הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 66854-07-18

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' רחל קפר

התובעת
יעל ונדה סער
ע"י ב"כ עו"ד עופר בר לב
מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב -1972
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

השאלה המתעוררת בהליך זה היא האם הנתבע פעל כדין כאשר קבע כי תשלום קצבת נכות מעבודה תשולם לתובעת רק החל מיום 1.6.2012 ואילך, למרות שוועדה רפואית קבעה את נכותה היציבה החל מיום 30.11.09, וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק).

2. רקע עובדתי:
א. התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 30.11.09 ותאונה זו הוכרה כתאונת עבודה (להלן – התאונה).
ב. ביום 4.6.13 התובעת הגישה תביעה לנתבע, להכיר בה כנפגעת עבודה.
ג. התובעת ניהלה הליך קודם בבית הדין (בל 36980-03-14) בו ביקשה להכיר בקשר סיבתי בין התאונה ובין מחלת הסירינגומיאליה (להלן – המחלה).
ד. ביום 23.3.2017 ניתן בהליך הקודם פסק דין לפיו התביעה בבית הדין מתקבלת, לאור הודעת הנתבע לפיה "הנתבע חוזר בו מדחייתו ומקבל את תביעת התובעת לעניין הקשר הסיבתי שבין פגיעתה בעבודה מיום 30.11.2009 ולבין מחלת הסירינגומיאליה אשר הופיעה או החמירה כתוצאה מהתאונה".
ה. התובעת עמדה בפני ועדה רפואית (התכנסה בתאריכים 27.7.17 ו - 21.8.17), אשר קבעה למערערת נכות משוקללת בשיעור 45% כתוצאה מהתאונה, החל מיום התאונה (30.11.2009).
ו. הנתבע קבע כי הגמלת תשולם לתובעת בעד התקופה שמ – 1.6.2012 ואילך ולא לתקופה שקמה למועד זה, בנימוק שלפי סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי, לא משולמת גמלה בעד תקופה של למעלה מ – 12 חודשים שקדמו לחודש שבו הוגשה התביעה.

3. לטענת התובעת, החלטת הנתבע לגבי מועד תחילת תשלום הגמלה שגויה, מאחר שלקח זמן רב עד שאובחנה כסובלת מהמחלה וזמן נוסף עד שנודע לה שהמחלה קשורה לתאונה. עוד ציינה כי רק מספר חודשים לאחר התאונה, בחודש מרץ 2010 לערך, החלה לסבול מכאבים שהלכו והתגברו, היא הופנתה לרופאים שונים ורק בבדיקת MRI שנערכה לה בחודש מרץ 2011 הודגמה המחלה. כלומר כשנה ו – 4 חודשים לאחר התאונה. כן ציינה כי רק כשנה לאחר ביצוע בדיקת MRI נודע לה קיומו של קשר סיבתי בין המחלה ובין התאונה. התובעת הוסיפה וטענה כי מדובר במחלה נדירה יחסית ואף קשה לאבחון. בנסיבות אלה, התובעת לא יכלה להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר מזה שהגישה ומשום כך יש לקבל את תביעתה. כן נטען שיש לפעול לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) ולקבוע שמדובר בהתיישנות שלא מדעת.

4. לטענת הנתבע, החוק הוא המסדיר את היחסים בין המוסד ובין המבוטחים ועל פיו נקבע משך התשלום הרטרואקטיבי, כך שלא ניתן לאשר תשלומים בניגוד לדין. הנתבע הצביע על כך שהתובעת פנתה לראשונה לטיפול רפואי עוד במרץ 2010 ועל פי עדותה בבית הדין, במשך השנים 2010 - 2011 ידעה שמחלתה נגרמה עקב תאונה הדרכים.

במישור המשפטי נטען כי על פי ההלכה הפסוקה, ההוראות בנושא זכאות לתשלום אינן מתחום הפרוצדורה, אלא הוראות מהותיות המגבילות את הזכות לתשלום. על כן הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות במצב זה.

עוד נטען שקביעת הוועדה רפואית לגבי מועד תחילת הנכות אינה מחייבת את הנתבע בתשלום ממועד זה, כיוון שמטרת תשלום הקצבה היא קיום שוטף.

דיון והכרעה
5. הסוגיה העומדת להכרעה בתובענה זו מוסדרת בהוראת סעיף 296 לחוק המורה כך (בסעיפים הרלוונטיים לענייננו, ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"(א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
(ב) (1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים."

6. התובעת סומכת את טיעונה על הנפסק בעב"ל (ארצי) 62405-02-16 כהן – המוסד לביטוח לאומי, 6.9.18 (להלן – עניין כהן).

יובהר כבר בשלב זה של הדיון, כי הנסיבות שנדונו בעניין כהן אינן זהות לעניינה של התובעת, וזאת מאחר שהמבוטח שם נפגע בפגיעה שהוכרה על פי תורת המיקרוטראומה, בעוד שהתובעת נפגעה בתאונה, שמטבעה מוגדרת בזמן ובמקום.

7. על פי עדות התובעת, היא החלה לחוש בכאבים מספר חודשים לאחר התאונה, בסביבות מרץ 2010 (סעיף 5 לתצהיר). התובעת מסרה בחקירתה הנגדית תשובות עמומות לגבי המועדים בהם פנתה לטיפול רפואי או לבירור רפואי וכן המועדים בהם עברה בדיקות רפואיות שונות. גם ללא ציון המועדים, הרי שהתובעת אישרה כי לפחות במשך שנה סבלה מכאבים ו"רצתי מרופא לרופא". כלומר, גם אם התובעת לא היתה ערה לאבחון המדויק של המצב הרפואי ממנו היא סובלת, ברי שהיתה ערה למחושים ומכאובים בעקבות התאונה.

עוד עולה מתשובות התובעת כי ניהלה הליך נזיקי בעקבות התאונה הנ"ל (עמוד 5 החל משורה 16). כלומר, אין מדובר במצב בו כלל לא היתה מודעת לאפשרות של קיומו של נזק כתוצאה מהתאונה.

8. ב"כ התובעת הפנה לתיעוד הרפואי שהוגש בתיק המקביל (עמוד 4 שורה 28, סעיף 7 לסיכומי התובעת).
מעיון בתיק, שם הוגש תיקה הרפואי של התובעת בקופ"ח, עולה כי עוד ביום 17.4.11 נרשם כי "תמונה מתאימה למיאלומלציה + סירינגומה". רישום זה סותר את טענת התובעת כאילו רק בחוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, מיום 2.7.12 נקבעו לראשונה האבחנה של המחלה והקשר הסיבתי לתאונה.

רישום נוסף התומך בכך שעוד קודם לחוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, התובעת עצמה קשרה בין ליקוייה הרפואיים ובין התאונה, נמצא ברישום יעוץ נוירולוגי מיום 6.11.11, שם נרשם במסגרת סעיף "תלונות", כך: "ב 2009 החולה עברה ת ד עם חבלה מאחורה כנריא עם WHIPLASH..." (הטעויות במקור – ד.ו.).

ור' רישום נוסף מיום 14.12.11 – " SHE REPORTS TODAY THAT SHE FORGOT THAT SHE WAS IN A CHAIN MOTOR ACCIDENT IN 10.2009...".

ר' גם בתשובת מרפאות חוץ בי"ח מאיר מיום 2.1.12 ומיום 14.3.12, שם מוזכרת תאונת הדרכים. ר' גם ברישום מיום 12.3.12 (ד"ר נוביצקי, אורתופד), שם נרשם במפורש: "מקשרת כאבים עם ת.ד. 2009".

לאור רישומים אלה, אין מקום לקבל את הטענה לפיה רק עם קביעת הקשר הסיבתי בין המחלה ובין התאונה, בחוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, עמדה התובעת על הקשר הסיבתי בין המחלה ובין התאונה, יכלה לכלכל את צעדיה ולהגיש את התביעה לנתבע.

גם אם ניתן היה לקבל את הטיעון לפיו החשד למחלה התעורר רק במרץ 2011, אין בכך הסבר מדוע התביעה לנתבע הוגשה למעלה משנתיים לאחר מכן, ביוני 2013.

9. במישור המשפטי, התובעת סומכת את טיעונה על הנפסק בעניין כהן. באותו פסק דין בית הדין הארצי עמד על הרציונאל שבבסיס סעיף 296 ופסק כך:

"סעיף 296 המגביל את הזכאות למפרע מבטא עקרון מקובל בתחום החקיקה הסוציאלית, אשר המחוקק בחר לעגנו – באדרת זו או אחרת – מתוך תפיסה כי הגמלאות נועדו בראש ובראשונה ליתן מענה למצוקות ההווה, ולא לביטוייה של המצוקה בעבר, וכן כחלק מאיזון כולל נוכח הרחבת הגישה לזכות הסוציאלית במימדי זכאות נוספים, ובענייננו פתיחת פתח להגשת תביעה חרף חלוף הזמן וללא סיוגה בטענת התיישנות. "

(ר' גם הנפסק בעב"ל (ארצי) 14541-10-13 אורזל - המוסד לביטוח לאומי, 9.2.16).

דברים אלה מתיישבים עם פסיקה נוספת, לפיה גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף. האפשרות לצוברן עד לעת שיחפוץ התובע להגיש תביעה לגביהן נוגדת את תכלית תשלומן ולפיכך נקבע בחוק מועד להגשת תביעה לגמלת כסף מהמוסד. מסיבה זו גם נקבעו בתקנות, מכוח החוק, מועדים להגשת תובענות וערעורים לבית הדין לעבודה (עב"ל (ארצי) 27/03 המוסד לביטוח לאומי – חזן , (2.6.04); דב"ע נז/ 0-150 מוזס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102 (1999); עב"ל (ארצי 655/07 רוסו – המוסד לביטוח לאומי, (7.2.10); בג"צ 4913/18 לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, 19.4.2000).

10. בשאלת היחס שבין חוק ההתיישנות ובין חוק הביטוח הלאומי, לא נקבעו מסמרות בעניין כהן (סעיפים 25 - 31 לפסק הדין שם).

מכל מקום ובהתייחס לעובדות בעניינה של התובעת, מקום בו התלונות והליקויים הרפואיים החלו עוד במרץ 2010 ולכל המאוחר שנה לאחר מכן, במרץ 2011, הרי שאין זה המקרה שבו יש לקבוע כי מדובר ב"התיישנות שלא מדעת", כפי שביקשה התובעת.

ראוי להזכיר בהקשר זה, כי בעניין כהן, נקבע כי -
"הפסיקה הכירה בכך שאבחון רפואי שגוי אינו מילת קסם המאתחלת באופן אוטומטי את מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק."

דברים אלה נכונים גם למקרה של אבחון רפואי מאוחר (ככל שהיה – ר' הרישום מיום 17.4.11 שהוזכר לעיל).

זאת ובנוסף – מאחר שהכלל שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא בבחינת חריג, נקבע בפסיקה כי די ב"קצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי" (ע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא - ליפל, פ"ד סד (2) 82 (2010) ור' גם בעניין כהן, סעיף 34 לפסק הדין וכן הנפסק בעב"ל (ארצי) 57336-09-11 שקד – המוסד לביטוח לאומי, 25.2.15). כפי שתואר לעיל, היה בידי התובעת "קצה חוט" שיקשור בין התאונה ובין ליקוייה הרפואיים, חודשים רבים עוד קודם שקיבלה לידיה את חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין.

11. התובעת הזכירה בסיכומיה גם את הנפסק בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו – המוסד לביטוח לאומי, 24.8.18, אלא שהסוגיה שנדונה שם אינה דומה לסוגיה כאן. זאת מאחר שכאן התביעה לא נדחתה לגופה (היינו לא נדונה כלל) בשל התיישנות, אלא שהנתבע קבע כי תשלום הגמלה לה התובעת זכאית, יבוצע רק לתקופה המתחילה שנה לפני שהגישה את התביעה.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי על פי הפסיקה,

"יש לאבחן בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה.
הזכאות לגמלה משמעה - שהתובע עונה על תנאי הדין המזכים בגמלה. הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא מותנית בתנאים נוספים, כגון: זכאות לכפל קצבה על פי סעיף 320(ג) לחוק; תשלום דמי ביטוח על פי סעיף 366 לחוק; מועד הגשת התביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק וכו'."

(עב"ל (ארצי) 96/03 פריג' - המוסד לביטוח לאומי, 31.12.03 ור' גם בעב"ל (ארצי) 628/08 יערי - המוסד לביטוח לאומי, 15.4.10).

12. סוף דבר – התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' אב תש"פ, (22 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

רחל קפר,
נציגת ציבור (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת