הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ד"מ 27304-03-19

02 ספטמבר 2020

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) מר צביקה שטרן

התובעת
אורלי שגיא

-
הנתבעים

  1. רגב לנדאו
  2. מורן רבי לנדאו

פסק דין

בפנינו תביעה לשכר עבודה, פיצויי פיטורין, פיצויי הלנה וזכויות סוציאליות בסכום כולל של 19,773 ₪ אשר הוגשה על ידי גב' אורלי שגיא (להלן – התובעת) נגד מר רגב לנדאו (להלן – הנתבע 1) ונגד גב' מורן רבי לנדאו (להלן – הנתבעת 2).

טענות התובעת:

התובעת טענה כי בחודש 8.2017 סוכם בינה לבין הנתבעים כי היא תועסק על ידם כמטפלת לבתם הפעוטה (שהיתה אז בגיל פחות משנה) החל מיום 1.9.2017, בימים א – ה, מהשעה 07.00 ועד 16.00 תמורת שכר נטו של 8,000 ₪.

לטענתה, הנתבעים לא מסרו לה הודעה בכתב אודות תנאי עבודתה; הנתבעים שילמו לה שכר כמוסכם עד יום 31.8.2018; הנתבעים הפרישו עבורה לפנסיה פחות מהנדרש על פי החוק; הנתבעים לא דיווחו ולא העבירו ניכויי מס הכנסה על שכרה לרשות מס הכנסה; הנתבעים דיווחו למוסד לביטוח לאומי דיווח באופן לא נכון ושילמו דמי ביטוח פחותים מהנדרש.

עוד טענה התובעת כי החל מחודש 9.2018 שינו הנתבעים את תנאי עבודתה לרעה באופן חד צדדי ומבלי לקבל הסכמתה בדרך של שינוי מעמדה מעובדת חודשית לעובדת שעתית ובהתאם לכך שילמו לה שכר עבור חודש זה בסך 3,600 ₪ בלבד. בנסיבות אלו הודיעה התובעת לנתבעים על התפטרותה מהעבודה.

בחודש 10.2018 המשיכה התובעת בעבודתה עד שהנתבעים ימצאו סידור חלופי לבתם. לטענת התובעת בחודש זה היה על הנתבעים לשלם לה דמי הודעה מוקדמת בהיקף שכר של חודש. תחת זאת שילמו לה הנתבעים בחודש זה שכר לפי שעות עבודה בפועל וסרבו לשלם לתובעת פיצויי פיטורים.

עוד טענה התובעת כי הנתבעים הוסיפו והפרו את הדין ואת הסכם העבודה משהמציאו לתובעת טופס 161 (הודעת מעסיק על פרישה מהעבודה של עובד) רק ביום 29.1.2019 ועד אז לא אפשרו לה להוציא את חלק הפיצויים מקרן הפנסיה שלה. בנוסף, בשל דיווחם השגוי למוסד לביטוח לאומי אודות גובה שכרה קופחה זכותה של התובעת לדמי אבטלה מלאים מהמוסד לביטוח לאומי.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טענו כי הסיכום עם התובעת היה שהיא תעבוד כמטפלת לבתם לתקופת העסקה קצובה, מיום 1.9.2017 ועד ליום 31.8.2018 וכי שכרה יעמוד על סך של 8,000 ₪ ברוטו. לטענתם, הם סברו כי העסקת התובעת היא כהעסקת עובדת משק בית ולכן לא חלה עליהם החובה להנפיק עבורה תלושי שכר או לנכות משכרה מס במקור. עוד לטענתם הם חישבו והפרישו כחוק כספים עבור התובעת למוסד לביטוח לאומי ולאחר חצי שנה החלו להפריש לטובתה לקרן פנסיה. בששת החודשים הראשונים שילמו לתובעת שכר בסכום של 8,000 ₪ ובששת החודשים האחרונים שילמו לה 7,560 ₪, לאחר ניכוי חלקה בהפרשות לקרן הפנסיה שלה.

עוד טענו הנתבעים כי סמוך לתחילת העסקת התובעת הם ביקשו ממנה לחתום על הסכם עבודה בנוסח סטנדרטי שמצאו באינטרנט אך התובעת סירבה לחתום בטענה שאין צורך ובמילים "נסתדר כבר".

הנתבעים טענו כי בכל תקופת העסקתה לא טענה התובעת בפניהם כל טענה מטענותיה בכתב התביעה.

עוד טענו הנתבעים כי לאחר עשרה חודשים החלה התובעת ללוות את בתם לביקורי הסתגלות במשפחתון טרם הצטרפותה המיועדת בחודש 9.2018. מאחר שהנתבעים היו מרוצים מעבודת התובעת ומהקשר שהיה לה עם בתם, הם הציעו לה להמשיך לטפל בבתם בחודש 9.2018 למשך מספר שעות. לאחר התלבטות ארוכה הסכימה התובעת וסוכם בעל פה כי שכרה יעמוד על 50 ₪ ברוטו לכל שעת עבודה. בחודש 9.2018 הצטרפה בתם של הנתבעים למשפחתון והתובעת עבדה במתכונת שעות מצומצמת כפי שסוכם. תמורת עבודתה זו קיבלה התובעת שכר בסכום של 3,600 ₪.

עוד טענו הנתבעים כי מאחר והסידור בחודש 9.2018 עבד היטב, הם הציעו לתובעת להמשיך לעבוד במתכונת קבועה של 4.5 שעות ביום עבודה תמורת שכר חודשי של 5,000 ₪ ברוטו. מספר ימים לאחר מכן ביקשה התובעת מהנתבעים לקבל הפיצויים עבור השנה בה עבדה במשכורת חודשית, פרטים ביחס לקופת הפנסיה שלה, אישור על הפקדות כספים לקופה וכן פרטי הביטוח הלאומי. ביום 8.10.2018 העבירו הנתבעים לתובעת הפרטים שביקשה למעט הפיצויים שאותם, הסבירו לתובעת, תוכל לקבל רק בסיום העסקתה.

עוד טענו הנתבעים כי מספר ימים לאחר מכן הודיעה להם התובעת כי בשל המעבר לעבודה חלקית עם בתם היא בהפסד הכנסות ובדעתה לבקש דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. באותה שיחה טענה למספר זכויות המגיעות לה. ביום 16.10.2018 הודיעה התובעת לנתבעים כי בעלה היה במוסד לביטוח לאומי וכי יסביר להם את החישובים בפגישה שתתואם ביניהם. לאחר מכן מסרה בידי הנתבעים מסמכים שונים. פגישה לא קוימה בין הצדדים אך מהמסמכים שהועברו לידיהם על ידי התובעת הבינו הנתבעים כי היא דורשת מהם כספים בניגוד למוסכם וכי היא מבקשת להמשיך לעבוד בטיפול בבתם תמורת תשלום במזומן אשר לא ידווח. הנתבעים הודיעו לתובעת כי אין הם מסכימים לכך וגם אין הם מסכימים לחישובים שביצע בעלה. ביום 3.11.2018 בערב הודיעה התובעת לנתבעת 2, ללא הודעה מוקדמת, כי היא מתפטרת ובכך השאירה את הנתבעים ללא מטפלת וללא אפשרות להשיג מטפלת באופן מידי.

ביום 14.11.2018 שילמו הנתבעים לתובעת דמי הבראה בסכום של 2,205 ₪.

דיון והכרעה:
הסכם עבודה:

התובעת טענה כי הנתבעים לא מסרו לה הודעה בכתב על תנאי עבודתם ובכך הפרו את הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי שכר והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) (ס' 2 לכתב התביעה).

הנתבעים טענו כי סמוך לתחילת העסקת התובעת הם ביקשו ממנה לחתום על הסכם עבודה בנוסח שמצאו באתר נני'ס באינטרנט (נספח ג' לכתב ההגנה) והיא סירבה לחתום בטענה שאין צורך ובמילים "נסתדר כבר" (ס' 15 לכתב ההגנה).

התובעת חקרה את הנתבע 1 בסוגיה זו והוא העיד כך:

"ש. מתי בא לידך נספח 3 פעם ראשונה, הסכם העסקת מטפלת?
ת. עדיף לשאול את אשתי. ...
ש. האם מסרת לי הודעה בכתב על תנאי עבודתי?
ת. לא מסרתי. הצענו לך לחתום על הסכם ולא רצית. אמרת שנסתדר.
ש. יש לך הוכחה שאמרתי שאני לא מסכימה?
ת. אין לי הוכחה". (עמ' 8 ש' 26 – 33 ועמ' 9 ש' 1 לפרוטוקול).

התובעת חקרה גם את הנתבעת 2 בענין זה והאחרונה העידה כך:

"ש. מתי בא לידך נספח 3 לכתב הגנתך הסכם העסקת מטפלת?
ת. ביולי 2017 כשהיה את המו"מ עם התובעת לגבי תחילת העסקתה ביררתי מול חברות המעסיקות מטפלות מה עושים, הפנו אותי לאתר באינטרנט ומשם הורדתי הסכם סטנדרטי. ואני הצגתי אותו לגב' שגיא כשדנו בתנאי העסקתה.
ש. אז מדוע ההסכם נשאר ריק?
ת. התובעת למעשה לא הסכימה לחתום על ההסכם ואמרה שאין צורך ונסתדר.
ש. מדוע לא ציינת במכתבך מיום 12.12.18. את סירובי לחתום על הסכם העסקתי?
ת. אין לי תשובה. מבחינתנו עשינו ככל שניתן להמנע מהסיטואציה שאנו נמצאים בה כרגע. ניסינו להגיע לפשרה. התובעת הייתה מטפלת מצוינת לבתנו. לא תארנו שאחרי שנתיים נעמוד כאן". (עמ' 9 ש' 31 ועמ' 10 ש' 1 – 9 לפרוטוקול).

אנו מקבלים גרסת הנתבעים לפיה הם ביקשו להחתים את התובעת על נוסח הסכם עבודה נספח 3 לכתב ההגנה והתובעת סירבה לכך. גרסתם היתה אמינה עלינו וגם תואמת את טענתם כי למדו על העסקת מטפלת לבתם ועל תנאי העסקתה מחברים ומהאינטרנט.

עם זאת נבהיר, כי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע כי מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד החל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד. חובה זו חלה על המעסיק בין אם העובד מסכים לחתום ובין אם אינו מסכים. במקרה דנן, אין חולק כי הסכם העסקה לא נמסר לתובעת וכן לא נמסרה לה הודעה על שינוי תנאי עבודתה בחודש, ולכן אנו מחייבים הנתבעים בפיצוי בסכום כולל של 2,000 ₪.

הנתבעת 2 העידה כי ההסכם נספח ג' לכתב ההגנה נותר ריק לאור אי הסכמת התובעת לחתום עליו. משלא פורטו בהסכם תנאי העסקת התובעת – נותרו הנתבעים כמי שלא נתנו לתובעת הודעה בדבר תנאי העסקתה ועל כן, בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, יחול עליהם נטל הראיה בענין תנאי העסקת התובעת.

תקופה העסקה:

התובעת נמנעה מלפרט בכתב התביעה מועד סיום העסקתה על פי המוסכם.

הנתבעים טענו כי סיכמו עם התובעת על תקופת העסקה קצובה, מיום 1.9.2017 ועד 31.8.2018 (ס' 10 לכתב ההגנה). הנתבעים טענו כי בחודש יולי 2017, כשלבתם מלאו כ-8 חודשים, תכננו לצרף אותה למשפחתון בחודש 9.2017. לבסוף החליטו להעסיק את התובעת כמטפלת במשך שנה ולדחות את צירוף בתם למשפחתון לחודש 9.2018 (ס' 9 לכתב ההגנה).

עוד טענו הנתבעים כי בחודש 9.2018 החלה התובעת ללוות את בתם לביקורי הסתגלות במשפחתון (ס' 17 לכתב ההגנה). גם התובעת הצהירה כי בחודש 9.2018 הנתבעים צרפו את בתם באופן חלקי לגן ילדים (ס' 3.3 לתצהירה מיום 9.2.2019).

אין חולק כי התובעת הועסקה כמטפלת לבתם של הנתבעים. משאין מחלוקת כי הפעוטה עמדה להצטרף ואף החלה להצטרף למשפחתון בחודש 9.2018 – מתקבלת טענת הנתבעים כי הצדדים סיכמו על תקופת העסקה קצובה.

התקופה שמיום 1.9.2017 ועד 31.8.2018 תקרא להלן: תקופת העסקה הראשונה.

שכרה של התובעת בתקופת העסקה הראשונה:

אין חולק כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעים בתקופת העסקה הראשונה. הנתבעים לא הכחישו את מעמדה של התובעת כעובדת שכירה בתקופת העסקה זו.

אין גם חולק כי בששת החודשים הראשונים קיבלה התובעת שכר חודשי בסכום של 8,000 ₪ ובששת החודשים האחרונים קיבלה התובעת שכר חודשי בסכום של 7,560 ₪ לאחר ניכוי חלקה של התובעת בהפרשות לקרן הפנסיה שלה.

התובעת טענה כי השכר החודשי שקיבלה בתקופת העסקה זו היה נטו. הנתבעים לא הראו אחרת ובכך לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם מכח סעיף 5א לחוק הודעה לעובד. לכן, אנו מקבלים את טענת התובעת וקובעים כי שכרה החודשי בתקופת העסקה הראשונה (1.9.2017 עד 31.8.2018) היה 8,000 ₪ נטו.

משקבענו כי שכרה של התובעת בסכום של 8,000 ₪ היה נטו ולא ברוטו, הרי שנותר לנו לקבוע את השכר ברוטו. התובעת טענה כי השכר ברוטו הוא 8,513 ₪ לחודש (ס' 35 לכתב התביעה). כך גם טענה התובעת בשיחתה עם הנתבע 1 ביום 12.11.2018 (עמ' 3 בנספח 11 לכתב ההגנה). הנתבעים לא הציגו חישוב וגרסה חלופיים ולכן אנו קובעים כי שכר הברוטו הוא 8,513 ₪.

לאורך כל תקופת העסקת התובעת, הפרשות בגין ביטוח לאומי ומס בריאות בוצעו על ידי הנתבעים. משכך ולאור קביעתנו כי השכר ששולם לתובעת הוא נטו ולא קוזזו ממנו דמי ביטוח לאורך כל תקופת ההעסקה, נדחית טענת הקיזוז.

בנוסף משקבענו כי מדובר בשכר בנטו, נדחית גם טענת הקיזוז של הנתבעים להחזר תשלומי מס הכנסה (ס' 66 – 68 לכתב ההגנה).

העסקת התובעת לאחר תקופת העסקה הראשונה:

התובעת טענה כי בחודש 9.2018 הנתבעים שינו את מעמדה מעובדת בשכר חודשי לעובדת בשכר שעתי וזאת באופן חד צדדי ומבלי לקבל הסכמתה. בהתאם לכך, הנתבעים שילמו לה שכר עבור חודש זה בהתאם לשעות עבודתה בפועל ובסה"כ 3,600 ₪ (ס' 3.3 לכתב התביעה ולתצהירה). לטענתה עבור חודש 9.2018 היא היתה זכאית לקבל שכר מלא.

הנתבעים מאידך טענו כי לאחר שהסתיימה תקופת העסקה ונוכח שביעות רצונם מעבודתה של התובעת והקשר שהיה לה עם בתם, הם הציעו לתובעת להמשיך לטפל בבתם בחודש זה תמורת שכר שעתי של 50 ₪ ברוטו, שהיה גבוה מהשכר החודשי ששולם לה בתקופת העסקה (ס' 17 – 18 לכתב ההגנה).

התובעת טענה כי בחודש 9.2018 צרפו הנתבעים את בתם באופן חלקי לגן הילדים (ס' 3.3 לכתב התביעה ולתצהירה).

התובעת גם הצהירה כך: "יובהר כי ידעתי, כי יבוא יום והפעוטה תצטרף לגן ילדים וכי יבוא יום ועבודתי אצל הנתבעים תסתיים, ברם – הנתבעים לא הודיעו לי לפני חודש 9/18 מתי הם מתכוונים לצרף את הפעוטה לגן וכלל לא הודיעו לי, מה הן השלכות צירוף הפעוטה לגן על תנאי עבודתי ועל שכרי" (ס' 6 לתצהיר התובעת).

בחקירתה, בתשובה לשאלות הנתבע 1, העידה התובעת כך:

"ש. האם ידעת שליבי עתידה ללכת לגן רותי ב- 1.9.18?
ת. בתחילת העסקתי.
ש. כן בתחילת העסקתך?
ת. תמיד על כל מה שדיברנו שום דבר לא היה כתוב ואמרנו כשנגיע נראה מה קורה, וכך זה התגלגל. זה התאים לי.
ש. מתי כן ידעת שהיא הולכת להתחיל בגן רותי?
ת. קרוב למועד. לא זוכרת יום ספציפי.
ש. יום, חודש?
ת. אולי באוגוסט 2018.
ש. אני מבקש להפנות לנספח 5, מאיפה שלחת את התמונות האלה למורן?
ת. מהגן.
ש. מאיזה גן?
ת. גן רותי.
ש. באיזה תאריך שלחת את התמונות?
ת. מסוף יולי. 29.7.
ש. ז"א כשהגעת עם ליבי לגן רותי במהלך יולי ואוגוסט האם לא חשבת שזה לקראת התחלה של הגן?
ת. אמרנו שנבדוק איך היא מסתגלת לגן, אז אני הייתי אתה כל הזמן. הייתי איתה בגן היינו שעה שעתיים וחזרנו הביתה.
ש. האם עבדת במהלך ספטמבר במשרה מלאה ב- 2018?
ת. לא". (עמ' 2 ש' 21 – 33 ועמ' 3 ש' 1 – 8 לפרוטוקול).

מעדות התובעת עולה כי כבר בסוף חודש 7.2018 היא ידעה כי הפעוטה עומדת להצטרף לגן רותי. מנספח 5 לכתב ההגנה עולה כי התובעת שלחה לנתבעת 2 תמונות של הפעוטה בגן רותי כבר ביום 1.7.2018. מהצהרת התובעת בדבר הבנתה שיום יבוא והפעוטה תצטרף לגן ילדים ועבודתה תסתיים (ס' 6 לתצהירה) ומעדותה כי "אמרנו כשנגיע נראה מה קורה, וכך זה התגלגל. זה התאים לי" (ראו עדותה לעיל), עולה כי התובעת ידעה כי יחול שינוי בתנאי עבודתה והשינוי התאים לה במועד בו התרחש. אנו מתרשמים כי לתובעת היה ברור כי עם כניסת הפעוטה לגן הילדים ישתנו תנאי העסקתה.

זאת ועוד, התובעת העידה כי בחודש 9.2018 לא עבדה משרה מלאה (ראו עדותה לעיל). הנתבעים צרפו צילום דפים מיומנה של הנתבעת 2 ובהם רישום שעות עבודתה של התובעת. כמו כן צרפו דף סיכום שעות עבודת התובעת בחודש זה (נספח 6 לכתב ההגנה). עוד צרפו הנתבעים התכתבות בין התובעת לנתבעת 2 (נספח 7 לכתב ההגנה) ממנה עולה כי ביום 31.8.2018 ביקשה הנתבעת 2 מהתובעת לשבת ביחד על היומן כדי לסדר את החודש והתובעת הסכימה במשלוח אימוג'י של אגודל זקור. ביום 7.9.2018 שאלה הנתבעת 2 את התובעת "כמה זמן היית אצלנו אתמול?" וגם הודיעה לתובעת: "וכבר מתאמת איתך לאחרי החג ברביעי אשמח שתגיעי בבוקר ותקחי אותה לגן..." והתובעת משיבה כי בבוקר יום רביעי היא לא פנויה אבל "אין לי בעיה לאסוף את ליבי מהגן אבל אני צריכה לצאת בארבע..." ביום 15.9.2018 ביקשה הנתבעת 2 מהתובעת כי תאסוף את ליבי מהגן ב-12.30 ותישאר אצל הנתבעים עד השעה 18. התובעת השיבה: "אין בעיה. אשמח אם נוכל לדבר על ההסדר החדש ביננו" (הדגשה לא במקור). ביום 16.9.2018 התובעת מסכימה לשאלת הנתבעת 2 אם תוכל לאסוף את הפעוטה למחרת מהגן ולהיות אתה עד אחה"צ. ועוד מודיעה הנתבעת 2 לתובעת כי "חול המועד סוכות אני אעבוד יומיים כנראה ...ליבי תהיה בגן ואשמח שתאספי אותה". התובעת משיבה במשלוח אמוג'י של אגודל זקור ומוסיפה: אין לי בעיה לקחת אותה מהגן עד מתי תרצי שאהיה איתה?". ביום 20.9.2018 שאלה הנתבעת 2 את התובעת אם יש לה מגבלה של זמן היום והתובעת משיבה לה שיש לה עבודה בקליניקה בארבע וחצי. ביום 23.9.2018 ביקשה הנתבעת 2 את עזרת התובעת בחול המועד סוכות, חוץ מיום רביעי, רגיל איסוף ב-12.30 וכך גם ביום 25.9.2018. מתכתובת זו עולה כי התובעת הסכימה לעבוד לפי שעות בחודש ספטמבר 2018. כמו כן עולה כי לתובעת היה ברור כי בחודש 9.2018 משתנים תנאי העסקתה והיא אף ביקשה לשוחח עם הנתבעת 2 על ההסדר החדש בינה לבין הנתבעים. מכל האמור עולה כי התובעת הסכימה מכללא לשינוי תנאי העסקתה משכר חודשי לשכר שעתי.

בנסיבות אלו אנו מוצאים כי גרסת הנתבעים מעוגנת בראיות בתיק ולכן אנו מקבלים אותה.

אין חולק כי התובעת קיבלה שכר עבור חודש 9.2018 בסכום של 3,600 ₪ נטו.

דמי הודעה מוקדמת:

התובעת טענה כי בתחילת חודש 10.2018 הודיעה לנתבעים על הפסקת עבודתה עקב פגיעה בשכרה. על אף זאת היא המשיכה לעבוד בטיפול בבתם עד שימצא לה מחליף. עבור עבודתה בחודש זה שילמו לה הנתבעים שכר לפי שעות עבודתה בפועל ובסכום כולל של 4,725 ש"ח (ס' 3.4 לכתב התביעה ולתצהירה).

לטענת התובעת בחודשים 9.2018 ו-10.2018 שינו הנתבעים את תנאי העסקתה לרעה באופן חד צדדי ומבלי לקבל הסכמתה לכך ובכך שוב הפרו את חובתם על פי חוק הודעה לעובד (ס' 4 לכתב התביעה ולתצהירה). עקב כך התובעת התפטרה ויש לראות את התפטרותה כדין פיטורין והיא זכאית לדמי הודעה מוקדמת (ס' 8 לכתב התביעה ולתצהירה).

הנתבעים טענו כי ביום 3.11.2018 התקשרה התובעת לנתבעת 2 והודיעה על התפטרותה ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי יכולת להשיג מטפלת באופן מידי. לכן, לטענתם, על התובעת לשלם להם דמי הודעה מוקדמת (ס' 30, 45 ו-69 לכתב ההגנה).

הפלוגתא העולה מטענותיהם אלו של הצדדים היא: האם התובעת הודיעה לנתבעים על התפטרותה בתחילת חודש 10.2018?

מעיון בכתב התביעה ובתצהיר התובעת עולה כי לגרסת התובעת רק בחודש 10.2018 הסתבר לה כי הנתבעים קיפחו את זכויותיה, בכלל זה סירבו להמציא לה טופס 161 ולשלם לה פיצוי פיטורין ורק לאחר שהגישה תביעה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי בחודש 10.2018 הסתברו לשיטתה ליקויים שנפלו בדיווח הנתבעים על שכרה (ס' 9 – 13 לכתב התביעה וס' 7 – 9 תצהיר התובעת).

התובעת לא המציאה מכתב התפטרות. התובעת נחקרה על כך ולא הצליחה להציג מכתב התפטרות שלה (עמ' 3 ש' 28 – 32 ועמ' 4 ש' 1 – 6 לפרוטוקול). התובעת הפנתה לנוסח מכתב אותו ניסחה והדפיסה בעצמה והעבירה לידי הנתבעים לחתימתם (נספח 2 לכתב התביעה) כאילו היה מכתב התפטרותה. יאמר כי על פי נוסחו של נספח 2 לכתב התביעה, אמורים היו הנתבעים לאשר למוסד לביטוח לאומי אודות תקופת העסקת התובעת עד ליום 30.9.2018 ובהמשך המכתב נכתב כי אינה מסכימה לעבודה במשרה חלקית והחליטה להתפטר.

הנתבעים לא חתמו על נספח 2 לכתב התביעה והנתבע 2 נחקר על כך על ידי התובעת כדלקמן:

"ש. אני מראה לך את נספח 2, אני מסרתי את המסמך הזה ב- 8.10 למורן לחתימה וביקשתי להחזיר אותו חתום. למה לא החזרתם לי את המסמך?
ת. המסמך הזה לא הועבר ב- 8.10 אלא לכל המוקדם ב- 16.10 וזה בעקבות עיון בהתכתבויות ביני לבינך. לא החזרתי לך את זה חתום כי המסמך היה לא נכון. המסמך הזה הראה כי סיימת לעבוד אצלנו בזמן שעדיין עבדת אצלנו. נתת לנו את המסמך כשאת עוד עובדת אצלנו, נתנו לך מכתב מתוקן עם התאריכים הנכונים". (עמ' 6 ש' 29 – 32 ועמ' 7 ש' 1 – 2 לפרוטוקול).

הנתבעים טענו עוד כי סירבו לחתום על נספח 2 לכתב התביעה מאחר ולא רצו להיות שותפים להונאה של המוסד לביטוח לאומי (ס' 25 לתצהיר הנתבע 1).

בנוסף, מתכתובת בין התובעת לבין הנתבעת 2 (נספח 9 לכתב ההגנה) עולה כי ביום 3.10.2018 הודיעה הנתבעת 2 לתובעת על מספר שעות עבודתה בחודש 9.2018 וכי "אשמח שמאוקטובר נסכם סכום קבוע למשרה 12.30-17.00 (שזה בעצם 4.5 שעות ליום, חצי ממה שהיה שנה שעברה)". התובעת לא השיבה כי כבר התפטרה מעבודתה. מנספח 10 לכתב ההגנה עולה כי ביום 7.10.2018 ביקשה התובעת מהנתבעת 2 מספר תיק הניכויים בביטוח לאומי, אישור הפקדות מקרן הפנסיה ומצב החשבון של התובעת בקרן הפנסיה ולבסוף הודיעה לנתבעת 2 כי השכיבה את ליבי ושואלת אם היא רוצה שתעשה משהו נוסף.

מתכתובת התובעת עם הנתבע 1 (נספח 11 לכתב ההגנה) עולה כי במהלך חודש 10.2018 התובעת שוחחה אתו על קבלת דו"ח עדכני מקרן הפנסיה וביום 9.10.2018 בשעה 16.55 הודיע הנתבע 1 לתובעת כי הוא מגיע עוד 10 דקות.

מהראיות בתיק עולה אפוא כי התובעת המשיכה לעבוד בחודש 10.2018 באותה מתכונת בה עבדה בחודש 9.2018. קרי, לפי שעות וקיבלה שכר בסכום של 4,725 ₪ נטו.

על כן אמינה עלינו גרסת הנתבעים, לפיה רק ביום 3.11.2018 הודיעה התובעת לנתבעים בשיחת טלפון על התפטרותה וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת. אנו מקבלים את גירסת הנתבעים בעניין זה.

סעיף 2(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת) מחייב עובד המבקש להתפטר מעבודתו ליתן למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות. סעיף 7(ב) לחוק קובע כי "עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעסיקו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".

הואיל ובסיום העסקתה היתה התובעת עובדת בשכר שעתי וזאת בשנה השניה להעסקתה, הרי שבהתאם לסעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת עליה היה לתת לנתבעים הודעה מוקדמת של 15 יום. משלא נתנה אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעים פיצוי חלף דמי הודעה מוקדמת בסכום של 2,081 ₪. (מחצית ממוצע שכר שעתי בחודשים 9-10.2018).

פיצויי פיטורים:

התובעת טענה כי היא זכאית לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). לאור קביעותינו לעיל, טענה זו נדחית. עוד טענה התובעת כי הנתבעים לא המציאו לידיה טופס 161 לצורך משיכת הפיצויים מקרן הפנסיה (ס' 10 לכתב התביעה).

הנתבעים טענו כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם בענין שחרור הפיצויים וכי התובעת קיבלה אותם. באשר לפיצויי הפיטורים טענו הנתבעים כי במספר הזדמנויות הודיעו לתובעת כי ישלמו לה פיצויי פיטורים מלאים וכי הם עומדים על אמירתם זו (ס' 47.2 וכן נספחים 10 ו-24 לכתב ההגנה).

לטענת התובעת מגיעים לה פיצויי פיטורים בסכום של 9,959 ₪ לפי חישוב כדלקמן: שכר ברוטו: 8,513 ₪ לחודש X 427 ימי עבודה (מיום 1.9.2017 ועד 1.11.2018)/365 (ס' 10.4 לכתב התביעה).

הנתבעים מסכימים להשלים לתובעת כספי הפיצויים בסכום של 5,836 ₪ (ס' 34 לכתב ההגנה וכן נספח 24 לכתב ההגנה).

נכון ליום 31.12.2018 נצברו פיצויים בקרן הפנסיה לטובת התובעת בסכום של 3,308.72 ₪ (נספח 27 לכתב ההגה). סכום זה נמשך על ידי התובעת (עמ' 4 ש' 7 -8 לפרוטוקול).

חישוב פיצויי הפיטורין צריך להיות כדלקמן:

עבור תקופת ההעסקה הראשונה – 8,513 ₪ ברוטו.
עבור חודשים 9-10.2018 – 694 ₪ (לפי 3,600 +4,725 ₪ לחלק ל-12).
סה"כ: 9,207 ₪.
פחות סכום הפיצויים שנמשך על ידי התובעת מקרן הפנסיה: 3,309 ₪.
יתרה לתשלום: 5,898 ₪ ברוטו.
הנתבעים אפוא ישלמו לתובעת יתרת פיצויי הפיטורים.

התובעת טענה כי היא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין (ס' 10.4 לכתב התביעה).

בהתאם לשיקול דעת בית הדין נוכח הסכמת הנתבעים לתשלום פיצויי פיטורים במועד סיום העסקתה של התובעת, העיכוב במתן הטפסים לצורך שחרור כספי הפיצויים ואי תשלום יתרת הפיצויים, אנו מחייבים את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנה בסכום של 750 ₪.

שכר עבור יום 1.11.2018:

אין חולק בין הצדדים כי לתובעת מגיע שכר עבור עבודתה ביום 1.11.2018. (ס' 27 – 28 לכתב התביעה וס' 58 לכתב ההגנה). הצדדים חלוקים בגובה השכר.

התובעת טענה כי מגיע לה 333 ₪ נטו עבור יום עבודה זה, לפי חישוב של 8,000 ₪ לחלק ל-24 ימי עבודה. הנתבעים טענו כי על פי חישוב שערך רו"ח מטעמם מגיע לתובעת 206 ₪ בניכוי חלקה עבור הביטוח הלאומי.

משקבענו כי מחודש 9.2018 נכרת בין הצדדים חוזה חדש לפיו לתובעת שולם שכר בהתאם לשעות עבודתה ומשהתובעת עבדה 4.5 שעות באותו היום תמורת 50 ₪ נטו לשעה והנתבעים לא ניכו משכרה לאורך כל תקופת עבודתה את חלקה בדמי הביטוח הלאומי – אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת שכר יום זה בסך 225 ₪ נטו.

התובעת טענה כי היא זכאית לפיצויי הלנת שכר (ס' 28 לכתב התביעה).

משלא שולם השכר עד למועד זה, ישאו הנתבעים בפיצויי הלנה בסכום של 100 ₪.

הפרשים לפנסיה:

התובעת טענה כי הנתבעים חייבים להעביר לקופת הפנסיה שלה הפרשים (עובד ומעסיק) בסכום של 1,806 ₪ בצירוף פיצוי הלנה החל מיום 1.7.2018 (ס' 35 לכתב התביעה).

בהתאם לצו הרחבה לפנסיית חובה מיום 6.3.2011, החל מיום 1.1.2017 הפרשות לפנסיה הן: חלק מעסיק: 6.50% וחלק עובד 6.00%.

הנתבעים היו צריכים להפריש לפנסיה עבור התובעת כדלקמן:

הפרשות עובד: 8,513 כפול 6 חודשים (3-8.2018) = 51,078 ₪ כפול 6% = 3,065 ₪ עבור תקופת העסקה ראשונה.
ועוד – 3,600 + 4,725 ₪ = 8,325 ₪ כפול 6% = 499.50 ₪.
סה"כ: 3,565 ₪.
פחות: 3,113 ₪ אשר הופקדו לטובת התובעת בקרן פנסיה (נספח 10 לכתב התביעה). סה"כ קיים חוסר בקרן הפנסיה בגין חלקה של התובעת בסכום של 452 ₪.

הפרשות מעסיק: 8,513 ₪ כפול 6 חודשים = 51,078 ₪ כפול 6.5% =3,320 ₪ עבור תקופת העסקה ראשונה.
ועוד 8,325 ₪ כפול 6.50% = 541 ₪.
סה"כ: 3,861 ₪ .
פחות: 3,396 ₪ אשר הופקדו לטובת התובעת בקרן פנסיה (נספח 10 לכתב התביעה). סה"כ חייבים הנתבעים להעביר לקרן הפנסיה של התובעת חלק המעסיק בסכום ההפרש 465 ₪.

סכום ההפרש של 452 ₪ לא נוכה על ידי הנתבעים משכרה של התובעת ועל כן אין אנו מחייבים הנתבעים לשלמו.

אנו מחייבים הנתבעים לשלם לתובעת סכום ההפרש של 465 ₪ בגין חלק המעסיק. אנו סבורים כי המחלוקת בענין שכרה של התובעת היא כנה ואמיתית ועל כן לא פוסקים פיצויי הלנת שכר.

מתן סעד הצהרתי בו יקבע שכרה ברוטו לצורך תביעת דמי אבטלה ופיצויי הלנת שכר על עיכוב בתשלום דמי אבטלה:

התובעת טענה כי הנתבעים מילאו סכומים כוזבים הנמוכים מהנדרש בחלק המעביד שבתביעתה לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. עקב כך היא קיבלה ומקבלת דמי אבטלה נמוכים משמעותית מהמגיע לה בהיקף מוערך של כ-7,000 ₪ (ס' 32 – 34 לכתב התביעה).

התובעת עותרת למתן סעד הצהרתי שיקבע כי שכרה ברוטו לצורך תביעת דמי אבטלה הוא 9,000 ₪. משהמוסד לביטוח לאומי אינו צד למחלוקת בפנינו, לא מצאנו מקום ליתן סעד הצהרתי הקבוע מהו שכרה של התובעת לצורך תביעת דמי אבטלה.

שכרה החודשי ברוטו של התובעת בתקופה הראשונה עמד על 8,513 ₪ ברוטו. בחודש ספטמבר 2018 שכרה של התובעת היה 3,600 ₪ נטו ובחודש אוקטובר 2018 השתכרה התובעת 4,725 ₪ נטו.
התובעת רשאית להציג את פסק הדין בפני המוסד לביטוח לאומי אשר יקבע את שכרה לצורך חישוב דמי אבטלה ותשלום הפרשים, ככל שקיימים.

אין מקום לפסוק פיצויי הלנה כנגד הנתבעים בגין הפיגורים שנוצרו, לטענת התובעת, בתשלום דמי האבטלה. תשלום דמי אבטלה אינו מהווה "שכר עבודה" ולכן אין מקום לדון בפיצוי בגין הלנת שכר.

סוף דבר:

אנו קובעים כי בתקופת העסקה ראשונה, מיום 1.9.2017 ועד ליום 31.8.2018 עמד שכרה של התובעת עבור עבודתה אצל הנתבעים על סך 8,000 ₪ נטו, 8,513 ₪ ברוטו.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת כדלקמן:

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (12.3.2019) ועד לתשלום המלא בפועל.
הפרשי פנסיה (חלק מעסיק) בסך של 465 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.11.2018 ועד התשלום המלא בפועל.
שכר עבור יום 1.11.2018 בסך 225 ₪ נטו ופיצויי הלנה בסך 100 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 5,898 ₪ ברוטו ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסכום של 750 ₪.

התובעת תשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, פיצוי חלף דמי הודעה מוקדמת בסך 2,081 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 3.11.2018 ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעים רשאים לקזז סכום זה מהסכומים החלים עליהם כאמור לעיל.

נוכח התוצאה אליה הגענו – אין אנו עושים צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ג אלול תש"פ, (02 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (ע) מר אברהם בן קרת

אירית הרמל, שופטת

נ.צ. (מ) מר צביקה שטרן