הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ס"ע 27041-09-20

29 ספטמבר 2021

לפני:

כב' הרשמת סימה קרמר

התובעת:
Olha T akhnenko
ע"י ב"כ עו"ד אולג סלבוטסקי
-
הנתבעת:
ד.ק.א מלונות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נעמה שבתאי בכר

פסק דין

האם מלוא הניכוי משכרה של התובעת בגין מגורים מדי חודש בוצע כדין? מתי היה על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים? אלה השאלות המרכזיות ביסוד תביעה זו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית
התובעת, אזרחית אוקראינה, נכנסה לישראל כתיירת באפריל 2017 (פרוטוקול הדיון מיום 30.5.21 עמ' 28 שו' 13) והחלה לעבוד בנתבעת בחודש יוני 2017. במסגרת עבודתה, התובעת הוצבה במספר בתי מלון בהרצליה כעובדת משק בית .
אין חולק, כי התובעת לא עבדה בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2019 לאחר שטענה שנפגעה בתאונת דרכים ביולי 2019 וכי בחודשים אלה קיבלה תשלום בגין דמי הבראה וחופשה . לטענת התובעת, היא פוטרה לאחר חזרתה לעבודה בנובמבר 2019, כך שהעסקתה הסתיימה בדצמבר 2019. לטענת הנתבעת, כאשר התובעת שבה לעבודה בנובמבר 2019, המלון בו הוצבה לא היה שבע רצון מתפקודה ולאחר שסירבה להצעת הנתבעת להציבה במלון אחר, היא נטשה את עבודתה.
התביעה הוגשה בגין שכר וזכויות סוציאליות. לאחר דיון מוקדם ביום 22.3.21, התובעת צמצמה תביעתה לרכיבים שלהלן: 14,100 ₪ בגין פיצויי בגובה הפרשות לפנסיה ופיצויים, 300 ₪ בגין דמי הבראה ועוד 19,283 ₪ עבור החזר ניכויים משכרה בגין מגורים שהנתבעת סיפקה לתובעת .
ייאמר כבר עתה, כי על אף שלנתבעת טענות רבות מדוע לא הייתה חייבת לשלם לתובעת פיצוי בגובה הפרשות לפנסיה ופיצויים מיד בתום העסקתה, כפי שיפורט בהמשך, היא אינה חולקת על זכותה המהותית של התובעת להפרשות אלה (ראו סיכומי הנתבעת בפרוטוקול מיום 3.6.21 עמ' 72) ולא על התחשיב המתוקן של התובעת (סעיף 18 לתצהיר מר אור טראובה מטעם הנתבעת (להלן: "המשנה למנכ"ל", "מצהיר הנתבעת", לפי ההקשר)).
בדומה, הנתבעת הודתה בזכאות התובעת להשלמת דמי הבראה בסך 201 ₪ בתצהיר המשנה למנכ"ל (סעיף 22).
עם זאת, הנתבעת עומדת על זכותה לקזז סכום בגובה 6,144 ₪ כנגד כל סכום שייפסק לזכות התובעת, זאת בשל אי-מתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותה.

דיון והכרעה
א. ניכוי בגין מגורים והוצאות נלוות
אין חולק, כי התובעת התגוררה בבית פרטי ובו תשעה חדרים, ביחד עם בין 11-20 עובדים נוספים של הנתבעת, ברח' מתתיהו 9 בהרצליה , שהנתבעת העמידה לרשותם. כן אין חולק, כי מדי חודש, מיד עם תחילת העסקתה, נוכה משכרה של התובעת סכום בגובה משתנה אשר מופיע בתלושי השכר תחת הכותר ת "ניכויי רשות" כ" שכר דירה".
בשולי הדברים יצוין, כי הנתבעת גם ערכה לתובעת ביטוח רפואי וניכתה משכרה סכום עד התקרה המותרת על-פי תקנות עובדים זרים (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001.
לטענת התובעת, על הנתבעת להשיב כל סכום שניכתה מעבר לתקרה הקבוע ה עבור מגורים באזור המרכז, לפי תקנות עובדים זרים (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס – 2000 (להלן: " תקנות מגורים", "התקנות", לפי ההקשר), החלות עליה כמבקשת מקלט אשר נכנסה לישראל דרך תחנת הגבול בנמל התעופה בן גוריון (עמ' 55 לפרוטוקול מיום 3.6.21, שו' 7). לטענתה, התקרה המעודכנת לכל שנה משנות העסקתה הינה כדלקמן : 307.08 ₪ עבור שנת 2017, 312.01 ₪ עבור שנת 2018 וכן 316.90 ₪ עבור שנת 2019. לעומת זאת, משכרה של התובעת נוכה סכום ב סך 1,000 ₪ כל חודש בשנתיים הראשונות, 1,090 ₪ בחודשים יולי 2019 עד נובמבר 2019 ובחודש דצמבר 2019 נוכה סכום בסך 1,155.36 ₪.
לטענת הנתבעת, דין תביעת התובעת בגין רכיב זה להידחות מהטעמים שלהלן:
ראשית לכל , תקנות מגורים לא חלות על התובעת שכן יש לראות בתובעת תושבת ישראל לעניין תחולת חוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 . כמו כן, תקנות מגורים אינן חלות על הנתבעת שכן היא אינה מסוג המעסיקים המחויבים לספק מגורים לעובדיהם, שכן כלל עובדי הנתבעת מוצבים לעבודה באתרים עירוניים ומוסדרים, כשיש התאמה בין שעות עבודתם לבין שעות העבודה של המשק בכללותו, בשונה מעובד זר המועסק במשק חקלאי מבודד.
שנית, הניכויים שביצעה בגין מגורים והוצאות נלוות לא חרגו מהמותר עבור אזור תל אביב בתקנות מגורים – 540 ₪ עבור שנת 2017, 560.25 ₪ עבור שנת 2018 וכן 568.68 ₪ עבור שנת 2019. יתרת הניכוי עד לסכום בסך 1,000 ₪ שנוכה כל חודש, היה בגין "שירותים נלווים" שאינם נכללים בהגדרות המגורים וההוצאות הנלוות שבתקנות. משעה שהניכוי לא עלה על 25% משכרה של התובעת כדרישת תקנה 5 לתקנות מגורים, דין התביעה להידחות.
הנתבעת הוסיפה וטענה , כי עובדים זרים רבים נתקלים בקשיים בכל הנוגע לאיתור דירות מגורים הולמות או בעלי דירות שיסכימו להשכיר להם דירה. על כן, וכדי למנוע קשיים אלה מעובדים הנתקלים בהם, הנתבעת מאתרת דירות הולמות, חותמת על חוזה שכירות מול בעליהן ומאפשרת לעובדיה להיכנס לדירות כשוכרי משנה אף שאינה מחויבת לעשות כן בהתאם לדין.
כעולה ממסמך המנוסח באנגלית ורוסית עליו חתמה התובעת, המפרט את תנאי העסקתה, סוכם עמה שמדי חודש תנוכה משכרה תמורה בעבור מגורים שהנתבעת תעמיד לרשותה וכן הוצאות נלוות למקום המגורים (ארנונה, מים ומחשמל) ושירותים נוספים שיעמדו לרשותה במקום המגורים כגון תשתית וספק אינטרנט, ריהוט, שירותי תיקונים ותחזוקה ועוד. העתק המסמך, בנוסחים השונים עליהם חתמה התובעת מעת לעת עם עדכון תנאי העסקתה, צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעת (להלן: "ההודעות לעובד"). התובעת אישרה , כי היא קוראת ומבינה רוסית וכי חתימתה מתנוססת על ההודעות לעובד (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 30.5.21). לאור הסכמת התובעת , הניכוי נעשה לפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: " חוק הגנת השכר") וגם מטעם זה דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
אפנה עתה לדון בטענות אלה כסדרן.

תחולת חוק עובדים זרים ותקנות מגורים
תקנה 2 (א) לתקנות מגורים קובעת את "הסכום המרבי שרשאי מעביד לנכות משכרו החודשי של עובד זר כהחזר הוצאות המעביד למגורים הולמים" שסיפק המעביד לעובד . כעולה מפסקת המבוא של תקנות המגורים, הן הותקנו מכוח חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א – 1991, אשר לימים שונה שמו לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 ( לעיל ולהלן: "חוק עובדים זרים", "החוק", לפי ההקשר).
חוק עובדים זרים מגדיר "עובד זר" כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". מדובר בהגדרה רחבה אשר לא סויגה בחוקיות שהייתו או העסקתו של העובד בישראל או באופן בו נכנס למדינה, לא בחוק ולא בתקנות אשר הותקנו מכוחו (ראו בר"ע 40577-02-17 אל-שי סופר קלין בע"מ נ' Bairu Tesfalidt (ניתן ביום 25.5.17) מול סעיף 10 (להלן: " פסק דין אל-שי")).
אין חולק, כי התובעת אינה אזרחית ישראל ועל כן, היא עונה על רישת ההגדרה. לטענת הנתבעת, יש לראות את התובעת כתושבת שכן היא עובדת בישראל, רואה במדינה את מרכז חייה ומבקשת להישאר פה גם כאשר אינה עובדת (עמ' 64 -68, 80 לפרוטוקול מיום 3.6.21). ברם, אין די ברצונה הסובייקטיבי של התובעת בעניין זה. במספר חוקים, ההגדרה של "תושב" נגזרת מהמעמד הרשמי במדינה כמו למשל בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה – 1965:
"מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רשיון לישיבת קבע."
וראו עוד את סעיף 7א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952.
היותה של התובעת תושבת הינה שאלה עובדתית המצריכה הוכחה, והנתבעת לא הביאה כל ראיה – לא כל שכן תעודה ציבורית או רשומה מוסדית - בעניין מעמדה הרשמי של התובעת בישראל. הנתבעת גם לא הביאה ראיות כדי לבסס את טענתה, כי התובעת רואה בישראל מרכז חייה. כל שניתן להסיק מעצם הגשת בקשה למקלט מדיני בישראל הוא, כי התובעת אינה מעוניינת לשוב לארץ מולדתה. כל עוד הבקשה לא הוכרעה, בהגדרה מדובר במעמד זמני, אף אם הוא נמשך על פני מספר שנים. על כן, מבחנים כגון מקום מגורים קבוע ומקום עיסוק קבוע לצורך קביעת מרכז חיים שהנתבעת הציעה, אינם רלבנטיים לעניין (וראו עוד בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]).
מחדלה של הנתבעת במישור הראייתי ככל הנראה נעוץ בכך שטענה זו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. זכרה של הטענה לא בא בכתב ההגנה או בתצהיר הנתבעת, שם ההתייחסות לתובעת הייתה כאל עובדת זרה לכל דבר ועניין כאשר לטענת הנתבעת, התקנות לא חלות עליה בשל מאפייניה כמעסיקה (ראו פירוט בהמשך). בהקשר זה התובעת טענה כי מהלך טיעון זה מהווה הרחבת חזית (ראו עמ'89 שו' 12 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
מכל מקום, התובעת העידה שבסמוך להגעתה לישראל הגישה בקשה לקבלת מקלט מדיני, כי בקשתה נדחתה לאחרונה וכי ערר בעניין תלוי ועומד והנתבעת לא חלקה על כך לאחר שעיינה במסמכיה במהלך חקירתה הנגדית (עמ' 28 שו' 15 לפרוטוקול מיום 30.5.21) ואף גובשה הסכמה דיונית בין הצדדים בעניין זה אשר קיבלה תוקף של החלטה (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 30.5.21) . מכאן, כי התובעת לא הוכרה כבעלת מעמד רשמי של פליטה בישראל בתקופת העסקתה על-ידי הנתבעת וכי מעמדה היה של מבקשת מקלט. מצב דברים זה יש בו, כשלעצמו להביא לדחיית טענת הנתבעת שכן רק מי שבקשתו למקלט מדיני מתקבלת והוא מוכר כפליט, מקבל מעמד של תושב (ראו למשל בג"צ 6312/10 קו לעובד נ' הממשלה (ניתן ביום 16.1.11) פסקה שלישית ) (להלן: " בג"צ 6312/10").
תמיכה לכך שאין לראות בתובעת תושבת לעניין חוק עובדים זרים ניתן למצוא בע"א 4946/16 סעד נ' פקיד אשקלון (ניתן ביום 12.9.17) (להלן: " פסק דין סעד"), אשר דן בחובת מעסיקים לשלם היטל עובדים זרים עבור מבקשי מקלט וכן זכאותם של מבקשי מקלט לקבלת נקודות זיכוי. החיוב בהיטל עובדים זרים נקבע ב סעיף 45 ל חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003, אשר מפנה ישירות להגדרת "עובדים זרים" בחוק עובדים זרים. בפסק דין סעד נקבע, כי פרשנות חוק עובדים זרים ברורה מבחינה לשונית ועל כן, מבקשי מקלט כלולים בהגדרה של "עובדים זרים" (שם , מול סעיף מ"ג) (פסק הדין אושר בדנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת (ניתן ביום 31.5.18)).
מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי גם אם התובעת אינה תושבת במובן הרשמי, יש לראותה ככזאת בשל "מעמדה המיוחד" (עמ'89 לפרוטוקול מיום 3.6.21). ככל שטענה זו נסמכת על הודעת המדינה בדבר אי-אכיפת האיסור הפלילי על העסקתם של מבקשי מקלט, אשר ניתנה במסגרת הדיונים בבג"צ 6312/10 (להלן: " החלטה מס' 3936"), דינה להידחות. תוצאה הפוכה תביא למצב אבסורדי לפיו די בהגשת בקשת מקלט כדי לקבל מעמד של תושב, ולא צריך להמתין לכך שהבקשה תיבחן על-ידי הגורם הרלבנטי במדינה.
אף אם טענתה זו נסמכת על אדנים אחרים, הפסיקה דחתה בצורה גורפת ניסיונות קודמים להסיק תושבות או קרבה לתושבות בהקשר זה . כך, כבר נטען, כי יש לראות במבקשי מקלט פליטים-דה פקטו או שוהים מוגנים או מעין פליטים וטענות אלה נדחו בשורה של פסקי דין (ראו פסק דין סעד, בג"צ 6312/10 וכן בג"צ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה (ניתן ביום 22.6.14), שם נקבע, כי לא ניתן לראות בעובדי סיעוד – בין אם בעלי היתר ובין אם לאו –הנמצאים בישראל במשך תקופה ממושכת, תושבים, זאת על אף היותם "עובדים זרים בעלי זיקה חזקה לישראל" ועל כן, יש צורך בהסדר חקיקתי מיוחד כדי לראות בהם תושבים על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 ומכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995).
לדידי הנתבעת, גם אם ייקבע כי התובעת תושבת, ממילא התכליות ביסוד חוק עובדים זרים ובפרט תקנות מגורים, אינן מתקיימות בעניינה ומטעם זה דין התביעה להידחות (עמ' 62 – 64 לפרוטוקול מיום 3.6.21). מסקנה אחרת תוביל לכך שתחול על כל מעסיק של מבקש מקלט חובת העמדת מגורים הולמים בהתאם לחוק עובדים זרים, דבר אשר יצור נטל בלתי סביר על מעסיקים ומבחינת הנתבעת, הוא הרבה יותר משמעותי משאלת התקרה על ניכויים בגין מגורים אלה (עמ' 70 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
יצוין כבר עתה, כי הנתבעת ממילא סיפקה לתובעת מגורים ומשכך, ההכרעה בשאלת חובת מעסיקים לספק מגורים לפי חוק עובדים זרים, למבקשי מקלט, לכאורה אינה נחוצה. עם זאת, כאמור לעיל, לא מצאתי בכך קושי לאור לשון החוק וגם לא לפי תכליותיו, כפי שיפורט להלן.
חוק עובדים זרים, לרבות החובה לספק מגורים לעובד, כתנאי לקבלת היתר להעסקתו, עברו מספר תיקונים ואולם ביסודם, המנגנונים שבחוק באו להסדיר את נושא העסקת עובדים הבאים מחו"ל משלב הכניסה למדינה, עד להעסקתם וכלה ב יציאתם מהמדינה. בניגוד לטענת הנתבעת (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 3.6.21), המטרה הראשונית ביסוד החוק לרבות הוספת החובה לספק מגורים, הייתה כפולה: להגביל את התופעה ולהגן על העובדים שכבר נמצאים במדינה , ללא הבחנה בין עובדים המועסקים עם או בלי היתר. וכך נרשם בפרוטוקול הישיבה ה – 65 של הכנסת ה – 15 שהתקיימה ביום 27.12.199, במהלכה התקבל תיקון מס' 3 לחוק :
"אני רוצה להתברך בכך שאנחנו מביאים לכנסת היום במסגרת חוק ההסדרים הצעת חוק שהמשמעות שלה היא כפולה, גם בהיבט המוסרי וגם בהיבט הכלכלי. קודם כול, זוהי הצעת חוק שנותנת לעובדים הזרים זכויות, זכויות שאין להם, והדבר מאוד מאוד מכביד על מדינה כמו שלנו, מדינה שאמות המידה המוסריות שלה חייבות להיות נר לרגליה. החל מהנושא של קביעת מגורים הולמים לעובד זר, עבור דרך הנושא של קביעת ביטוח רפואי הולם, עבור דרך נושא של הפרשה לטובת זכויות סוציאליות, עבור דרך האפשרות שהוכנסה בדקה התשעים לאפשר ניידות של עובדים... ככל שהחוק יגרום לכך שהתשלום שהמעסיק יצטרך לתת לעובד הזר יהיה גבוה יותר, יהיה פחות כדאי לו להביא עובד זר, ולכן יהיה מקום ליותר ישראלים לעבוד במקצועות הסיעוד, לעבוד במקצועות הבנייה, לעבוד במקצועות החקלאות, לעבוד במקצועות השירותים ובכל התחומים שהעובדים הזרים תופסים בהם את מקומותיהם."
במסגרת תיקון זה גם הוכנס סעיף 1יא לחוק העוסק בחובת הפקדת כספים לטובת העובד הזר ואשר נדון בהרחבה לאחרונה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין בבר"ע 52980-11-20 י.ב. שיא משאבים בע"מ ואח' נ' Teame Fsahaye Kibrom ואח' (להלן: " פסק הדין בעניין קיברום"). שם, תוארו היעדים של סעיף זה באופן המשקף, בין השאר, את המשמעות הכפולה של חוק עובדים זרים וחובת אספקת מגורים, אשר הובאה לעיל: רכישת זכויות סוציאליות וצמצום הפערים בעלויות ההעסקה של עובדים זרים לעומת עובדים מקומיים (סעיף 30 לפסק הדין בעניין קיברום).
במסגרת ההיבט ה"מוסרי" של חובת אספקת מגורים צוין גם הצורך להגן על העובד הזר בפני ניצול שכן הוא " חלש ופגיע" מעצם מעמדו, בהיותו "מנותק ממולדתו, מסביבתו וממסגרת משפחתו...[ו]נתון לחסדי המעסיק" (ע"פ (ארצי) 33098-09-12 א.פ.י. שירותי כוח אדם בענף הבניין (2005) בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.8.14) בסעיף 12, שם הורשעו חברה ובעליה בעבירה של אי-אספקת מגורים הולמים). כן, נפסק, כי מדובר בזכות קוגנטית עליה העובד אינו רשאי לוותר שכן "בבסיסה עומדים אינטרסים ציבוריים ומטרות חברתיות ראשונות במעלה, אשר אינם כפופים לרצונם של העובד והמעביד הבודדים הנוגעים בדבר במישרין" (ראו עב' 7695/03 סטופארו נורצל סיזר נ' זילברמינץ בע"מ (ניתן ביום 12.6.06) בסעיף 44 ).
אין לשלול את האפשרות שאדם עשוי להיות תושב לעניין חוק אחד ולא לחוק אחר, ברם הנתבעת לא הצביעה על עילה טובה המצדיקה אבחנה, לעניין הזכויות הקוגנטיות מושא הליך זה, בין עובד זר המועסק על-פי היתר לבין עובד זר שהוא מבקש מקלט, כדוגמת התובעת. כמו כן, על-פי הפסיקה, מעסיקים הורשעו בגין אי-אספקת מגורים הולמים לצד הרשעה בעבירה של העסקה ללא היתר (למשל ע"פ (ארצי) 68/09 מדינת ישראל נ' ציון דעדוש (ניתן ביום 3.7.12)). עולה, כי המדינה כתובעת לא ראתה באי-חוקיות ההעסקה שחרור מהחובה לספק מגורים.
יצירת אבחנה בין עובד זר המועסק על-פי היתר לבין עובד זר שהוא מבקש מקלט, לעניין הניכוי בגין מגורים, עשויה לעודד העסקת עובדים זרים ללא היתר על-ידי הפיכתם ל תת-קבוצה של עובדים זרים שהיא "זולה יותר" עבור המעסיק בהשוואה לעובדים זרים בעלי היתר, בניגוד מוחלט ליעדי החוק כפי שתוארו לעיל. יוטעם, כי גם אם עלות העסק תם תהיה שווה לעלות העסקה של עובד מקומי, יהיה זה מנוגד ליעדים אלה.
דברים אלה יפים גם לעניין טענת הנתבעת, כי אין להעניק "זכויות יתר" למי ש"רימה את המדינה" בכך שנכנס לישראל כתייר ונשאר מעבר לתקופה המותרת, אחרת יהיה בכך כדי לעודד התנהלות זאת (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 3.6.21) . טענת מרמה מצריכה הוכחה, דבר שלא נעשה על-ידי הנתבעת וכאמור לעיל, הוסכם בין הצדדים , כי התובעת הייתה במעמד של מבקשת מקלט במהלך תקופת העסקתה. זאת ועוד, עולה קושי כאשר טענה מעין זו מובאת על-ידי מי שהעסיקה את התובעת, לכאורה אף מבלי להתעניין במעמדה הרשמי בזמן אמת (עמ' 89 שו' 14 לפרוטוקול מיום 3.6.21) (והשוו ע"א 4157/13 דמארי ואח' נ' פקידי שומה רחובות וכפר סבא (ניתן ביום 3.2.15) וכן ע"ע 480/05 בן עמי ואח' נ' פלונית (ניתן ביום 8.7.08), בהם נקבע, כי אין ליתן "פרס" בדמות פטור מחובות על-פי דין למי שהתנהלו בצורה לא חוקית ).
זאת ועוד, אם כפי שתואר לעיל עובדים זרים בעלי היתר זקוקים להגנת המחוקק בנושא המגורים בשל פגיעותם ברי, כי רציונל זה מתקיים אצל עובדים זרים מבקשי מקלט, ואף ביתר שאת. זאת, בשים לב ל כך שמעמדם הרשמי של מבקשי מקלט עשוי להשתנות בין רגע עם הכרעה בבקשתם, ולכך שאפשרויות העסקתם יצטמצמו אם הממשלה תחזור בה מהחלטה מס' 3936. אוסיף, כי בעוד שעובד זר המועסק באמצעות היתר מגיע ארצה במסגרת מעטפת רגולטורית הכוללת הוראות חוק שירות התעסוקה, התשי"ט – 1959 ו חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, המחילים התחייבויות בין-מדינתיות ביחס לעובדים זרים, ספק אם אלה חלים על מבקשי מקלט המועסקים ללא היתר.
למען הסדר הטוב, יש לדחות גם את טענת הנתבעת לפיה היא אינה מסוג המעסיקים עליהם חלות תקנות מגורים, בשל תחום פעילותה ומיקומה (למשל בעמ'83 לפרוטוקול מיום 3.6.21) . לא מצאתי לכך עוגן בלשון החוק או התקנות. תחום העיסוק (למשל חקלאות) ומיקום מעסיק (לפי אזורים שונים במדינה) מקבלים התייחסות מפורשת בתקנות מגורים על-ידי קביעת תקרה שונה לגובה הניכוי המותר ולא שוכנעתי שיש להוסיף על כך.
לאור האמור לעיל אני קובעת, כי התובעת היא עובדת זרה לעניין חוק עובדים זרים ו כי תקנות מגורים ובפרט, ההגבלה על גובה הסכום שמעסיק רשאי לנכות משכרו של עובד זר, חלות על העסקתה של התובעת.

האם הניכוי נעשה בהתאם לתקרות הקבועות בתקנות מגורים, סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר והסכמתה של התובעת?
הנתבעת העלתה טענה לפיה בהתאם להגדרת יישובים וחלוקות גיאוגרפיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרצליה שייכת לאזור תל אביב ולא לאזור המרכז, דבר המשליך על תקרת הניכויים המותרת בגין מגורים והוצאות נלוות (עמ' 74 לפרוטוקול מיום 3.6.21). על סמך המוצג שהנתבעת הגישה לתיק בית הדין ובהעדר ראיות או נימוקים לסתור, מצאתי לקבל את הטענה, כפי שיפורט בטבלה בהמשך.
במאמר מוסגר יצוין, כי עיון בתלושי השכר מעלה, כי הסכומים שנוכו בפועל שונים מהנטען הן על-ידי התובעת והן על-ידי הנתבעת. ככלל, תלושי שכר מהווים ראייה לכאורה לנתונים המפורטים בהם (ראו למשל עד"מ 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי (ניתן ביום 25.11.2008) וכן דב"ע נה/193 – 3 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ (ניתן ביום 1.5.1996). משלא הועלתה טענה שהתובעת לא קיבלה תלוש י שכר מדי חודש או כי לא שולם לה הסכום הנקוב בהם באופן הנקוב בהם, מצאתי לציין את הסכומים הנקובים בתלושים בפועל בטבלה בהמשך.
על כן ולאחר עיון בעדכונים לתקנות מגורים אשר בוצעו מעת לעת באמצעות הודעות לפי תקנה 4 לתקנות אני קובעת, כי התקרות הרלבנטיות בגין שנות העסקתה של התובעת והסכומים שנוכו בפועל הם כדלקמן:
שנת ניכוי
פרסום הודעה
תקרה למגורים (תקנה 2) ₪
תקרה להוצאות נלוות (תקנה 3) ₪
סה"כ
ניכוי מותר

ניכוי בפועל לפי מספר חודש בשנת הניכוי
2017
ק"ת תשע"ז מס' 7780 מיום 22.2.17 עמ' 749, תחולה מיום 1.1.17
460.58
91.99
552.27
1,000 ₪ = 7, 8, 10, 11, 12

500 ₪ = 6

2,050 ₪ = 9
2018
ק"ת תשע"ח מס' 7934 מיום 21.1.18 עמ' 883, תחולה מיום 1.1.18
467.98
92.27
560.25
1,000 ₪ = 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 12

1,000 ₪ + 144 ₪ "החזר הוצאות" = 1

1,058 ₪ = 11
2019
ק"ת תשע"ט מס' 8160 מיום 30.1.19 עמ' 1951, תחולה מיום 1.1.19
475.31
93.37
568.68
1,000 ₪ = 1, 2, 3, 4, 6

1,000 ₪ + 20.5 ₪ "הוצאות דירה" = 5

1,090 ₪ = 7, 8, 9, 10, 11

1155.36 ₪ = 12
לטענת הנתבעת, ההפרש בין התקרה שבתקנות לבין מה שנוכה בפועל, נוכה בגין "שירותים נלווים ", בשונה מההוצאות הנלוות המפורטות בתקנות. לטענתה, לא זו בלבד שמדובר בניכוי מותר לאור הסכמת התובעת וסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, ממילא סך הניכויים לא עברו 25% המצוין בתקנה 5 לתקנות מגורים. אין בידיי לקבל טענות אלה, כפי שיפורט להלן.
תקנה 5 לתקנות מגורים קובעת כדלקמן:
"סך כל הניכויים המותרים לפי תקנות אלה יחד עם הניכויים לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001 (להלן – תקנות דמי ביטוח רפואי), ולפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), לא יעלה על 25% משכרו החודשי של עובד זר."
ייאמר כבר עתה, כי לא ניתן לעקוף את התקרות הקבועות בתקנות מגורים באמצעות תקנה 5 שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים את תקנות 2 ו – 3 מתוכן. וכך קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ ( ניתן ביום 20.08.2007) (להלן: " פסק דין דאטקו")‏‏ בסעיף 28:
"תקנה 5 קובעת כי סך כל הניכויים המותרים לביצוע משכרו החודשי של העובד, לא יעלה על 25% משכרו החודשי. הוראה זו מתייחסת למכלול הניכויים המותרים משכרו של העובד והיא אינה שוללת את החובה לעמוד בדרישת התקנות לגבי תקרת הניכוי הנוגעת לכל אחד מפריטי הניכוי. לכן, גם אם גובה הניכוי הכולל משכרו של העובד לא עלה על 25% משכרו, זכאי הוא שהניכוי עבור מגורים לא יעלה על זה הקבוע בתקנות" [ההדגשה אינה במקור, ס.ק.].
הואיל ועל-פי תקנה 1, הוצאות נלוות כוללות ארנונה, מים וחשמל בלבד, יש לבדוק בגין מה בוצע יתרת הניכוי.
מצופה היה, כי נושא זה יעלה בבירור מההודעות לעובד, ברם אין זה המצב. אף כי לתובעת נמסרה הודעה לעובד בתאריך 12.6.17 בסמוך למועד תחילת העסקתה (העתק הימנה צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעת), אין בה כל התייחסות לניכוי בגין מגורים , הוצאות נלוות או "שירותים נלווים" . ההודעה הראשונה ובה התייחסות לניכוי בגין מגורים אשר צורפה לתיק היא מיום 4.3.18, בה צוין כדלקמן (לא כולל כיתוב לכאורה מקביל ברוסית):
"I, the undersigned,…
Agree that every month from my salary will be withheld:
1. Medical insurance
personal participation of an employee 124 nis.
2. Food
personal participation of an employee for every day 5 nis.
3. Accommodation X yes □ no
address: מתתיהו 9 הרצליה
payment for accommodation including utilities 1000 nis.
This form is not official work contract, but only a statement of terms of employment. This notice does not derogate from the rights granted to the employee under the low, an extension, a collective agreement or contract of employment"
[הטעויות במקור, ס.ק.].
יצוין, כי זהו הנוסח המופיע בכל ההודעות לעובד שהוגשו לתיק, כאשר לנוסח מהתאריכים 10.5.19, 1.9.19 וכן 10.11.19 התווסף הכיתוב "p/day ₪ 35" לאחר ציון הסכום 1,000 ₪. ברם, לא ניתן להבין אם מדובר בניכוי נוסף או פירוט אודות הסכום בסך 1,000 ₪ והנתבעת לא הבהירה במה מדובר. הואיל והתוספת אינה מובנת, לא ניתן לומר שהיא עומדת בדרישה להתחייבות בכתב ומכאן כי אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את הניכוי שבוצע.
מהציטוט לעיל עולה, כי 1,000 ₪ נוכו בגין מגורים וכן "utilities", מילה שמתורגמת במילון Morfix כ" שירות המסופק לצבור מטעם רשות ממשלתית או מקומית (מים, חשמל וכדומה)", ובכך חופפת להגדרה של "הוצאות נלוות" בתקנה 1 לתקנות. מכאן ניתן להבין, כי מלוא הניכוי החודשי נעשה בגין מגורים והוצאות נלוות בלבד ועל כן, על-פי הרשום בהודעות לעובד, הניכוי חרג מהסכום המותר בתקנות. זאת, בנוסף לכך שמיום תחילת העסקתה ועד לתאריך 4.3.18, הניכוי נעשה מבלי שנמסרה לתובעת הודעה בכתב על כך, דבר אשר לכאורה מזכה אותה בהשבת מלוא הניכוי בגין חודשים אלה, על-פי סעיף 25 (א)(6) לחוק הגנת השכר.
בכתב ההגנה (סעיף 8) נטען , כי יתרת הניכוי מעבר לתקרה נעשה בגין "שירותים נלווים" כגון תשתית וספק אינטרנט, ריהוט, שירותי תיקונים ותחזוקה ועוד אף כי אין לכך עוגן בלשון ההודעות לעובד . בחקירתו הנגדית של המשנה למנכ"ל, הוסיף הוא ש"שירותים נלווים" אלה כללו מכו נת כביסה, מזגנים, תנורי חימום, כיריים חשמליות וכן תיקונם של אלה (עמ' 51 שו' 33-35 לפרוטוקול מיום 30.5.21). כאמור, זכרם של רכיבים אלה לא בא בהודעות לעובד. זאת ועוד, דוגמאות אלה קשורות במהותן למגורים, כך שאין בהן כדי להצדיק ניכוי מעבר לתקרה הקבועה בתקנות (ראו לעיל פסק דין דאטקו). כמו כן, חלק גדול מפריטים אלה, כגון ריהוט, מקרר, כיריים, מכונת כביסה וחימום, ממילא כלול בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן: " תקנות מגורים הולמים"), המפרטות מה כלול באותם מגורים הולמים בגינם ניתן לנכות שכר דירה עד לתקרה המותרת .
גם אם יטען הטוען, כי דוגמאות אלה ל"שירותים נלווים" אינן קשור ות למגורים, עדיין עליה ן לעמוד בדרישות תקנה 5 המפנה לסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, אשר זו לשונו:
"25 (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
...
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;"
כאן המקום להזכיר, כי לשיטת הנתבעת, מלוא הניכוי החודשי בגין מגורים נעשה לפי סעיף זה משעה שלשיטתה, חוק עובדים זרים ותקנות מגורים לא חלים במקרה זה.
על-פי ההלכה הפסוקה, "חוב" על-פי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר הוא סכום קצוב ומוכח, ובלתי שנוי במחלוקת, אשר העובד הביע הסכמתו בכתב לשאת בו (ראו למשל דב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ , פד"ע כח 241). כאשר עוסקים בתקנות מגורים נפסק, כי בעניין "קצוב ומוכח" יש לעמוד על –
"הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השירות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף "תאורטיים" שאינן כרוכים במתן השרות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. "
ראו: ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ ואח' נ' סטופארו נורצל סיזר (ניתן ביום 24.6.07), בסעיף 13.
כפי שיובהר להלן, לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה את ההוצאות שהוציאה בפועל, אלא שניכויי הנתבעת לא עמדו בכלל הדרישות של סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר.
כך, מחומר הראיות עולה שהתובעת לא הסכימה לניכוי וגם לא יכלה להסכים, שכן לא הובהר מה כלול בניכוי. כפי שכבר צוין לעיל, הנתבעת לא הציגה התחייבות בכתב החתומה על-ידי התובעת בעניין הניכוי בגין מגורים לתשעת החודשים הראשונים של העסקתה. גם כאשר זו הוצג ה, בהודעות לעובד, הניכוי תואר בהן באופן כללי, ללא פירוט , כאשר לא הייתה התאמה בהכרח בין הרשום בהודעה לעובד לניכוי שבוצע בפועל והוא עלה על 1,000 ₪ בחמישה חודשים שונים (ראו טבלה לעיל).
התובעת אמנם העידה כי ידעה שינוכו לה 1,000 ₪ בגין מגורים אך הוסיפה, כי לא הוסבר לה מה נכלל בניכוי למעט "הכל" (עמ' 33 שו' 8-15 לפרוטוקול מיום 30.5.21). כמו כן, עולה מחקירתה הנגדית של התובעת, כי הגם שראתה את היתרונות של מגורים מטעם המעסיקה, לא ניתנה לה שהות לבחון אפשרויות אחרות (עמ' 34, שו' 7-16 לפרוטוקול מיום 30.5.21).
הנתבעת צירפה לתצהירה (נספח ו') תלושי שכר של עובדים אחרים בהם לא מופיע ניכוי בגין מגורים, במטרה לבסס טענתה, כי המגורים הוצעו לתובעת והיא בחרה בהם מרצונה החופשי (סעיף 8 לכתב ההגנה) . עם זאת, אין בתלושי שכר אלה כדי להועיל שכן לא ניתנו פרטים מספיקים אודות אותם עובדים, כדי שניתן יהיה להתרשם שהם אכן סירבו להצעת מגורים. לכך אוסיף, כי המשנה למנכ"ל העיד שעובדים רבים המתינו עד שיתפנה מקום בדירותיה ( עמ' 77 שו' 29 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
בתצהיר הנתבעת נטען, כי מגורים אלה הוצעו רק למי שמתקשה למצוא מקום מגורים בכוחות עצמו (סעיפים 24-26 לתצהיר המשנה למנכ"ל) אך המשנה למנכ"ל לא הציג אינדיקציה לקושי כזה שהתקיים באופן ספציפי במקרה של התובעת (עמ' 49-51 לפרוטוקול מיום 30.5.21) . ההיפך הוא נכון, בחקירתה הנגדית, התובעת השיבה כי מצאה מקום מגורים חלופי תוך חודש מסיום העסקתה , ולאחר מכן עוד דירות, כולן בשכר דירה דומה (עמ' 34-35 לפרוטוקול מיום 30.5.21) .
אשוב ואדגיש, כי הסכמה מפורשת בכתב נחוצה בין אם בוחנים את הניכויים משכרה של התובעת לפי תקנות מגורים ובין אם לפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר.
כמו כן, הניכוי לא היה "קצוב ומוכח" ולא הוצגו ראיות על הוצאה בפועל מצד הנתבעת. הנתבעת לא צירפה חשבוניות אשר יכולות להעיד על הוצאות בפועל אלא למים, חשמל, ארנונה ושכירות (נספח ה' לתצהיר הנתבעת) - רכיבים אשר ממילא מוגבלים מפורשות על-ידי התקרות בתקנות לעניין מגורים והוצאות נלוות .
בנוסף על כך, בחקירות של התובעת והמשנה למנכ"ל עלתה אי-בהירות ממשית לגבי מה בדיוק נכלל במסגרת יתרת הניכוי משכרה של התובעת, אשר לטענת הנתבעת נעשה בגין "שירותים נלווים".
כך, התובעת העידה כי בנוסף לניכוי משכרה, שילמה מכספה סכום נוסף בסך 60 ₪ , יחד עם 11- 14 עובדים אחרים שהתגוררו עמה בדירה, עבור תיקון של דוד שמש (עמ' 34 שו' 29-36 לפרוטוקול מיום 30.5.21) . זאת , על אף שלפי גירסת הנתבעת, "שירותים נלווים" כלל שירות תיקונים (עמ' 46-47 לפרוטוקול מיום 30.5.21), לרבות של "דוד שנשרף, קולטי שמש, תרמוסטטים" (עמ' 52 שו' 1-2 לפרוטוקול מיום 30.5.21).
כך, בסיכומי התובעת נטען, כי עלות השתתפות בהוצאות בגין ראוטר לאינטרנט למשל, מסבירים חלק קטן מאד מהשירותים הנלווים בשים לב שהיא מתחלקת בין 14 אנשים שגרו בדירה (עמ' 60 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
כך, טענה הנתבעת, כי חלק מהניכוי בגין "שירותים נלווים" נעשה עבור תכולת דירה שסיפקה , אף כי לפי המשנה למנכ"ל הייתה " מעט מאד תכולה" (עמ' 39 שו' 30 לפרוטוקול מיום 30.5.21). כמו כן, ריהוט זה ככל הנראה הגיע עם הדירה, זאת על-פי חוזי השכירות שצורפו כנספח ד' לתצהיר הנתבעת ודברי המשנה למנכ"ל בחקירתו הנגדית (עמ' 39-40 לפרוטוקול מיום 30.5.21). יצוין, כי החוזים צורפו באופן חלקי כאשר חסרים עמודים שלמים לרבות רשימת החפצים שבאו עם הדירה המצוינת בחוזה . ודוק: הנתבעת הייתה גם כך מחויבת לספק את רוב התכולה שציינה, זאת לפי תקנות מגורים הולמים ועל כן לא יכולה להיכלל בניכוי בגין "שירותים נלווים".
הנה כי כן, גם במבט לאחור, הנתבעת לא הצליחה לשחזר בפנינו בגין אלו הוצאות בפועל ובאיזה עלות בוצעו הניכויים משכרה של התובעת עבור "שירותים נלווים" בסכומים מעבר לתקרות הקבועות בתקנות, ודאי שלא ברמת הקונקרטיות הדרושה בפסיקה. מחדל זה משליך הן על יסוד ההסכמה לעצם הניכוי, שכן לא ניתן להסכים למשהו שאינו ידוע לך, והן לדרישות הפסיקה בדבר חוב קצוב ומוכח וכי הניכוי יהיה בגין הוצאה בפועל כנגד קבלה או תחשיב.
מכאן, כי גם אילולי תחולת חוק עובדים זרים ותקנות מגורים על התובעת, הניכויים משכרה של התובעת בגין מגורים אינם יכולים לעמוד שכן הם מנוגדים להוראות סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר. עם זאת, משנתבע רק ההפרש בין התקרה בתקנות, לסכום שנוכה בפועל, וזאת בגין כל אחד מחודשי העבודה ולא רק החודשים בהם הניכוי נעשה על-פי הודעה לעובד חתומה, להלן הסכומים שיש להשיב לנתבעת בגין כל חודש:
שנת ניכוי
סה"כ ניכוי מותר

ניכוי בפועל לפי מספר חודש בשנת הניכוי
הפרש שיש להשיב = ניכוי בפועל פחות ניכוי מותר ₪
סכום שסה"כ יש להשיב ₪
2017
552.27
1,000 ₪ = 7, 8, 10, 11, 12
2238.65
3736.38

500 ₪ = 6
-

2,050 ₪ = 9
1497.73

2018
560.25
1,000 ₪ = 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 12
4397.5
5479

1,000 ₪ + 144 ₪ "החזר הוצאות" = 1
583.75

1,058 ₪ = 11
497.75

2019
568.68
1,000 ₪ = 1, 2, 3, 4, 6
2156.6
5801.1

1,000 ₪ + 20.5 ₪ "הוצאות דירה" = 5
451.82

1,090 ₪ = 7, 8, 9, 10, 11
2606

1155.36 ₪ = 12
586.68

סה"כ = 15,016.48 ₪
יצוין, כי בארבעת חודשי העסקתה האחרונים של התובעת בהם בקושי עבדה , הניכוי שבוצע גם לא עמד בתקנה 5 לתקנות מגורים הואיל ועלה על 25% משכרה, אף מבלי לצרף את הניכוי בגין ביטוח רפואי. עם זאת, הואיל ולא נתבע סכום בגין כך, לא ניתן היה לפסוק החזר ניכוי עבור חודשים אלה.

ב. מועד התשלום עבור הפרשות לפנסיה ופיצויים
לטענת הנתבעת, הואיל והתובעת נכנסה לישראל דרך נמל התעופה בן גוריון, היא אינה מסתננת, לא ניתן להפקיד כספים עבורה לפיקדון מסתננים ויש לפעול בהתאם להנחיות משרד הכלכלה משנת 2008, אשר העתק מהן הוגש לתיק בתאריך 21.6.21 העוסקות בהפקדת הכספים המיועדים לעובד הזר לפי סעיף 1יא(ו) לחוק עובדים זרים, בחשבון בנק נפרד הנושא ריבית והצמדה (עמ' 64 שו' 36 –עמ' 65 לפרוטוקול מיום 3.6.21). לעניין מועד מסירת הכספים לתובעת, הנתבעת סבורה, כי כל עוד התובעת נמצאת בישראל, היא אינה זכאית לקבל את הכספים במישרין (סעיף 5.ז. לכתב ההגנה) וכי יש צורך בפסק דין המורה לנתבעת למסור את הכספים לידי התובעת כדי שתעשה כן לפני שהתובעת יצאה את גבולות המדינה, שאם לא כן היא עשויה לקבל קנס מרשות האוכלוסין (עמ' 72 לפרוטוקול מיום 3.6.21). אשר לאופן העברת הכספים לתובעת, הנתבעת מבקשת שבית הדין יקבע כי יש להפקיד את הכספים בנאמנות אצל ב"כ התובעת (עמ' 79 שו' 32 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
לטענת התובעת, משעה שחובת הפיקדון לא חל עליה והיא לא נמצאת בישראל בהיתר עבור תחום מסוים, אזי יש לפעול בהתאם להלכת "ביצוע בקירוב" וכתימוכין לכך, היא מפנה לפסק הדין בבר"ע 36959-06-15 Musabal Abdalla נ' טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ (ניתן ביום 15.7.15) (להלן: "עניין טלרן") וכן פסק הדין בבר"ע 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים ואח' נ' Hitam Abaker ואח' (ניתן ביום 26.2.15) (להלן: " עניין אבקר"). על כן, היה על הנתבעת לשלם לתובעת את כספי הפיצוי בגין פנסיה פיצויים מיד בתום העסקתה (עמ' 57 לפרוטוקול מיום 3.6.21) והימנעותה מלעשות כן חושפת את התובעת במקרה של פירוק הנתבעת , באופן שיהפוך אותה לנטל על הקופה הציבורית (עמ' 86 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
ע"ע 137/08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ (ניתן ביום 22.8.10) (להלן: "הלכת אילינדז") אשר קבע את ההלכה בעניין "ביצוע בקירוב", פירט את הרציונאלים מאחוריה ובין השאר קבע ש"אין לאפשר למעסיק "לזכות" ממצב הדברים בו לא התאפשרה הקמתה של הקרן, ולא על העובד הזר לשאת בתוצאות אי הקמתה" (שם, סעיף 61). יצוין, כי אותו מקרה עסק ספציפית בהוראות סעיף 1יא(ו) לחוק עובדים זרים ובנסיבות לפיהן לא ניתן בפועל לבצע הפקדה בקרן ייעודית על-פי החוק ועל כן, לא מצאתי רלבנטיות להנחיות משרד הכלכלה משנת 2008 אליהן הפנתה הנתבעת , אשר קדמו להלכה.
מכל מקום, על-פי הרציונל דלעיל, אין יסוד לדחיית מועד תשלום הפיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות לפנסיה ופיצויים, למועד יציאת העובד מישראל, ודאי שלא באופן הנטען על-ידי הנתבעת והלכת אילינדז גם לא קבעה אחרת. פסק הדין בעניין קיברום הבהיר זאת, בהתייחס לפסקי הדין ב עניין אבקר ועניין טלרן (בסעיף 33) :
"הנה כי כן, עובר לכניסתו לתוקף של תיקון 18 היה כל אחד מהמשיבים זכאי כי מעסיקתו תשלם לו, לכל המאוחר בעת ניתוק יחסי העבודה, "פיצוי בגובה ההפרשות שנמנעו ממנו" לקופות" [ההדגשה אינה במקור, ס.ק.].
דברים אלה יפים לענייננו, בפרט בשים לב לכך שנאמרו ביחס למבקשי מקלט, מועד אשר בדומה לתובעת, לא הייתה אפשרות מעשית לבצע עבורם הפקדות לפיקדון מסתננים. זאת ועוד, הנתבעת לא הביאה ראיות לביסוס טענתה כי מסירת הכספים לתובעת תחשוף אותה לקנס כזה או אחר מטעם הרגולטור ועל כן, לא ניתן לקבל טענתה זו. מאליו יובן, כי גם לא מצאתי טעם להורות על העברת הכספים לחשבון הנאמנות של ב"כ התובעת.
אשר על כן, אני קובעת כי היה על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה ופיצויים בסך של 14,100 ₪ מיד עם תום תקופת העסקתה של התובעת.

ג. נסיבות סיום העסקתה של התובעת וזכות קיזוז בגין אי-מתן הודעה מוקדמת
לטענת הנתבעת, התובעת נטשה את עבודתה מבלי למסור הודעה מוקדמת, ככל הנראה בשל כך שעבדה במקומות נוספים במקביל (סעיף 4.ה. לכתב ההגנה). בסיכומיה הוסיפה הנתבעת, כי גירסת התובעת לעניין פיטוריה הינה כבושה ומהווה הרחבת חזית משעלתה לראשונה בתצהירה. הנתבעת מוצאת תימוכין לטענותיה בכך שהתובעת לא תבעה פיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת (עמ' 75 לפרוטוקול מיום 3.6.21) וגם בכך שלכאורה, אינה יודעת מהו מועד סיום העסקתה, שכן בעוד שבכתב התביעה מצינת שעבדה עד דצמבר 2019, התלוש בגין חודש זה כולל הבראה וחופשה בלבד (עמ' 79 לפרוטוקול מיום 3.6.21).
ייאמר כבר עתה, כי תובע רשאי לבחור כיצד לתבוע, אם בכלל ועצם העובדה שהתובעת לא תבעה סעדים בגין נסיבות סיום העסקתה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הסעדים שכן תבעה. זאת ועוד, משעה שלא נתבע כל סעד בזיקה לנסיבות סיום העסקתה של התובעת, אין לקבוע עובדות על סמך הימנעותה לכאורה מהבאת ראיות במישור זה. מכאן, כי גם לא ניתן לקבל את הטענות בדבר עדות כבושה ושינוי חזית לעניין הפירוט שהתובעת הביאה בתצהירה אודות נסיבות סיום העסקתה, הואיל ורק לאחר הגשת כתב ההגנה ובו טענת הקיזוז , עלה הצורך שתציג גירסה לעניין סיום העסקתה . מכל מקום, לא נפגעה זכותה של הנתבעת להליך הוגן, שכן ממילא נותרה לה המילה האחרונה בשאלה עובדתית זו, במסגרת תצהיריה (והשוו: בר"ע 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (ניתן ביום 15.5.08) וכן בש"א (ירושלים) 12835/08 ידיעות תקשורת בע"מ נ' סנ"צ ששון ששון (החלטה מיום 15.1.09) בסעיף 5).
כמו כן, לצורך קבלת טענת הנתבעת בעניין אי-מתן הודעה מוקדמת, היה עליה להרים את נטל השכנוע ביחס לטענת הקיזוז (ראו ד"ר יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה (מהדורה חמישית - 2016) פרק 9 בעמ' 22 והמקורות שם). זאת, הנתבעת לא עשתה.
אף כי הנתבעת טענה, כי לתובעת הוצעו עבודות שהיא דחתה, דחיה המהווה נטישת עבודתה לדידי הנתבעת והמקימה טענת קיזוז , הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך, לא בכתב ולא באמצעות העובדת שעל-פי טענתה שלה, עסקה בכך . המשנה למנכ"ל הודה כי לא הכיר את נסיבות סיום העסקתה של התובעת באופן אישי (עמ' 39 שו' 14 לפרוטוקול מיום 30.5.21) וכי "אלונה", מי שעסקה בעניין מטעם הנתבעת , גם לגירסת התובעת, (סעיף 9 לתצהירה) עדיין מועסקת על-ידי הנתבעת (עמ' 38 שו' 28 לפרוטוקול מיום 30.5.21). על אף מעמדו בנתבעת, הוא לא ידע להסביר מדוע "אלונה" לא העידה (עמ' 38 לפרוטוקול מיום 30.5.21, שו' 30). ודוק: בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה (עמ' 87 לפרוטוקול מיום 3.6.21) המשנה למנכ"ל לא הציג אלא גירסה כללית לעניין נסיבות סיום העסקתה של התובעת בתצהירו ולא הביא כל פירוט אודות העבודות שהוצעו לתובעת, מתי הוצעו ומה הייתה תגובתה.
אוסיף, כי התובעת לעומת זאת טענה בעקביות בתצהירה (סעיף 10) ובחקירתה הנגדית (פרוטוקול מיום 30.5.21 בעמ' 35 שו' 32, עמ' 36 שו' 8 ושו' 17), כי לאחר ששבה מחופשת המחלה והמלון בו שובצה לא היה שבע רצון מתפקודה, המתינה לשיבוץ נוסף שלא בא, עד ש"אלונה" הודיעה לה שהנתבעת לא יכולה להתאים לה עבודה.
הנה כי כן, הנתבעת לא הרימה את נטל השכנוע בעניין נסיבות סיום העסקתה של התובעת ועל כן טענת הקיזוז נדחית במישור העובדתי.
יוטעם, כי ממילא במישור המשפטי, דין טענת הקיזוז להידחות, משעה שהועלתה לראשונה בכתב ההגנה בתגובה לתביעה שהוגשה (וראו ע"ע 41354-02-16 חנה מלכה נ' טרייל סוכנויות בע"מ ( ניתן ביום 9.1.2019), ע"א 155/06 דרור לביא נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ (ניתן ביום 25.6.09) וכן בר"ע (ארצי) 34058-04-20 ד.ק.א. ניקיון ורעיון בע"מ נ' Embet D emek) (ניתן ביום 13.7.2020) שם נדונו ונדחו טענות דומות לטענות הנתבעת בסיכומיה בעמ' 76 לפרוטוקול מיום 3.6.21 ). בהקשר זה אין בידיי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה הימנעות מביצוע הקיזוז בזמן אמת נועד לאפשר לתובעת לשוב לעבודתה (עמ' 42 לפרוטוקול מיום 30.5.21) שכן אין חולק, כי התובעת נותרה בדירת הנתבעת במשך לפחות חודש מבלי שעבדה, כאשר הנתבעת ניכתה משכרה את עלות המגורים אף כי כבר הפסיקה להשתכר מעבודה אצל הנתבעת, כעולה מתלושי השכר בגין החודשים נובמבר ודצמבר 2019 (נספח א' לתצהיר הנתבעת).

סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה ברובה ולהורות לנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן , בתוך 30 יום:
בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים – סך של 14,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.20 עד למועד התשלום בפועל;
בגין דמי הבראה – הואיל וניכר מתלושי השכר ודוחות הנוכחות, כי התובעת לא עבדה במשרה מלאה כל חודש, והנתבעת שיקפ ה שיעור משרה בתחשיב שלה (201 ₪) כפי שלא נעשה בתחשיב של התובעת (300 ₪), מצאתי לקבל את תחשיב הנתבעת ולהורות שתשלום זה יבוצע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.20 עד למועד התשלום בפועל;
בגין החזר ניכויים עבור מגורים – סך של 15,016.48 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.1.20 עד למועד התשלום בפועל;
אשר לפיצויי הלנה, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים , מצאתי להפחית את פיצויי ההלנה ולהסתפק בהפרשי הצמדה וריבית כמובא לעיל.
כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכר טרחת התובעת בסך 9,750 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, (29 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .