החופש לנסח את טיעוניהם לפי שיקול דעתם וכי התערבות בחופש זה תעשה במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד. מכאן הריסון בו יש לנהוג בבחינת בקשה להתערב בתוכנם של כתבי טענות שהגישו בעלי הדין " (ע"א 691/15 ‏ ‏ אלעזר פרברי נ' אבנר אסולין (10.8.16)). לא מצאתי בסיכומי התובעת ביטויים כה פוגעניים עד שתידרש התערבות בית הדין והוראה על מחיקתם.

לא הייתה כל הצדקה להגיש לאחר סיכומי התובעת בקשת מחיקה בהיקף של עשרות עמודים.

סוף דבר
הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי העבודה ( 16.6.15) ועד התשלום המלא בפועל את הסכומים הבאים:
שכר עבודה בסך 9,300 ₪.
פדיון חופשה בסך 372 ₪.
פיצויי הלנת שכר בסך 6,500 ₪.

אשר להוצאות משפט: כפי שפורט ברישא ובפרק תיאור ההליכים מדובר בתיק בו הוגשו על ידי הנתבעים בקשות רבות מעבר לנדרש, רובן ככולן נדחו. גם חקירת התובעת נוהלה באופן בלתי יעיל, דבר שחייב להקדיש זמן רב לדיון , תוך חריגה משמעותית מעבר לזמן שהוקצה מראש. מחדל זה יש לזקוף לחובת ב"כ הנתבע אשר התיר לנתבע לחקור את התובעת בתחילת הדיון במקום לקבוע ניהול החקירה בסדר הפוך. שעה שהנתבע מיוצג לא היה מקום, כי החקירה הנגדית הראשונה תבוצע על ידו דווקא. דרך התנהלות זו גם הובילה לשורה ארוכה של התנגדויות מצד ב"כ התובעת והתערבות מיותרת בדיון . את כל אלה היה ניתן לחסוך. גם סיכומי הנתבעים חרגו מכל היקף הגיוני , וכל הבקשות שלאחר הסיכומים לא היה מקום להגישן כמפורט לעיל . יודגש, כי לעניין זה איני לוקחת בחשבון את בקשות הדחייה והארכה שהוגשו על ידי הנתבע בשל מצב בריאותי. איני מתחשבת בעניינים אלה כשיקול לעניין הוצאות.

מנגד, יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה, כי היה מחדל בהמצאת תצהיר העדה גב' גלוריסיו לנתבעים, וכן את מחדלה ליידע את הנתבעים , כי אין בכוונתה להעיד את העדה בסופו של דבר. מחדל זה הביא לכך שהנתבע נשא בהוצאות עדה מטעמו לשווא. התובעת גם האריכה בסיכומים מעבר לדרוש תוך הגשת נספחים שאינם נדרשים, שכן לא הוגשו כראייה.

לאחר ששקלתי את התנהלות הנתבעים ואת העובדה, כי התביעה התקבלה כמעט במלואה כמו גם את מהותה של התביעה, אני סבורה שיש לפסוק לחובת הנתבע הוצאות משמעותיות. עם זאת , נוכח סכום התביעה אין מקום לפסוק לטובת התובעת עשרות אלפי שקלים כפי שביקש ב"כ התובעת, שכן גם סכום התביעה מכתיב בסופו של דבר את היקף ההוצאות שיש לפסוק.

אוסיף, כי גם לקחתי בחשבון את עובדת היותו של הנתבע מיוצג על ידי לשכת הסיוע המשפטי כשיקול מסוים להפחתת סכום החיוב , אך לא שיקול משמעותי המטה את הכף. הסיבה שאין לתת לעובדה זו משקל ניכר היא כי מנגד ניצבת התובעת, עובדת זרה בתחום הסיעוד. התובעת שייכת לקבוצת העובדים עליהם נאמר , כי הם מוחזקים לרוב כ"פרטים חלשים, דלי אמצעים ופגיעים השוהים בקרבנו, הזקוקים להגנה על זכויותיהם" (ע"ע (ארצי) 405/05 אלבה סוריאנו נ' מרגרטה כלפון ( 23.7.06)). כחלק מההגנה על הזכויות יש מקום גם לפסוק הוצאות במידה שתשקף, ולו חלקית, את ההוצאות שנדרשה להן התובעת בפועל בהליך זה בנסיבותיו המיוחדות , אחרת תצא מופסדת גם בזכויותיה.

בהתחשב בשיקולים שפירטתי מצאתי להעמיד את ההוצאות על סך של 7,000 ₪.

סכום זה ישולם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין על ידי הנתבע אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד התשלום בפועל .

התביעה כנגד הנתבעת (השותפות) נדחית. נוכח נימוקי הדחייה כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין, אין הצדקה לפסוק לחובת התובעת הוצאות לעניין זה.

זכות ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתוך 15 ימים מקבלת פסק הדין אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י"א חשוון תשפ"א, (29 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .