הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ד"מ 55239-09-19

07 נובמבר 2021
לפני:

כב' השופטת תמר עציון פלץ

התובע
אלנתן טיזאבי ת.ז XXXXXX890
ע"י ב"כ: עו"ד יהודה מושיוב
-
הנתבעים
1. משה מיכאל חמד ת.ז /ע.מ 208582460
ע"י ב"כ: עו"ד שלומי חיימוב

2. יניב בשארי ת.ז /ע.מ 02604415

פסק דין
מי העסיק את התובע בחודש יולי 2019 והיה אחראי לתשלום שכרו וזכויותיו , שלא שולמו?
זו השאלה המונחת לפתחו של בית הדין בהליך שלפניי .
ואלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
הנתבע 2 היה הבעלים של "השליח המעופף", בית עסק לביצוע שליחויות (להלן: העסק), וביום 14.1.2019 מכר את העסק לנתבע 1 (להלן: המכירה, הסכם המכירה צורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 1);
התובע, יליד 2002, הועסק כשליח בעסק החל מיום 8.4.2019 ועד ליום 28.7.2019, ועבור החודשים אפריל עד יוני 2019 קיבל את שכרו וזכויותיו מהנתבע 1, לרבות במסגרת הסכם פשרה שהושג ביניהם ב מסגרת ההליך שלפניי, וקיבל תוקף של פסק דין חלקי ביום 8.6.2020;
בתקופת עבודתו של התובע לא נמסרו לו טופס הודעה לעובד או חוזה עבודה, ואף לא תלושי שכר ודוחות נוכחות;
בשלהי חודש יוני 2019 ובמהלך חודש יולי 2019 נ והלו בין הנתבעים מגעים הנוגעים להמשך תפעולו של העסק, ובמועד שאינו ידוע נכתב נספח ב' לתצהיר הנתבע 1, שכונה על יד ו "הסכם השכרה", ולפיו ניהול העסק יוחזר לנתבע 2, כנגד תשלום חודשי של הנתבע 1. הנתבעים חלוקים על נסיבות כתיבת המסמך, משמעותו ותוקפו המחייב, כשהנתבע 1 טוען כי מדובר בהסכם מחייב שהחזיר את העסק ל ניהולו ואחריות של הנתבע 2, לרבות אחריות לתשלום שכר העובדים, ולכן יש לראות בנתבע 2 כמעסיקו של התובע בחודש יולי 2019 ולא בנתבע 1.
התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבע 1 בלבד, אך לבקשת הנתבע 1 ובהסכמת התובע, צורף הנתבע 2 (החלטה מיום 2.1.2020).
ביום 8.6.2020 הגישו התובע והנתבע 1 הודעה על הסכם פשרה שהושג ביניהם, ובקשה ליתן לו תוקף של פסק דין. הסכם פשרה זה מהווה סילוק סופי ומוחלט של טענות התובע כלפי החל מחודש אפריל 2019 עד וכולל חודש יוני 2019, ולכן נותר במחלוקת רק חודש יולי 2019 (להלן: הסכם הפשרה).
ביום 10.6.2021 התקיים בפניי דיון הוכחות שתועד באמצעות הקלטה ותמלול (נציגי הציבור הוזמנו לדיון אך לא הופיעו, ולכן הוחלט לקיים את הדיון בהעדרם, בפרט משמדובר בהליך "דיון מהיר"). בדיון ההוכחות העידו התובע, הנתבע 1, הנתבע 2 ואביו של הנתבע 1, מר רמי חמד.
לאחר דיון ההוכחות הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב, למעט הנתבע 2 שאינו מיוצג. משכך, ובהתאם לתקנה 52(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 , ניתן פסק דין זה על יסוד כלל התיעוד שהוגש עד כה ל תיק בית הדין.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 5.8.2021 הגיש הנתבע 1 בקשה לפטור אותו מהגשת סיכומים לאור פסק דין שניתן בתביעה של עובד אחר כנגד הנתבעים ובו נקבע, כי הנתבעים 1 ו-2 היו מעסיקיו של העובד במשותף (ד"מ 12240-01-20 רון יעיש נגד משה מיכאל חמד ויניב בשארי, ניתן ביום 26.7.2021 על ידי ברשות כב' השופטת הבכירה, חנה טרכטינגוט, להלן: ההליך המקביל). במענה לבקשה זו קבעתי, כי פסק דין בהליך אזרחי אחד אינו מהווה ראיה בהליך אזרחי אחר וכל מקרה מוכרע על פי נסיבותיו, ובכל מקרה, עיון בפסק הדין בהליך המקביל מעלה כי מדובר בהעסקה שהחלה בחודש 7/2019, שלא כמו בעניינו של התובע כאן, ולכן נדרש המבקש להגיש סיכומיו (החלטה מיום 5.8.2021) .
עוד יצוין, כי בפתח דיון ההוכחות ציין ב"כ התובע כי רכיבי התביעה העדכניים בגין חודש יולי 2019 הם: שכר עבודה בסך של 5,179 ₪ ; דמי הודעה מוקדמת בסך של 280 ₪; דמי חופשה בסך של 280 ₪ ; ופיצוי בגין חוק הגנת השכר 5,000 ₪. זאת, לאחר ובעקבות הסכם הפשרה שקיבלת תוקף של פסק דין ( פרוטוקול מוקלד 10.6.2021 עמ' 3 ש' 7-9). משכך, פסק הדין ניתן ביחס לרכיבים אלה בלבד .
דיון והכרעה
אין מחלוקת, כאמור, כי התובע החל את עבודתו בעת שהעסק היה בבעלות הנתבע 1 (מכוח הסכם המכירה), והנתבע 1 מאשר כי היה מעסיקו של התובע בחודשים אפריל עד יוני 2019 (כולל).
המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלת זהות מעסיקו של התובע בחודש 7/2019, לאור טענת הנתבע 1 כי "כל הפעילות העסקית של הנתבע 1 עברה וחזרה לידי הנתבע 2, המעסיק בפועל... הוא המעסיק החל מיום 01/07 וכל הזכויות והחובות חלות עליו" ( סעיפים 11-12 לסיכומי הנתבע 1).
התובע כופר בטענה זו וטוען כי הנתבע 1, המכונה על ידו גם "צ'יקו", היה מעסיקו משך כל תקופת עבודתו לרבות חודש 7/2019, ואילו הנתבע 2 היה מנהלו הישיר/משלח (האחראי לשלוח את התובע למשלוחים השונים בהתאם לדרישות הלקוחות). לטענת התובע, הנתבע 1 היה משלם לו מדי חודש את שכרו ואליו היה פונה ככל שנתקל בבעיות כלשהן. כך, ואף במהלך חודש 7/2019 פנה התובע אל הנתבע 1 בבקשה לראות את הסדרי הביטוח של הקטנוע שהועמד לרשותו, ולא נאמר לו כי עליו לפנות לנתבע 2, שהפך לכאורה למעסיקו, אלא בדיעבד.
אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניי השתכנעתי בגרסת התובע, ולא מצאתי כי עלה בידי הנתבע 1 להוכיח כי בחודש 7/2019 הוחזר העסק לאחריות הנתבע 2, לא כל שכן באופן ההופך את הנתבע 2 למעסיקו של התובע בחודש זה.
שאלת זהות המעסיק
בהתאם להלכה הפסוקה, הגדרת מעמדו של אדם כעובד וזהות מעסיקו נקבעות על פי מכלול הסממנים והעובדות המאפיינים את מערכת היחסים על פי נסיבות המקרה, ולא על פי המוסכם בין הצדדים או על פי התיאור שבחר מי מהם, להעניק למערכת היחסים ביניהם בזמן אמת או בדיעבד.
הלכה זו יפה ביתר שאת במקרה שלפניי, שבו אין מחלוקת בדבר קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע 1 החל מחודש אפריל 2019 עד וכולל חודש יוני 2019, והמחלוקת נוגעת לחודש יולי 2019 בלבד, ואף אין מחלוקת כי הנתבע 1 לא עמד בחובות המוטלות עליו מכוח חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), ומכוח חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 (להלן: חוק הגנת השכר).
ודהיינו. משהנתבע 1 לא מסר לתובע הודעה לעובד ותלושי שכר ולא עמד בהוראות הדין , מועבר הנטל אל כתפיו להוכיח כי טענת התובע בדבר העסקתו בחודש 7/2019 אינה אמת.
מעדויות הצדדים לא השתכנעתי כי חל שינוי מהותי באופן שבו ראו את היחסים ביניהם והגדירו אותם עד חודש 7/2019 ובמהלכו , ואף אם חל שינוי מסוים במידת מעורבותו של הנתבע 1 החל ממחצית חודש יולי 2019 לאור תאונת הדרכים שבה היה מעורב (כמות המסרונים שפחתה) , הרי שלא היתה לכך השפעה על יחסי העבודה ששררו בינו לבין התובע, לא כל שכן מנקודת מבטו של התובע.
במהלך חודש 7/2019 התובע המשיך לנהוג על אופנוע בבעלות הנתבע 1 שאף הי ה מחויב לשאת בתשלום הביטוח שלו (תחילה אף העיד הנתבע 1 שנשא בעלויות הביטוח אך בהמשך נמנע מלהציג על כך ראיות והטענה אף נסתרה בעדותו של אביו).
כמו כן, הנתבע 1 המשיך לדווח על עצמו לרשויות המס כבעל העסק במהלך חודש 7/2019 (דיווח שפסק לכאורה בחודש 8/2019), והתובע אף פנה לנתבע 1 במהלך חודש 7/2019 על מנת לבדוק מדוע שכרו אינו משולם, ולא נענה על יד ו כי הוא אינו עוד מעסיקו ו כי עליו לפנות לנתבע 2. תגובה כאמור נמסרה לתובע רק בחודש 8/2019, לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים (ראו בתכתובות המסרונים שצורפה כנספח 6 לתצהיר הנתבע 1), והנתבע 1 לא סיפק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא השיב לתובע בזמן אמת כי חדל להיות מעסיקו ( ראו למשל בעמ' 24 ש' 33 – עמ' 25 ש' 18 ).
יתירה מזאת, ואף טענת הנתבע 1 כי ביום 1.7.2019 ערך שיחה עם כלל העובדים והודיע להם כי העסק עבר לניהולו של הנתבע 2 אינה תואמת את עדותו של הנתבע 1 עצמו, ביחס למועד שבו הושגו לכאורה ההסכמות עם הנתבע 2 (7.7.2019, כפי שיפורט בפרק ב' להלן). עדות זו אף עומדת בסתירה לעדויות התובע והנתבע 2, שהעידו כי לא התקיימו שיחות עם עובדים כנטען, ובהעדר ראיות חיצוניות לטענת הנתבע 1, יש להעדיף את עדויותיהם של התובע והנתבע 2 על פני עדותו . זאת, בפרט לנוכח סתירות שהתגלו בעדותו של הנתבע 1 בנושאים שונים, אף ביחס לעדותו של אביו, בעוד שגרסתו של התובע היתה עקבית ומהימנה.
אשר לחלוקת התפקידים שבין הנתבע 1 לנתבע 2 העיד התובע, כי נשכר לעבודה על ידי הנתבע 2 כשהיה בשיחה עם הנתבע 1 (עמ' 9 ש' 38-39), ודהיינו, אף כאשר אין מחלוקת שהנתבע 1 היה המעסיק, נשכר התובע לעבודה על ידי הנתבע 1 והנתבע 2 יחד, לאור בקיאותו של הנתבע 2 בצד המקצועי, וכמי שניהל את עבודתם של השליחים בפועל.
מעדותו של התובע עלה, כי מידת מעורבותו של הנתבע 2 אינה מעידה על היותו מעסיק, אלא על כך שה יה מנהלו הישיר ומי שהיה אחראי לשלח את השליחים לעבודתם, וכלשונו: "משה הוא מעל יניב. יניב היה מתחתיו. הוא היה שכיר אצל משה. אז עכשיו, אני צריך לעדכן את יניב, הוא ידע אם יש משלוחים כרגע ואם אין אז הוא אומר לי שאני יכול ללכת הבית. שהסתיים ביום. אני לא צירך לעדכן את משה שאין משלוחים אז אני הולך הביתה" ( עמ' 5 ש' 15-21, וראו גם בעמ' 3 ש' 5-24 ועמ' 4 ש' 6-24).
לאור כל האמור, ובפרט לאור הנטל המוטל על כתפי הנתבע 1 השתכנעתי, כי יחסי העבודה ששררו בין התובע לנתבע 1 בחודשים אפריל עד יוני 2019 נמשכו אף במהלך חודש 7/2019 ועד מועד סיום עבודתו של התובע, ו לא עלה בידי הנתבע 1 להוכיח אחרת.
האם השתכללה בין הנתבעים הסכמה מחייבת להעברת העסק בחודש 7/2019?
על אף שניתן היה להסתפק בקביעה לעיל כדי לקבל את תביעתו של התובע כנגד הנתבע 1, ובבחינת למעלה מן הדרוש, אבחן להלן גם את טענת הנתבע 1 כי בינו לבין הנתבע 2 השתכללה הסכמה מחייבת להעברת פעילות העסק והאחריות על העובדים החל מיום 1.7.2019.
טענה זו נבחנת בשים לב לטענת הנתבע 1 כי הנתבע 2 היה מעסיקו של התובע בחודש 7/2019 מכוח הסכמה זו, ואין בה כדי להכריע במישור היחסים העסקיים בין הנתבע 1 לנתבע 2. זאת, מאחר שיחסים אלה אינם מצויים בסמכותו העניינית של בית הדין, וממילא לא מונחת בפניי עילת תביעה בין הנתבעים לבין עצמם. כמו כן מובהר, כי אין בהכרעתי זו כדי לקבוע מסמרות באשר לאפשרות כי העסק הועבר בין הנתבעים לאחר חודש 7/2019, משמדובר בתקופה מאוחרת לתקופת העבודה נשוא התביעה שלפניי.
אשר לטענה גופה, ראשית, ואף לשיטת הנתבע 1, בחודש יולי 2019 לא הועברה הב עלות על העסק מידיו לידי הנתבע 2 אלא הועברה הפעילות העסקית לרבות האחריות לתשלום שכרם של העובדים. בהקשר זה העיד הנתבע 1 כי לא רצה למכור לנתבע 2 את העסק אלא "רציתי שהעסק יישאר תחת שמי, שהשם הזה יישאר אבל לא שאני נמצא שם, אני לא קשור לעסק, יש בן אדם שמנהל ומתנהל מול העובדים, שהוא משלם את שכרם, שהוא משלם ביטוחים ומוסכים..." (עמ' 11 ש' 15-26 וראו גם בעמ' 31 ש' 28-37).
שנית, ומן העדויות והראיות שהובאו בפניי השתכנעתי, כי "הסכם השכירות" שהנתבע 1 מבקש לבסס עליו את העברת הפעילות של העסק לידי הנתבע 2 ( נספח 2 לתצהיר הנתבע 1), אינו מהווה הסכם מחייב אלא לכל היותר, עדות לקיומם של מגעים שנוהלו בין הצדדים, ולא השתכללו לכדי הסכמה מחייבת בתקופה הרלוונטית להעסקתו של התובע (עד ליום 28.7.2019).
עיון ב"בהסכם השכירות" מעלה, כי מדובר במסמך שאינו נושא תאריך ואינו חתום על ידי מי מהצדדים, ואף אינו עומד בדרישות המסוימות וגמירות הדעת, בשונה מהסכם המכירה שנחתם בין אותם הצדדים חודשים אחדים קודם לכן ( ראו והשוו נספחים א' וב' לתצהירי הנתבע 1).
כמו כן, גרסת הנתבע 1 באשר למועד שבו השתכללה לכאורה ההסכמה המחייבת בינו לבין הנתבע 2 לא היתה עקבית, ואף לא ברור כיצד ניתן ללמוד כלל כי השתכלל ה.
כך למשל, הנתבע 1 העיד כי במהלך חודש יולי הוא ואביו הגיעו עם הצעה לנתבע 2 ( עמ' 12 ש' 34, וראו גם בעדות אביו, עמ' 38 ש' 12-14), ובמקביל העיד כי כבר מיום 1.7.2019 יצא מהעסק ולא תפקד כבעלים אלא כשליח בלבד, עד פציעתו (עמ' 16 ש' 16-37).
אביו של התובע העיד בהקשר זה, כי הפגישה עם הנתבע 2 בביתו התקיימה בערב שבת, 7.7.2019 (הגם שיום 7.7.2019 על פי לוח השנה היה יום ראשון), וטען כי המגעים בין הצדדים החלו עוד קודם לכן (עמ' 42 ש' 7- 22, כפי שאושר גם בעדותו של הנתבע 2, עמ' 53).
מכל מקום, אביו של הנתבע 1 אישר בעדותו כי עד יום 7.7.2019 (וכולל) לא הושגו הסכמות בין הנתבע 1 לנתבע 2, ואף במועד זה לא נחתם המסמך, מאחר ש הנתבע 2 "מאד התעצבן... נודע לו שיש חובות לב ן הגדול, גם מהחודשים הקודמים... ואז הוא התעצבן, זה היה ערב שבת, אני קם, אני הולך, נדבר" (עמ' 42 ש' 22-40, וראו גם בעדות הנתבע 1, עמ' 11 ש' 36 ועמ' 24 ש' 17-20).
לאור עדויות אלה, ומאחר שאף לשיטת הנתבע 1 ואביו ההסכמות עם הנתבע 2 הושגו לכל המוקדם ביום 7.7.2019, הרי שלא ניתן לקבל את טענתם כי האחריות על ניהול העסק הועברה לכתפי הנתבע 2 כבר ביום 1.7.2019 ( עמ' 16 ש' 16-37 ועמ' 47 ש' 18-22), וממילא לא ברור על יסוד אילו הסכמות טען הנתבע 1 כי ערך ביום 1.7.2019 שיחות לעובדים.
יתירה מזאת, ואף ביחס ליום 7.7.2019 לא הוכח כי השתכללו הסכמות מחייבות בין הצדדים, בשל המריבה שפרצה ביניהם, ועזיבת הנתבע 2 את הפגישה (ראו בעניין זה גם את עדותו העקבית של הנתבע 2 בעמ' 53 ש' 1-37; עמ' 55 36-38 ועמ' 56 ש' 27-38).
בשולי הדברים ייאמר, כי העדר גרסה עובדתית של מי מהצדדים ביחס לתשלום שכרו של התובע עד ליום 9.7.2021 (שהרי שכר העבודה נתבע החל מיום 10.7.2019 בלבד, ראו סעיף 31 לתצהירי התובע וסעיף 44 לסיכומיו), מחזק את המסקנה כי עד למועד זה לא היתה מחלוקת בדבר העסקת התובע על ידי הנתבע 1, וכך גם הסעיף ב"הסכם ההשכרה" שלפיו "כל האופנועים כולל ביטוחים, דוחות" יועברו לאחריות הנתבע 2 רק ביום 7.7.20219. בהקשר זה יש להוסיף, כי תמלילי השיחות שהוצגו על ידי הנתבע 1 אינם נושאים תאריך ואף מהם לא עולה כי השתכללה בין הצדדים הסכמה מחייבת במועדים הרלוונטיים לתביעתו של התובע.
אשר על כן, יש לדחות את טענת הנתבע 1 ביחס להעברת העסק לידי הנתבע 2 ביום 1.7.2019, ולא בכדי גם דיווחיו של הנתבע 1 לרשויות המס במהלך חודש זה סותרים את גרסתו.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל השתכנעתי, כי יחסי העבודה ששררו בין התובע לנתבע 1 בחודשים אפריל , מאי ויוני 2019 נמשכו גם במהלך חודש יולי 2019, ו עד למועד סיום עבודתו של התובע ביום 28.7.2019. הנתבע 2 היה הממונה הישיר של התובע, אך לא שררו ביניהם יחסי עבודה.
לפיכך, על הנתבע 1 לשאת בתשלום שכרו וזכויותיו של התובע לחודש 7/2019, כפי שעודכנו בפתח ישיבת ההוכחות ולא נסתרו : שכר עבודה בסך של 5,179 ₪; דמי הודעה מוקדמת בסך של 280 ₪; ופדיון חופשה בסך של 280 ₪.
יוער, כי הנתבע 1 אינו כופר בטענה כי נסיבות סיום יחסי העבודה מזכות בהודעה מוקדמת, אלא טוען כי מי שסיים את עבודתו של התובע בפועל היה הנתבע 2 ולכן הוא שצריך לשאת בתשלום ההודעה המוקדמת (סעיף 27 לסיכומי הנתבע 1). משכך, ומשקבעתי כי הנתבע 1 היה מעסיקו של התובע במועד סיום עבודתו, ולא הנתבע 2, הרי שהנתבע 1 נדרש לשאת בתשלום דמי ההודעה המוקדמת לתובע כמעסיקו.
אשר לתביעה לפיצויי הלנה בגין שכר העבודה שהולן, לא השתכנעתי כי השכר הולן בשל מחלוקת כנה בין הצדדים בדבר עצם קיומם של יחסי עבודה בין הנתבע 1 לתובע במהלך חודש 7/2019 , ואף ככל שהנתבע 1 סבר סובייקטיבית, כי הוא פטור מתשלום שכרו של התובע החל מיום 10.7.2019, הרי שלא היה לכך עיגון נורמטיבי המצדיק פטור מפיצויי הלנת שכר.
לפיכך, ובשים לב לשיקולים המנחים שהותוו בפסיקת בתי הדין לעבודה (ע"ע (ארצי 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד, ניתן ביום 1.11.2011), כמו גם לנסיבות המקרה שלפניי לרבות גובה שכר העבודה המולן, הנתבע 1 יישא בתשלום פיצויי הלנת שכר בסך כולל של 2,000 ₪.
אשר לפיצוי הנתבע מכוח חוק הגנת השכר ( סעיף 26א(ב)(3)) בשל אי מסירת תלוש השכר לחודש יולי 2019 השתכנעתי, כי יש לפסוק לחובת הנתבע 1 את הפיצוי הנתבע במלואו (5,000 ₪), משלא מסר לתובע תלוש שכר לחודש 7/2019 ביודעין ובנסיבות המצדיקות את הפיצוי המרבי .
בהקשר זה, אינני מקבלת את הטענה כי אי מסירת התלוש נבעה מהמחלוקת בין הצדדים בדבר עצם קיומם של יחסי עבודה, מאחר שהנתבע 1 לא מסר לתובע תלושי שכר גם בחודשים שבהם לא היתה מחלוקת כי הוא מעסיקו, והסיבה היחידה שבגינה לא נתבע פיצוי בגין אי מסירת תלושים אלה היא הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים.
אשר לקביעת גובה הפיצויים לדוגמא בגין אי מסירת תלושי שכר נפסק, כי יש להביא בחשבון לצד מהות ההפרה גם חומרת ההפרה, תום לבם של הצדדים והתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר (ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – יעקב זואילי, 16.11.2011) בסעיף 36 לפסק הדין; ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס– ארז ויסמן, 31.10.2016).
במקרה שלפניי לא נמסרו לתובע תלושי שכר כלל, להבדיל ממקרים שבהם נמסרים תלושי שכר פגומים ו/או חסרים, והפרה זו מצטרפת להפרות דין נוספות מצד הנתבע 1 (אי מסירת הודעה לעובד והעדר רישום נוכחות). במקרים כגון אלה נודעת חשיבות יתירה לתכלית ההרתעתית של הוראות חוק הגנת השכר, ובפרט משמדובר בעובד שרק החל את דרכו בשוק העבודה, ואשר אי העמידה בהוראות הדין הקשתה עליו במימוש זכויותיו.
לאור כל האמור, הנתבע 1 ישלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה לידיו, את הסכומים הבאים:
שכר עבודה בסך של של 5,179 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר בסך כולל של 2,000 ₪;
דמי הודעה מוקדמת בסך של 280 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (23.9.2019) ועד לתשלום המלא בפועל;
פדיון חופשה בסך של 280 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (23.9.2019) ועד לתשלום המלא בפועל;
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן, ומשהתקבלה התביעה לתשלום זכויות קוגנטיות מובהקות והתובע נדרש לייצוג משפטי וניהול הליך ממושך , על הנתבע 1 לשאת בהוצאות התובע ושכר טרחת בא כוחו בסך כולל של 3,500 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
בנסיבות העניין, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית ללא צו להוצאות.
ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ב (07 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .