הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ד"מ 45753-10-18

26 יולי 2021

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף רובינשטיין

התובע
KEBRAUP AMANE, 144257
ע"י ב"כ: עו"ד עופר בן אבי
-
הנתבעת
קפלן את לוי בע"מ, ח.פ. 510831894
ע"י ב"כ: עו"ד כרמית זמיר

פסק דין

בפנינו תביעה כספית בסך 29,039 ₪ (קרן) אשר עניינה הפרשי שכר וזכויות סוציאליות.

העובדות שאינן במחלוקת:

הנתבעת, חברת קבלנית למתן שירותי ניקיון (ס' 41 לכתב ההגנה). הנתבעת סיפקה בעת הרלוונטית שירותי ניקיון רחובות לעיריית תל-אביב.

התובע, עובד זר הנושא דרכון אריתראי, הועסק על ידי הנתבעת בניקיון רחובות.

התובע עבד בימים 6 ימים בשבוע.

על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו הרחבה בענף הניקיון משנת 2014 (להלן – צו ההרחבה).

תקופת העבודה:

התובע טען כי הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 10.1.2017 ועד ליום 7.6.2018, כאשר בחודשים נובמבר ודצמבר 2017 לא עבד וחזר לעבוד אצל הנתבעת בתחילת חודש ינואר 2018. לכן לטענתו עבד 15 חודשים (ס' 5 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי התובע הועסק החל מיום 10.1.2017 ועד 27.9.2017, שאז נטש את מקום עבודתו ונעלם ללא מתן הודעה מוקדמת לנתבעת. בסוף חודש ינואר 2018 חזר התובע וביקש לשוב לעבוד בשורות הנתבעת והנתבעת הסכימה לכך בשל מצוקה קשה בכוח אדם. הפעם עבד התובע מיום 30.1.2018 ועד ליום 6.6.2018 (כולל). לכן, לטענתה, התובע עבד בשורותיה בסך הכל כ-10.5 חודשים לסירוגין (ס' 33 לכתב ההגנה).

התובע צירף לתצהירו תלושי שכר כדלקמן:
לחודשים ינואר ועד ספטמבר 2017.
תלוש השכר של חודש דצמבר 2017 כלל הפרשים בלבד.
תלוש שכר לחודש ינואר 2018 ממנו עולה כי התובע עבד בחודש זה 2 ימי עבודה בלבד.
תלושי שכר לחודשים פברואר – יוני 2018. בחודש יוני עבד התובע 5 ימי עבודה.

תלושי השכר אשר צורפו לתצהיר התובע תואמים את ריכוזי השכר שצורפו לתצהיר גילוי מסמכים של הנתבעת.

בתצהירו הוסיף התובע והצהיר כי בחודשים נובמבר-דצמבר 2017 הוא חלה (ס' 3 לתצהירו). התובע לא צירף אישור מחלה ועל כן טענתו זו לא הוכחה והיא נדחית.

מכאן, שתקופת עבודת התובע אצל הנתבעת היתה מיום 10.1.2017 ועד 27.9.2017 והחל מיום 30.1.2018 ועד ליום 6.6.2018 (כולל). סך הכל: 15 חודשים (שהם 12.5 חודשים מלאים).

שעות עבודת התובע:

התובע טען כי עבד 8 שעות בכל יום עבודה (ס' 7 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי על פי תנאי התקשרותה עם עיריית תל-אביב, התובע עבד במתכונת השעות כדלקמן: 04:00 – 12:00. דהיינו 8 שעות ברוטו (7.5 שעות נטו) במשמרת בוקר (ס' 44 לכתב ההגנה).

הנתבעת לא הציגה הסכם התקשרותה עם עיריית תל-אביב. בנסיבות אלה לא הוכחה טענתה והיא נדחית.

עם זאת, התובע העיד כי עבד משעה 04.00 ועד 12.00, 8 שעות ללא כל הפסקה (עמ' 9 ש' 32 לפרוטוקול). גרסתו זו לא נסתרה.

מכאן, אנו קובעים כי התובע עבד 8 שעות בכל יום עבודה.

שכרו של התובע:

התובע טען כי שכרו היה שעתי ועמד על פי המוסכם על סך 30 ₪ לשעה (ס' 9 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי התובע קיבל שכר בהתאם לסעיף 5(א) לצו ההרחבה. דהיינו, שכר מינימום בתוספת זכויות סוציאליות להן זכאי התובע על פי החוק או צו ההרחבה (ס' 45 – 46 לכתב ההגנה).

בתצהירו זנח התובע טענתו באשר לגובה שכרו ולא הצהיר עליה כלל.

בחקירתו בפנינו העיד התובע כי סולימאן קיבל אותו לעבודה וכי הוא סיכם אתו כי יקבל שכר של 30 ₪ לשעה (עמ' 7 ש' 32 – 36 לפרוטוקול).

לטענה זו אין זכר בתצהיר. הטענה גם לא ברורה. התובע העיד כי אותו סולימאן אמר לו שיקבל 30 ₪ ברוטו (עמ' 7 ש' 4 לפרוטוקול) ובהמשך העיד כי דובר על 30 ₪ נטו (עמ' 9 ש' 5 לפרוטוקול). התובע לא ידע להסביר מדוע השכר השעתי הנטען על ידו לא מופיע בתלושי השכר ועדותו בענין זה מבולבלת ולא ברורה. מצד אחד העיד התובע כי אין הוא יודע לקרוא את תלושי השכר ומאידך העיד כי "מה שעבדתי זה מה שקיבלתי" (עמ' 8 ש' 8 לפרוטוקול). גם עדותו כי לא התלונן בפני הנתבעת במהלך תקופת עבודתו כי לא קיבל השכר שסוכם עמו כי "לא ידעתי. לא התלוננתי" (עמ' 8 ש' 19 לפרוטוקול) תמוהה ולא ברורה. בנוסף, התובע לא הזמין את אותו סולימאן למתן עדות שתתמוך בגרסתו. בנסיבות אלה, התובע לא הוכיח טענתו זו ועל כן היא נדחית.

התובע טען כי הרכיבים שנרשמו בתלושי השכר, כמו גמל, הבראה לגמל, פיצויים 8.33, חלף קה"ל לא שולמו בפועל ונועדו רק "לנפח" את התלוש ולכן תלושי השכר חשודים כי אינם אותנטיים (ס' 8 ו-10 לכתב התביעה). התובע לא הראה כי רכיבים אלו לא שולמו לו. להיפך, בחקירתו אישר התובע כי הסכומים המצוינים בתחתית תלושי השכר שולמו לו (עמ' 8 ש' 10 לפרוטוקול). משכך, טענתו זו נדחית.

בנסיבות אלו, טענת הנתבעת לא נסתרה ואנו קובעים כי שכרו של התובע היה בהתאם להוראות סעיף 5(א) לצו ההרחבה.

מצאנו לנכון להתייחס לטענת התובע בסיכומיו לפיה, הנתבעת לא מסרה לידי התובע טופס הודעה לעובד ולא הסכם העסקה (ס' 9 – 11 לסיכומים). התובע לא טען טענה זו בכתב התביעה וגם לא בתצהירו. הוא העלה אותה לראשונה בסיכומיו ובמובן זה עסקינן בהרחבת חזית אסורה והיא נדחית.

למעלה מן הצורך יובהר, כי משהתובע לא העלה טענתו זו כבר בכתב התביעה ולא הוכיח אותה – לא עובר נטל הראיה אל כתפי הנתבעת על פי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 והוא נותר על כתפי התובע.

פיצויי פיטורים:

התובע טען כי פוטר לאחר שהנתבעת הודיעה לו על סיום התקשרותה עם עיריית תל-אביב (ס' 11 לכתב התביעה).

התובע צירף לכתב תביעתו מכתב של הנתבעת אליו מיום 23.5.2018 הנושא את הכותרת: אישור סיום העסקה ובו הודיעה לו הנתבעת כי עקב סיום התקשרותה עם עיריית תל-אביב ביום 23.6.2018 – ביום זה תסתיים העסקתו על ידה. עוד הודיעה הנתבעת לתובע באותו מכתב כי הוא מהווה הודעה מוקדמת (נספח ה' לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי ביום 6.6.2018 נטש התובע את מקום עבודתו ונעלם ללא מתן הודעה מוקדמת (ס' 33 לכתב ההגנה).

התובע בתצהירו לא התייחס לטענתה זו של הנתבעת ולא הסביר מדוע, גם לשיטתו, סיים עבודתו כבר ביום 6.6.2018 בשעה שניתנה לו האפשרות לעבוד עד ליום 23.6.2018.

התובע נחקר על כך בפנינו והעיד כי היום האחרון שלו בעבודה היה 23.6.2018 אבל אותו סולימאן שיחרר אותו מהעבודה 10 ימים קודם לכן ואמר לו ללכת הביתה (עמ' 9 ש' 20 – 26 לפרוטוקול). התובע לא ידע להסביר מדוע טענתו זו לא מופיעה בתצהירו. התובע לא טען טענה זו בכתב התביעה ולא הוכיח אותה.

עד הנתבעת, מר עזיז עאצי, הצהיר כי משנטש התובע את עבודתו באופן חד צדדי בתחילת חודש יוני 2018 וללא כל הודעה מוקדמת, אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים וכי הנתבעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת (ס' 12 לתצהירו).

במהלך חקירה נגדית של מר עאצי, ניסה בא כוח התובע להראות כי טענת העד בדבר נטישת העבודה על ידי התובע אינה נכונה. זאת לאור מכתב הנתבעת נספח ה' לכתב התביעה, בדבר הפסקת העסקתו. מר עאצי נשאל והעיד כך:

"ש. איך אתה אומר בסעיף 12 בנחרצות שהוא נטש את העבודה כאשר מסרתם לו מכתב פיטורים?
ת. מדובר כאן שנטישת עבודה בתקופה הראשונה, אם הוצאנו מכתבי פיטורים זה היה בטיילת שם היינו חייבים להוציא למי שלא רצה להמשיך מכתב פיטורים עקב סיום חוזה. בכל מקום שאתה מסיים עבודה ועובדים לא רוצים לעבור אתך למקום אחר קרוב אתה צריך להוציא מכתבים". (עמ' 11 ש' 1 – 6 לפרוטוקול).

מתצהירו של מר עאצי ומעדותו ניתן להבין כי הנתבעת הודיעה לתובע ביום 23.5.2018 על הפסקת עבודתו ביום 23.6.2018. בכך נתנה הנתבעת לתובע הודעה מוקדמת. התובע משיקוליו הוא עבד חלק מתקופת ההודעה המוקדמת ועזב את מקום עבודתו אצל הנתבעת קודם שהסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת. בכך, אפשר שהתובע לא יוכל לזכות בחלף הודעה מוקדמת עבור הימים בהם לא עבד והוא גם לא תבע רכיב זה. אך אין בכך כדי לפגוע בזכותו לפיצויי פיטורים כדין. בכל מקרה, טענת הנתבעת לפיה היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת – נדחית. לא ניתן לקבוע כי התובע התפטר בשעה שהובהר כי הוא פוטר על ידי הנתבעת.

התובע עבד 15 חודשים לא מלאים ועל כן זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 9א(ב) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).

התובע קיבל שכר פעם בחודש ועל כן הוא נחשב עובד במשכורת לצורך סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים.

תקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 קובעת כי רכיבי השכר שיובאו בחישוב פיצויי פיטורים הם: שכר יסוד; תוספת ותק; תוספת יוקר מחיה ותוספת משפחה.

תלושי השכר של התובע כוללים רכיבים שלא יובאו בחישוב פיצויי הפיטורים. בנוסף, בהתאם לתלושי השכר ודוחות הנוכחות שהומצאו על ידי הנתבעת, התובע עבד מספר ימי עבודה משתנה, לכן יערך החישוב על פי ממוצע ימי עבודה בכל תקופת העבודה: 343 ימי עבודה לחלק ל-15 חודשים. סה"כ: 22.86 ימי עבודה בממוצע בחודש כפול שכר על פי צו ההרחבה ליום למועסק 6 ימים בשבוע: 212 ₪. סה"כ: 4,846.32 ₪ כפול 15/12. סה"כ: 6,057.90 ₪.

הנתבעת טענה כי הפרישה פיצויי פיטורים עבור התובע בהתאם לסעיף 9 לצו ההרחבה, בסך 2,137.33 ₪ ואלו שולמו לתובע בחודשים ינואר עד אפריל 2017 כולל ובחודש יוני 2017 (ס' 60 – 63 לכתב ההגנה).

סעיף 9(ב)(1)(ב) לצו ההרחבה מחייב המעסיק להפריש 8.33 אחוזים לפיצויים במקום מלוא החבות בפיצויי פיטורים. בעיון בתלושי השכר של חודשים ינואר עד יוני 2017 נמצא כי שולם לתובע רכיב שכר נוסף ונפרד בשם: פיצויים 8.33 אשר צוין בשורה נפרדת והתווסף לשכר ששולם לתובע. בתלוש חודש דצמבר 2017 נוכה רכיב זה בגין חודש מאי 2017. בסך הכל שילמה הנתבעת לתובע בחודשים אלו פיצויי פיטורים בסך: 2,013.78 ₪.

כאמור, התובע העיד כי קיבל סכומים אלה (עמ' 8 ש' 10 לפרוטוקול). קביעה זו רלוונטית לכל רכיבי השכר שצוינו בתלושי השכר ועל כן לא נחזור עליה בהמשך. נוסיף כי התובע לא טען כי הנתבעת לא היתה רשאית לשלם רכיב שכר זה במהלך תקופת העבודה ועל כן טענת הנתבעת לזכותה לעשות כן – מתקבלת הן ביחס לפיצויי הפיטורים והן ביחס לכל רכיבי השכר שפורטו בתלושי השכר בשורה נפרדת ובנוסף לשכרו השוטף של התובע.

מנספח ז' לתצהיר הנתבעת, דו"ח גביית פיקדונות, עולה כי מחודש מאי ועד ספטמבר 2017 (למעט יוני 2017) ובחודשים ינואר ועד יוני 2018 הפרישה לזכות התובע כספים לפיקדון מסתנן לפי סעיף 1יא1 לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991. הפרשות אלו נעשו בהתאם לסעיף 9 לצו ההרחבה וכוללות גם הפרשה בגין רכיב פיצויי פיטורים (עמ' 14 לסיכומים).

משכך, הסכום של 2,013.78 ₪ אשר שולם על ידי הנתבעת בחודשים ינואר – אפריל 2017 יחשב על חשבון פיצויי הפיטורים שנפסקו לעיל. וכל אשר הופקד מחודש מאי 2017 ואילך בפיקדון מסתנן יבוא במקום פיצויי הפיטורים שנפסקו לעיל. בנסיבות אלה לא נותרה יתרה לתשלום בגין רכיב זה.

הפרשי שכר חודש יוני 2018:

התובע טען כי שכרו בגין חודש יוני 2018 לא שולם לו גם לאחר פניה של עמותת "קו לעובד לנתבעת בעניינו (ס' 17 – 19 לכתב התביעה). לטענתו, התובעת התנתה את תשלום שכרו זה בחתימה על כתב סילוק.

הנתבעת טענה כי הוצא תלוש שכר לתובע עבור חודש יוני 2018 ואף נמשכה על שמו המחאה בגין תשלום השכר אלא שהתובע סירב לקבלה כנטען בס' 17 לכתב התביעה ונעלם (ס' 53 לכתב ההגנה).

כך או כך, אין חולק כי התובע זכאי לשכרו המפורט בתלוש השכר של חודש יוני 2018 בסך 1,714.57 ₪ וכי משעבד התובע אין להתנות תשלום שכרו בתנאים כלשהם.

לכן, הנתבעת תשלם לתובע שכרו בסך 1,714.57 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד למלוא התשלום בפועל.

מתלוש שכר חודש יוני 2018 עולה כי שכר זה הוא בגין 5 ימי עבודה אשר במהלכן עבד 32.4 שעות. התובע טען כי עבד באותו חודש 7 ימי עבודה אך לא הוכיח טענתו זו ועל כן היא נדחית.

הפרשות לקרן פנסיה:

התובע טען כי הנתבעת לא פתחה עבורו קרן פנסיה ולא הפרישה בה כספים ממועד תחילת העסקתו. לטענתו, רק בחודש מאי 2017 הפרישה הנתבעת כספים עבורו בקופת פיקדון. לטענתו, הוא זכאי להפרשות מעסיק בחודשים ינואר ועד אפריל 2017 (ס' 20 – 21 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע תגמולים לזכויות פנסיוניות בהתאם לסעיף 9 לצו ההרחבה בסך 2,020.81 בחודשים ינואר עד אפריל ויוני 2017 (ס' 57 לכתב ההגנה).

סעיף 9(ב)(1)(ב) לצו ההרחבה קובע כי על המעסיק להפריש 7 אחוזים משכרו של העובד לתגמולים.

בעיון בתלושי השכר לחודשים ינואר עד יוני 2017 עולה כי שולם לתובע רכיב שכר נוסף ונפרד בשם: גמל אשר צוין בשורה נפרדת והתווסף לשכר ששולם לתובע. בחודש דצמבר 2017 נוכה רכיב זה בגין חודש מאי 2017. בסך הכל שילמה הנתבעת לתובע בחודשים אלו בגין הפרשי פנסיה: 1,967.55 ₪.

התובע לא טען כי סכומים אלה אינם מהווים שיעור ההפרשה (7 אחוזים) משכרו באותם חודשים ועל כן טענתו להפרשות מעסיק – נדחית.

דמי הבראה:

התובע טען כי הוא זכאי לדמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה וכי בתקופת עבודתו הנתבעת לא שילמה לו אותם על אף הרישומים בתלושי השכר אשר חשודים שאינם אותנטיים (ס' 22 – 24 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע בתלושי השכר עבור הבראה מידי חודש בחודשו וזאת בהתאם לסעיף 11(ה) לצו ההרחבה. לטענתה, במהלך תקופת עבודתו היה עליה לשלם לו בעד רכיב זה סך של 2,987.44 ₪. בפועל שילמה לו 2,976.19 ₪ ולכן היא נותרה חייבת לו עוד 11.25 ₪ (ס' 64 – 67 לכתב ההגנה).

בהתאם לסעיף 11(א) לצו ההרחבה המעסיק חייב לשלם לעובד דמי הבראה לפי 7 ימי הבראה ב-3 השנים הראשונות. בהתאם לסעיף 11(ב) לצו ההרחבה דמי הבראה הם בסך 423 ₪ ליום הבראה.

לפי חישוב הנתבעת, התובע זכאי לדמי הבראה בסך 2,987.44 ₪ (ס' 65 לכתב ההגנה). החישוב שערך התובע (ס' 24 לכתב התביעה) לא התייחס להוראות ס' 11 (ה) לצו ההרחבה; לא לקח בחשבון חודשים בהם התובע לא עבד; לא התחשב בכך שהתובע עבד מספר שעות עבודה משתנה בכל חודש ולא לקח בחשבון שהתובע הועסק בשכר שעתי. בנוסף, התובע לא סתר את טענת הנתבעת כי החישוב של דמי הבראה צריך להיעשות על פי הוראות סעיף 11(ה) לצו ההרחבה. לא בתצהירו וגם לא בסיכומיו. על כן חישוב התובע נדחה וחישוב הנתבעת מתקבל.

מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובע מידי חודש בחודשו רכיב שכר נוסף ונפרד בשם: הבראה גמל אשר צוין בשורה נפרדת והתווסף לשכר שקיבל התובע. בסך הכל שילמה הנתבעת לתובע בגין דמי הבראה בכל תקופת עבודתו: 2,781.73 ₪.

משכך, הנתבעת חייבת לתובע יתרת דמי הבראה בסך 205.71 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום יחסי העבודה, 7.6.2018, ועד למלוא התשלום בפועל.

נדגיש שוב את שהובהר לעיל, התובע אישר בעדותו כי קיבל הסכומים המצוינים בתחתית תלושי השכר ולכן טענתו בכתב התביעה כי רכיבי השכר השונים המופיעים בתלושי השכר לא שולמו לו – נדחית.

דמי פדיון חופשה שנתית:

התובע טען כי לא קיבל במהלך תקופת עבודתו דמי חופשה שנתית ולא יצא לחופשה בתשלום ועל כן הוא זכאי לדמי פדיון חופשה שנתית בתום יחסי העבודה. התובע ביסס חישוב דמי חופשה שנתית המגיעים לו על פירוט המופיע בתלוש שכר של חודש מאי 2018 (ס' 25 – 27 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי התובע זכאי לדמי חופשה שנתית עבור כל תקופת העסקתו בסך 2,695.24 ₪ (ס' 69 לכתב ההגנה). זאת על פי תחשיב אשר לא נסתר על ידי התובע. לא בתצהירו ולא בסיכומיו. על כן טענתה זו של הנתבעת מתקבלת.

בעיון בתלושי השכר עולה כי בתלוש שכר של חודש דצמבר 2017 שילמה הנתבעת לתובע דמי פדיון חופשה שנתית בסך 2,051.23 ₪. כמו כן בתלוש שכר של חודש יוני 2018 שילמה הנתבעת לתובע דמי פדיון חופשה שנתית בסך 880.15 ₪. סה"כ: 2,931.38 ₪.

מכאן שהנתבעת שילמה לתובע דמי פדיון חופשה שנתית ביתר של 236.14 ₪. הנתבעת, אפוא, זכאית לקזז סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד למועד הקיזוז בפועל, מכל סכום בו תחויב בפסק דין זה.

דמי חגים:

התובע טען כי על אף הרישומים בתלושי השכר, התובע לא קיבל דמי חגים וכי הוא זכאי לתשלום זה בגין 11 ימי חגים כמפורט בס' 29 לכתב התביעה.

סעיף 19(א) לצו ההרחבה קובע כי עובד בשכר לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (כלומר יום לפני ו/או יום אחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג. בנוסף, עובד בשכר לא יהיה זכאי לתשלום בגין יום חג החל בשבת.

התובע לא פירט טענתו ולא הראה כי קיים הוראות סעיף 19(א) לצו ההרחבה וכי החישוב שלו לוקח בחשבון הוראות אלה. הנתבעת גילתה והמציאה דוחות נוכחות במסגרת תצהיר גילוי מסמכים שלה ולכן היתה לתובע הזדמנות ואפשרות לפרט טענתו.

בעיון בתלושי השכר עולה כי בתלושי שכר של חודשים אפריל ומאי 2017 שילמה הנתבעת לתובעת דמי חג. התובע לא התייחס לתשלום זה בתחשיב שלו. התובע העיד כי קיבל כל התשלומים המופיעים בתחתית תלושי השכר (עמ' 8 ש' 10 לפרוטוקול).

על כן, חישוב התובע – נדחה.

הנתבעת מנגד טענה כי התובע קיבל במהלך תקופת העסקתו דמי חגים בסך 604.80 ₪ בהתאם לסעיף 19 לצו ההרחבה, לאחר שלושה חודשים להעסקתו וככל שעבד יום לפני ויום אחרי החג וכאשר יום החג לא חל בשבת כנדרש על פי דין. הכל כמפורט בטבלה בס' 73 לכתב ההגנה.

עם זאת הנתבעת טענה כי נותרה חייבת לתובע בגין רכיב שכר זה סך של 823.20 ₪ (ס' 74 לכתב ההגנה). התובע לא התייחס לטענתה זו בתצהירו וגם לא בסיכומיו. משכך, מתקבלת טענת הנתבעת והיא תשלם לתובע יתרת דמי חגים בסך 823.20 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד למלוא התשלום בפועל.

קרן השתלמות:

התובע טען כי הוא זכאי להפרשות מעסיק לקרן השתלמות וכי לא קיבלם על אף הרישומים בתלושי השכר (ס' 30 – 31 לכתב התביעה).

סעיף 10 לצו ההרחבה מחייב את המעסיק להפריש עבור עובד תשלומים חודשיים לקרן השתלמות, החל ממועד תחילת העבודה. זאת לפי 7.5 אחוזים מהשכר וכן מדמי ההבראה.

הנתבעת טענה כי התובע זכאי לסך של 4,660.72 ₪ בגין רכיב שכר זה (ס' 75 לכתב ההגנה). עוד טענה כי שילמה לתובע במהלך תקופת העסקתו ובמסגרת תלושי השכר שלו הפרשות לקרן השתלמות. תשלום זו הופיע בתלושי השכר כרכיב שכר נפרד ונוסף על שכרו של התובע וצוין בשורה נפרדת.

חישובו של התובע (ס' 31 לכתב התביעה) אינו תואם את מספר השעות בהן עבד התובע בכל חודש כפי שעולה מתלושי השכר ומדוחות הנוכחות ואינו תואם את שכרו של התובע ועל כן הוא נדחה.

בעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובע במהלך תקופת עבודתו רכיב שכר בשם: חלף קה"ל, בנפרד ובנוסף על שכרו, בסך כולל של : 3,509.53 ₪.

כאמור, התובע העיד כי קיבל סכום זה וכי טענתו בדבר אי אותנטיות של תלושי השכר נדחתה. מלבד זאת, התובע לא התייחס לחישוב הנתבעת בתצהירו וגם לא בסיכומיו.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי נותרה חייבת לתובע בגין הפרשות לקרן השתלמות סך של 1,523.07 ₪ (ס' 78 לכתב ההגנה). בסיכומיה טענה הנתבעת כי על פי צו ההרחבה, החל מיום 1.5.2017 אין התובע זכאי להפרשות המעסיק לקרן השתלמות. זאת בשל היות התובע עובד זר מסתנן כמשמעותו בחוק עובדים זרים, לאחר תיקון מספר 18 אשר נכנס לתוקפו ביום 1.5.2017. על כן, לטענתה היא לא נותרה חייבת לתובע כל יתרה בגין רכיב שכר זה ותעמוד על זכותה לקיזוז סך של 1,777.26 ₪ אשר שולם לתובע, לטענתה בגין עילה זו.

טענה זו חדשה ומהווה הרחבת חזית אסורה. בנוסף, הנתבעת לא טענה כי התובע במעמד של עובד זר מסתנן ולא הוכיחה טענתה זו. למעלה מהצורך יוער כי הטענה גם לא ברורה: מעיון בצו ההרחבה אין זכר להסדר ספציפי לעובד זר מסתנן החל מיום 1.5.2017 ובכלל. הנתבעת לא הראתה הסדר כזה. מכל טעמים אלה - טענה זו נדחית.

בנסיבות אלה, הנתבעת תשלים ותשלם לתובע יתרת הפרשות לקרן השתלמות בסך 1,151.19 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד למלוא התשלום בפועל.

ניכויים לא חוקיים:

התובע טען כי הנתבעת ניכתה משכרו לחודש מאי 2018 סך של 1,074 ₪ עבור פיקדון מסתננים ולא העבירה תשלום זה לקופה הייעודית על פי חוק (ס' 32 לכתב התביעה).

בסיכומיו הסיר התובע טענתו זו. לטענתו הנתבעת העבירה הסכום האמור לקופה הייעודית לאחר הגשת התביעה (ס' 31 לסיכומים).

בנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בטענה זו והיא נדחית.

גמול שעות נוספות:

התובע טען כי עבד 6 ימים בשבוע, 8 שעות בכל יום עבודה. סה"כ 206 שעות בחודש. כאשר 186 שעות לפי 100 אחוז שכר והיתרה, 20 שעות לפי 125 אחוז שכר. לטענתו, לא קיבל גמול שעות נוספות במהלך תקופת עבודתו (ס' 33 – 37 לכתב התביעה).

מדוחות הנוכחות ומתלושי השכר עולה כי התובע לא עבד 206 שעות בכל חודש. לתובע היתה הזדמנות ואפשרות לפרט במדויק המועדים בהם עבד שעות נוספות וכמה. הוא לא עשה כן ולכן חישוב גמול שעות העבודה הנוספות שלו – נדחה.

הנתבעת פירטה גמול שעות נוספות לו זכאי התובע לאור דוחות הנוכחות ומול תלושי השכר שלו. ראו טבלה מפורטת בס' 83 לכתב ההגנה. התובע לא התייחס לטבלה זו בתצהירו וגם לא בסיכומיו. בנסיבות אלה מתקבל חישוב הנתבעת.

בעיון בתלושי השכר עולה כי התובע קיבל גמול שעות נוספות. כמו כן וכפי שצוין לעיל, התובע העיד כי קיבל סכומים אלה.

בהתאם לחישוב הנתבעת היא נותרה חייבת לתובע יתרה בגין גמול שעות נוספות בסך 841.25 ₪ ולכן היא תשלמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד לתשלום המלא בפועל.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:
שכר חודש יוני 2018 בסך 1,714.57 ₪.
יתרת דמי הבראה בסך 205.71 ₪.
יתרת דמי חגים בסך 823.20 ₪.
יתרת הפרשות מעסיק לקרן השתלמות בסך 1,151.19 ₪.
יתרת גמול שעות נוספות בסך 841.25 ₪.
כל התשלומים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד למלוא התשלום בפועל.

לנתבעת זכות קיזוז של דמי פדיון חופשה שנתית אשר שולמו על ידה לתובע ביתר בסך 236.14 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה (7.6.2018) ועד למועד ביצוע הקיזוז בפועל.

לאור תוצאת פסק הדין ונוכח העובדה כי מרבית התשלומים בהם חויבה הנתבעת הם פרי חישוביה והודאותיה ולא פרי הוכחת התובע, אין אנו עושים צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ז אב תשפ"א , (26 יולי 2021 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אירית הרמל, שופטת

יוסף רובינשטיין, נ.צ. (מ)