הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 62967-03-19

09 פברואר 2020

לפני:

כב' השופט תומר סילורה
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי נגר
נציג ציבור (מעסיקים) מר אברהם גלאי

התובע
דניאל דאבוש
ע"י ב"כ: עו"ד גבריאל זרוק
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אירית רייכנברג

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובע על החלטת הנתבע לדחות את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בין התאריכים 15.7.2018 ועד 24.9.2018.

2. בתאריך 29.1.2019 נשלחה לתובע הודעה מטעם הנתבע, בזו הלשון:

"בהמשך לטיפול בתביעתך בגין התאונה שארעה לך ב 23.6.2018 אנו מביאים לידיעתך כי אישרנו המשך תשלום דמי פגיעה לתקופה 10.7.2018 – 14.7.2018.

את בקשתך לתשלום דמי פגיעה לתקופה 15.7.2018 – 22.9.2018 אנו נאלצים לדחות בהסתמך על הוראות 92(א) לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוק הבא:

אחד התנאים המזכים בתשלום דמי פגיעה כנדרש על פי סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי הוא, קיום קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק הרפואי.

מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים שבידנו ולאחר התייעצות רפואית, עולה כי לא פנית בתקופה האמורה לקבלת טיפול רפואי בגין הנזק הרפואי באצבע 2 כף יד שמאל ולפיכך לא קיים קשר סיבתי בין תקופת אי הכושר שניתנה לך לנזק לו אתה טוען.

את בקשתך לתשלום דמי פגיעה לתקופה 23.9.2018 – 24.9.2018 אנו נאלצים לדחות על פי הוראות סעיף 92 (ב) לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוק הבא:

מכוח האמור בסעיף 92 (ב) לחוק הביטוח הלאומי ניתן לשלם דמי פגיעה בעבור תקופת אי כושר שלא תעלה על 13 שבועות ממחרת יום הפגיעה (סה"כ 91 ימים).

מכיוון שתקופת 13 השבועות האמורה לעיל נסתיימה לגביך בתאריך 22.9.2018 ותעודות אי הכושר שהגשת ניתנו לתקופה שלאחר מועד זה, אינך זכאי לתשלום דמי פגיעה בעברו ימים אלה

3. לאור דחיית תביעתו הגיש התובע לבית הדין ביום 27.3.2019 תביעה על החלטת הנתבע כאמור.

4. ביום 30.5.2019 הוגשה הודעה מטעם הנתבע על הסכמתו למינוי מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי מיום 23.6.2018 לבין תקופת אי הכושר הנוספת אשר לא אושרה.

5. לפיכך, מינה בית הדין ביום 5.8.2019 מומחה יועץ רפואי (להלן: " המומחה") בתחום האורתופדי לבדיקת הקשר הסיבתי בין הארוע התאונתי מיום 23.6.2018 לבין תקופת אי הכושר הנוספת אשר לא אושרה, לפי העובדות הבאות:

5.1 התובע נפגע בתאונה ביום 23.6.2018
5.2 הפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה. האיבר שנפגע – אצבע בכף יד שמאל.
5.3 הנתבע הכיר בתקופת זכאות לדמי פגיעה מיום 10.7.2018 עד 14.7.2018.
5.4 הנתבע לא הכיר בתקופה 15.7.2018 עד 24.9.2018.

6. בהתאם לאמור, מונה ד"ר דוד אנג'ל כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והתבקש להשיב על השאלה, כדלקמן:

המומחה יתבקש לחוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע התאונתי מיום 23.6.2018 לבין תקופת אי הכושר הנוספת אשר לא אושרה מיום 15.7.2018 עד 24.9.2018 והאם קיים ממצא קיליני המצדיק תקופת אי כושר זו?

7. בחוות דעתו מיום 20.8.2019 השיב ד"ר אנג'ל לשאלת בית הדין כדלקמן:

"המידע העולה מהרישומים בתיק הרפואי הוא שלתובע נגרם חתך באצבע. בוצע ניתוח של קיצור הגליל המרוחק וסגירת החתך.

בתאריך 9.7.18 רושם אורתופד כי יש סגירה טובה של הפצע אולם יש עדיין הפרשה ורגישות. אין לאחר תאריך זה רישום שמציין ממצאי בדיקה.

רופאה אחרת (כנראה רופאת משפחה) ראתה אותו בתאריך 25.7.18. היא מציינת כי הוא מתלונן על כאבים חזקים ולא יכול לעבוד. היא לא מציינת שום ממצא בבדיקה וספק אם היא בדקה אותו בכלל. היא רושמת תעודת מחלה לחודשיים קדימה (עד 24.9.18). אין רישומים בתאריך זה ובמשך החודשיים עד 24.9.18 שמציינים ממצאי בדיקה או סיבה לצורך בתקופת אי הכושר הזו.

איני חושב שיש הצדקה לכל תקופת אי הכושר שרשמה הרופאה בתאריך 25.7.18

עם זאת, מאחר שבתאריך 9.7.18 מציין האורתופד רגישות והפרשה, אזי סביר שגם 6 ימים אחר כך (ב 15.7.18) עדיין לא יכל התובע לחזור לעבודה.

אני ממליץ להכיר באי הכושר מתאריך 24.6.18 עד 31.7.18.

אין ע"פ הרישומים הצדקה לתקופת אי הכושר שניתנה לאחר 31.7.18"

8. ביום 1.9.2019 הגיש התובע בקשה למשלוח שאלות הבהרה למומחה ובהתאם להחלטה מיום 16.9.2019 אושרו השאלות, כדלקמן:
8.1 כבודו המליץ להכיר בתקופת אי כושר עד ליום 31.7.18, אולם לא מקבל את קביעת הרופאה שנתנה לתובע את ימי אי הכושר.
התובע נפגע קשות באמצע "המורה" בידו השמאלית שהיא גם ידו הדומיננטית.
האצבע המורה היא בדרך כלל האצבע הרגישה והמיומנת ביותר בכף היד ומשמשת בעיקר כאשר יש צורך בעבודות מוטוריות עדינות.
התובע עובד עבודה פיסית הכוללת בין היתר תיקון מכונות תעשיתיות לחיתוך סלטים.
האם לדעת כבודו, מסוגל היה לשוב לעבודה כחודש לאחר התאונה בנתונים שהוצגו לעיל?
8.2 מצ"ב החלטת ועדה רפואית שבדקה את התובע וקבעה כדלקמן: "מצב לאחר אמפוטציה קצה הגליל המרוחק, רגישות מקומית, מציג הגבלה אקטיבית באגרוף ללא הגבלה פסיבית בתנועות MCP Pip2 הגבלה קלה בתנועות DIP רגישות בקצה האצבע".
כמו כן, קבעה הוועדה נכות זמנית של 20% בין 15.7.18 לבין 31.10.18 וכן נכות בשיעור 10% בין 1.11.18 ובין 30.6.19.
האם לא סביר שעפ"י ממצאי הוועדה הרפואית שבדקה את התובע ולנוכח אופי פציעתו ועבודתו הרי שיכול וצדקה הרופאה שנתנה לתובע אישור אי כושר עד ליום 24.9.18?
9. בחוות דעתו המשלימה מיום 2.10.2019 השיב ד"ר אנג'ל לשאלת בית הדין כדלקמן:

"א. הפגיעה שקרתה כאן אינה מינימאלית, אולם בפירוש לא הייתי מגדיר אותה כפגיעה קשה. יש כמובן מקרים שגם אחרי פגיעה כזו יש ליקויים ותלונות שלא מאפשרים עבודה במשך תקופה ארוכה, אולם אז צפוי הדבר להשתקף ברישומים בתיק הרפואי.

אני כמובן יכול לענות על שאלת בית הדין ע"פ הכרת סוג הפגיעה שהיתה וע"פ הרישומים בתקופה הנידונה שמתארים תלונות וממצאי בדיקה.

רופאת המשפחה בתאריך 25.7.18 רשמה לו חופש מחלה למשך חודשיים קדימה רק על סמך זה שהתובע אמר לה שיש לו כאבים חזקים ואינו יכול לעבוד. היא לא בדקה אותו כלל, לא הפנתה אותו לרופא שזה תחום עיסוקו והחליטה שלדעתה הוא לא יוכל לעבוד במשך עוד חודשיים מלאים.

במשך החודשיים האלה אין שום רישום שמציג תלונות או ממצאי בדיקה שיצריכו את תקופת אי הכושר.

בנתונים אלה דעתי כי תקופת אי כושר במשך 5.5 שבועות מהפגיעה אינה מתאימה לפגיעה שהייתה.

ב. רישום הוועעדה אינו משנה את תשובתי. לו חשבו בוועדה שמר דאבוש לא יכול לעבוד היו יכולים לקבוע 100% זמני לפי תקנה 18 שמאפשרת קביעה כזו גם כשאדם לא יכול לעבוד והנכות הזמנית נמוכה יותר. המילים "מציג הגבלה אקטיבית באגרוף" מצביעות בדרך כלל על מצב בו הבודק מתרשם שהתובע מנסה להציג תמונה חמורה מהתמנוה האמיתית"

10. הצדדים הגישו סיכומים בתיק.
טענות הצדדים

11. בסיכומיו טען התובע כי לא ברור כיצד קבע המומחה את קביעותיו ועל מה התבסס כאשר קבע בחוות דעתו כי לתובע מגיע תקופת אי כושר עד ליום 31.7.2018 (מבלי לראות את התובע ולבדוק אותו) וזאת שעה שוועדה רפואית שבדקה את התובע קבעה לו, בין היתר, נכות זמנית בשיעור 20% בין 15.7.18 – 31.10.1 8 ולאחר מכן נכות בשיעור 10% בין 1.11.18 עד 30.6.19 ונכות צמיתה בשיעור 5% החל מיום 1.7.19.

12. לטענת התובע, המומחה לא נתן דעתו למקצועו של התובע (עבודה פיזית הכוללת שימוש באמצע "המורה" ובידו הדומיננטית) ובחר להסיק מסקנות כי רופאת המשפחה רשמה לו חופש מחלה רק על סמך זה שהתובע אמר שיש לו כאבים חזקים ואינו יכול לעבוד. המומחה אף קבע כי הרופאה לא בדקה את התובע.

13. לסיום מציין התובע כי הוא מודע להלכה לפיה לא בנקל יפסול בית הדין חוות דעת של מומחה רפואי, אולם במקרה דנן התעוררו ספקות רבות אשר יכולות להצביע על פגיעה של ממש ביכולתו של בית הדין להעריך את נזקו של התובע ו מקרה זה נופל לגדר אותם מקרים חריגים שבהם יש לפסול את חוות הדעת ולקבל את מסקנות הרופאה שנתנה לתובע את אי הכושר. עצם העובדה כי ד"ר אנג'ל לא נתן הסבר מספק לסוג הפגימה ולאופי עבודתו של התובע, ואף אמר כי יש מקרים בהם מסוג הפגיעה בה נפגע התובע שלא מאפשרים עבודה במשך תקופה ארוכה, ופסל את קביעתה של הרופאה בשל העובדה שלא רשמה נימוקים להחלטתה לתת לתובע ימי כושר – צריכה להביא לפסילת חוות דעתו.

14. בסיכומיו טוען הנתבע כי לא זו בלבד שלעמדת המומחה יש לקבוע תקופת אי כושר עד ליום 31.7.18, אלא סבור הוא כי אין בסיס לקביעה בתעודות אי הכושר שהציג התובע. בתעודות לא היו ממצאים רפואיים המצדיקים הקביעה וכי התובע כלל לא נבדק עת קיבל את ת עודות ההמשך. עוד טוען הנתבע כי שגה המומחה בקביעה כי יש לאשר תקופת אי כושר עד ליום 31.7.18 בה בעת שאין בידיו ממצאים רפואיים ממשיים.
15. הנתבע טוען, אם כן, כי יש במקרה דנן הצדקה עובדתית ומשפטית לסטות מחוות הדעת של המומחה ולאמץ את עמדת המוסד.

דיון והכרעה

16. הלכה פסוקה היא כי:

"אין המומחה - היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליהם בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים" (דב"ע לו/8/0 סימון דוידוביץ –המוסד לביטוח לאומי, פד"כ 374).

17. מעיון בחוות דעתו הראשונה של המומחה (מיום 20.8.2019) עולה כי המומחה סבור שאין הצדקה לכל תקופת אי הכושר שרשמה הרופאה בתאריך 25.7.18 וכי המומחה ממליץ להכיר באי הכושר מתאריך 24.6.18 עד 31.7.18.

18. על עמדתו זו חזר המומחה גם במענה לשאלות ההבהרה שנשאל (חוות הדעת מיום 2.10.2019) , כאשר המומחה מבהיר "במשך החודשיים האלה אין שום רישום שמציג תלונות או ממצאי בדיקה שיצריכו את תקופת אי הכושר. בנתונים אלה דעתי כי תקופת אי כושר במשך 5.5 שבועות מהפגיעה אינה מתאימה לפגיעה שהייתה".

19. קביעותיו הרפואיות של המומחה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של מומחה – יועץ רפואי מטעם בית הדין. הפסיקה קבעה כי הגם שבית הדין אינו כבול לה, סטייה מחוות דעתו של המומחה הרפואי תיעשה במקרים בהם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן [ולעניין זה ראה ס' אדלר, "מומחים יועצים-רפואיים בבתי דין לעבודה, "המשפט", כרך ב' 199, 1994; דב"ע נו/0-244 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק פרבר, [פורסם בנבו] מיום 26.2.1997; ר' דב"ע לו-0/8 סימיון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374; דב"ע נא/191-0 המוסד לביטוח לאומי - יוסף נחתום, פד"ע כ"ד, 89; דב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)].

20. על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק [עב"ל 110/98 זאב מנדל – המוסד לביטוח לאומי (22.8.09); עב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ' המוסד לביטוח לאומי (18.5.03)].

21. בעב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי (6.6.05) (להלן: "עניין ביקל") נפסק:

"לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.
מטעמים מובנים, במחלוקת בין מומחה מטעם אחד הצדדים למומחה מטעם בית הדין יעדיף בית הדין את המומחה מטעמו על פני מומחה מטעם הצדדים.
אפשר שבשאלה מסויימת יהיו לרופאים דעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין..."

ועיין גם בעב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי – מרדכי בוארון (15.5.2007) שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

"בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין (ראה לעניין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המל"ל (לא פורסם), וכן עב"ל 341/96 מליחי נ' המל"ל, פד"ע לד' 377)"

22. בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לסטות ממסקנות חוות הדעת של המומחה שהוגשה בתיק. המומחה התייחס לשאלות שהופ נו אליו, ענה בפירוט ובענייניות.

23. באשר לטענות התובע על כך שועדה רפואית שבדקה את התובע קבעה לו, בין היתר, נכות זמנית בשיעור 20% בין 15.7.18 – 31.10.18 ולאחר מכן נכות בשיעור 10% בין 1.11.18 עד 30.6.19 ונכות צמיתה בשיעור 5% החל מיום 1.7.19 – אזי המומחה נשאל על כך במסגרת שאלות ההבהרה שנשלחו אליו והוא השיב, כאמור, כי קביעת הועדה אינה משנה את תשובתו וכי אם הוועדה חשבה שהתובע לא יכול לעבוד היו יכולים לקבוע לו 100% נכות זמנית. באשר לטענות התובע על כך שהמומחה הרפואי לא בדק אותו נשיב, כי כמקובל, תשובות המומחים ני תנות מעיון במסמכים רפואיים ולא על סמך בדיקה קלינית.
סוף דבר:
24. התביעה מתקבלת בחלקה .

25. אנו קובעים כי על הנתבע להכיר בתקופת באי הכושר מתאריך 24.6.18 עד 31.7.18

26. הנתבע ישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

זכות ערעור כחוק לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, (09 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר מרדכי נגר

תומר סילורה, שופט

נציג ציבור מעסיקים
מר אברהם גלאי