הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 6459-10-18

לפני:

כב' הנשיאה הדס יהלום

התובע
עוזי חבשי
ע"י ב"כ עו"ד אסף יטיב
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד לירון דגון

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעה בכפות ידיים ובמרפקים, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק.

2. הנתבע העלה בכתב ההגנה טענת התיישנות, מן הטעם שמכתב הדחיה הינו מיום 28/8/17 ואילו התביעה הוגשה ביום 3/10/18.

3. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

4. התיישנות
התובע הגיש תצהיר בעניין ההתיישנות. כך נאמר בתצהיר:
"ביום 28.8.17 נדחתה תביעתי למחלת מקצוע CTS ע"י המוסד לבטוח לאומי.
למיטב זכרוני מכתב הדחייה מטעם המוסד לבטוח לאומי הגיע לידי בחודש נובמבר 2017.
בהמשך הוסבר לי כי עליי להגיש תביעה בבית הדין לעבודה.
ביום 24.11.17 פניתי לעוה"ד אסף יטיב.
ביום 31.12.17 פנה עוה"ד למוסד לבטוח לאומי בבקשה לעיון חוזר, עד ליום זה לא התקבלה תשובה מן המוסד לבטוח לאומי.
במקביל פנה עוה"ד בבקשה לקבלת "נימוקי רופא" למען הגשת תביעה עניינית.
עד ליום זה לא התקבלו מסמכי "נימוקי רופא לדחייה" בשל כך הוגשה התביעה ביום 30.10.18".

5. בישיבת 10/11/19 נחקר התובע על תצהירו.
התובע טען שהיו בעיות בדואר בתקופה של 2017, וכי הוא פנה לחברת אורפז למימוש
זכויות רפואיות אשר דחו אותו, עד שנאלץ לפנות לעורך דין.
התובע נשאל האם קיבל דברי דאר בשנת 2017 והשיב:
"קיבלנו פה ושם אבל כל דבר היה באיחור, ודברי דאר אבדו".
עוד אישר כי היו מכתבים של המוסד לבטוח לאומי שכן קיבל, וכן אישר שכתובתו היא רש"י 7 קריית אונו.
התובע הופנה למכתבים נוספים שנשלחו אליו בשנת 2017 מאת המוסד לבטוח לאומי, ואישר שקיבל אותם. על אחד המכתבים, שבו התובע נדרש להמציא תשובות, התובע ענה.
במהלך העדות טען התובע, לראשונה, שקיבל את מכתב הדחיה דרך חברת אורפז, שאליה פנה. טענה זו לא עלתה בתצהיר אלא לראשונה בעדות ולתובע לא היה הסבר לכך.
עוד העיד התובע:
"ש. מהמועד שהגשת את התביעה ולקבל את המגיע לך לפי החוק, ועד המועד שבו אתה טוען שמגיע לך מכתב הדחייה 11/17 זה יותר משנה וחצי. איך יכול להיות שבמשך שנה וחצי אתה לא מקבל תשובה מהמוסד ולא מקבל שום הודעה ואתה לא הולך ומברר מה קורה עם התביעה שלך?
ת :בשביל פניתי לחברות האלה ולעורך הדין. אני לא יודע לתת את התשובות".

6. לאחר ששמענו את עדות התובע ועיינתי בחומר שבתיק, אנ ו קובעים שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.
להלן יפורטו הנימוקים.

7. בתקנות הבטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל – 1969 נקבע כי המועד להגשת תביעה לבית הדין לעבודה, הוא 12 חודשים מיום מסירת ההודעה על דחיית התביעה.
בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה, דבר דואר שנשלח על ידי הנתבע בדאר רגיל, חזקה שהגיע לתעודתו. על התובע מוטל הנטל להוכיח את ההיפך. (עב"ל (ארצי) 41882-03-14 דרור נ' המל"ל).
בתצהיר התובע נטען שלא קיבל את ההודעה על דחיית התביעה.
בעדותו טען לראשונה, שקיבל את ההודעה מחברת אורפז, אף שהחלטת הדחייה נשלחה לכתובתו של התובע.

8. נטל הראיה להוכיח שמכתב הדחיה לא התקבל, מונח על כתפי התובע.
לאחר שעיינו בחומר הראיות ושמענו את עדות התובע, ולאור האמור לעיל, אנו קובע ים כי הנטל לא הורם.
תביעת התובע התיישנה. נציין בנוסף כי התובע לא הצביע על נימוק המצדיק הארכת המועד להגשת תביעה.

מיקרוטראומה
9. למעלה מהדרוש, נדון בתביעה לגופה.

10. התובע פירט את עבודתו בתקופות שונות.

תקופה ראשונה – 1986 עד שנת 2000, שבה עבד במוסך כמכונאי רכב במוסך עוזי וולבו בע"מ.
לדבריו, בתקופה זו עבד עם כלים רוטטים – פטישי אויר, מברגות, מפתחות, פטישים, משחזות, דיסקים. התובע תאר את הפעולות שעשה במהלך יום עבודה:
"כחלק מעבודתי היה עלי לפרק ולהרכיב מנועים בעזרת מברגות ופטישים ומשפץ בעזרת דיסקים ומשחזות.

פירוק גירי רכב (תיבת הילוכים), שיפוצם והרכבתם בחזרה לרכב. פעולה זו מצריכה ממני עבודה רצופה בעזרת פטישי אוויר, וראצר אוויר, מברגות, פטישים עד 3 ק"ג בעזרת משחזות ודיסקים. החלפת בלמים, היה עלי לפרק את גלגלי הרכב בעזרת פטישי אוויר ולאחר מכן להחליף את הבלמים הקיימים בעזרת מברגות ומפתחות, עבודה פיזית מאוד בעזרת הידיים ותנועות אשר חוזרות על עצמן באופן קבוע.

חלק מעבודתי מצריכה פירוק של חלקי פנים של הרכב כגון רדיאטורים, ספרן אחורי, משולשי פרונט, ראש מנוע, שמשאבות מים, מושבות מנוע – פירוק חלקים אלו נעשו בעזרת מברגות, מפתחות, פטישי אוויר, פטישים, ראצרים, אזמל וכלי עבודה אשר מצריכים מאמץ פיזי בעזרת הידיים ורובם אף חשמלי ורוטט תוך כדי פעולת ההרכבה ו/או הפירוק.

רוב המוחלט של עבודתי כלל עבודה פיזית בעזרת ידיי עם כלים שרובם הינם כלי אוויר רוטטים בזמן העבודה".

בתקופה זו היו לתובע שניים עד שלושה עובדים ולכן, מטבע הדברים, ביצע גם עבודה ניהולית .

11. בתקופה השניה בשנים 2000 עד 2008 עסק בפירוק חלפים משומשים.
לדבריו, עבודה זו הצריכה פירוק מנועים בחו"ל וייבוא שלהם לישראל.
בתצהיר אמר:
"כחלק מעבודתי טסתי לחו"ל וכ-7-10 ימי עבודה אשר בהם פרקתי חלקי רכב במגרשי מכוניות במשך כל יום העבודה אשר נמשך לערך 8 שעות עבודה. עבודה פיזית כפי שתוארה לעיל.
לאחר מכן היה עליי לשפץ, לתקן ולהרכיב את החלפים אשר ייבאתי מחו"ל, עבודה אשר מצריכה מאמץ פיזי קבוע בעזרת כלי עבודה כפי שצויינו לעיל ...".

לדבריו, בשנים 2008 עד 2014 עסק באותו תחום, אך עם מוצרים חדשים.

התובע העיד כי בתקופה זו היה מביא מנועים וחלקים משומשים מחו"ל ולדבריו:
"... אם היו בעיות הייתי מפרק אותם, משפץ אותם ומידי פעם מכניס מנועים לקליינטים..."

12. בתקופה השלישית משנת 2014 עד 2018 היה לתובע מוסך שבו העסיק עובד אחד.
המוסך טיפל בכל סוגי כלי הרכב, ועסק בפחחות בלבד. התובע אישר כי כל תאונה שונה מרעותה וכי סוג התיקון משתנה לפי סוג התאונה. כן העיד שמשך זמן בתיקון משתנה לפי סוג התאונה.

לדבריו:
"אם צריך ליישר את הפח, אני דופק, משחיז, מיישר, שם חומר ושולח לצבע ... יש גם פטישי אוויר שאנו עובדים איתם, שצריך לסגור. הרוב זה פטישים ומכונות שמיישרות. פטיש מכני וגם פטיש אוויר".

וכן תיאר:
"למתוח, לסגור, המון כלי אוויר בידיים, פטישי אויר, משחזות, הכל ברטט גם צריך להרים פיזית, יש דלתות ...".

התובע העיד שטיפל בתיקונים קטנים, בפגיעות בשסי, וכן אישר שהיו ימים שכלל לא היתה לו עבודה.

13. סיכום הראיות מעלה כי בכל אחד מסוגי העבודות שביצע התובע, עבד בעבודות רבות ומגוונות.
בתקופה 1986 עד 2000, עסק במכונאות רכב, ועבד בעבודות רבות, שונות ומגוונות. כמו כן ניהל מוסך וביצע עבודות ניהול.
בתקופה 2000 עד 2008 עסק ביבוא ובמסחר, נסע לחו"ל, רכש חלקי רכב משומשים, פירק מכולות. אף כאן מדובר בעבודות מגוונות ולא בעבודה החוזרת על עצמה.
כך גם בנוגע לתקופה 2014 עד 2018, שאז עסק בפחחות רכב ותיקן מכוניות לאחר תאונה, בסוגי תיקונים שונים, פעולות שונות ומגוונות.

אין מחלוקת שהתובע עבד בעבודה פיזית מאומצת. ואולם, על מנת שיתקיימו התנאים להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה, על התובע להוכיח קיומן של פעולות החוזרות על עצמן, במתכונת זהה או דומה במהותה. מהראיות עולה שהתובע ביצע סוגים שונים ורבים של פעולות, בכל אחת מהתקופות שתיאר בתצהיר ובעדות.

ראו לעניין זה עב"ל (ארצי) 4208-10-16 קרוטמן נ' המל"ל (מיום 24/1/18):

"... אין ספק, כי המערער עבד עבודה פיזית קשה, ויתכן כי העבודה תרמה לליקוי בגבו. אולם, במצב החקיקתי נכון להיום, אין די בכך שאדם ביצע עבודה פיזית קשה על מנת שתיבחן שאלת הקשר הסיבתי בין עבודתו לבין מצבו הרפואי, אלא נדרש שתתקיים תשתית עובדתית למיקרוטראומה [עב"ל (ארצי) 17346-05-11 אשרף אבו אלהיג'א – המוסד לביטוח לאומי (31.1.2012)]. ויפים לעניין זה דבריו של בית דין זה בעניין מורדוב [עב"ל (ארצי) 342/06 שלמה מורדוב – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2008)], עת התייחס לעניינו של מבוטח שעבודתו הייתה כרוכה בהרמה והורדה של ארגזים, אולם בין פעולה אחת לשנייה ביצע פעולות נוספות, כך שעבודתו לא כללה ביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית דומה במהותה –

"משאלה הן העובדות, אין לומר כי עבודת המערער חייבה ביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית זהה או דומה במהותה אחת לרעותה במהלך יום עבודתו...
אילו היה נפסק אחרת, משמעות אותה פסיקה היתה... באשר כל אדם עובד (העובד עבודה פיזית - הערה שלי י.פ)... יטען שיש מקום למינוי מומחה רפואי שידון בשאלת הקשר הסיבתי בין העבודה לליקוי...."

וכן ראו עב"ל (ארצי) 56129-06-17 כלסי נ' המל"ל (מיום 16/2/18) ופסקי דין רבים נוספים.

14. סוף דבר
לאור האמור, התביעה נדחית, הן מחמת התיישנות והן לגוף התביעה.
לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, 17/4/20 , בהעדר הצדדים.

ק/רונית/