הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 60082-10-20

14 מרץ 2021

לפני:

כב' השופטת קארין ליבר-לוין

המערער
יעקב מרכוס
ע"י ב"כ: עו"ד עדי אברהמוב-גבור
ע"פ מינוי מהלשכה לסיוע משפטי
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי

פסק דין

המערער, יליד 1965 מערער על החלטת וועדה לעררים (אי כושר) מיום 23.8.20 אשר הותירה על כנה את החלטת הדרג הראשון לפיה המערער איבד אך 65% מכושרו להשתכר (להלן – הוועדה).

וועדה לעררים קבעה למערער ביום 22.12.2019, דרגת אי כושר בשיעור 65%. יצוין כי למערער נכות רפואית בשיעור 65%.

המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין בהליך ב"ל 39198-01-20. בעקבות ערעור זה הוחזר עניינו של המערער בהסכמה לוועדה באותו ההרכב כדי שתתייחס לתלונותיו של המערער אודות הגבלותיו תפקודיות תולדת נכותו ותשקול האם יש בהם כדי לשנות מקביעתה (פס"ד מיום 1.6.2020) (להלן – פסק הדין המחזיר).

הוועדה התכנסה מתוקף פסק הדין המחזיר ביום 23.8.20, בפרוטוקול פורט כדלקמן:
" פרטי הנכות והערר מפי המערער:
סובל מסוכרת קשה.
נפגעתי בכל הגוף. מרגיש שרפה בכל הגוף. מרגיש סכינים בתוך הרגליים. לא ישן בלילה. משתמש בקנאביס. כל היום בשכיבה. לדברי העו"ד מתוקף פס"ד מבקשים להתייחס לתלונות של המערער יש לנכות השלכות נוספות. סובל מנוירופתיה. קיבל 65%. הראש לא פנוי לעבוד. הקנאביס מטשטש אותו.
מבקש להתייחס לסעיף 7 הסוכרת וסיבוכיה ופגיעה בשמיעה בעיניים נפשי נימול בכפות הידיים. מונעים ממנו לעבוד. כמו כן גילו ומצבו מקשים על שילוב בעבודה.

דיוני הוועדה ונימוקים לקביעה
הוועדה עיינה בפסק הדין בית הדין האזורי לעבודה מיום 1.6.2020, האזינה לעורר ובא כוחו בקשב רב.
על פי הפרוט' הרפואי הנ"ל לוקה בסוכרת וסיבוכיה בגינן נקבעו לו 65% נכות רפואית.
תלונתו העיקרית כאב נוירופטי. המערער נבדק פעמיים ע"י פרופ' וינשל מומחה נוירולוגיה. בקביעתו מיום 15.6.2016 קבע 25% וציין שהוא מסוגל לעבודה בישיבה ללא הליכה . בקביעה נוספת מ-9.5.2018 קבע 30% וציין שהוא מוגבל לעבודה בישיבה בלבד. במשרה מלאה.
מדובר בגבר בן 55, נהג משאית ומפעיל מנוף בעבר אשר אינו עובד מזה כ-5 שנים.
עובדת השיקום קבעה בחוות דעתה שהמערער מסוגל לעבוד בעבודות ייצור חלקית. דהיינו, חלקי. עובדת שיקום נוספת קבעה ב-22.5.2018 כי הוא מסוגל לעבוד באופן חלקי והמליצה 65% אובדן כושר עבודה.
לסיכום – הוועדה סבורה כי לנוכח גילו ניסיונו התעסוקתי ומצבו הרפואי כשיר לעבודה במשרה חלקית בעבודות כג' 'קופאי בחניון, מבקר קבלות ביציאה ממרכול, עבודות הרכבה, אריזה, מיון והדבקה יד שולחן עבודה. כל זאת בהיקף שנקבע בדרג ראשון ולפיכך הוועדה שבה ודוחה את הערר."

החלטה זו היא מושא הערעור שלפני.

טענות הצדדים בתמצית
המערער טוען כי הוועדה טעתה טעויות משפטיות ומאחר ומדובר בטעויות חוזרות יש להורות על השבת עניינ ו של המערער לוועדה בהרכב אחר אשר פרוטוקול הוועדה הנוכחית לא יהיה חשוף בפניה, על מנת לנסות למנוע מהוועדה החדשה לחזור על טעויות הוועדה הנוכחית.
לטענתו הוועדה כלל לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר אלא ציטטה החלטות של גורמי שיקום ולא התייחסה לכך שהמערער נוטל קנאביס במשך היום אשר מטשטש אותו ומשפיע על כושרו לעבוד. כך הוועדה גם לא מתייחסת לטענות כי המערער מתקשה לשבת. הוועדה לא התייחסה לכל הנתונים שהיה עליה להתייחס אליהם וזאת בניגוד לנקבע בעב"ל 327/03 עזאת מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.04) ( להלן-הלכת מוהרה). הוועדה אמורה היתה להתייחס למצבו ויכולותיו של המערער – למערער 6 שנות לימוד בלבד, כל ניסיונו התעסוקתי הוא בעבודות כפיים, הוא מעולם לא התמיד בעבודה ולמעשה אינו עובד מאז 2015. זאת ועוד, בשנים האחרונות המערער לא מתפקד חברתית, מתגורר עם אימו ומסתגר בביתה ואף רזה 20 ק"ג שכן אין לו כסף למזון.
המשיב טוען כי הוועדה מילאה את הוראות פסק הדין המחזיר הראשון וכי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה. טענות המערער, רובן ככולן, מופנות כנגד שיקול הדעת המקצועי של הוועדה ומשכך אין להתירן במסגרת הליך זה, שעניינו ביקורת שיפוטית בשאלת חוק בלבד. פרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה התייחסה להשפעת נכותו הרפואית של המערער כל כושרו ויכולתו להשתכר . הוועדה סקרה את המלצת פקידות השיקום וכן את חוו"ד יועץ הדרג הרפואי בתחום הנוירולוגיה והדגישה את מסקנתו כי המערער מסוגל לעבוד במשרה מלאה בישיבה. הוועדה התייחסה בהחלטתה לגילו ולעברו התעסוקתי של המערער. בכל הנוגע לטענות המערער ביחס להשפעת הליקויים בתחום הנפש, שמיעה וראייה וכפות הידיים הרי שהם לא חלק מהחלטת הוועדה שכן לא נקבעה נכות רפואית בגינם. לא ברורה טענתו של המערער בקשר להלכת מוהרה שהרי קיימת הלימה בין דרגת הנכות הרפואית לתפקודית . בשים לב להלימה בין דרגת נכותו הרפואית של המערער לתפקודית הנמקת הוועדה למעלה מסבירה.

דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.

כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת הערעור רק בשאלות משפטיות. עוד נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד - המל"ל פד"ע ל"ז 213).

בהתייחס לוועדה הדנה בעניינו של מערער מכוח פסק דין נקבע, כי עליה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. ביקורתו השיפוטית של בית דין זה בבוחנו ועדה במקרה זה מוגבלת לשאלה – האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין (ראה דב"ע נא/01 – 29 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8/01/08).

עוד נקבע כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

הכלל הוא כי קביעת דרגת אי הכושר מסורה לוועדה המיומנת בכך ואין בית הדין מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו, אלא אם מדובר בטעות משפטית גלויה על פניה.

בית הדין אינו נוהג להתערב בהחלטות על קביעת דרגת אי כושר שכן "המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן" (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016). יצוין כי המשיב הפנה להלכה זו במסגרת תשובתו.

בהלכת מוהרה אליה הפנה המערער נקבע בסעיף 5 לפסק הדין שם, כדלקמן:
" נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת."

בזיקה להלכת מוהרה נפסק בעניין אופנר כי:
"המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע 'לנקודת המוצא' איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר".

עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר שעה ש התייחסה לליקויים הרפואיים שנקבעו למערע ר בגין סכרת וסיבוכיה כאשר מצאה כי תלונתו הרפואית העיקרית היא כאב נוירופטי. הוועדה מצאה כי לאור עברו התעסוקתי כנהג משאית ומפעיל מנוף, גילו (55) ומצבו הרפואי הוא יכול לעבוד בעבודות חלקיות כפי שהעריכו גורמי השיקום בדרג ראשון – עבודות ייצור חלקיות, עבודות ללא הליכה ובישיבה. יש לזכור כי מדובר בהיקף משרה חלקי ועל כן אף אם המערער התלונן כי הוא מתקשה בישיבה או מטושטש בשל הקנביס, מדובר במספר שעות ביום ולא בכל היום. הוועדה אף התאימה למערער עבודות שהיא סבורה כי פיזיולוגית הוא מסוגל לבצע לאור הליקוי הרפואי ממנו הוא סובל, מדובר בעבודות בלתי מקצועיות בישיבה בהיקף משרה חלקי בלבד. היה על הוועדה לתת דעתה אך ורק לליקויים הרפואיים שאובחנו בוועדה הרפואית על בסיסה התכנסה ועדת אי הכושר. כמו כן מאחר ולא קיים פער בין הנכות הרפואית שנקבעה למערער לבין דרגת אי הכושר שנקבעה לו, ומשהוועדה נתנה דעתה לנדרש בהתאם לפסק הדין, הרי שלא נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

נראה כי המערער חולק על שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ובכך בית הדין אינו מוסמך להתערב.

סוף-דבר – משלא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, א' ניסן תשפ"א, (14 מרץ 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .