הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 8105-04-20

08 יולי 2021

לפני:

כב' השופט דורון יפת
נציגת ציבור (עובדים) גב' נורית אלון
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתן רוזנבוים

התובע
אודי מור
ע"י ב"כ עו"ד יובל ניב
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רונית סגל

פסק דין
האם חלף המועד להגשת התביעה לשינוי בסיס השכר לתשלום גמלת נכות בעטיה של תאונת עבודה מיום 12.12.2004; ובלשון הצדדים, האם התביעה "התיישנה"? וככל שלא חלף המועד להגשתה, האם יש לבטל את החלטת הנתבע משנת 2009 שכן לטענת התובע על בסיס השכר לתשלום גמלת נכות לעמוד על 19,000 ₪, שמא כטענת הנתבע יש להותירה על כנ ה, קרי על 5,920 ₪, בהתבסס על שלושת חודשי העבודה האחרונים של התובע ערב התאונה?
רקע כללי

  1. ביום 12.12.2004 אירעה לתובע תאונת עבודה (ע' 4 ש' 20-22).
  2. ביום 5.6.2005 ניתנה החלטה על ידי הנתבע (נת/ב') כדלקמן:

"הננו מאשרים כי הכרנו בפגיעה מתאריך 12.12.2004 כתאונת עבודה. הפגיעות שהוכרו כתוצאה מהתאונה: פצע בקרקפת, חבלה בפנים ובצוואר משמאל. הנ"ל חבר קופ"ח מאוחדת".
3. ביום למחרת, 6.6.2005, במכתב שכותרתו "פוליסת דמי פגיעה – מבוטחים" (נת/ג') נכתב כדלקמן:
"...הגמלה חושבה לפי 75% הכנסתך ברבע השנה שקדם לפגיעה בסך של 19,990 ₪...".
4. כאן המקום לציין, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי החל ממועד זה מקבל התובע קצבת נכות מהנתבע בשיעור של 41%. קצבת הנכות נקבעה על פי תלושי שכר שהציג התובע לנתבע והיא מתבססת על שכר ממוצע בסך של 5,920 ₪ (סע' 10ב'-10ד' לכתב ההגנה) .
5. ביום 4.1.2006 הגיש התובע לנתבע תביעה לדמי אבטלה (נ/1; ע' 4 ש' 25-27).
6. ביום 12.11.2006 פנה התובע למחלקת אבטלה בסניף חולון (נ/1) במכתב , במסגרתו ציין כדלקמן:
"...עד לאחרונה קיבלתי דמי אבטלה. לצורך כך מסרתי לכם תלושי שכר שלי...אני צריך את תלושי השכר באופן דחוף....סיימתי את תקופת הזכאות לאבטלה."
7. בין לבין הגיש התובע ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 24.9.2007 בעניין גובה הנכויות שנקבעו לו- ערעור אשר נדחה על ידי כב' השופטת יהל ום (ב"ל 6947/00; נ/2); ובהמשך על ידי בית הדין הארצי לעבודה (ע' 5 ש' 7-10). התובע היה מיוצג (ע' 5 ש' 11-12).
8. ביום 31.3.2009 הגיש התובע כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת פירסט עוז אבטחה בע"מ (להלן- חברה) תביעה על סך של 217,961 ₪ שעניינה תביעה " כספית (השלמת שכר עבודה והשלמת פיצויי פיטורים), הלנת שכר, הלנת פיצויי פיטורים ו/או הצהרתי" (עב 4319/09; נ/3; ע' 5 ש' 13-16) בעד תקופה עבודה של שנה וארבעה חודשים . כך נכתב, בין היתר בתביעה:
"5. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 15.3.2004 ועד ליום 30.7.2005.
6. ...הציעה הנתבעת לתובע לעבוד בחברה בתפקיד ניהולי של קב"ט חברה בתחום האבטחה (מנהל שטח).
7. בתמורה, הציעה הנתבעת לתובע, שכר בסיס בסך 7,000 ₪ נטו (כ-9,000 ₪ ברוטו) עבור 8 שעות ביום וכן תוספת שעות נוספות כמקובל. כמו כן, סוכם כי הנתבעת תבטח את התובע בביטוח מנהלים.
8. התובע, אשר היה באותה עת ללא עבודה הסכים להצעת הנתבעת, על אף שתנאי העסקה עבור תפקיד ניהולי בחברה היו נמוכים בהרבה מתנאי השוק המקובלים עבור תפקיד ניהולי זה...
12. בפועל דרשה הנתבעת עבודה אשר היתה נרחבת הרבה יותר מהמוסכם. כך, עבד התובע 14 שעות ביום בממוצע (ולעתים אף יותר), במקום 8 שעות עבודה...בניגוד מוחלט להסכמות הצדדים וללא כל תגמול ו/או תמורה.
...
14. לא למותר לציין כי התובע לא "זכה" לראות כל תוספת ו/או תגמול ו/או תמורה עבור העבודה הרבה הנוספת שביצע עבור הנתבעת לא רק זאת אלא שהנתבעת לא שילמה לתובע את המגיע לו, אלא שהנתבעת אף דאגה לקנוס את התובע באמתלות שווא ובאופן הזה לשלם לו שכר נמוך יותר.
15. לא רק זאת אלא אף זאת כי הנתבעת אף לא עמדה בסיכומה עם התובע לעניין שכר הבסיס שסוכם ושילמה הנתבעת לתובע שכר חודשי נמוך מהמוסכם.
16. מתלושי השכר עולה כי התובע השתכר סך חודשי ממוצע בסך 5,920 ₪, שכר נמוך בהרבה מהמוסכם עמו, וכמובן שכלל לא פרופורציונלי לתפקיד אותו ביצע ולשעות בהן עבד.
17. בשולי הדברים, אך לא עם חשיבות פחותה יצוין כל תלושי השכר שקיבל התובע, אינם מלאים, בלשון המעטה. כך ניתן לראות כי חסרים נתונים בתלושים, ניתן לראות ששכר היסוד משתנה מתלוש לתלוש, בחלק מהתלושים יש דמי נסיעות וברוב התלושים אין, בחלק מהתלושים יוקד סך של 15 ₪ על דמי טיפול???והרובריקה המתייחסת לחופשות אינה עקבית, ונראה כאילו הנתבעת "שיחקה" עם התלושים כפי המתאים לה והמשרת את אינטרסיה באותה העת (ראה נספח 1).
18 . התובע התלונן פעמים רבות, בפני מנהל הנתבעת, וכל פעם מחדש, הובטח לו כי יפוצה וישולם לו השכר אשר סוכם עמו, לרבות התוספות בגין השעות הנוספות בהן עבד, אולם היו אלה הבטחות שווא, כאשר, כמובן, דבר לא נשתנה...
...
38. במסגרת התביעה דנן ומאחר וקיימת בעייתיות לבצע חישוב של כל השעות הנוספות, השבתות והחגים בהם עבד התובע, התובע מצמצם את תביעתו באופן בו תביעה זו מוגשת, בהתאם לחוות הדעת המצורפת כנספח 3 לתביעה זו, לפיה השלמת השכר תחושב, על פי שכר חודשי בסך 19,000, הוא השכר אשר צריך וראוי היה התובע לקבל בפועל.
...
40. שכרו הממוצע שקיבל התובע, בהתאם לתלושי השכר הינו 6,947 ₪.
..."
9. ביום 15.7.2009 התקיים הליך גישור בפני מגשר בבית דין זה, בתומו נחתם הסכם גישור אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת (כתוארה אז), חנה טרכטינגוט (ת/1) . בהסכם הגישור נקבע כדלקמן:
"לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע נגד הנתבעות, מוסכם בזאת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 8,000 ₪ כהשלמת פיצויי פיטורין...
כמו כן בהתאם להסכמת הצדדים, יינתן צו הצהרתי לפיו שכרו החודשי של התובע בתק' עבודתו אצל הנתבעת היה צריך לעמוד ע"ס של 19,000 ₪ בת' עבודתו אצל הנתבעת החל מ-3/04 ועד 7/05.
התובע מוותר על כל טענה ו/או תביעה כנגד הנתבעת בהתאם להצהרה לעיל.
הנתבעת מתחייבת בהתאם להצהרה לעיל לחתום על כל מסמך שתידרש, אם תידרש לעניין ביטוח לאומי.
הצדדים מבקשים לתת להסכם זה תוקף של פס"ד בדן יחיד.
..."
10. ביום 27.10.2009 פנה הנתבע לתובע בזו הלשון (נת/ד'):
"מצ"ב החלטתנו לעניין התביעה להחמרה כולל חו"ד, ועדה מסכמת ופס"ד. בקשתך להגדלת הבסיס לחישוב הקצבה, בהתבסס על הסכם הגישור שהומצא, נמצאת בטיפול, ועם קבלת ההחלטה נודיעך."
יוער, כי טענת הנתבע בסעיף 2 לכתב ההגנה, כי ההחלטה הדוחה את הבקשה להגדלת בסיס השכר ניתנה ביום 20.8.2009 אינה נכונה, שכן זו ניתנה כחודשיים לאחר מכן (סע' 5 לתגובת הנתבע מיום 5.7.2021).
11. ביום 5.11.2009, בהמשך להסכם הפשרה שהומצא לנתבע, השיבה גב' מרים פרבר, פקידת תביעות אצל הנתבע כדלקמן:
"בהמשך להמצאת הסכם הפשרה עם מעבידך פירסט עוז אבטחה, ובהמשך להתייעצות עם תחום הביטוח במשרד הראשי של המוסד לביטוח לאומי, הריני להודיעך כי הסכם הפשרה אינו מחייב את המוסד לביטוח לאומי שכן המוסד לביטוח לאומי לא היה צד בפשרה. במידה ותתקבל החלטת ביה"ד לעבודה וההסכם יהפוך לפס"ד נוכל להתייחס בהתאם".
12. ביום 15.11.2009 ביקש התובע להסב את תשומת לבו של הנתבע כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין; וביום למחרת – 16.11.20 09 השיבה גב' פרבר שוב כי ההסכם אינו מחייב את הנתבע (ת/ג; נת/ה') .
13. בין לבין הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע (ב"ל 6103/09) בגין החלטתו שלא לשנות את בסיס השכר, בהתאם לפסק הדין הנזכר בסעיף 9 לעיל.
במסגרת הליך זה, הגיש הנתבע בקשה למשלוח הודעה לצד שלישי- מעסיקתו של התובע. התובע התנגד לבקשה.
14. ביום 10.5.2010 ניתנה החלטה על ידי כב' סגנית הנשיאה אורלי סלע (כתוארה אז) כדלקמן (נ/4):
"6. בכתב התביעה עותר המבקש כי בית הדין יתן צו עשה למבקש ויחייבו להכיר בפסק הדין ולפעול בהתאם, באופן בו תשונה גובה הקיצבה אותה קיבל ומקבל המשיב בגין נכות, באופן רטרואקטיבי החל ממועד תאונת העבודה.
7. לצורך בירור סוגיית השכר של המשיב עובר לתאונת העבודה, כמו כן על מנת לברר מדוע לא הועברו דמי הביטוח בשיעור המתאים והנכון הרי שאין ספק כי צירופו של המעסיק כצד שלישי הינו חיוני ויקל על בירור המחלוקת וסוגיית השיפויים, ככל שיהיו, כמו גם יתרום לדיון באופן משמעותי. משכך, דין הבקשה להתקבל.
..."
15. ביום 13.4.2011 התקיים דיון בפני כב' השופטת נטע רות, בנוכחות הצדדים, לרבות בנוכחות ב"כ המעסיקה. לאחר שבא כוחו של התובע הבהיר כי התובע אינו עומד על התביעה ומסכים למחיקתה, ניתן פסק דין שלפיו התביעה נמחקת ללא צו להוצאות (נ/4).
16. בחודש פברואר 2016 הגיש התובע לבית משפט מחוזי בתל אביב, תביעה כנגד מעסיקתו וחברת הביטוח מנורה מבטחים שעניינה פיצוי בעד נזקי גוף בעטיה של התאונה (ת/י') (להלן- התיק במחוזי).
17. ביום 9.7.2017 שוב פנה התובע לנתבע, הפעם באמצעות באת כוחו דאז, עו"ד שוש מרום, בדרישה, כי בסיס השכר ישונה (ת/ד'); וביום 20.8.2017 השיב הנתבע, בין היתר, כדלקמן:
"ג. נציין, שאנו רואים בבקשתה של פקידת הסניף להמציא לה פסק דין הצהרתי בעניין זה וההודעה שנשלחה (27.10.2009), אינן אלא כוונתה של הפקידה לסייע ככל שניתן במיצוי זכויותיו של התובע.
ד. הודעה שנשלחה דרך בית הדין, מטעם המוסד לביטוח לאומי (המעביד- פירסט עוז אבטחה בע"מ), בדבר האפשרות שיידרש לשלם דמי ביטוח בהתאם לגובה הכנסתו של התובע. במידה ויתברר שהתובע עבד והשתכר סכומים גבוהים יותר מאלו שדווחו. גם היא אינה אלא דרך אפשרית נוספת בכוונה למצות את כל זכויותיו של התובע ולפעול בכפוף לסעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי המאפשר זאת.
3. הבסיס לגמלה הוא שכרו של המבוטח אצל המעסיק, בהתאם לדיווח ולתשלום דמי ביטוח לאומי בגינו, בתיק הניכויים, כפי שנבחן בעבר ואין לשנותו."
18. במהלך חודש ספטמבר 2017 הגיש התובע תביעה נוספת לבית דין זה (ב"ל 33001-09-17), שעניינה "בקשה למתן הוראות נגד המל"ל בגין ביזיון בית המשפט" (נ/5).
19. ביום 18.9.2017 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת יהלום (כתוארה אז) , כדלקמן:
"המוסד לביטוח לאומי לא היה צד להליך שבמסגרתו ניתן פסק דין שעליו מסתמך התובע. ככל שלתובע יש טענה כלפי המוסד לביטוח לאומי בנוגע לאותו פסק דין, עליו להגיש תביעה חדשה. ב"כ התובע יודיע עד 30/10/2017 האם יש למחוק את הבקשה בתיק כאן או שבכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן בתיק כאן. בשלב זה אין חובה על הנתבע להגיש כתב הגנה בתיק כאן. התיק יובא לעיוני ביום 1.11.2017. בהעדר הודעה מטעם התובע, ההליך כאן יסגר."
20. ביום 12.11.2017 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת יהלום , שלפיו "בהעדר הודעה מטעם התובע ובהמשך להחלטה בתיק, אני מורה על מחיקת התביעה."
21. ביום 12.6.2019 ניתן פסק דין בתיק במחוזי (אשר שני עמודים הימנו צורפו לתצהירו של התובע (ת/ב'; ת/ט'), וליתר דיוק סעיפים 44-45 לפסק הדין), במסגרתו נקבע כדלקמן:
"44. לטענת התובע, קיים פער גדול בין השכר המופיע בתלושי השכר שלו אצל הנתבעת 1 לבין השכר ששולם לו בפועל. שכן חלק משכרו שולם לו במזומן והתובע התבקש שלא להפקיד סכום זה בבנק בהיותו "בשחור". הנתבעת הצהירה במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד לעבודה, שהתובע השתכר אצלה שכר העומד על 19,000 ₪ (עמ' 286 לראיות התובע ת/31 סעיף 33, עמ' 9-10 לתצהיר התובע) ובלשון הסכם הפשרה "יינתן צו הצהרתי לפיו שכרו החודשי של התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת היה צריך לעמוד ע"ס של 19,000 ₪ בתק' עבודתו אצל הנתבעת החל מ-3/04 ועד 7/05". במילים אחרות, הנתבעת מודה בהסכם המקבל תוקף של פסק דין כי התובע אמור היה להשתכר 19,000 ₪ לחודש לתקופה הרלוונטית. ניסיונות הנתבעת 1 "להסביר" את הסיבות והמניעים לציון סכום השכר החודשי של התובע כמו גם לקעקע את עצם הטענה אינם יכולים להוות הסבר ראוי בנסיבות למול פסה"ד כאמור...טענת הנתבעת 1 כיום כי שכרו של התובע אינו כפי המוצהר בפסה"ד שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד לעבודה הינה טענה מושתקת מכוח השתק שיפוטי עת הנתבעת 1 מבקשת לקבוע בסיס שכר אחר בתביעה זו שבפני לאחר שהצהירה והסכימה לבסיס שכר אחר בתביעה משפטית אחרת. גם נושא הויתור כלפי התובע כחלק מאותה הצהרה אינו יכול לעמוד לה שכן ויתור זה הינו כל כולו חלק מההסדר בביה"ד לעבודה היינו לנושא שכרו שם להבדיל מתביעתו לנזקי גוף עתה. מכאן, שבסיס שכרו של התובע בעבודתו אצל הנתבעת יחושב עפ"י שכר זה כפי שהוצהר ע"י הנתבעת 1 בביה"ד לעבודה משוערך למועד מתן פסק דין זה.
58. לאור כל האמור לעיל התובענה מתקבלת בחלקה. הנתבעות תישאנה בנזקי התובע בסך של 1,303,000 ₪ לפי תחשיב כדלקמן:
א. הפסדי השתכרות לעבר 500,000 ₪.
ב. הפסדי השתכרות לעתיד 500,000 ₪.
ג. הפסדי פנסיה 125,000 ₪.
ד. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 3,000 ₪."
יוער, כי בעקבות החלטת בית הדין מיום 4.7.2021, צירף התובע ביום 6.7.2021 את פסק הדין בשלמותו.
22. ביום 13.8.2019 וביום 26.1.2020 שוב פנה התובע לנתבע בעניין זה (ת/ז').
עיקרי ההליך
23. ביום 7.4.2020 וביום 29.6.2020 הוגשו, בהתאמה, כתב התביעה וכתב ההגנה שבפנינו.
24. ביום 29.6.2020 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' סגן הנשיאה, השופט דורי ספיבק.
25. ביום 6.9.2020 הגיש התובע כתב תשובה, זאת בהמשך להחלטת בית הדין מיום 19.7.2020 המאפשרת לו לעשות כן.
26. ביום 1.10.2020 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו.
27. בין לבין הגיש התובע בקשה לקיום ה דיון בהיוועדות חזותית וביום 14.12.2020 נדחתה בקשתו. לאחר שהוגשה בקשה נוספת מטעמו ונוכח נימוקיה, ביום 18.5.2021 נעתר בית הדין לבקשה.
28. ביום 23.5.2021 הגיש התובע בקשה לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים- מכתב לכאורה שנשלח מאת הנתבע למעסיקה, בדבר האפשרות שיידרש לשלם דמי ביטוח בהתאם לגובה הכנסתו של התובע.
29. ביום 7.6.2021 נקבע על ידי בית הדין כי ככל שהמסמך הנזכר מצוי בידי הנתבע, עליו להמציאו לתובע; וביום 28.6.2021 הבהיר הנתבע כי מדובר בהודעה לצד שלישי שנשלחה למעביד בזמנו.
30. ביום 1.7.2021 התקיים דיון הוכחות בפנינו, במהלכו העיד התובע.
בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
31. ביום 4.7.2021 ניתנו שתי החלטות על ידי בית הדין. הראשונה, בהמשך לדברי באת כוחו של הנתבע בסיכומיה, כי על הנתבע להגיש הודעת עדכון , האם הוגשה תביעת שיבוב כנגד המעסיק או חברת הביטוח וכן לצרף את החלטת הנתבע מיום 20.8.2009 ואת ההחלטה המכירה באירוע מיום 12.12.2004 כתאונת עבודה. השניה, כי התובע יגיש את פסק הדין שניתן בתיק במחו זי בשלמותו.
32. ביום למחרת – 5.7.2021 - הגיש הנתבע תגובה, שלפיה "לא התנהלה תביעת שיבוב כנגד המעסיק או חברת הביטוח (בתביעת חבות מעסיקים) ולפיכך המוסד לביטוח לאומי לא קיבל כספים בגין תאונת עבודה זו מחברת הביטוח או המעסיק (מלבד תביעה להחזר דמי פגיעה ע"פ סעיף 94א לחוק הביטוח הלאומי- תקופת הזכאות הראשונה בסך של 1,438 ₪... הנתבע לא קיבל ולא אמור לקבל כספים אלו מחברת הביטוח ו/או המעסיקה ו/או כל גורם אחר. וככל והתובע טוען כי נעשה לו עוול בגין קיזוז גבוה שלא קיבל בפועל, הרי שעליו לפנות לצדדים הרלוונטיים לאותה תביעה אזרחית, אולם למוסד לביטוח לאומי אין קשר לכך."
33. ביום 6.7.2021 הגיש התובע תגובה מטעמו (ללא רשות מבית הדין) , אליה צירף בין היתר את פסק הדין של המחוזי בשלמותו ותחשיב אקטואר שאימץ לטענתו בית המשפט המחוזי , כתב הגנה בהליך בל 6103/09, תגובות ה נתבע במועדים שונים ו כן חוזר הנתבע מספטמבר 2014 (להלן- תגובה).
מכאן הכרעתנו.
לוז טענות הצדדים
34. לטענת התובע, התחשיב שעל בסיסו מחושב השכר לצורך קביעת נכותו "שגוי, שכן המעסיק העניק לתובע שכר כאשר על חלקו בוצע דיווח לרשויות המס וחלקו ניתן לתובע ללא דיווח במזומן". עוד טוען התובע, כי על הנתב ע לשנות את תחשיביו לעבר ולעתיד, בהתאם לחישוב שכר של 19,000 ₪ כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי לעבודה ובית המשפט המחוזי בתל אביב. בנוסף טוען התובע, כי מתשובות והתנהלות הנתבע עולה, כי אין הוא כפוף לפסקי דין שניתנים על ידי מערכות המשפט בארץ, טענה שאין להסכים לה מיניה וביה. בעניין זה ביקש התובע להפנות לחוזר ביטוח לאומי מיום 23.4.2006 (ת/ח') וכן לפסק דין עב"ל (ארצי) 282/03 אברהם שבת – המוסד לביטוח לאומי (מיום 5.4.2005) (להלן- עניין שבת). כמו כן טוען התובע, כי הנתבע גורם בכוונת מכוון לעינוי דין ולחסרון כיס משמעותי כלפי התובע, שכן מצד אחד אינו מעניק לו את קצבת הנכות בהתאם לשכר הקובע האמיתי לו הוא זכאי , ומנגד ערכאות שיפוטיות אשר דנו בתובע כן התייחסו לשכרו הקובע בהתאם לפסק הדין של בית הדין לעבודה ואף קוזזו לו תגמולים לכאוריים חרף העובדה שאינם מקבלם הלכה למעשה. במסגרת התגובה, לאחר דיון ההוכחות ו הסיכומים בעל פה, טען התובע כדלקמן: כי הנתבע מונע את חקר האמת; כי בהליך בל 6103/09 הנתבע לא העלה טענת התיישנות חרף העובדה כי התביעה הוגשה בחלוף 12 חודשים מיום האירוע התאונתי, עת טענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה ואף לא במכתבים שנשלחו מהנתבע לאחר מכן; כי בהליך דנא לא הוגשה הודעה לצד ג' כנגד המעסיק , המחזק את החשד שאכן פנה הנתבע למעסיק בדרישה להשלמת הגבייה; כי הנתבע לא פעל בהתאם לחוזר גמלאות 393 מינואר 2010 וכל עוד מבוטח ממציא לנתבע מסמכים, אין בידו להעלות טענת שיהוי או טענת התיישנות. בנוסף, היה על הנתבע לפנות אל המעסיק ולבצע ביקורת ניכויים כפי שעושה מעת לעת. בפרט שלאור סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי הוא רשאי לתבוע השבת גמלאות (הן כאלו שכבר שולמו והן כאלו שישולמו בעתיד). עוד חזר התובע על טענתו בעניין הסכם הגישור, תוך שטען כי "עדות כה חזקה של מעסיק ששילם "בשחור" לא גרמה לנתבע לפעול כנגד המעסיק בהתאם לסמכויות המוקנות לו בחוק???" . בהמשך טען התובע כי הנתבע במחדלו ורשלנותו, גרם לכך שהתובע לא יוכל לקבל את הק צבאות להם הוא זכאי, שכן לא פנה כלל למעסיק. ואחרון, הנתבע הוליך את התובע שולל בהנחיות שמלכתחילה לא היה בכוונת הנתבע לעמוד מאחוריהן. לתימוכין בעמדתו ביקש התובע להפנות לפסק הדין בל (57285-07-13 רפאל חיון – המוסד לביטוח לאומי (מיום 24.12.2015) (להלן- עניין חיון).
35. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לתימוכין בגרסתו הפנה הנתבע לפסקי הדין של בית הדין הארצי (עב"ל (ארצי) שלמה נטף- המוסד לביטוח לאומי (מיום 19.11.2020)(עניין נטף); עב"ל (ארצי) 1000-10-12 טירן זנו – המוס ד לביטוח לאומי (מיום 12.4.2016)(עניין זנו) (ע' 10 ש' 1-7). לגופו של עניין טוען הנתבע, כי הסכם הפשרה אליו מפנה התובע, אפילו קיבל תוקף של פסק דין, חיוביו אינם חלים ו/או מחייבים את הנתבע, ככל שלא היה צד להליך משפטי במסגרתו בו ניתנה לו האפשרות להשמיע עמדתו. קצבת הנכות חושבה בהתאם לתלושי השכר שהציג התובע; והשכר אותו קבע בית הדין בסך של 19,000 ₪ מתבסס על הסכם פשרה; ואולם לא הוצגה כל ראיה שהשכר אכן שולם. מכל מקום, לא נוכו מהסכום הנטען דמי ביטוח ולא הועברו לנתבע. משכך אף לא הקנו לתובע זכות ביטוחית גבוהה ו/או שונה מזו שנקבעה. כמו כן, התובע הטעה את בית הדין במסגרת הליך 4319/09 , בהציגו טענות שונות מאלו שטען בתביעתו בבית המשפט המחוזי. הנתבע הינו גוף ציבורי ושומה עליו לנהוג בשיקול דעת ובאחריות כלפי כלל ציבור מבוטחיו. קבלת התביעה משמעה הכשרת התנהגות פסולה הפוגעת בשורש ערכיו של הנתבע והחוק.
36. במענה לטענת ההתיישנות, השיב התובע בכתב התשובה, כי יש לדחות את הטענה הן מאחר שהתביעה לא התיישנה והן לנוכח התנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע, אשר היא הגורם בפועל לשיהוי בהגשת תובענה זו. בהנחיית נציגת הנתבע , פתח התובע בהליך של תביעה כספית שלאחריו יש תכתובת בין הצדדים. בתגובות הנתבע לא הובאה לידיעתו , כי זכותו הבסיסית לערער על החלטת הנתבע, כפי שנקבע בחוזר מס' 383 (2009), מהיום שנודע לו כי המוסד הטעה א ותו. מעבר לנדרש ולמעלה מן הצורך, אין מניעה להאריך את המועד להגשת ערעור, וזאת לנוכח פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל (ארצי) 59462-12-15 המוסד לביטוח לאומי – מוניקה מאלו (מיום 28.8.2018) (להלן- עניין מאלו)(ע' 8 ש' 35-36; ע' 9 ש' 10-11).
דיון והכרעה
37. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף ולגופה . נבאר את טעמינו לכך.
התביעה הוגשה לאחר שחלף זמן ניכר מהמועד להגשתה
38. ראשית, על החלטה של פקיד התביעות בנוגע להכנסה שתשמש בסיס לחישוב דמי הפגיעה חלה תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי ( מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969, כך שהשגה עליה יכולה להיעשות בדרך של תובענה תוך 12 חודשים ממועד קבלת ההחלטה (עניין נטף, סע' 38 לחוות דעתו של כב' סגן הנשיאה, השופט איטח ).
39. בחינת הגשת התביעה על ציר הזמן, מגלה, כי זו הוגשה זמן ניכר ביותר לאחר המועד להגשתה; וליתר דיוק , באיחור של כ- 15 שנים לאחר מועד התאונה, וכ- 14 שנים וחצי לאחר ההחלטה שבמסגרתה הוכרה התביעה ו התובע החל לקבל את גמלת נכותו. נבאר.
40. החל משנת 2005 גמלת נכותו של התובע משולמת על בסיס שכר של 5,920 ₪ ; והדבר היה ידוע לתובע כבר בסמוך למועד התאונה, משנת 2005, כלשונו (ע' 7 ש' 29-34) :
"ש. מתי נודע לך שבסיס השכר שלך בנתבע הוא נמוך ואתה רוצה לתקנו?
ת. באותו רגע שנפצעתי.
ש. מתי נודע לך שהנתבע משלם לך לפי השכר הנמוך?
ת. כשנקבעו לי אחוזי הנכות.
ש. מתי זה היה?
ת. באזור 2005."
41. ודוק, ההחלטה בעניין ההכרה בתביעה מחודש יוני 2005 וההחלטה מיום 27.10.2009 צורפו לתגובת הנתבע מיום 5.7.2021 ; ובמהלך דיון ההוכחות הוגשו על ידי הנתבע מכתבים- החלטות מחודש נובמבר 2009. עם זאת, בעניין זנו נקבע, כי אין בכך כדי לאיין את חובתו של מבוטח לטעון לעניין השגגה שנפלה לטענתו בבסיס החישוב, וזאת בהזדמנות הראשונה שבה נודע לו הדבר , קרי בשנת 2005. משכך, היה על התובע להגיש (בכתב ובמפורש) את תביעתו, לכל המאוחר, עד תום המחצית הראשונה של שנת 2006.
42. בזיקה לכך יוער, כי התובע היה ער לבסיס השכר אף נוכח תלושי השכר שהוגשו על ידו לצורך תביעה לדמי אבטלה (נ/1) אשר שולמו על ידי הנתבע.
43. שנית, אפילו נבקש לראות בכל פנייה מחדש של התובע לנתבע, כמבוססת על נסיבה חדשה שנוצרה (פסק דין מיום 15.7.2009) הנכנסת לכאורה לגדרו של סעיף 9 לתקנות , הרי שהחלטת הנתבע כבר ניתנה בחודש אוקטובר 2009 ומכתבי הנתבע נשלחו ונתקבלו בחודש נובמבר באותה שנה. כלומר, החלטות הנתבע כבר היו ידועות לתובע בחודש נובמבר 2009. כך שגם המועד לתקיפת החלטה זו חלף עבר ו מדובר באיחור של למעלה מ-10 שנים.
44. דומה, כי גם לשיטת כב' השופטת גליקסמן (אשר הצטרפה לתוצאה בעניין נטף ) אשר לא הכריעה בשאלה, האם יש לראות בקביעת בסיס השכר לתשלום דמי פגיעה חלק בלתי נפרד מההחלטה על הכרה בפגיעה בעבודה שחלות עליה תקנות המועדים, הרי שנוכח העובדה כי התובע היה מיוצג באותה עת, ניתן היה לצפות כי תערך בדיקה לעניין מועד הגשת תביעה לבית הדין האזורי במועד קודם לכך .
45. שלישית, אנו ערים כמובן לתביעת התובע כנגד הנתבע (ב"ל 6103/09) באותו עניין בדיוק, אך זו נמחקה בפסק דין מיום 13.4.2011. כך שאפילו נראה בפסק דין זה כנסיבה חדשה ( המהווה טעם לעצירת מועד ההגשה (בשינויים המחויבים ראה עצירת מרוץ ההתיישנות ע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה- מקיאס בע"מ (מיום 10.1.2005; ע"ע (ארצי) 806/06 משה זעירא- אוניברסיטת בר אילן (מיום 25.8.2009), הרי שהתביעה הוגשה תשע שנים לאחר פסק הדין בהליך זה.
46. לא נעלמו מעינינו פניות התובע לנתבע במחצית השניה של שנת 2017, אך החלטה בעניין ניתנה כבר ביום 20.8.2017. ודוק, במהלך חודש ספטמבר 2017 הגיש התובע תביעה נוספת לבית דין זה (ב"ל 33001-09-17), שעניינה "בקשה למתן הוראות נגד המל"ל בגין ביזיון בית המשפט" (נ/5). בחודש נובמבר 2017 מחק בית הדין את תביעתו של התובע. כך שאפילו נראה בפסק דין זה כנסיבה חדשה, הרי שהתביעה הוגשה כשנתיים וחצי לאחר פסק דין זה.
47. מכל מקום וזה העיקר, ספק בעינינו אם ניתן לראות בתשובת המשיב משנת 2017 משום החלטה חדשה בתביעה, שכן מדובר בתשובה לפנייה. לא בכדי נקבע בעניין זנו "שאם לא תאמר כן, ירוקן עיקרון ההתיישנות מתוכן וכל שיידרש לשם הארכה תקופת התיישנות הוא הגשת מכתב פנייה למשיב."
48. לא נעלם מעינינו חוזר גמלאות 383 (2009), אליו הפנה התובע בסעיף 12 לכתב התשובה (ת/ה'), כי "מרוץ ההתיישנות יחול רק מהיום שנודע לו כי המוסד הטעה אותו", שכן קיימת סתירה בין מכתבי הנתבע מיום 5.11.2009 ומיום 16.11.2009. דא עקא, כבר במכתב האחרון נכתב כי "הסכם זה אינו מחייב את המוסד לביטוח לאומי".
49. באשר לטענת בא כוחו של התובע, לפיה, "בסמוך לזמן התאונה ובהנחיית פקיד התביעות, פנה ועשה כל שניתן התובע על מנת לתקן את בסיס שכרו. לא מדובר באדם שישן על זכויותיו אלא באדם שלאורך השנים ניסה ופנה, חזר ופנה לנתבע כדי לעמוד על זכויותיו " (ע' 8 ש' 35-36; ע' 9 ש' 1), הרי ש התובע ביכר למחוק את תביעתו בשנת 2011 . כך ש אפילו היה מקום לדון בשאלה לעניין ההבטחה שניתנה לו על ידי פקידת התביעות (הגם שקשה לראות באמור במכתב משום הבטחה) ולשמוע ראיות בעניין (הגם שטענתו לא נתמכה בראיה של ממש) , הדבר לא נתברר נוכח מחיקת התביעה.
50. לא מצאנו בנסיבות העניין לראות בפסק דין של בית המשפט המחוזי מיום 12.6.2019, כנסיבה חדשה אשר ממנה יש לספור את המועד מחדש להגשת התביעה, מהטעם הפשוט, כי עיון בסעיף 44 לפסק הדין מגלה, כי הוא מאשרר את פסק הדין של בית דין זה, שנתן תוקף להסכם הגישור שבין החברה לבין התובע מטעמי מניעות והשתק, כאשר ב פסק הדין לא לובן עניין זה לגופו של עניין .
51. למעלה מהנדרש יוער, כי בעובדה שבשנת 2009 התובע לא העלה טענת התיישנות (איחור במועד) אינה מונעת הימנו להעלות טענת התיישנות בעניין זה; ודווקא פסק דין חיון אליו הפנה התובע מחזק את דרך התנהלותו של הנתבע בעניין זה (סע' 66-79 לפסק הדין) .
בנסיבות העניין אין להאריך את המועד להגשת התביעה
52. ודוק, התובע טוען כי על פי אמות המידה שנקבעו בפסק דין בעניין מאלו, יש להאריך את המועד להגשת התביעה. דעתנו שונה, הן לנוכח הטעמים שנקבעו בעניין מאלו הן בראי פסק הדין בעניין נטף, והן בפריזמה של פסק דין עב"ל (ארצי) 41408-11-15‏ ‏ המוסד לביטוח לאומי - אליס שירזי, (4.9.2018), בדעת רוב של כב' השופט רועי פוליאק).
53. ראשית, במקרה דנא מדובר באיחור ניכר ביותר, הן בפן האובייקטיבי והן בהתייחס לתקנות המועדים.
54. שנית, התובע לא הצביע על נסיבה מיוחדת באיחור בהגשת התביעה, בפרט שמצא במהלך התקופה להגיש מספר תביעות לבית הדין, הן בשנת 2009 כנגד מעסיקתו, הן בשנת 2009 ו- 2017 כנגד הנתבע בעניין זה ממש, בין לבין להגיש את תביעתו לנתבע בעניין דמי אבטלה ותביעתו לבית דין זה ולבית הדין הארצי בעניין החלטת הועדה הרפואית לעררים. הדברים מקבלים משנה תוקף, עת התובע היה מיוצג בהליכים הנזכרים וכאשר התרשמנו שהתובע ער לזכויותיו , כך שהיה מצופה ממנו כי תערך בדיקה לעניין מועד הגשת התביעה לבית הדין האזורי (ככל שזאת לא נעשתה).
55. שלישית, חלוף הזמן – כחמש עשרה שנה לאחר תום תקופת העסקתו, גורם נזק ראייתי לנתבע לברר את תביעתו, עת הדבר דורש הוכחה עובדתית מורכבת , באספקלריה של התביעה שהוגשה על ידו בשנת 2009 כנגד מעסיקתו.
56. מכל מקום, לא מצאנו טעמים מיוחדים לאפשר לתובע אשר שקט על שמריו להגיש את תביעתו. אדרבה. העובדה שהגיש במהלך התקופה שתי תביעות כנגד הנתבע באותו עניין בדיוק, אך מזקקת כי אין לאפשר לו לעשות כן.
57. לסיכום, בנסיבות המקרה הנדון, אין מקום להאריך את המועד להגשת התביעה.
דין הת ובענה להידחות אף לגופה
58. למעלה מהנדרש, קיימים נימוקים כבדי משקל לדחיית התובענה אף לגופה.
59. ראשית, התובע מטיל את יהבו על כך, שהסכם הפשרה הנזכר בסעיף 9 לעיל קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה , ואף אושרר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
60. דא עקא, כי צודק הנתבע בטענתו, כי אין בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה כדי לחייבו, וממילא אין מעשה בית דין כנגדו. שכן הנ תבע לא היה צד להליכים הנזכרים – לא בבית הדין לעבודה ולא בבית המשפט המחוזי. לא זו בלבד, כי טענת התובע בסיכומיו (ע' 8 ש' 32-34), כי "נושא השכר נבדק בשתי ערכאות שיפוטיות וניתנו בהן החלטות..." אינה מדויקת. שכן עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מגלה, כי החברה הודתה במסגרת הליך גישור בבית הדין לעבודה, כי שכרו החודשי של התובע "היה צריך לעמוד על סך של 19,000 ₪". משכך, כב' השופט בכר , זקף לחובת החברה (ובצדק) את הצהרתה, ולא קיבל את הסבריה, הסיבות והמניעים להסכמתה. משכך, כב' השופט בכר קבע כי החברה מושתקת ומנועה לצאת חוצץ כעת כנגד הסכמתה, לאחר שהצהירה והסכימה בבית הדין לעבודה לשכר הנזכר. במילים אחרות, לא התקיים דיון לגופו של עניין באשר לגובה שכרו של התובע.
61. בזיקה לכך, יוער, כי עיון בפסק הדין אליו ביקש התובע להפנות בעניין שבת, אך מזקק את טענת הנתבע, כי אינו מחויב להסכם הפשרה שהגיע התובע אל מול החברה בעניין גובה שכרו, שכן מדובר בעילות תביעה שונות ובצדדים שונים. במילים אחרות, על התובע להוכיח את תביעתו, קרי את גובה שכרו לצורך בסיס גמלתו.
62. שנית, אין בחוזר ביטוח לאומי מיום 23.4.2006 (נספח ח' לכתב התביעה) כדי להועיל לתובע, שכן בחוזר זה שעניינו "השפעת ראיות בהליך אזרחי על החלטה בתביעה כנפגע עבודה", נקבע בסיפא, כי "למרות האמור לעיל, פסק דין של בית משפט שיתקבל לעניין יחסי עובד ומעביד, שכר וגו', אם הובאו בו ראיות מספקות ופסק הדין מנומק, ניתן להסתמך עליו בתביעה כנפגע עבודה, למרות שבסמכות המוסד לחקור ולברר את העובדות מחדש." ברם, במקרה דנא , לא הובאו ראיות בפני בית הדין האזורי לעבודה, וממילא לא ניתן פסק דין מנומק בעניין.
63. שלישית, לנוכח הראיות שהונחו בפנינו ועדותו של התובע , אנו סבורים כי הנתבע אינו מחויב לשנות מהחלטתו לעניין גובה שכרו של התובע. שכן גרסת התובע לעניין גובה שכרו אינה קוהרנטית ואינה מהימנה בעינינו. ובמה דברים אמורים?
א. בכתב התביעה שהגיש התובע לבית הדין לעבודה בשנת 2009, התובע טען כי הנתבעת הציעה לו שכר בסיס בסך 7,000 ₪ נטו, כי לא נחתם הסכם בין הצדדים (ע' 5 ש ' 17 -18) ובפועל שילמה לו שכר נמוך יותר מהבסיס שהוסכם עמו.
דא עקא, כי התובע טען בפנינו כי "סגרנו על 19,000 ובמקביל הם היו צריכים להחתים אותי על הסכם עבודה וגם את זה הם לא עשו עד שנפצעתי" ( ע' 5 ש' 17-18).
אנו מתקשים להאמין לגרסתו של התובע, שכן טענותיו אינן דרות בכפיפה אחת, בפרט שבאותה עת שכר מינימום עמד על כ-3,500 ₪ ברוטו.
בהקשר זה, טענת התובע בפנינו "כשקיבלו אותי לחברה ישבתי מול שני מנהלי החברה והם סגרו איתי על שכר בסיס ו-8 שעות. לא אמרו שאעבוד יותר מ-8 שעות..." (ע' 5 ש' 32-34) מוקשית. שכן אם "סגרו" על שכר בסיס, כיצד התובע הבין שלא יעבוד גם בשעות נוספות?
ב. בכתב התביעה שהגיש התובע לבית הדין בשנת 2009, נטען על ידו כי לא קיבל כל תמורה או תגמול בעד עבודתו בשעות נוספות. ובלשונו, "התובע לא "זכה" לראות כל תוספת ו/או תגמול ו/או תמורה עבור העבודה הרבה הנוספת שביצע עבור הנתבעת לא רק זאת אלא שהנתבעת לא שילמה לתובע את המגיע לו, אלא שהנתבעת אף דאגה לקנוס את התובע באמתלות שווא ובאופן הזה לשלם לו שכר נמוך יותר. ...הנתבעת אף לא עמדה בסיכומה עם התובע לעניין שכר הבסיס שסוכם ושילמה הנתבעת לתובע שכר חודשי נמוך מהמוסכם."
ברם, בתביעה שהגיש התובע בחודש פברואר 2016 לבית משפט מחוזי טען התובע (סע' ט' לכתב ההגנה) כי " לטענת התובע קיים פער גדול בין השכר המופיע בתלושי השכר שלו אצל הנתבעת לבין השכר ששולם לו בפועל, שכן חלק משכרו שולם לו במזומן והתובע התבקש לא להפקיד סכום זה בבנק בהיותו ב"שחור". זאת בדומה לגרסתו בהליך ש בפנינו, שלפיה, "המעסיק העניק לתובע שכר כאשר על חלקו בוצע דיווח לרשויות המס וחלקו ניתן לתובע ללא דיווח ובמזומן". מדובר אפוא בטענות עובדתיות סותרות, שכן בבית הדין האזורי נטען על ידי התובע כי לא קיבל את כל השכר המגיע לו, ואילו כעת ובמחוזי כי קיבל את כל הסכום, אלא שחלקו באופן מוצהר וחלקו במזומן. ככלל, יש להטיל ספק בגרסת תובע, עת בזמן אמת הוא מצהיר הצהרה אחת לבית משפט אחד ועת בתביעה מאוחרת הוא מצהיר אחרת, כאשר בין לבין משתנות גרסאותיו, שכן ברי כי הצהרותיו נמסרות, בהתאם למטרה שבכוונתו להשיג ולאו דווקא בהתאם למציאות ולעובדות כהוויתן (עב"ל (ארצי) 9026-06-12 חגית מוסאיף נ' המוסד לביטוח לאומי (מי ום 11.7.2013); בשינויים המחויבים ראה גם: ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים (מיו ם 27.8.2002), סע' 12 וכן ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף (מ יום 10.8.1989), סע' 13); ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (מיום 1.5.2019).
ג. כאשר נשאל התובע, "אתה טוען כי השכר החוקי שלך היה בפועל 19,000 ₪ שקיבלת בעצם בשחור ולא באופן רשמי"? הוא השיב "לא נכון. לי לא אמרו בשחור. לא אמרו שזה שכר בשחור ההתנהלות בעבודה הזו הייתה במזומנים, שיקים והפקדות לבנק. מה שהיה חשוב לי באותו הזמן זה להתפרנס..." (ע' 5 ש' 21-26); ובהמשך, "האם כשעבדת קיבלת שכר שאמרו – זה השכר, וחלק היה בשחור ואמרו לא להפקיד לבנק"? התובע השיב "כן"..."הם נתנו במזומן." (ע' 5 ש' 21-31) . מדובר, למצער, בתשובה מיתממת שאינה מניחה את הדעת.
ד. התובע לא התייחס לפער הבלתי מוסבר בין גרסתו בשנת 2009 לבין גרסתו בפני בית המשפט המחוזי ובהליך שבפנינו – לא במסגרת כתב התשובה, לא במסגרת תצהירו, לא במסגרת סיכומיו ולא במסגרת התגובה.
ה. כאשר התובע נשאל, האם התריע בפני מנהליו כי לא קיבל את כל השכר המוסכם באופן רשמי, הוא השיב "לא ידעתי שאני מקבל בחלקים כי את התלושים הם הציגו לי רק כשנפצעתי" (ע' 6 ש' 1-7). תשובתו של התובע מוקשית, שכן כשהגיש את תביעתו לדמי אבטלה לא נטען על ידו כי שכרו גבוה יותר מהשכר שמופיע בתלושי שכר (ע' 4 ש' 25-29), ובלשונו "הצהרתי בדמי תביעה את התלושים שנתנו לי" (ע' 5 ש' 5). תשובתו כי בתחילת הדרך לא קיבל את התלושים וכי קיבלם אך שנפצע נעדרת נפקות, שכן עת הגיש את תביעתו לדמי אבטלה אלו כבר היו בידו (ע' 5 ש' 1-6).
ו. קיים פער בלתי מוסבר בין טענת התובע להפרשי שכר בסך של 198,874 ₪ בעד ת קופה עבודה של שנה וארבעה חודשים (סע' 41 לכתב התביעה בשנת 2009)(ע' 6 ש' 8-10), לבין סכום הפשרה שנסגר על 8,000 ₪ בעד רכיב פיצויי פיטורין בלבד. תשובתו של התובע כי "הם היו בנתק מוחלט איתי" (ע' 6 ש' 14-17) אינה רלוונטית שכן התביעה כבר הוגשה והיה על הנתבעת להתגונן. החשש אותו העלה הנתבע, כי מטרת ההליך בבית הדין לעבודה כנגד מעסיקתו נועד להגדיל את שכרו של התובע באופן פיקטיבי (ע' 10 ש' 16-17), בפרט שהובטח למעסיק בבית הדין כי ההצהרה לא תשמש כנגדו , אינו מופרך מיסודו.
ז. דומה כי המרצע יצא מן השק, עת התובע העיד בפנינו כי "הגעתי איתם לבית הדין וכל המטרה היתה שהם יודו בשכר האמיתי שלי .זאת הייתה המטרה שלי..." (ש' 6 ש' 18-20). וכאשר נשאל "לצורך ביטוח לאומי"? הוא השיב "לצורך הכל" (ע' 6 ש' 21-22). ובהמשך "הוא (המעסיק- ד.י.) אמר לי שהוא לא ייתן לי גם כסף וגם יודה לך שהרווחת אצלי 19,000 ₪. התייעצתי עם עורכת הדין שלי וכן, הייתה פשרה. זאת הייתה הפשרה. זה בלי קשר עם ביטוח לאומי ואני לא בקשר איתם" (ע' 6 ש' 28-30). ובהמשך, כאשר נשאל כי התביעה כנגד הנתבע הוגשה בזמנו מספר חודשים לאחר התביעה כנגד הנתבע, " מהרגע שנפצעתי ניגשתי לנתבע בחולון לבחורה מהתביעות בשם לבנה חכים. היא אמרה שאם תביא לנו הוכחה/פס"ד יודה שזה מה שהרווחת או שתביא תלושים מסודרים ממנו, משהו שיראה לנו ואנחנו נסדר את השכר ונחשב את זה מחדש. מה שקרה בפועל, שהייתי בקשר וחזרתי למעסיק והוא משך אותי שנה וחצי ואז הגשתי את התביעה הזו..." (ע' 7 ש' 6-12). ודוק, הדבר לא נראה לנתבע.
כאשר נשאל התובע בהמשך, האם הסכם הגישור נחתם לצורך הצהרה לנתבע? הוא השיב "לא אמרתי שהוא נחתם כנגד המעביד", ובהמשך "אני לא משפטן. היו לי עו"ד שאמרו לי מה לעשות" (ע' 7 ש' 13-19).
ח. התובע ביכר למחוק בחודש אפריל 2011 את תביעתו שהוגשה בשנת 2009 כנגד הנתבע (נ/4) באותה עילה בדיוק. התובע בעדותו בפנינו נימק את מחיקת התביעה בכך שבאת כוחו "קיבלה טלפון מהעו"ד השני, איך שהתחלנו את הדיון הוא אמר לה שהשכר ידון במחוזי, תמחקי את התביעה ולאחר מכן זה יעזור לכם בהמשך. זה מה שקרה תאכלס...לא היה דיון אפילו. נכנסנו, היא קיבלה את הטלפון ובהתייעצות שלהם הם מחקו את התביעה" (ע' 6 ש' 32-35; ע' 7 ש' 1-5). תשובתו אינה משכנעת, שכן כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, בא כוחה של החברה, עו"ד זמר נכח בדיון. כמו כן, התביעה בבית משפט מחוזי הוגשה כעשרה חודשים לאחר מכן. יוער, כי בסיכומי התובע בעל פה (ע' 9 ש' 2-4), הגרסה לבשה צורה חדשה, "הנתבע החליט למחוק אותה בהתאם להצעת עו"ד ובטענה כי נושא השכר ידון בהליך בבימ"ש מחוזי וזאת לאור טענת הנתבע כי לא היו צד להליך בבית הדין האזורי לעבודה ולפיכך לא מחויבים הם לפסק דינו".
ט. התובע ביכר שלא לתקן את תביעתו משנת 2017 (נ/5), במסגרתו העלה טענות כנגד הנתבע- אותן טענות המועלות כעת כאשר באותה עת היה מיוצג (ע' 7 ש' 20-28).
י. חרף הסוגיה המבוררת, התובע ביכר שלא לזמן את הגורם המוסמך מצד המעסיק להעיד בהליך שבפנינו , ובלשונו "לשאלת בית הדין אני משיב שהתובע לא נדרש להביא עד מטעמו מאחר וכל תביעותיו התקבלו, בסופו של דבר יוצא ההיפך- שהנתבע הוא המעוול וזה שיוצא נשכר" (ע' 11 ש' 4-5). תשובתו אינה מסייעת לו.
י"א. התובע מבקש לקבל הטבות ביום פקודה, משל היה עובד המשלם מס כדין לאורך כל התקופה (ע' 10 ש' 25-27). עם זאת, לא נוכו מהסכום הנטען דמי ביטוח ולא הועברו לנתבע.
התביעה במחוזי – תגמולי מל"ל
64. טוען התובע כי בית משפט מחוזי קיזז בפסק הדין תגמולים בהתאם לשכר קובע של 19,000 ₪ לחודש (ע' 8 ש' 27-31) ; ומשכך מצטיירת תמונה שערורייתית, שבה הנתבע מייחס לתובע שכר עבודה גבוה על מנת לקבל הפרשי גבייה מהמעסיק ומנגד כאשר צריך הנתבע לשלם בגין אותו שכר קצבאות נכות לתובע, הוא מתעלם ולא מכיר בשכר זה. אכן, מדובר בטענה שובת לב אך אין בה ממש. שכן, במסגרת תגובת הנתבע מיום 5.7.2021, הבהיר הנתבע, כי לא הוגשה על ידו תביעת ש יבוב כנגד המעסיק או חברת הביטוח; וכי לא קיבל ולא אמור לקבל כספים אלו מהמעסיק ו/או חברת ביטוח ו/או כל גורם אחר. כמו כן לא הוכח בפנינו כי הנתבע שלח מכתב דרישה למעסיק בעניין זה (מעבר להודעה לצד שלישי בזמנו שנמחקה עם מחיקת התביעה בשנת 2011). וזה העיקר, לכאורה, התובע כלל לא קופח על ידי בית המשפט המחוזי, שכן בחישוב הפסדי השתכרות לעבר, בית המשפט המחוזי התבסס על סך של 19,000 ₪ כהכנסתו החודשית אשר עומד במתן פסק הדין על 23,577 ₪ (כאשר אנו סברנו כי שכרו בפועל לא עמד כלל ועיקר על סכום זה) ; ולגבי העתיד על סכום גלובלי בסך של 500,000 ₪. כך או כך, ככל שעדיין התובע סבור כי נגרם לו עוול בגין קיזוז (רעיוני) גבוה, הרי שטענותיו בעניין אינן יכולות להיות מופנות כלפי הנתבע בעניין זה .
65. אשר על כן, התביעה נדחית.
66. נוכח הסוגיה המבוררת ועל רקע כללם של דברים, התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 3,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.
ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"א, (08 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם

נציג ציבור (מעסיקים)
מר נתן רוזנבוים

דורון יפת, שופט

נציג ציבור (עובדים)
גב' נורית אלון