הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ד"מ 66264-06-19

08 אוקטובר 2020

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

התובעת
MENBERE DESTAW AFRIE
דרכון אתיופיה מס' 0050675ES
ע"י ב"כ עו"ד דניאל ועקנין
-

הנתבעת
הניה צביה אנגל ת.ז XXXXX531
ע"י ב"כ עו"ד איתמר נצר

פסק דין
לפניי תביעתה של התובעת, עובדת זרה מאתיופיה, שהועסקה במשק ביתם של ה"ה שמואל והניה צביה אנגל, ברמת אפעל, משך כשמונה שנים .
התביעה הוגשה כנגד גב' אנגל בלבד (להלן: הנתבעת), וסמוך לאחר הגשתה עזבה התובעת את הארץ ושבה לאתיופיה (בחודש 8/2019).
עדותה המוקדמת של התובעת נשמעה ביום 29.7.2019, ובדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 27.7.2020 נשמעה עדותה של הנתבעת.
בתום ההליך ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
ואלה הן, בתמצית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כעובדת משק בית החל מחודש 7/2011 ועד חודש 6/2019 ( כ-96 חודשים), אחת לשבוע בימי רביעי ;
בשל שהיות תכופות של הנתבעת בחו"ל, אשר במהלכן לא נזקקה לעבודת התובעת, ולאור נסיעה שנתית של התובעת לביקור משפחתה באתיופיה, עבדה התובעת מדי שנה משך כתשעה חודשים בלבד מתוך 12 (הצדדים חלוקים בדבר ההיקף המדויק, אך אין מחלוקת כי מדובר בהיקף חלקי);
שכרה של התובעת עמד על 50 ₪ לשעה במכפלת שש שעות עבודה ליום, ובסה"כ 300 ₪ בתוספת 20 ₪ עבור דמי נסיעות;
במקביל, התובעת הועסקה גם במשק ביתם של בני משפחת יהודיחה, המתגוררים בשכנות לנתבעת (להלן: משפחת יהודיחה);
בראשית העסקתה אצל משפחת יהודיחה עבדה ה תובעת בימי ראשון בלבד, והחל מחודש 10/2015 (או בסמוך לכך) החלה לעבוד בימים ראשון ורביעי, כשבימי רביעי היתה התובעת מתחילה את עבודתה בבית משפחת יהודיחה לאחר סיום עבודתה בבית הנתבעת;
בשלהי חודש 5/2019 התובעת מסרה לנתבעת מכתב דרישה לתשלום זכויות סוציאליות מטעם "קו לעובד", נושא תאריך 23.5.2019 (להלן: מכתב הדרישה). בעקבות מכתב הדרישה לא שולמו לתובעת זכויות כלשהן, והצדדים חלוקים בשאלה, אם התובעת המשיכה להגיע לעבודתה אצל הנתבעת לאחר מסירת מכתב הדרישה ( במהלך חודש 6/2020), או שמא מועד מסירת המכתב היה יום עבודתה האחרון;
התובעת התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת לאור עזיבתה הצפויה את הארץ, וחזרתה לאתיופיה עם בני משפח תה.
לטענת התובעת, משלא שולמו לה זכויות סוציאליות משך כל תקופת עבודתה אצל הנתבעת למעט דמי נסיעות, היא זכאית לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ופיצויים וכן להשלמת פיצויי פיטורים בשל התפטרות בנסיבות מזכות בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
הנתבעת אינה כופרת בזכאות התובעת לחלק מן הסכומים הנתבעים על ידה, א ך טוענת כי עומדת לה טענת קיזוז בסכום העולה על הסכומים הנתבעים.
זאת, בשל חשיפת הנתבעת, סמוך למועד סיום עבודתה של התובעת, כי החל מחודש 10/2015 התובעת החלה לקצר את יום עבודתה לארבע שעות (במקום שש), על מנת לעבור לעבודתה בבית משפחת יהודיחה, שלא בידיעת הנתבעת ותוך שהיא ממשיכה לקבל שכר על שש שעות עבודה ודמי נסיעות מלאים. לטענת הנתבעת, מדובר בהפרה יסודית של חוזה העבודה וקבלת שכר במרמה, באופן המחייב קיזוז שעתיים שכר עבודה ליום ומחצית מדמי הנסיעות היומיים בגין תקופה זו, מכלל הסכומים הנתבעים על ידי התובעת.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי במקביל לתביעה שבכותרת הגישה התובעת תביעה כנגד גב' יהודיחה (ד"מ 65901-06-19), והתביעה נסגרה בפשרה ביום 29.7.2019, טרם שמיעת עדותה המוקדמת של התובעת (להלן: התביעה המקבילה, עותק מכתב התביעה צורף להליך שלפניי).
כמו כן יצוין, כי במועד הגשת התביעה נכלל בין סעיפיה גם פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), אך בדיון המקדמי שהתקיים ביום 6.11.2019 וויתרה התובעת על רכיב זה "מבלי לגרוע מטענות התובעת הנוספות ביחס לאי מסירת הודעה לעובד (העברת הנטל סעיף 5א לחוק) " (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 6.11.2019, ש' 17-19).

דיון והכרעה
א. שכרה של התובעת והיקף עבודתה אצל הנתבעת
בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה... תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971".
הוראה זו חלה על כלל המעסיקים, בשונה מהוראות פרטניות המחריגות את מי שאינו מעסיק את העובד " במסגרת עסקו או משלח ידו" (דוגמת סעיף 24(ד) לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958, להלן: חוק הגנת השכר).
משמעות הדבר, כי ככל שלא נחתם עם העובד הסכם עבודה ולא נמסרה לו הודעה המפרטת את תנאי עבודתו, עובר הנטל אל המעסיק/ה להוכיח כי התנאים שעליהם הצהיר העובד אינם התנאים שסוכמו עמו.
במקרה שלפניי אין מחלוקת, כי הנתבעת לא מסרה לתובעת הודעה לעובד ולא חתמה עמה על הסכם עבודה, וכך העידה:
"ש. יש לך איזה שהוא הסכם עבודה עם התובעת?
ת. לא
ש. יש לך דרך להוכיח או ראיה שהטענה שלך ש-5 ₪ הנוספים הם עבור זכויות?
ת. לא, אין לי ראיה ואני לא חושבת שיש הסכמים במשק בית"
(עדות הנתבעת, עמ' 11 ש' 5-8)

משכך, ומשלא הוצגו ראיות לתמיכה בטענת הנתבעת בדבר גובה השכר (שאף נזנחה בסיכומיה), הרי שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובעת כי שכרה עמד על 50 ₪ לשעה, ולא על 45 ₪ בצירוף תוספת זכויות גלובאלית בשיעור 5 ₪ .
על כן, מתקבלת גרסת התובעת כי שכרה השעתי עמד על 50 ₪ (שכר יסוד בערכי נטו), וכי מלבד שכר שעתי זה בצירוף דמי נסיעות לא שולמו לתובעת זכויות נוספות.
כמו כן, וכפי שהצהירה התובעת והעידה בחקירתה, שכרה היומי עמד על 300 ₪ לפי מכפלה של 6 שעות עבודה ב - 50 ₪ לשעה ( סעיף 9 לתצהיר התובעת ובעדותה: עמ' 1 ש' 23-24; עמ' 3 ש' 26-29 ועמ' 4 ש' 17-18).
אשר להיקף עבודתה השנתי של התובעת אין מחלוקת, כי בימים שבהם שהתה הנתבעת בחו"ל, התובעת לא נדרשה להגיע לעבודה, ובימים שבהם שהתה התובעת באתיופיה (כשישה שבועות מדי שנה), ממילא לא התייצבה לעבודתה אצל הנתבעת ( ראו בעדות התובעת עמ' 2 ש' 10-15).
בהתאם, עיון בדוחות רשות האוכלוסין וההגירה (כניסות ויציאות) של התובעת ושל הנתבעת מציג את הנתונים הבאים:
במחצית השנייה של שנת 2012 (יולי עד דצמבר לאור מגבלת ההתיישנות), התובעת החסירה 4 ימי עבודה (יום בספטמבר, יום באוקטובר ויומיים בדצמבר);
בשנת 2013 החסירה התובעת 9 ימי עבודה (4 ימים במרץ, יום במאי, יומיים בספטמבר ויומיים בדצמבר);
בשנת 2014 החסירה התובעת 16 ימי עבודה (יום אחד במאי, יומיים ביוני, 5 ימים ביולי, 4 ימים באוגוסט, 3 ימים באוקטובר ו יום אחד בדצמבר);
בשנת 2015 החסירה התובעת 15 ימי עבודה (יום אחד באפריל, יומיים ביולי, 5 ימים באוגוסט, 4 ימים בספטמבר, יום אחד באוקטובר, יום אחד בנובמבר ויום אחד בדצמבר);
בשנת 2016 החסירה התובעת 15 ימי עבודה (יום אחד באפריל, יומיים במאי, יומיים ביולי, ארבעה ימים באוגוסט, יום אחד בספטמבר, י ומיים באוקטובר, יומיים בנובמבר ויום בדצמבר);
בשנת 2017 החסירה 14 ימי עבודה (יומיים באפריל, יומיים במאי, יומיים ביולי, 5 ימים באוגוסט, אחד בספטמבר ושניים בדצמבר);
בשנת 2018 הסירה 14 ימי עבודה (יום אחד בינואר, יום אחד באפריל, יום אחד במאי, שלושה ימים ביולי, 5 ימים באוגוסט, יום אחד בספטמבר, יום אחד בנובמבר ויום אחד בדצמבר);
ובחודשים ינואר עד מאי 2019 החסירה 3 ימי עבודה (יום אחד במרץ, יום אחד באפריל ויום אחד במאי).
שקלול ממוצע של ימי העבודה שהחסירה התובעת בכל שנה כמפורט לעיל מהווה כ-25% מהיקף עבודה מלא, כלומר כ- 3 חודשי עבודה בלתי רצופים בשנה.
לפיכך, יש לערוך את כלל החישובים על פי היקף עבודה של 9 חודשים בשנה, ולא לפי 9.5 חודשים , כנטען על ידי התובעת.
ב. שעות עבודתה של התובעת בתקופה שהחל מחודש 5/2015 עד חודש 6/2019
אין מחלוקת, כאמור, כי החל מחודש 7/2011 (מועד תחילת העבודה) ועד חודש 9/2015 נמשך יום עבודתה של התובעת בביתה של הנתבעת 6 שעות (להלן: התקופה הראשונה).
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתקופה שהחל מחודש 10/2015 ועד חודש 5/2019 (ובסה"כ 3.833 שנים כנטען בסעיף 11 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, להלן: התקופה השנייה). לגבי תקופה זו טוענת הנתבעת כי התובעת עבדה, שלא בידיעתה, 4 שעות ביום במקום 6, שכן מיהרה לעבודתה בבית משפחת יהודיחה.
כמו כן חלוקים הצדדים בשאלה, אם התובעת עבדה אצל הנתבעת במהלך חודש 6/2019, או שמא מועד מסירת מכתב הדרישה היה גם מועד סיום עבודתה.
תחילה, אשר לאורך יום העבודה בתקופה השנייה, המשפיע גם על טענת הקיזוז של הנתבעת, התובעת הצהירה בסעיף 6 לתצהירה כי עבדה אצל הנתבעת אחת לשבוע, "6 שעות בכל פעם" , ואישרה את האמור גם בעדותה. כך:
"ש. ביום רביעי עבדת גם אצל משפחת אנגל וגם אצל משפחת יהודיחה נכון?
ת. כן
...
ש. ביום רביעי. באילו שעות עבדת בכל אחת מהמשפחות?
ת. אצל משפחת אנגל אני מתחילה בבוקר. אני לא עושה הפסקות. מה שהיא אומרת לי אני עושה. אחרי שאני מסיימת אצלה אני הולכת למשפחה השנייה.
ש. נכון שגברת אנגל לא נמצאת בבית בדר"כ כשאת עובדת?
ת. בבוקר היא נמצאת.
ש. בבוקר היא נמצאת ואז היא הולכת ואת נשארת לבד.
ת. כן. אני עובדת מהר. סוגרת ויוצאת.
ש. גברת אנגל פוגשת אותך בבוקר ואז היא הולכת ואת נשארת לבד בבית.
ת. כן.
ש. באיזו שעה התחלת לעבוד אצל משפחת אנגל ובאיזו שעה סיימת? ובמקום לתת לי שעה אמרת לי "בוקר וצהריים ומסיימת". אני שואל שוב, מהן שעות ההתחלה וסיום עבודתך?
ת. אני מתחילה ב – 7:00 מסיימת את העבודה לפעמים ב – 12:00 לפעמים ב – 13:00.
ש. גב' אנגל אמרה לי שהרבה פעמים היית מאחרת לעבודה. זה נכון?
ת. נו. לא. הייתי מגיעה בזמן.
ש. אני אומר לך בצורה גלויה: אנחנו גילינו שאת רימית את גברת אנגל. היית אמורה לעבוד 6 שעות אבל בעצם עבדת פחות מ – 5 שעות כי אחרי שגב' אנגל הייתה הולכת. בשעה 12:00 היית הולכת ליהודיחה במקום להישאר עד השעה 13:30. מה יש לך לומר?
ת. אני עובדת בלי הפסקה מה שאומרים לי. אני מסיימת לעבוד אני הולכת למקום השני כי אין מה לעשות שם. אחרי שאני מסיימת את העבודה לגמרי אז אני הולכת למשפחה השנייה.
ש. נכון שגב' אנגל שילמה לך כל שבוע על 6 שעות עבודה. נכון?
ת. כן.
ש. נכון שאף פעם לא באת ואמרת לה "היום גמרתי את העבודה אחרי 5 שעות והלכתי ליהודיחה אז תשלמי לי 5 שעות"?
ת. לא אמרתי. היא נותנת לי עבודה, פקודות שם. אני עושה את כל העבודה מסיימת ואז אני הולכת לשם. היא מודעת לזה שאני לא עושה הפסקות אפילו לשתיית מים.
ש. איך גברת אנגל יודעת שאת לא עושה הפסקת אפילו לשתיית מים אם היא לא בבית כשאת עובדת?
ת. כל הבית מצלמות.
ש. את יודעת שגברת אנגל חוזרת הביתה ויושבת לעקוב אחרייך במצלמות?
ת. את זה אני לא יודעת"
(עמ' 3 ש' 18-19; עמ' 3 ש' 30- עמ' 4 ש' 27 , ההדגשות הוספו)

לאור האמור, גרסת התובעת היא כי נדרשה לעבוד בבית הנתבעת 6 שעות ביום, וכי שכרה שולם על בסיס שעתי ולא על בסיס יומי.
כמו כן העידה התובעת, כי בתקופה השנייה שבה הועסקה גם בבית משפחת יהודיחה, החלה את יום עבודתה בבית הנתבעת בשעה 7:00, וסיימה אותו " לפעמים ב – 12:00 לפעמים ב – 13:00", כך שלא השלימה 6 שעות עבודה בקביעות.
משזו גרסת התובעת, והנתבעת מבקשת לסתור אותה בטענה כי במהלך התקופה השנייה עבדה התובעת 4 שעות ביום בלבד, מוטל עליה הנטל להוכיח את טענתה, שכן לא מסרה לתובעת הודעה על תנאי עבודתה.
אקדים ואציין, כי לא השתכנעתי שהנתבעת הרימה את הנטל האמור .
ראשית, הנתבעת הצהירה והעידה כי התובעת החלה את יום עבודה בשעה 8:00 בבוקר, וכי בדרך כלל היתה "מגיעה בפועל לעבודה בין 7:30 ל-8:00" (סעיף 10.1 לתצהיר הנתבעת וראו גם בעמ' 12 לעדותה, ש' 15).
בהמשך עדותה העידה הנתבעת כי בימי עבודתה של התובעת היתה יוצאת מהבית בשעה 7:45 לשיעור התעמלות, "והרבה פעמים היא היתה מגיעה שאני הייתי יוצאת" ( עמ' 12 ש' 28-30).
כלומר, הנתבעת שללה את האפשרות כי התובעת הגיעה לעבודה לאחר השעה 7:45 כנטען בתצהירה, שכן העידה כי בשעה זו עזבה את הבית והתובעת כבר החלה את עבודתה.
אשר לשעת סיום עבודתה של התובעת ותחילת עבודתה בבית משפחת יהודיחה הצהירה הנתבעת, כי ביום רביעי שבו קיבלה את מכתב הדרישה פנתה הנתבעת לשכנתה, גב' יהודיחה ו"תוך כדי השיחה הגיעה לפתע התובעת לעבוד בבית השכנים, וזאת בשעה 11:45" ( סעיף 10.2 לתצהיר הנתבעת).
אולם, בפתח עדותה ביקש ב"כ הנתבעת לתקן את הסעיף האמור בתצהיר ה כך ש"השעה היתה 13:45 ולא 11: 45 וגב' אנגל [הנתבעת] ראתה את התובעת יוצאת מהבית של השכנה ולא נכנסת" (עמ' 10 ש' 11-12).
בעדותה, הנתבעת אכן העידה כי ראתה את התובעת יוצאת מביתה של גב' יהודיחה כשבידה שקית זבל בשעה 13:45 (עמ' 15 ש' 3-6).
שינוי גרסה זה, של נתון עובדתי שהוצהר עליו בבירור הן לעניין אופן ההיתקלות בתובעת ("ראיתי אותה יוצאת עם שקית זבל" במקום : "הגיחה התובעת לפתע לעבוד בבית השכנים ") והן לעניין שעת ההיתקלות ("ב-13:45 ראיתי אותה יוצאת מהבית של מירית" במקום: "זה היה בשעה 11:45") לא הוסבר כלל על ידי הנתבעת.
יתירה מכך, שינוי גרסה זה עומד בסתירה לטענת הנתבעת עצמה, כי מעולם לא היתה בבית בשעה שבה היתה אמורה התובעת לסיים את עבודתה (שעה 14:00, לפי סעיף 10.1 לתצהיר הנתבעת), ובפרט משהנתבעת העידה כי פנתה לגב' יהודיחה בשעה 13:45, לאחר שכבר היתה בביתה ושמעה את גב' יהודיחה יוצאת מהבית ( כך שהנתבעת הגיעה הביתה לפני השעה 13:45 בניגוד לגרסה כי מעולם לא היתה בבית בשעות אלו, ראו ב עמ' 11 ש' 25-26 וש' 28-30).
לא זו אף זו. הנתבעת העידה בחקירתה כי גב' יהודיחה סיפרה לה שהתובעת עובדת בביתה בימי רביעי החל משעה 11:45 עד 13:45 (עמ' 15 ש' 5-6), אך טענה זו אינה מתיישבת כתב התביעה שהגישה התובעת בתביעה המקבילה (צורף על ידי הנתבעת בהליך שלפניי) , ובו נטען כי התובעת עבדה בבית משפחת יהודיחה כארבע וחצי שעות בימי רביעי.
יתירה מזאת, ועל אף שהנטל מוטל על כתפי הנתבעת לסתור את גרסת התובעת בהעדר הודעה לעובד , הנתבעת נמנעה מלזמן את גב' יהודיחה לעדות (לטענתה, מסיבות השמורות עם גב' יהודיחה ועל מנת לשמור על יחסי שכנות טובים).
לטעמי, הימנעות זו מחייבת את המסקנה, כי אילו זומנה גב' יהודיחה לעדות היתה עדותה פועלת לחובת הנתבעת ( ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 602; ע"ע (ארצי) 133/99 מרג'ה – מתכת סדום תעשיות (1989) בע"מ , פד"ע ל"ח, 223), ובפרט לנוכח הסתירות שהתגלו בעדותה של הנתבעת כמפורט לעיל.
כללו של דבר, כי גרסת התובעת באשר לשעות עבודתה בתקופה השנייה לא נסתרה על ידי הנתבעת, כך שיום עבודתה החל בשעה 7:00 בבוקר והסתיים "לפעמים בשעה 12:00 ולפעמים בשעה 13:00", כלומר נמשך בממוצע 5.5 שעות במקום 6.
בהקשר זה טוענת התובעת בסיכומיה, כי אין לקזז חצי שעת עבודה חרף האמור בעדותה, מאחר שהנתבעת לא ייחסה חשיבות רבה לשעות עבודתה אלא לביצוע המטלות במלואן, ואף לאחר שגילתה לכאורה כי התובעת אינה משלימה 6 שעות עבודה כמוסכם , המשיכה להעסיק א ותה פעמיים נוספות לפחות.
כמו כן טוענת התובעת, כי בהתאם להוראות שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה), היתה זכאית ל-45 דקות הפסקה (ולמצער 30 דקות הפסקה) שלא קיבלה, ומשכך בוודאי שאין לקזז חצי שעת שכר מן השכר שקיבלה בפועל.
זאת, בפרט משמדובר בטענת קיזוז שהועלתה בדיעבד ורק לצורך קיזוז סכומים מזכויות קוגנטיות שלא שולמו לתובעת בתקופת עבודתה.
אינני מקבלת טענות אלה.
ראשית, הטענה כי הנתבעת לא ייחסה חשיבות רבה לשעות העבודה של התובעת אלא ל איכות העבודה וביצוע המטלות במלואן מגלמת למעשה את הטענה, כי השתכללה בין הצדדים הסכמה מאוחרת לתשל ום קבלני בגין יום עבודה וביצוע מטלות, ללא תלות במספר שעות העבודה המבוצעות בפועל.
אלא שמן הראיות שהובאו בפניי לא השתכנעתי כי השתכללה הסכמה מאוחרת כזו, והתובעת הצהירה כי היקף עבודתה היה ונותר "פעם בשבוע, 6 שעות בכל פעם" ובהתא ם גם שולם לה שכר בערכי נטו בגין 6 שעות עבודה במכפלת 50 ₪ ( סעיפים 6 ו- 9 לתצהיר התובעת).
גרסה זו אף אושרה בחקירתה הנגדית של התובעת, שהעידה כי הנתבעת שילמה לה מדי שבוע על 6 שעות עבודה, ו לא ידעה כי התובעת לעיתים אינה משלימה מכסה זו (עמ' 4 ש' 17-27).
אשר לטענה השנייה, בדבר זכאות התובעת להפסקה המתקזזת עם מחצית השעה החסרה (לפחות) , הרי שזכאות התובעת להפסקה בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה היא בגין יום עבודה של שש שעות ומעלה ("ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעת אחת לפחות" , סעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה).
לפיכך, ומשאין מחלוקת כי התובעת עבדה בין חמש לשש שעות לכל היותר בתקופה השנייה, הרי שאין מדובר בהיקף המצדיק הפסקה בתשלום על חשבון המעסיקה כנטען.
לאור האמור השתכנעתי, כי משך יום עבודתה של התובעת בתקופה השנייה עמד על 5.5 שעות עבודה בממוצע , ויש מקום לטענת הקיזוז של הנתבעת כפי שיפורט בפרק ג' להלן.

ג. טענת הקיזוז
כאמור, התשתית העובדתית המונחת ביסוד טענת הקיזוז במקרה שלפניי היא, כי התובעת נדרשה להשלים שש שעות עבודה בביתה של הנתבעת ו עשתה כן במהלך התקופה הראשונה, אך במהלך התקופה השנייה, בעת שעבדה במקביל בבית משפחת יהודיחה, עבדה חמש וחצי שעות ביום בממוצע, במקום שש שעות שסוכמו עמה (ובניגוד לארבע שעות עבודה שטענה בפניי הנתבעת).
תשתית עובדתית זו אינה מצדיקה דחייה של טענת קיזוז על יסוד הכללים שהותוו בפסיקה שאליה הפנתה התובעת בסיכומיה, מאחר שאין מדובר בהסכמה שהשתכללה במהלך יחסי העבודה בין הצדדים (לרבות בהתנהגות) או בתשלום הטבה, ואף לא בטעות שבוצעה משך כל תקופת עבודתה של התובעת והפכה לחלק מתנאי עבודתה המוסכמים. וכך נפסק:
"הכלל המנחה בעניין טענות קיזוז של מעסיק כנגד תביעה של עובד המוגשת נגדו לתשלום זכויות המגיעות לו הוא, שאין הוא זכאי להישמע בטענה שתשלום כל שהוא שולם בטעות, כאשר הדבר נעשה במשך כל תקופת העבודה וההטבה הפכה להיות חלק מתנאי העבודה המוסכמים של העובד. בנסיבות שכאלו המעסיק אינו רשאי לבטל את ההטבה לאחר שהעובד סיים לעבוד. (ראו: ע"ע (ארצי)) 1260/00 אברהם מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ [פורסם בנבו] (5.8.02); ע"ע (ארצי) 469/08 דניאל אלמליח ו 29 אח' – הורן את ליבוביץ בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11); ע"ע(ארצי) 554/09 צבר ברזל – משה שמיר [פורסם בנבו] (13.1.2011); בר"ע (ארצי ) 2853-06-15 ניימן עבודות חשמל ובקרה בע"מ - ולדימיר שישקין [פורסם בנבו] ( 14.2.16); פרשת נובכוב – סעיף 34).
...
משכך, גם אם היינו משתכנעים כי המערער אכן שהה בהפסקות, או כי אינו זכאי מכוח הצו לתוספת 17.5% בגין השעות 19-22, אין לקבל בנסיבות העניין את טענות המשיבה לפיהן היא זכאית לקזז את זמן ההפסקות ותשלום תוספת משמרת שניה, שעה שלא עשתה כן לאורך כל תקופת העבודה, עם סיומה וסמוך אליה. במיוחד שלא עשתה זאת כלפי עובדים אחרים. כמו כן לא ניתן הסבר מדוע המשיבה השתהתה בתביעתה להשבת הכספים ששולמו כביכול ביתר. המדובר בהטבה שנכללת בתנאי העבודה של המערער שהמעסיק אינו רשאי לבטלה באופן חד צדדי וכתגובה לתביעה שהגיש נגדה.
יחד עם זאת, שלא כמו במקרה שלפנינו, ככל שמעסיק יוכיח שאכן טעות נפלה בביצוע תשלום לעובד – אין מניעה לתבוע זאת גם במסגרת תביעה שהגיש נגדו העובד כטענת קיזוז או תביעה שכנגד. מאידך אם הנסיבות מלמדות שאין זו טעות אלא הסכמה מודעת לתת מעבר לחוק או להסכם – לא ניתן לדרוש זאת בדיעבד בכל דרך שהיא"
(ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ – מדינת ישראל, רשות המיסים , ניתן ביום 16.1.2018, וההפניות שם)

לאור האמור, ומאחר שהשתכנעתי כי הנתבעת לא ידעה שהתובעת אינה משלימה את מכסת שעות העבודה שבגינה משולם שכרה, כך ששכר העבודה המשולם לה בגין חצי שעה זו הוא ביתר ובכפל (לתשלום המשולם לכאורה גם על ידי גב' יהודיחה), הרי שיש לקבל את טענת הקיזוז.
אשר לטענה עצמה – טענת הקיזוז של הנתבעת כפי שהועלתה בכתב ההגנה, בתצהירה ובסיכומיה, מתייחסת לתקופה של 3.833 שנות עבודה ( שלוש שנים ושבעה חודשים המהווים 43 חודשים) .
כמו כן, לאור קביעתי לעיל כי התובעת עבדה כתשעה חודשים מדי שנה בלבד (75 %), יש לחשב את טענת הקיזוז בהתאם להיקף האמור, ובסך הכל לפי 32.25 חודשים מתוך 43 חודשים , שבגינם יש לקזז שכר עבודה של חצי שעה (25 ₪ בערכי נטו ).
בהתאם למתווה האמור יש לקזז מזכויותיה הנתבעות של התובעת החזר שכר עבודה בסך של 3,467 ₪ (בערכי נטו).
אשר לקיזוז דמי נסיעות, משהתובעת לא טענה כי לא שולמו לה דמי נסיעות במסגרת עבודתה בבית משפחת יהודיחה (ומכתב התביעה בתביעה המקבילה אף עולה לכאורה כי שולמו), הרי שיש לקזז מחצית מדמי הנסיעות ששולמו ל תובעת על ידי הנתבעת (בגין השתתפות בהחזר ההוצאות מביתה של הנתבעת חזרה לביתה של התובעת, שלא הוצאו על ידה בפועל).
לפיכך, יש לקזז מזכויותיה הנתבעות של התובעת החזר דמי נסיעות בסך כולל של 1,387 ₪ , בערכי נטו (32.25 חודשים X 4.3 שבועות בחודש X 10 ₪ ליום).
בסך הכל, קמה לנתבעת זכות קיזוז בסך של 4,854 ₪ (בערכי נטו).
ד. זכאות התובעת לזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידה
אקדים ואציין, בהתייחס לתקופת העבודה, כי הנתבעת אישרה שהתובעת סיימה את עבודתה בחודש 6/2019 אך לא ציינה מהו המועד המדויק שבו סיימה התובעת את עבודתה בחודש זה.
בסיכומיה טענה הנתבעת לראשונה, כי ביום רביעי ה- 5.6.2019 וביום רביעי ה- 12.6.2019 שהתה הנתבעת בחו"ל והתובעת לא התייצבה לעבודה ( סעיף 13.4 לסיכומי הנתבעת הנתמך בדוח כניסות ויציאות של הנתבעת מטעם רשות האוכלוסין).
עם זאת, לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובעת כי עבדה במחצית השנייה של חודש 6/2019 (19.6.2019, 26.6.2019), ואף ניסיונה של הנתבעת לחזור בה מעדותה בעניין זה לא היה מהימן ומשכנע ( עמ' 14 ש' 25 עד עמ' 15 ש' 6).
זאת, בין היתר, משהנתבעת העידה כי לא היתה יוצרת קשר כלשהו עם התובעת למעט פנים מול פנים, כך שלא היתה יכולה למסור לתובעת את מספר הטלפון של בנה אלא במפגש נוסף שהתקיים בין השתיים, פעם נוספת לאחר המועד שבו נמסר לידיה מכתב הדרישה (29.5.2019).
לפיכך, ולצורך החישובים שלהלן, מועד סיום יחסי העבודה של התובעת הוא ביום 26.6.2019.
ומכאן לחישוב הזכויות הנתבעות:
אין מחלוקת, כי משך כל תקופת עבודתה לא שולמו לתובעת דמי הבראה ודמי חופשה.
חישוב דמי ההבראה שלהם היתה זכאית התובעת במגבלת ההתיישנות ובחישוב היקף משרתה עומד על סך של 1,771 ש"ח בהתאם ל חישוב כדלקמן:
סה"כ זכאות לימי הבראה בגין שבע שנים אחרונות לעבודתה של התובעת – 47 ימים בשיעור 378 ₪ = 17,766 ₪.
מאחר שהתובעת עבדה תשעה חודשים מדי שנה בלבד, והיקף ממוצע של 5.75 שעות עבודה ליום, אחוז משרתה הכולל עומד על 9.97%, המהווים 1,771 ₪ מתוך 17,766 ₪.
אשר לחישוב פדיון חופשה, התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודה אחרונות (2016, 2017, 2018) בצירוף שנה שוטפת (ינואר עד יוני 2019) , בהתאם לחישוב הקבוע בסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (ולא לפי 4% כנטען על ידי הנתבעת).
חישוב זה מוביל לזכאות של 11.7 ימי חופשה (36/200 X 65 ימים), ומאחר שחלק יום חופשה אינו מובא במניין, זכאית ל 11 ימי חופשה בסך כולל של 2,200 ₪.
אשר לדמי חגים, הנתבעת אינה כופרת בזכאות התובע לדמי חגים, אך מחשבת את זכאותו בהתאם לימים שבהם היו התובעת והנתבעת שתיהן בארץ, ובהתאם להיקף שעות העבודה הנטען על ידה בתקופה השנייה (4 שעות בלבד ליום).
לטעמי, התובעת זכאית לדמי חגים אף בגין ימים שבהם לא הגיעה לעבודה בשל שהייתה של הנתבעת בחו"ל, ובלבד שהתובעת שהתה בארץ והיתה זמינה לעבודתה.
עיון בימי החג שחלו בימי רביעי בשנים 2012-2019 מעלה, כי הנתבעת מודה בשישה ימי חג מתוך שמונה, שכן אינה מציינת את יום 31.5.2017 ויום 24.4.2019 שבהם שהתה הנתבעת בחו"ל אך התובעת היתה בארץ.
לפיכך, התובעת זכ אית לדמי חגים בגין 8 ימי חג כאמור , על פי חישוב של 6 שעות עבודה בימים 26.9.2012, 15.5.2013, 4.6.2014 ו- 23.9.2015, ו- 5.5 שעות עבודה בימים 12.10.2016, 31.5.2017, 19.9.2018 ו- 24.4.2019, ובסה"כ 2,300 ₪.
אציין, כי משניתן להתחקות אחר ימי החג שבהם ניתן היה לשבץ את התובעת לעבודה , יש להעדיף חישוב מסוג זה על פני תחשיב משוער.
אשר לפיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה ולפיצויים בהתאם לצו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיית חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז 1957, התובעת זכאית לפיצוי כאמור בגין 7 השנים האחרונות לעבודתה על פי שכר ה הממוצע והיקף עבודתה בכל תקופה , בסך כולל של 9,033 ₪ על פי הטבלה שלהלן:
שנה
שכר עבודה
פנסיה
פיצויים
סך כל ההפרשות
7-12/2012
1290*6= 7,740
5,805 ₪ (75%)
4.16%
241.5 ₪

4.18%
242.6 ₪
484 ₪
2013
11,610 ₪
5%
580.5 ₪

5%
580.5 ₪

1,161 ₪
2014
11,610 ₪
6%
696.6 ₪
6%
696.6 ₪
1,393 ₪
2015
11,610 ₪
6%
696.6 ₪
6%
696.6 ₪
1,393 ₪
2016
10,642.5 ₪
6%
638.55 ₪
6%
638.55 ₪
1,277 ₪
2017
10,642.5 ₪
6.5%
691.7 ₪
6%
638.55 ₪
1,330 ₪
2018
10,642.5 ₪
6.5%
691.7 ₪
6%
638.55 ₪
1,330 ₪
1-6/2019
7,095 ₪
5,321.25 ₪ (75%)
6.5%
345.88 ₪
6%
319.27 ₪
665.15 ₪
סה"כ

9,033 ₪

ה. זכאות התובעת להשלמת פיצויי פיטורים
אין מחלוקת כי התובעת התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת, בשל עזיבתה הצפויה את הארץ וחזרתה לאתיופיה.
התובעת טוענת כי התפטרותה מזכה בפיצויי פיטורים מאחר שהיא אשת עובד קונסוליה ששהתה בישראל כדין, ומשהסתיימה שליחותו של בעלה בישראל ונדרשו לשוב לארצם. זאת, אף אם אין בידי התובעת חוזה לתקופה קצובה.
משהתובעת טוענת לתחולתו של אחד החריגים הקבועים בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), עליה הנטל להוכיח את התקיימותו ולא השתכנעתי כי עמדה בו.
כך, התובעת העידה בחקירתה כי לא נכרת בין הצדדים חוזה לתקופה קצובה בעל פה, לא כל שכן בכתב ( עמ' 2 ש' 2-7), כך שלא ניתן להחיל את החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים (וממילא אין מדובר בחוזה לתקופה קצובה שהמעסיקה נמנעה מלחדש אותו).
אשר לטענות בדבר סיום האשרה, הרי שאין די בהתפטרות עובד זר בעקבות סיום אשרה כדי לזכות את העובד בפיצויי פיטורים על פי הפסיקה , ויש לפרט אם כשל ניסיון לחדש את האשרה (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 1511/02 לאחאטו – עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין , ניתן ביום 24.3.2005).
יתירה מזאת, במקרה שלפניי עולה מצילום הוויזה של התובעת (צורף כנספח לכתב התביעה ) כי מועד פקיעת תוקפה היה ביום 6.10.2019, כארבע חודשים לאחר התפטרות התובעת. כמו כן עולה, כי מדובר באשרה שחודשה שנה קודם לכן, בחודש 10/2018, ולא הוצגו ראיות כלשהן א ודות בקשה עדכנית לחידוש שסורבה, ואף לא כל מסמך אחר המ עיד על עבודתו של בן זוגה של התובעת בקונסוליה וסיום שליחותו כנטען .
בנסיבות אלה, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את זכאותה, והתביעה להשלמת פיצויי פיטורים נדחית.
ו. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן, בתוך 30 ימים ממוע ד המצאת פסק הדין, ובקיזוז 4,854 ₪ כמפורט בפרק ג' לעיל:
דמי הבראה בסך של 1,771 ₪;
פדיון חופשה בסך של 2,200 ₪;
דמי חגים בסך של 2,300 ₪;
פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך של 9,033 ₪.
הסכומים המפורטים לעיל (לאחר קיזוז) ישולמו לתובעת בערכי נטו (בהתאם לשיטת התשלום שנהגה בין הצדדים בפועל) , ובתוספת הפרשי הצ מדה וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה (30.6.2019) ועד מועד התשלום בפועל.
אשר להוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד – במקרה שלפניי התקבלה התביעה בחלקה בלבד, ואף התקבלה טענת קיזוז מצד הנתבעת, בשיעור משמעותי ביחס לסכומים שנפסקו לזכות התובעת.
עם זאת, ואף לאחר שהתקבלה טענת הקיזוז, נדרשת הנתבעת לשלם לתובעת למעלה מ- 10,000 ₪ (בערכי נטו ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית), בגין זכויות קוגנטיות שלא שולמו לה משך כל תקופת העסקתה.
זאת, על אף שזכויות אלה היו אמורות להיות משולמות ומופרשות ל זכות התובעת במהלך יחסי העבודה בין הצדדים, והגם שלשיטת הנתבעת עצמה, עילת הקיזוז התגלתה לראשונה סמוך למועד סיום העבודה, ובכל מקרה רלוונטית רק למחצית השנייה של תקופת העבודה.
בנסיבות אלה, ומשמדובר במקרה מובהק שבו נמנעה הנתבעת מתשלום זכויות מכוח חקיקת המגן על פני תקופת העסקה ב ת שמונה שנים, מבלי שסופק הסבר מניח את הדעת לכך (ולמעשה, אף לא הסבר כלשהו), על הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא כוחה בסך כולל של 3,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' תשרי תשפ"א (08 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .