הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 56620-11-17

17 נובמבר 2020

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר

התובעת
שני כהן אוביידוב
ע"י ב"כ: עו"ד ר. אוביידב
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ד. קוסקאס כהן

פסק דין

האם יש להכיר בפגימה בעמוד שדרה מותני כפגיעה בעבודה? בשאלה זו נדרש בית הדין להכריע בהליך דנן.

העובדות הצריכות לעניין :
התובעת ילידת 1985 עבדה בין החודשים 3/2015-7/2016 בחנות שמפעילה חברת שילב שיווק ישיר לבית ויולדת בע"מ (להלן: "שילב"), בתפקיד יועצת מכירות ואחראית מחלקת אופנה.
ביום 30.9.2016 התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין ליקוי בגבה התחתון.
בהודעת הנתבע מיום 1.12.2016 נדחתה תביעתה בנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב העבודה שהובילו לכאבי גב תחתון, לא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לתנאי העבודה וכי המחלה התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.
ביום 11.11.2018, נקבעה רשימת הפלוגתאות בתיק זה, בהתאם להחלטתה של כב' הש' הדס יהלום, סגנית הנשיאה (כתוארה דאז), כדלהלן:
האם יש להכיר באירוע מיום 28.1.2016 כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק.
האם יש להכיר בכאבי גב תחתון כפגיעה בעבודה מכוח הלכת מיקרוטראומה.
בפניי העידו התובעת עצמה וכן מר רועי הראל, מנהל מחוז מרכז והדרום בשילב.

טענות הצדדים
לטענת התובעת, במסגרת תפקידה, נדרשה לסדר סחורה (בגדים, צעצועים, עגלות ילדים, מיטות ילדים, כיסאות בטיחות וכיו"ב) בין פעם לפעמיים בשבוע, בחנות ובמחסן. לטענתה, פעולה זו כללה כיפוף ועמידה ממושכים, הרמת משאות, הורדתם ודחיפתם.
עוד לטענת התובעת, ביום 28.1.2016 החלה לחוש כאבים עזים בגבה, שהתגלו מאוחר יותר כבלט דיסק, וזאת עקב כך שעבדה באופן אינטנסיבי במשך שעות רבות במיון, סידור ופריקה של סחורה, עקב הצטברות סחורה רבה בחנות, בסמוך למועד הפגיעה הנטען.
לטענת הנתבע לא ארעה לתובעת תאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"); לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת פגיעה על דרך המיקרוטראומה/מחלת מקצוע; אין קשר בין עבודת התובעת ומחלתה, אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען למצבה הרפואי של התובעת ולחילופין השפעת האירוע הנטען פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים לרבות מצבה הקונסטיטוציונלי של התובעת.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל הראיות שבתיק מצאתי כי דין התביעה להידחות וטעמיי הם כדלקמן:

התשתית הנורמטיבית
תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 ל חוק הביטוח הלאומי:

"תאונת עבודה"- תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

דהיינו יסוד הכרחי להוכחת התאונה הוא קרות התאונה, אירוע פתאומי שניתן לאתרו במקום ובזמן. המונח "תאונה" מלמד כי לא כל אירוע שאירע למבוטח במהלך עבודתו יזכה אותו בתגמולים, אלא אך ורק אירוע שהוא חריג ופתאומי (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 529 (1999). פתאומיות פירושו אירוע שניתן לאתרו במישור הזמן הווה אומר מתי אירע ובמישור השטח- הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע (ראו דב"ע (ארצי) לא/0-5 אסתר ושדי נ' המל"ל, פד"ע ב 200 (1971).
התנאי השני "תוך כדי ועקב העבודה" עוסק בשני מבחני משנה (מבחן הזמן ומבחן הסיבה), המתמזגים למבחן אחד בעניין הקשר לעבודה.
חובת ההוכחה כי התאונה אירעה תוך כדי ועקב העבודה, כלשון סעיף 79 כאמור, מוטלת על התובעת.
על מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה, על המבוטח להוכיח שהיה מאמץ בלתי רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם (עב"ל (ארצי) 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, פד"ע לו 213 (2000)

מן הכלל אל הפרט

כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי אירעה לה תאונת עבודה או כי הונחה תשתית עובדתית מתאימה ל פי תורת מיקרוטראומה.
המסמך הראשון מבחינה כרונולוגית, ממנו ניתן ללמוד על קרות האירוע ונסיבותיו, הוא המסמך הרפואי מיום 7.3.2016 מטעם ד"ר ספון אלכסנדר, אורטופד מקופת חולים כללית (נספח ב' לכתב התביעה). מעיון במסמך עולה שבחלק של תלונות החולה לא צוין דבר לגבי קרות אירוע תאונתי. תחת זאת צוינה תלונתה של התובעת כך: "כאבים בגב תחתון מזה כחודשיים, המקרינים לרגל שמאל באחרונה".
אוסיף, כי כעולה מהמסמכים שלפניי, ביקורה השני של התובעת אצל אורטופד הקופה היה ביום 21.3.2016. מהרישום הרפואי של ביקור זה עולה שצוין בחלק תלונות החולה "כאבים בגב".
אם כן, בענייננו אין מסמך רפואי שמלמד על פניה לקבלת טיפול רפואי בסמוך לאחר התאונה הנטענת אלא בחלוף חודשיים, וגם אז אין כל אזכור לאירוע תאונתי. אף בפנייתה לאורטופד הקופה מיום 15.5.2016 אין כל התייחסות לאירוע תאונתי.
לצד זאת, מהמסמכים שלפניי עולה שהפגיעה בגבה של התובע נקשרת לראשונה לעבודתה של התובעת ולאירוע הנטען מיום 28.1.2016, במסגרת תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה מיום 14.9.2016 (נ/2),.
מכלל האמור עולה שהתובעת פנתה לטיפול רפואי רק כחודשיים לאחר האירוע הנטען ובפניתה זו כלל לא הזכירה כי הכאבים החלו בעקבות מאמץ חריג בעבודה , בעוד המועד הראשון בו קשרה התובעת בין כאבי הגב לבין עבודתה, כעולה מהמסמכים הרפואיים, היה כמעט 8 חודשים לאחר האירוע הנטען.
לעניין משקלה של האנמנזה, כבר נפסק כי בהוכחת האירוע הנטען יש לייחס משקל לרישומים הראשונים בהיסטוריה הרפואית של החולה מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון (דב"ע (ארצי) מט/0-23 המוסד נ' שמעון הירשהורן [פורסם בנבו] פד"ע כ 349 (1989)).
התובעת אמנם העידה כי לא ידוע לה מדוע הרופא שביקרה אצלו לא תיעד ברשומות הרפואיות בזמן אמת שהכאבים בגב נובעים עקב הרמת משאות בעבודה, אולם לדידנו יש ליתן לאנמנזה הראשונית משקל משמעותי כנגד קבלת גרסתה של התובעת בדבר האירוע התאונתי הנטען. מידע בדבר קרות אירוע תאונתי הוא מידע רלוונטי בשלב שקילת הטיפול הרפואי המתאים וחזקה על הרופא כי יציין במסמכיו פרטים מדויקים אודות האנמנזה שנמסרה לו. חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה ואולם בנסיבות העניין אין די בעדות התובעת שהיא בעלת עניין מובהק, על מנת לסתור את החזקה.
לטעמנו, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, ואף למעלה מכך, מהראיות שלפניי עולה כי אין בהן בכדי לתמוך בגרסת התובעת.
התובעת העידה כי נעדרה מהעבודה ביום שלמחרת האירוע הנטען, ולטענתה ציינה בפני מנהלת הסניף, בהודעות SMS כי בשל העבודה המאומצת ביום הקודם, נתפס לה הגב. דא עקא, לא עלה בידה של התובעת להציג את ההתכתבות עם מנהלת הסניף, אשר יש בה כדי לתמוך בגרסתה (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 5, ש' 1-9).
הלכה היא כי הימנעות מהבאת עד או הצגת ראיה שאמורה להיות רלבנטית לבעל-דין פועלת לרעת אותו בעל דין שלא זימן את העד מטעמו או לא הציג את הראיה בהתאם ל"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603) (1990)).
עוד יצוין כי אף באי פנייתה של התובעת לטיפול רפואי סמוך למועד האירוע הנטען יש בכדי לערער את גרסתה בדבר קרות אירוע תאונתי בים 28.1.2016.
לא נעלמו מעניינו טענות התובעת לפיהן אין ליתן משקל מכריע לאי פנייתה לטיפול רפואי מיד לאחר הפגיעה, לנוכח הגרסה העקבית והמהימנה שמסרה בקשר לנסיבות התרחשות הפגיעה ולטענותיה לפיהן לאחר הפגיעה סברה כי היא סובלת משריר תפוס בגב ולכן לא ניגשה מיד לרופא, כאשר המצב הרפואי האמיתי התברר לה רק בדיעבד. עוד לא נעלמה מעייננו טענת התובעת לעיכוב עקב המתנה לבדיקת לאורטופד (הגם שלא הציגה ראיות לתמיכה בטענתה בדבר מועד קביעת התור).
דא עקא, שלצד אי פנייתה של התובעת לטיפול רפואי בסמוך למועד הפגיעה הנטען, מהראיות שלפניי עולה שהתובעת אף לא נעדרה מעבודתה עקב פגיעה בגבה בסמוך לאירוע הנטען. מדוח הנוכחות של התובעת (נספח 1 לתצהירו של מר רועי הראל) עולה, כי האירוע הנטען התרחש ביום ה', בעוד התובעת נעדרה מעבודתה יום למחרת (יום ו') ושבה לעבודה ביום שבת. מעיון בדוח הנוכחות עולה שהתובעת כלל לא נהגה לעבודה בימי ו'. בהתאם, התובעת אף העידה שהיעדרותה ביום שלאחר האירוע הנטען אינה היעדרות המהווה יום מחלה (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 5, ש' 31-33).
עיננו הרואות כי התובעת שבה לעבודה סדירה לאחר האירוע הנטען, קרי, לצד היעדר תיעוד רפואי בדבר קרות אירוע תאונתי, קיומו של אירוע תאונתי במועד הנטען אינו עולה אף מראיות אחרות.
לכל האמור אוסיף שבטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שצורף לכתב התביעה, צוין בחלק שמולא בשם המעסיק, על ידי גב' רויטל אברג'יל, מנהלת הסניף בו עבדה התובעת: "לא דווח על תאונת עבודה דווח על כאבים מתמשכים במהלך העבודה אך לא צוין תאונת עבודה או מקום תאונה או תאריך תאונה".
לא נעלם מעיניי שמר אור מלקר שעבד עם התובעת ביום האירוע הנטען וגב' רויטל אברג'יל מנהלת הסניף בו עבדתה התובעת זומנו לעדות ולא התייצבו, והתובעת ויתרה על עדותם (ראו למשל פרוטוקול מיום 5.7.2020), אולם משלא הוצגו ראיות לתמיכה בגרסת התובעת בדבר קרות אירוע תאונתי, אין לנו אלא לפסוק לפי הראיות שלפניי.
במאמר מוסגר יצוין שמעדותה של התובעת עולה כי עבדה עבודה מאומצת במשך מספר ימים. כך, ציינה התובעת בחקירתה הנגדית (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 4, ש' 24-25): "...ביום הארוע הגיעה סחורה נוספת אחרי ששבוע קודם הגיעה הרבה סחורה. כבר שבוע קודם עבדתי עבודה מאומצת..." אם זאת לא הוכח כי אירע אירוע פתאומי שניתן לאתרו במקום ובזמן, ומתקבל הרושם כי דנן במאמץ המתמשך על פני מספר ימים, כמקובל בתקופות בהן מת חלפת קולקציה בחנות, ולא בתאונה.
להשלמת התמונה יצוין כי הגם שמדוחות המשלוח שהוגשו על ידי שילב רב הנסתר על הגלוי ולא ניתן ללמוד על מידת חריגות היקף הסחורה במועד הסמוך לאירוע הנטען ביחס לתקופות קודמות והגם שמר הראל העיד כי הסניף בו עבדה התובעת הינו סניף קטן, אליו מועברת סחורה בהיקף מצומצם יותר ביחס לסניפים אחרים (בכל ארגז מעט פריטים מאותו דגם וכפועל יוצא, משקלם של הארגזים הינו לכל היותר 5 ק"ג). ניתן להניח ש במועד הרלוונטי הצטברה סחורה רבה לרגל החלפת הקולקציה במעבר בין עונות (פריטי אופנה) וכי הגיעו למחסן החנות ארזים במשקלים שונים, ולא מן הנמנע שלמצער משקלם של חלק מהארגזים עלה על 5 ק"ג (ראו נספח 2 לתצהיר התובעת). עם זאת, מבחינת כלל הראיות שלפניי, כמפורט לעיל אין אני סבורה שהוכח קיומו של אירוע תאונתי במועד הנטען, כמפורט לעיל, בפרט בשים לב לכך שבחנות עבד עם התובעת עובד נוסף, אשר עסק אף הוא בסידור הסחורה בחנות.
אשר למיקרוטראומה, כעולה מעדותה של התובעת, עבודתה כללה פעולות רבות ושונות הכוללות מכירות, ייעוץ ללקוחות (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 2, ש' 19-23), פריקת סחורה, ביצוע ספירה של פריטים המגיעים לחנות, השוואת כמות הפריטים לתעודת משלוח, סידור במדפים (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 3, ש' 22-27), הוצאת פריטים מארזים, הוצאה של סחורה שיש לפנות מהמדפים, הדבקת מחירים על המוצרים (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 4, ש' 20-25).
לכך יוסף, שמעדותה של התובעת עולה שהרמת ארזים, פריקת וסידור סחורה לא היוותה את חלק הארי בעבודה של התובעת, שכן מעדותה עולה שמתן שירות ללקוחות היווה מרכיב בעבודה המצוי בעדיפות ראשונה (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 3, ש' 22-27). כמו כן התובעת עבדה במשמרת עם עובד נוסף ולא מן הנמנע כי פעולות סידור הסחורה ופריקתה התחלקו בין העובדים.
אף לעניין פירוק וסידור הסחורה, התובעת עסקה בפעילויות שונות ומגוונות במהותן, המזקיקות תנועות שונות ומנחים שונים, שימוש בסולם, מוצרים הממוקמים בגובה נמוך (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 2, ש' 19-23) וכיוב', ולא הוכח כי מדובר בפעולות דומות או דומות במהותן בהשפעתן על הגב. מן הראוית עולה כי מדובר במנחים ופעולות שונות הנגזרות בהתאם לסחורה, משקלה וכן למיקום ואופן סידור הסחורה, כפי שאישרה התובעת בחקירתה הנגדית (פרוטוקול מיום 7.7.2019, עמ' 5, ש' 26-30):

ש. הסידור של הסחורה, זה במדפים שונים וסחורה מסוגים שונים ומשקלים שונים ובזויות שונות של תנועה?
ת. כן.

הנה כי כן, אין המדובר בעבודה הכרוכה בביצוע תנועות חוזרות ונשנות דומות במהותן והתובעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומה של תשתית עובדתית לעילת מיקרוטראומה.

סוף דבר
לנוכח האמור לעיל התביעה נדחית.
כמקובל בהליכים מסוג זה – אין צו להוצאות.
לצדדים זכות ערעור על פסק הדין. ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין

ניתן היום, א' כסלו תשפ"א, (17 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .