הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 68059-06-20

28 מאי 2021

לפני:

כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש

המערער
שמעון כהן

-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

לפני ערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים (להלן – הוועדה) מיום 24.5.20.
התשתית העובדתית כפי שהיא עולה מחומר הראיות
המערער יליד שנת 1958, הגיש לנתבע תביעה להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה מעבודה.
וועדה רפואית מדרג ראשון משנת 2009 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין טנטון.
המערער הגיש תביעות להחמרת מצב, האחת בשנת 2013, שנדחתה. והשניה בשנת 2019 אשר קבעה כי החמרת מצבו של המערער קשורה להזדקנות תאי עצב.
המערער הגיש ערר על החלטה זו. ביום 14.5.20 קבעה ועדה רפואית לעררים כי יש להשאיר את החלטת הוועדה מדרג ראשון על כנה (להלן: החלטת הוועדה).
על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.
טענות הצדדים בתמצית
לטענת המערער הוועדה השמיטה מהחלטתה נכות חלוטה בשיעור של 5% שנקבעה לו בשנת 2009 בגין ירידה בשמיעה.
לטענתו, כפי שעולה מהפרוטוקול החלקי שיש בידו, הוועדה משנת 2009 קבעה לו נכות בשיעור של 5% בגין ליקוי השמיעה, אולם לפני שסוכם הדיון הופנה הוא לבדיקת מאפייני טנטון, ונדמה כי בישיבתה המסכמת שכחה הוועדה את קביעה בגין ליקוי השמיעה ונקבעה דרגת נכות בגין הטנטון בלבד. משכך, מדובר בקביעה חלוטה של שיעור הנכות בגין ליקוי השמיעה.
לטענת המערער מדובר בטעות גלויה שניתן לתקנה גם במסגרת תביעה להחמרת מצב.
המערער הוסיף כי בכל מקרה של ספק, פועל הוא לטובת המבוטח.
לפיכך עותר המערער כי תיקו יוחזר לוועדה תוך שיובהר לה כי עליה להוסיף נכות בשיעור 5% בגין ליקוי השמיעה, בהתאם לקביעה חלוטה של הוועדה הרפואית משנת 2009, זאת בנוסף לנכות שנקבעה בגין הטנטון.
מנגד, לטענת המשיב המערער לא הצביע על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה מושא ערעור זה. שכן גם לו היתה מתקבלת טענתו כי ועדה קבעה לו 5% נכות בגין ליקוי השמיעה, והוועדה מיום 14.1.09 שגתה וקבעה נכות בשיעור 0%, מבלי להסביר את פשר הדבר, המועד לתקיפת החלטה זו היה בסמוך למועד החלטתה, ולא עתה במסגרת ערעור על החלטה שניתנה לאחר למעלה מעשור.
המשיב הוסיף כי בשל הזמן הרב שחלף לא אותר פרוטוקול הוועדה מיום 14.1.19 במלואו, אלא רק העמוד האחרון שלו. אולם אף ממנו עולה כי מעולם לא נקבעה למערער נכות בגין ליקוי השמיעה שכן הוועדה מדרג I קבעה בישיבתה השנייה נכות בשיעור 0% ואף הפנתה לפריט הליקוי המתאים לכך בתקנות. כך שלא ניתן לקבל את טענת המערער שנשמטה מהחלטתה נכות קודמת בשיעור 5% בגין ליקוי השמיעה.
בהתאם לכך, נשלח למערער מכתב, ביום 22.1.19, המציין את החלטת הוועדה וכי בידו להגיש ערר לבית הדין האזורי לעבודה על קביעה זו.
גם באישור לפי תקנה 36 מכוחו הוגשה תביעת ההחמרה הנדונה מצוין כי הוועדה הרפואית מיום 14.1.19 קבעה נכות בשיעור 0% בגין ליקוי השמיעה ו-10% בגין טנטון.
דיון והכרעה
נפסק לא אחת כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ר' בין היתר עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לבטוח לאומי, פד"ע לד 213 – 1999).
אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ר' דב"ע שם/01-X318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60). בית הדין הארצי פסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (ר' דב"ע מג/1356 - 01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).
במקרה שלפני, הוועדה האזינה לתלונות המערער ובא כוחו, שתועדו בפרוטוקול:
"עבד ברעש עד 2017, בן 62, עובד היום בחברה פרטית, מוביל ציוד קל.
ב-2009 קבעו לו 10% על טנטון והיה רשום שצריך לקבוע 5% הנכות נשמטה.
עשה בדיקות נוספות.
עפ"י חוו"ד פרופ' קרונברג".
ממצאי הוועדה תועדו בפרוטוקול, כך:
".. מצולקת במידה קלה, ללא תהליך פעיל, מגיב לקולן בצורה תקינה. אינו מרכיב מכשיר שמיעה ובכל זאת ניתן לנהל שיחה סביב 20-25 דציבל, למרות מגבלת המסכות ולא ניתן לקרוא שפתיים.
ברשותו רשיון נהיגה על רכב כבד (משאית), בבדיקת שמיעה מיום 10.12.09 ואיכילוב, מדובר בליקוי במידה זהה בכל התדרים סביב 40-35 דציבל בכל חדר דיבור".
הוועדה סיכמה את מסקנותיה, כדלקמן:
"במצב של חשיפה לרעש הירידה בשמיעה לא משפיעה במידה זהה על כל התדרים ובשתי האוזניים במידה שווה, אלא הירידה צריכה להיות בצורה הדרגתית מהתדרים הנמוכים כלפי התדרים הגבוהים, דבר שלא מופיע בבדיקה מיום 30/1/19 ולא בבדיקה מיום 10/12/19, יתרה מזאת שמיעתו הקלינית בהחלט טובה יותר מבדיקות שמיעה התנהגותיות שבוצעו, אי לכך הוועדה דוחה את הערר וקובעת שלא חלה החמרה במצבו.
(יש לציין שיותר מ-4 שנים אינו עובד ונחשף לרעש)".

עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי שמעה היא את טענות המערער ובא כוחו, התייחסה לכלל החומר הרפואי שעמד לפניה ונימקה את מסקנותיה, תוך שהסתמכה על בדיקות השמיעה שנערכו למערער. לפיכך אין לומר כי לא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה. קביעת הוועדה הינה קביעה רפואית אשר בתחום סמכותה, לא מצאתי כי בנסיבות העניין מדובר בהנמקה שאינה סבירה. הוועדה קבעה הלכה למעשה כי אין למערער החמרה במצב שמיעתו, הקשורה לחשיפה לרעש, זאת נוכח הבדיקות הרפואיות שעמדו לפניה.
אם כך נפנה לבחון האם יש לקבל את טענות המערער אשר לתיקון טעות שנפלה לטענתו בהחלטת הוועדה מיום 14.1.09.
הלכה היא, כי הגשת תביעה להחמרה אינה פותחת מחדש את קביעותיהן החלוטות של ועדות רפואיות קודמות בעניינו של המבוטח (ר' ע"ע 563/06 יורי גוסב נ' קופת חולים מאוחדת, ניתן ביום 24.9.07 בפסקה 11 וההפניות שם). לאור האמור לא שוכנעתי כי הוועדה מיום 24.5.20, היתה מוסמכת בהליך של דיון מחדש על פי תקנה 36, לשנות דרגת נכות חלוטה (ר' בר"ע (ארצי) 44570-05-14‏ ‏ המוסד לביטוח לאומי נ' אריק סקלוד, ניתן ביום 24.9.14 וההפניות שם).
אכן עיון בהחלטה מיום 14.1.09 מעלה כי לכאורה ישנו קושי בקביעת הוועדה בדבר אחוזי הנכות בגין הירידה בשמיעה, עת הוועדה בישיבה קודמת ציינה בחלק הממצאים והנימוקים כי יש למערער ירידה בשמיעה ובסיכום ומסקנות צוין כי "בגין ליקוי שמיעה נקבעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף 72(1) ב2" (ר' נספח ג' לנימוקי הערעור). אולם עוד צוין כי טרם סיכום הדיון בעניינו, מופנה המערער לבדיקת אפיון טנטון ורק לאחר תוצאות הבדיקה יערך סיכום ללא נוכחות המערער. לאחר הישיבה המסכמת, נקבע למערער 10% נכות לפי סעיף 72(4)(ד)II ו-0% נכות לפי סעיף 72(1) א-3 (ר' נספח לכתב התשובה).
ערה אני לטענת המערער כי ההסבר האפשרי היחיד לשינוי הינו מחמת שגגה, אולם אין בידי לקבלה.
אכן קיים קושי בהחלטת הוועדה משנת 2009, והיות שבשל חלוף הזמן לא נשמר פרוטוקול הוועדה המלא, לא ניתן לדעת מדוע שינתה הוועדה את החלטתה.
אולם שגגה או טעות כטענת המערער, הן לא הסיבות האפשריות היחידות לשינוי. אמנם איננו יכולים לדעת מהי הסיבה שהובילה לשינוי, עת חלף למעלה מעשור ממועד ההחלטה, אך מנגד גם לא ניתן לקבוע כי בהכרח מדובר בטעות גלויה.
משכך, גם לפסיקה אליה הפנה המערער אין בכדי להועיל. כך בפסק הדין בעניינו של שמריהו נחמד נקבע כי קביעתה של ועדה רפואית אינה מחייבת ועדה רפואית מאוחרת יותר, אם הקביעה נגועה בטעות משפטית הפוסלת אותה על פניה (ר' מה/462-01 (ארצי) ‎המוסד לביטוח לאומי‎ ‎נ' שמריהו נחמד‏, פ''ד יט(1) 229). ובפסק הדין בעניין מלכה שחר נקבע כי אף ועדה המתכנסת מכוח הליך החמרה, רשאית לפסוק בלא שהיא כבולה לקביעות קודמות, בסייגים שנקבעו בפסיקה, כך לדוגמה שקשר סיבתי שנקבע הינו חלוט. עוד צוין כי אלא שלסייג זה קיים סייג פנימי משלו לפיו הוא לא יחול מקום שהחלטת ועדה רפואית בעבר נגועה בטעות גלויה על פניה (ר' ע"ע (ארצי) 55/06‏ ‏ מלכה שחר נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, ניתן ביום 22.6.06 וההפניות שם).
כמובא לעיל, לא שוכנעתי כי הוכיח המערער כי נפלה טעות גלויה על פניה, או טעות משפטית הפוסלת את החלטת הוועדה משנת 2009.
הוועדה משנת 2009 שינתה את החלטתה אשר לקביעת אחוזי הנכות מנכות בשיעור 5% לפי סעיף 72(1) ב2 לנכות בשיעור 0% לפי סעיף72(1) א-3. כך שלא ניתן לקבל את טענת המערער כי נשמטה מהחלטתה הנכות שלכאורה נקבעה, שכן יש קביעה מפורשת לעניין זה.
והמועד לתקוף את ההחלטה היה בשנת 2009.
במעמד הדיון מיום 6.5.21, עת נשאל המערער על ידי בית הדין, מדוע השתהה בהגשת הערעור על החלטה זו משנת 2009. השיב כי בעת שביקש לקבל את הפרוטוקול, נאמר לו כי הפרוטוקול "נשרף" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון).
המערער לא ציין מתי פנה לקבלת הפרוטוקול.
לאור כל האמור, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור. הגם שיש קושי בקביעת הוועדה משנת 2009, מדובר בהחלטה חלוטה שלא נתקפה בזמן, והמקום לתקוף אותה אינו במסגרת ערעור על החלטת וועדה לערערים במסגרת הליך החמרה.
המערער לא הצביע על טעם המצדיק פתיחה של החלטה חלוטה זו, שנים לאחר שנקבעה. בעוד כי היו עוד בשנים עובר להחלטה דנן, החלטות נוספות בעניינו של המערער בשנת 2013, שם לא העלה הוא את טענתו דנן.
סוף דבר
לאור כל האמור, דין הערעור להידחות.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"א, (28 מאי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .