בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ד"מ 29407-01-17

12 12 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) - מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) - מר מרדכי מנוביץ '

התובע
דור לחגי
ע"י ב"כ עו"ד תמיר שטינוביץ
-
הנתבעת
כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נעם ודעי

פסק דין

תמצית התביעה
התובע עבד בשמירה של "מגדלי רוטשילד" בתל אביב. בתחילת העסקתו, מיום 13.9.09 ועד לחודש 11/2010 עבד בחברת "אור אורלי קניונים בע"מ" (להלן – המעסיק הקודם) והחל מחודש 11/10 ועד סיום עבודתו בחודש 8/11 , עבד בנתבעת.
לטענת התובע ביום 23.8.11 הוא פוטר לאחר שימוע, מכיוון שלא הסכים לעבוד בשעות נוספות, שלא תואמו עמו מראש.
התובע עותר לסעדים הבאים:
פיצוי בסך 2,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד.
הפרשי שכר בסך 431 ₪.
תשלום עבור 4 ימי חג בסך 704 ₪.
פדיון חופשה שנתית בסך 1,265 ₪.
דמי הבראה בסך 2,268 ₪.
פיצוי חלף הפרשות לפנסיה עד לחודש 7/11 בסך 2,000 ₪.
דמי הודעה מוקדמת בסך 4,201 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 7,990 ₪.
פיצוי בגין הפרת חובת השימוע בסך 5,000 ₪.
הנתבעת אישרה שהתובע הועסק על ידה מחודש 11/2010 ועד לחודש 8/11, אך לטענתה התפטר וקיבל כל זכויותיו כדין. הנתבעת כפרה באחריותה לחובות המעסיק הקודם והוסיפה כי לאור העובדה שניתן צו לפירוק המעסיק הקודם, על התובע לפנות למימוש זכויותיו מקופת הפירוק.
הראיות
התובע העיד כעד יחיד מטעם התביעה ואילו מטעם הנתבעת העיד מר יורם שגיא, מנהל סניף בנתבעת ואחראי על הפרויקט בו עבד התובע, אם כי הוא עצמו לא הועסק בנתבעת בתקופת עבודתו של התובע.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב והן יפורטו, ככל שנדרש, במסגרת הדיון שלהלן בסעדים הנתבעים.
העובדות שהוכחו
התובע החל לעבוד כאמור, כשומר ב"מגדלי רוטשילד" ביום 13.9.09 אצל המעסיק הקודם. בשנת 2015 ניתן כנגד המעסיק הקודם צו פירוק (נספח א' לסיכומי התשובה).
בחודש 11/2010 (עוד לפני שניתן צו פירוק כנגד המעסיק הקודם) החליפה הנתבעת את המעסיק הקודם והתובע המשיך לעבוד ברציפות באותו מקום עבודה (סעיף 4 לתצהיר הנתבעת). על פי מכתב אישור העסקה של המעסיק הקודם, התובע סיים עבודתו שם ביום 14.11.10 ואילו על פי מכתב אישור העסקה של הנתבעת , התובע החל לעבוד אצלה ביום 4.11.10 (נספח ב' לכתב התביעה), כך שקיימת לכאורה חפיפה בין מקומות העבודה , אך הצדדים לא מסרו לכך כל הסבר.
על העסקתו של התובע חל צו ההרחבה בענף השמירה (2009) .
לטענת התובע הוא עבד 5 ימים בשבוע, 10 שעות ביום ולסירוגין בימי שישי. לטענת הנתבעת התובע עבד בהתאם לדו"חות הנוכחות שצורפו לתצהיר מטעמה.
התובע ביקש כי נקבע שדו"חות הנוכחות אינם אמינים (סעיף 20 ואילך לסיכומיו), לטענתו אלו "דו"חות פיקטיביים שהוכנו לצורך ההליך ולא נערכו בזמן אמת...". לתמיכה בטענתו הוא מפנה לכך שהדו"חות מפרטים "שעות עגולות ומדוייקות", ואין זה סביר שהתובע החתים את כרטיס הנוכחות בשעות עגולות מדי יום. בנוסף, מפנה התובע לכך שבמקרים מסוימים אין התאמה בין השעות המפורטות בדו"חות הנוכחות לבין השעות המשולמות לפי תלושי השכר – כך, בחודש 3/2011 שולמו לתובע 263 שעות לעומת 256 שעות המפורטות בדו"ח ובחודש 5/2011 שולמו לתובע 276 שעות אל מול 264 הרשומות בדו"ח.
לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שמסר גרסה כללית לשעות עבודה קבועות, ללא כל ביסוס. בניגוד לטענתו כי עבד 5 משמרות קבועות בכל שבוע, מהדו"חות ניתן לראות שעבד לעיתים רק 4 משמרות בשבוע, כאשר התובע הודה בחקירתו שהיו ימים בהם לא עבד. קיימות משמרות בהן עבד התובע רק 4 או 6 שעות, בניגוד לטענה כי עבד 10 שעות בכל משמרת. התובע אישר כי החתים כרטיס נוכחות ולכן יש לקבל את הדו"חות כאמינים.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אל מול חומר הראיות שבפנינו, הגענו למסקנה כי יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה דו"חות הנוכחות משקפים את שעות וימי עבודתו של התובע, להלן נסביר:
התובע אישר שהחתים כרטיס נוכחות במקום העבודה ולכן היה עליו להוכיח את טענתו כי הדו"חות זויפו.
טענתו של התובע כנגד אמינות הדו"חות מתמקדת בכך שהם מפרטים שעות עגולות. העד מטעם הנתבעת מסר הסבר סביר אחד לכך (עמ' 10, ש' 28) ויכולים להיות הסברים נוספים. מכל מקום, גם התובע עצמו נקט בשעות עגולות ומדויקות בתיאור שעות עבודתו, כך שגם אם הנתבעת עיגלה את שעת ההגעה לשעה בה אמורה להתחיל משמרת, לא די בכך בכדי לקבוע שהדוחות מזויפים.
בניגוד לטענתו כי עבד מדי שבוע לפחות 5 משמרות, אישר התובע בחקירתו הנגדית שהיו ימים בהם לא עבד (עמ' 6, ש' 31); בניגוד לטענתו כי עבד בימי שישי לסירוגין, אישר בחקירתו הנגדית כי לא בכל חודש עבד בימי שישי (עמ' 7, ש' 4); בניגוד לטענתו כי עבד במשמרות קבועות מהשעה 07:00 ועד השעה 17:00 (סעיף 7 לתצהירו), נקב בחקירתו הנגדית בשעות שונות (עמ' 6, ש' 27). מכאן שקיים קושי להסתמך על גרסת התובע לצורך ביסוס הקביעה של שעות עבודתו.
גם אם לתובע טענה בדבר "זיוף" שעת תחילת העבודה, אין לו טענה כנגד תיעוד ימי העבודה על פי דו"חות הנוכחות.
התובע הגיש תביעתו בחלוף שנים ארוכות ממועד סיום עבודתו, ובנסיבות אלו משהוצגו דו"חות נוכחות על ידי המעסיק, ללא שהוצגה ראיה שיש בה די כדי לערער אותם, אנו נוטים להעדיפם על פני הסתמכות על זכרונו של התובע, אשר הסתבר בוודאות כבלתי מדויק.
לבסוף וביחס לפערים בין הדו"חות לתלושים, בשני החודשים עליהם מצביע התובע, אנו סבורים כי אין בהם לשנות ממסקנתנו. מדובר בפערים לא משמעותיים, אשר לנתבעת לא ניתנה שהות לבחון או להסביר, הם יכולים להיות מוסברים על ידי השלמת שעות מחודש קודם, או בדרך אחרת, אך התובע נמנע מלברר זאת בפנינו.
על יסוד האמור לעיל אנו קובעים כי דו"חות הנוכחות משקפים את עבודתו של התובע.
היקף עבודתו של התובע – הנתבעת טענה כי התובע עבד בהיקף של 65%. לא צורף תחשיב לתמיכה בטענתה. דו"חות הנוכחות לחודש 12/2010 (חודש העבודה המלא הראשון) ואילך, מפרטים למעלה מ-200 שעות עבודה בחודש, במשמרות קבועות לכאורה, למעט חודש 4/2011 (בו חל חג הפסח). לפיכך, על יסוד דוחות הנוכחות, אנו מקבלים את טענת התובע כי עבד במשרה מלאה.
נסיבות סיום העבודה - התובע סיים את עבודתו בנתבעת ביום 23.8.11, בעקבות מכתב הנתבעת מיום 3.10.11, אשר זו לשונו (נספח ג' לכתב התביעה):
"בהמשך לשימוע המשמעתי שנערך לך בתאריך 31/8/11 הריני להודיעך כי:
עבודתך בחברה הופסקה החל מתאריך 23/8/11.
גמר חשבון ע"פ חוק יערך עימך.
אנו מאחלים לך בהצלחה"
על המכתב חתום מר ארז אלון, מנהל סניף תל אביב.
בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם התובע פוטר או התפטר. לטענת התובע הוא פוטר לאחר שלא הסכים להיעתר לדרישת הנתבעת לעבוד ש עתיים נוספות במשמרת. רק לאחר שפוטר זומן לשימוע, כך שמדובר במהלך למראית עין בלבד. התובע מפנה לכך שעד הנתבעת אינו יודע את העובדות הרלוונטיות מידיעה אישית, לכן יש להעדיף את עדות התובע שלא נסתרה ואף נתמכת במסמך של הנתבעת. לטענת הנתבעת, היא ביקשה לשבצו באתרים חלופיים, לאור התנהלותו בעבודה, אך התובע בחר שלא לקבל את ההצעות שהוצעו לו (סעיף 32 לסיכומיה). התובע העלים פרטים מהותיים ושינה את גרסתו, לכן אין לקבלה.
מכיוון שהעדויות שבפנינו הינן דלות וחסרות, אין לנו אלא להגיע למסקנה כי את הקביעה ביחס לנסיבות סיום עבודתו של התובע יש לבסס על מכתבה של הנתבעת, זאת בנוסף לעובדה שאינה במחלוקת ולפיה במקביל הציעה הנתבעת לתובע עבודות חלופיות.
בהקשר זה נציין, כי בחקירתו הנגדית הסביר התובע לראשונה שדרישת הנתבעת כי יעבוד שעתיים נוספות, הייתה ביחס למשמרת מסוימת ולא דרישה כללית לשינוי מתכונת העבודה (עמ' 8, ש' 2) . לטענת התובע, הנתבעת הגדירה את סירובו לעבוד באותן שעות כחריגה מהנהלים ולכן פוטר.
לטענת הנתבעת, התובע פוטר בעקבות "עבירות משמעת חוזרות ונשנות" (פתיח לכתב ההגנה) ודרישת המשתמש שלא להמשיך ולהציבו באתר. לתובע הוצעו אתרים חלופיים, אך הוא בחר שלא לקבל את הצעותיה (סעיף 3 לכתב ההגנה). בסעיף 10 לתצהיר הנתבעת, נטען כי התובע היה מאחר למשמרות, לא מגיע למשמרות או זונח את המשמרת ללא הודעה. פעמים רבות הובהר לו שמדובר בהתנהלות לא תקינה והוא המשיך בשלו. לפיכך נערכה לתובע שיחת שיבוץ מחדש, בה הוצע לו "שיבוץ במגוון אתרים" (סעיף 12 לתצהיר הנתבעת), אך התובע סירב והתפטר.
אין בידינו לקבל כנכונה את גרסת הנתבעת, שכן העד מטעמה הבהיר בעדותו שאין לו כל ידיעה אישית ביחס להעסקתו של התובע או לנסיבות סיום עבודתו וכל ידיעותיו נסמכות על מסמכים ועל שיחות שקיים עם יועציה המשפטיים של החברה. העד אף אישר שלא שוחח עם אלו שניהלו בעבר את עבודת התובע.
משכך, אין בפנינו כל בסיס ראייתי שיכול לתמוך בטענת הנתבעת בדבר חוסר שביעות רצון של הלקוח, בדבר איחורים או היעדרות ממשמרות וכן בדבר הצעת עבודה במגוון אתרים. זאת במיוחד לנוכח מכתב הנתבעת שדבר מכל אלו לא נזכר בו.
אשר לאתרים החלופיים שהוצעו לתובע, אף שקיימת הסכמה בעניין זה, אין בפנינו כל מידע עובדתי ביחס לאתרים שהוצעו, כך שלא הוצגה ראיה לסתור את עדות התובע כי לא הייתה לו דרך להתנייד לאתרים שהוצעו לו, גם אם לא זכר את מיקומם של האתרים (עמ' 7, ש' 25; עמ' 8, ש' 7).
כפועל יוצא, משאין בידינו כל ביסוס ראייתי מטעם ההגנה בדבר הסיבה להפסקת עבודתו של התובע והחלופות שהוצעו לו, אין לנו אלא לקבל את מכתבה מזמן אמת כמבסס את הדברים. לפיכך, אנו קובעים כי התובע פוטר ביום 23.8.11.
על יסוד תשית עובדתית ז ו, נעבור לבחון את הסעדים הנתבעים.
פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד
לטענת התובע הוא לא קיבל הודעה לעובד כדרישת סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד). הנתבעת לא הציגה בפנינו הודעה לעובד שנמסרה לתובע.
אין אנו נדרשים לבחון את טענות הצדדים, שכן ממילא סעיף 5 לחוק הודעה לעובד, הקובע את סמכות בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי מסירת הודעה לעובד, חוקק רק במסגרת תיקון 4 לחוק, מיום 11.8.11, לאחר תחילת עבודתו של התובע בנתבעת ולכן לאחר המועד בו היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה לעובד.
בנסיבות אלו, ומשלא הוכח (אף לא נטען) כי התובע דרש בכתב הודעה לעובד, בהתאם לסעיף 10(1) לחוק הודעה לעובד , אנו דוחים את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 5 לחוק.
הפרשי שכר
ברכיב זה עותר התובע להפרשי שכר בסך 431 ₪, בהתבסס על הטענה כי המעסיק הקודם שילם לו 22 ₪ לשעת עבודה ואילו הנתבעת שילמה לו רק 21.21 ₪ לשעה. הנתבעת טוענת כי לא היה בפניה כל מידע על שכרו של התובע ממעסיקו הקודם, כי התובע לא הלין על השכר שקיבל וכי מדובר בשכר המינימום הענפי לאותה עת.
התובע אמנם צירף כנספח ד' לתביעה תלושי שכר שקיבל מהמעסיק הקודם מהם עולה כי השתכר 22 ₪ לשעה, בסמוך לפני תחילת עבודתו בנתבעת ואילו לפי תלושי שכרו מהנתבעת בחודש 11/2010 ועד לחודש 12/10 השתכר 21.21 ₪ לשעה. לאחר מכן, החל מחודש 1/2011 השתכר 22 ₪ לשעה ובחודש 7/2011 חלה עליה נוספת בשכרו השעתי .
משאין בפנינו כל עדות כי התובע הלין על הירידה בשכרו או הביע התנגדותו לה; משאין חולק כי הנתבעת שילמה לתובע שכר שלא פחת משכר המינימום הענפי ומשלא הוצג בפנינו כל בסיס חוקי לדרישת התובע להשלמת השכר הנתבע – אנו דוחים את התביעה לסעד זה.
עוד יש לציין כי בתלוש 1/2011, עם עליית שכרו של התובע ל- 22 ₪ לשעה, שולמו לתובע 324.81 ₪, עבור 411.2 שעות (ככל הנראה) לפי תעריף 0.79 ₪. על פניו נראה כי מדובר בהשלמת הפער הנדון עבור חודשים קודמים ואולם שני הצדדים לא טענו דבר בעניין זה ולכן ציינו הדברים מעבר לדרוש.
תשלום עבור 4 ימי חג.
לטענת התובע הנתבעת כלל לא שילמה לו עבור ימי חג ועל כן הוא זכאי לתשלום עבור 4 ימי חג שחלו בתקופת העסקתו. התובע לא פירט את ימי החג שהוא תובע, לא בכתב התביעה ולא בתצהירו. בסיכומיו, הפנה לחגים הבאים: פסח (19.4.11, 26.4.11), יום העצמאות (10.5.11), שבועות (8.6.11).
הנתבעת טענה בסיכומיה שהתובע לא עמד בדרישה לעבודה יום לפני ויום אחרי החג, כתנאי לזכאות לתשלום (סעיף 20.1 לצו ההרחבה בענף השמירה 2009) . כך, על פי דו"חות הנוכחות, הוא לא עבד בין 6.6.11 ועד 12.6.11 ולכן אינו זכאי לתשלום עבור חג השבועות.
תלושי השכר של התובע אכן אינם מפרטים כל תשלום עבור ימי חג והנתבעת אינה טוענת כי ביצעה תשלום כאמור. כל החגים שהתובע עותר לתשלום עבורם חלו בתקופת העסקתו בנתבעת ואין לנו צורך להידרש בעניין זה לסוגיית הוותק ממעסיקו הקודם, שכן החגים הנדונים חלים לאחר 3 חודשי העסקה בנתבעת.
אשר לטענת הנתבעת בדבר עבודה ביום שלפני ושאחרי יום החג , משקיבלנו את דוחות הנוכחות כנכונים, אכן ניתן ללמוד מהם האם התובע אכן עבד בימים הסמוכים לחג, אלא שנפסק כי "בענף השמירה ההנחה היא כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת" ( עד"מ (ארצי) 13/07 אלירן אסלטי נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08), פסקה 31).
משהנתבעת לא טענה אחרת, ודאי לא הוכיחה, אין בידינו לקבוע כי היעדרות התובע בימים הסמוכים לחגים, ה ייתה ללא הסכמת המעסיק.
לפיכך התובע זכאי לדמי חגים עבור ארבעת ימי החג שפירט בסיכומיו. כפי שקבענו, התובע עבד במשרה מלאה ולכן זכאי לתשלום בסכום הנתבע – 704 ₪.
פדיון חופשה שנתית
התובע עותר לתשלום פדיון 7 ימי חופשה בסך 1,265 ₪. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו תשלום עבור חופשה, העולה על זכאותו.
עיון בתלושי השכר, שאין חולק עליהם, מלמד כי בחודש 4/2011 קיבל התובע תשלום עבור 3 ימי חופשה (505.17 ₪) ונכון לחודש 8/2011 נצברו לתובע 5.33 ימי חופשה. הנתבעת מזכירה בסיכומיה תלוש "גמר חשבון" מחודש 10/2011, אך התלוש הנטען לא הוצג בפנינו וגם לא נטען דבר לגביו בתצהיר הנתבעת.
לפיכך, על יסוד הצבירה המפורטת בתלוש השכר, זכאי התובע לפדיון 5 ימי חופשה במכפלת 180 ₪ ליום, כגרסת התביעה, דהיינו 900 ₪.
דמי הבראה
התובע עותר לתשלום עבור 6 ימי הבראה, כערכם במועד העסקתו (378 ₪ ליום). הנתבעת טוענת שהתובע עבד 10 חודשים בלבד ולכן לא צבר תקופת העסקה מספקת לצורך זכאות לתשלום דמי הבראה (סעיף 26 לתצהיר הנתבעת), בד בבד טענה הנתבעת שהיא מכירה בחובתה לשמור על הוותק של התובע במקום העבודה, בהתאם לדין , אותו לא פירטה (סעיף 5 לאותו תצהיר).
במועד סיום עבודתו של התובע חלה ההלכה ולפיה עובד אשר סיים עבודתו אצל קבלן שירותי שמירה מחמת הפסד מכרז והמשיך לעבוד באותו מקום עבודה באמצעות קבלן אחר, זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו הקודם (עע (ארצי) 184-09 פיודור קרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ, מיום 18.12.11, סעיפים 40-41).
בשנת 2018 תוקן חוק פיצויי פיטורים ועיגן בחקיקה את ההלכה האמורה, לפיה עובד קבלן שירות זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו, בנסיבות בהן העובד המשיך לעבוד ברציפות אצל אותו מעסיק בפועל על ידי קבלן שירות אחר. במקביל התווסף לחוק סעיף שמירת זכויות (סעיף 31 (ב) לחוק), לפיו "אין בזכאות לפיצויי פיטורים לפי חוק זה כדי לגרוע מזכויות העובד התלויות בוותק" (תיקון 33 לחוק פיצויי פיטורים, 29.10.18).
צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש 1998 קובע את הזכאות לדמי הבראה לאחר שנת עבודה "במפעל" ובסעיף 5.ב לצו נקבע כי הזכאות היא לאחר שעובד השלים שנת עבודה ראשונה "במקום עבודתו". לעומת זאת, צו ההרחבה בענף השמירה קובע זכאות לתשלום אחרי שנת עבודה ראשונה "אצל אותו מעסיק" (סעיף 12.1).
למרות שלכאורה צו ההרחבה בענף השמירה מגביל את הזכות לוותק שנצבר אצל אותו מעסיק, ולאו דווקא במקום העבודה, יש להחיל על התובע את הצו המיטיב עימו, מה גם שתוצאה לפיה עובד קבלן יאבד את זכויותיו המצטברות על פי וותק קודם באותו מקום עבודה, מחמת חילופי קבלנים, אינה מתקבלת על דעתנו וכפי שראינו – גם המחוקק הביע דעתו כי אין מדובר בתוצאה ראויה.
לפיכך, בהתאם לתקופת עבודתו בנתבעת, 10 חודשים, ובהסתמך על כך שמדובר בשנת עבודתו השניה, זכאי התובע לדמי הבראה בסך 6*378 ₪ *10/12 ובסך הכל ל-1,890 ₪.
פיצוי חלף הפרשות לפנסיה
התובע עותר לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה עד לחודש 7/11, בו החלה הנתבעת לשלם לו עבור הסדר פנסיוני. התובע הבהיר בדיון בפנינו שלא היתה לו קרן פנסיה במועד תחילת עבודתו בנתבעת (עמ' 5, ש' 13) ויובהר כי הוא אינו תובע עבור תקופת עבודתו אצל המעסיק הקודם .
בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה (2009), הזכאות להסדר פנסיוני מתגבש ת לאחר תום 6 חודשי עבודה אצל אותו מעסיק , אלא אם לעובד קרן פנסיה קודמת (סעיפים 25.1 ו-25.7 לצו). בנסיבות האמורות – בהעדר קרן פנסיה ממקום עבודה קודם; בהעדר הוראת דין מיטיבה, ולאור קביעה מפורשת בצו ההרחבה כי נדרשים 6 חודשי עבודה אצל "אותו מעסיק", אין בידינו לקבל את טענת התובע כי היה זכאי להסדר פנסיוני מיום עבודתו הראשון בנתבעת ואנו קובעים כי היה זכאי לכך מתום 6 חודשי עבודה בנתבעת.
לנוכח העובדה שהתובע החל לעבוד בנתבעת ביום 4.11.10, הוא היה זכאי להפרשות פנסיוניות מחודש 5/2011. בפועל, תלושי השכר מעידים שהפרשות לפנסיה נעשו רק מחודש 7/2011.
אשר לסכום הזכאות – תלושי השכר, כמו גם דוחות הנוכחות, מעידים כאמור על עבוד ה במשרה מלאה, אם כי חלק מהשעות מבוצעות באופן קבוע כשעות נוספות. לפיכך, התובע זכאי להפרשות על בסיס השכר הבא: 4,092 ₪ לחודש 5-6/2011, 4,201 ₪ לחודש 7/2011; 4,156 ₪ לחודש 8/2011 (184 שעות). סך הכל 16,541 ₪ ובמכפלת 6% - 992 ₪. בפועל אין חולק שהופרשו לתובע 425 ₪ (סעיף 24 לכתב התביעה; סעיף 9 לכתב ההגנה) ועל כן הוא זכאי לפיצוי חלף ההפרש, בסך 567 ₪.
דמי הודעה מוקדמת
קבענו לעיל כי אנו מקבלים את טענת התובע שפוטר מעבודתו. הנתבעת לא טענה כי ניתנה לו הודעה מוקדמת, בפועל או בתשלום. נציין, כפי שהראינו לעיל, שקיימת חפיפה של 10 ימים בין תחילת עבודתו של התובע בנתבעת לבין סיום עבודתו אצל המעסיק הקודם, כך לפי אישורי ההעסקה שצורפו לכתב התביעה, ייתכן שהדבר מעיד על קבלת הודעה מוקדמת מהמעסיק הקודם, אולם אין בידינו לקבוע מסמרות משלא נטען בעניין זה בפנינו.
מכל מקום, בשים לב לכך שהתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו הקודם ומשלא הוכח כי קיבל (או היה זכאי כלל) דמי הודעה מוקדמת ממעסיקו הקודם, זכאי התובע בהתאם לוותק שצבר במקום העבודה ל-20 ימי הודעה מוקדמת (ראו: סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001) ולפיכך ל-2,801 ₪ (186*22.59*20/30).
פיצויי פיטורים
גם בעניין זה, לנוכח הקביעה כי התובע פוטר, לאחר מעל שנת עבודה באותו מקום עבודה, גם אם לא אצל אותו מעסיק, הרי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, אך ביחס לתקופת עבודתו בנתבעת בלבד, שכן עבור תקופת זכאותו הקודמת, הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו הקודם, כפי שפורט בסעיף 39 לעיל.
לפיכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 3,501 ₪ (186*22.59*10/12), בכללם הכספים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה (238 ₪) .
פיצוי בגין הפרת חובת השימוע
לנוכח הנסיבות שפירטנו לעיל, איננו סבורים כי התובע הוכיח זכותו לפיצוי בגין העדר שימוע. התובע טען מלכתחילה שפוטר "לאחר שימוע", התובע לא פירט מה היה בשימוע, עם מי נערך ובאילו תנאים, אלא רק טען שהיה למראית עין. התובע הוסיף וטען כי נערך לו שימוע נוסף, מאוחר יותר, גם לגביו לא הוצגו פרטים מספקים. בנוסף, רק מחקירתו הנגדית של התובע למדנו כי הוא מאשר את הטענה שהוצעו לו מקומות עבודה נוספים, אך גם ביחס לטענה מאוחרת זו קיבלנו מהתובע מעט מאוד פירוט.
בשים לב לחלוף הזמן מאז פוטר ולדלות הטענות כאמור לעיל, איננו סבורים כי הורם הנטל להוכיח שהתובע פוטר ללא שימוע כדין, או כי נפל בשימוע שנערך לו פגם המצדיק פסיקת פיצוי.
סוף דבר
על יסוד כלל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 23.8.11 ועד התשלום בפועל:
דמי חגים בסך 704 ₪.
פדיון חופשה שנתית בסך 900 ₪.
דמי הבראה בסך 1,890 ₪.
פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 567 ₪.
דמי הודעה מוקדמת בסך 2,801 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 3,263 ₪.
בנוסף ובאותו מועד, תישא הנתבעת בהוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 3,000 ₪. בתוך כך לקחנו בחשבון כי מעל מחצית מהתביעה נדחתה.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"א, (12 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

מיכל נעים דיבנר
שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר מרדכי מנוביץ