הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 5083-11-17

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ
נציגת ציבור (עובדים) גב' אורנה רזניק
נציג ציבור (מעסיקים) מר גיל אלוני

התובע:
בן רחל אדיק ת.ז. XXXXX641
ע"י ב"כ: עו"ד איתן ליברמן

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד רועי הררי

פסק-דין

האם בדין נדחתה תביעת התובע לקצבה מיוחדת מאחר שהתובע לא זקוק לעזרה בפעולות היום יום, על אף שקצבה זו שולמה לו בעבר - זוהי אחת הסוגיות העומד ות להכרעתנו.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

התובע יליד 1968.
ביום 27.4.98 התובע נפגע בתאונת עבודה. התובע נפגע ברגל ימין ובכתף ימין (נספח א' לכתב התביעה).
ביום 27.11.00 קבעה ועדה רפואית לתובע נכות בשיעור של 74% מיום 1.4.99 (40% בגין מגבלת יישור ברך, 15% הגבלה בכתף ימין ובתוספת תקנה 15).
התובע הגיש תביעה לקצבה מיוחדת (ס' 112 לחוק הביטוח הלאומי ועל פי תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים)).
ביום 21.2.02 ניתנה החלטת רכזת גמלאות שיקום לפיה אושרה לתובע קצבה מיוחדת עבור צרכים מיוחדים החל מיום 1.4.99 (נספח ב' לכתב התביעה).
התובע הוזמן לבדיקה מחדש לפי תקנה 37 כשמועד הגשת הבקשה לבדיקה מחדש היה ביום 6.3.05.
ביום 3.8.06 קבעה הועדה הרפואית מדרג ראשון כי לא נותרה לתובע נכות בגין התאונה החל מיום 6.3.05 (נספח ג' לכתב התביעה).
הקצבה שולמה לתובע עד לחודש 07/06.
הקצבה הופסקה ונוצר חוב בגין תשלומי הקצבה מחודש 3/05 ועד 07/06.
התובע ערער לוועדה הרפואית לעררים אשר דחתה את הערר וקבעה 0% נכות מיום 6.3.05 (נספח ה' לכתב התביעה).
התובע הגיש ערעורים לביה"ד ולביה"ד הארצי וניתנו בעניינו של התובע 9 פסקי דין. ביום 10.6.14 קבעה ועדה אחרונה לתובע נכות בגין הכתף בשיעור של 30% ו-40% בגין הברך. הועדה ק בעה נכות צמיתה בשיעור של 78% מיום 6.3.05 ו-87% מיום 10.2.11 (נספח כ"ב לכתב התביעה).
ביום 17.8.14 התובע פנה למחלקת השיקום בסניף הנתבע וביקש לחדש את זכאותו לקצבה המיוחדת מחודש 3/05 (נספח כ"ג לכתב התביעה).
ביום 26.3.15 הודיע המל"ל באמצעות רופא המוסד כי הוא פותח בהליך נוסף לפי תקנה 37 (נספח כ"ה לכתב התביעה). התובע הגיש תובענה למתן צו מניעה כנגד החלטה זו (10031-06-15) וניתנה החלטת ביניים כי מועד הוועדה ידחה עד למתן החלטה אחרת (נספח כ"ו לכתב התביעה).

התובע הגיש תביעה נוספת (59589-11-15) לחידוש הקצבה המיוחדת מיום שהופסקה קצבתו המיוחדת (6.3.05). ביום 13.4.17 ניתן פסק הדין אשר הורה לנתבע ליתן בתוך 30 יום החלטה לגופו של עניין בבקשתו של התובע לחידוש הקבצה המיוחדת ששולמה לו (נספח כ"ז לכתב התביעה):

"בהתאם להחלטתי כפי שנתנה במעמד הדיון מיום 19.9.16 – הריני מורה למל"ל ליתן תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין החלטה לגופו של עניין בבקשתו של התובע לחידוש הקצבה המיוחדת ששולמה לו בעבר.
משהתובע מיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי – אינני עושה צו להוצאות".

ביום 12.6.17 ניתנה החלטת פקיד השיקום כי התובע אינו זכאי לקצבה מיוחדת (נספח כ"ח לכתב התביעה):
"בתוקף תפקידי כפקידת תביעות לענייני שיקום, הריני דוחה את תביעתך לקצבה מיוחדת בהתאם לסעיף 112 לחוק (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים) תשכ"ה-1965 נכה עבודה זכאי לקצבה מיוחדת להחזקה אישית או לשיקום המקצועי אם עונה לכללים שנקבעו בתקנות.
רופא המוסד בהסתמך על המסמכים הרפואיים המצויים בתיק, לא מצא שאתה זקוק לעזרה בביצוע פעולות היום יום עקב פגיעתך בעבודה.
עפ"י חוות דעת רופא המוסד אין לך פגיעה בגפיים העליונות באופן שמצריך סיוע באכילה, רחצה לבוש ושמירה על סוגרים. רוב הפגיעות האחרות נובעות מבעיות שאינן קשורות לפגיעה בגינה אתה מוכר בנכות עבודה. אי לכך, אינך עונה לקריטריונים לקבלת קצבה מיוחדת.
הנך רשאי לערער על החלטה זו בביה"ד האזורי לעבודה ..."

טענות הצדדים:

טענות התובע:
הקצבה לה עותר התובע נוגעת לנכותו בשיעור של 40% ברגל ימין, על פי קביעתה החלוטה של הוועדה מיום 1 9.1.09 (נספח י' לכתב התביעה).
התובע נדרש להסעות בשל נכותו ולא יכול להשתמש בתחבורה ציבורית. על פי תקנה 10 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחד לנכים) תשכ"ה-1965, זכאי התובע לקצבה מיוחדת.
התובע קיבל תג לנכה ונקבעו לו הגבלות ברישיון הנהיגה (נספח כ"ט לכתב התביעה). לא יתכן שזרוע אחת של המדינה מכירה בנכותו של התובע והזרוע האחרת מתעלמת ממנה.
הנתבע התעלם מנכותו הקשה של התובע ו מקביעת ה וועדה הרפואית לעררים ביום 15.1.09.
הנתבע אישר כבר בשנת 2002 את הקצבה והפסיק לשלמה למרות שנכותו של התובע גדלה יותר מאשר בתקופה בה אושרה הקצבה.
בסעיף 3 לכתב ההגנה בב"ל 59589-11-15 אישר הנתבע כי בחודש 8/14 ביקש התובע לחדש את זכאותו לקצבה מיוחדת. בדיון קדם המשפט נקבע כי התובע אכן הגיש בחודש 8/14 בקשה לחדש זכאותו לקצבה מיוחדת. זוהי החלטה חלוטה.
לאחר שהנתבע לא נענה לבקשתו של התובע לחידוש הקצבה ששולמה לו בשנים 1999 – 2006 ולא ניתנה כל החלטה ע"י הנתבע, הגיש התובע תביעה ב-11/05 כיוון שלא היה יכול להגיש בקשה קודם לסיום הליכי הערעור. לכן, אין מקום לטענת הנתבע בדבר התיישנות.
בסמוך להחלטת הדחייה מיום 12.6.17 הוגשה תובענה זו בחודש 11/17, לכן אין מקום לטענת ההתיישנות.
התובע היה זכאי לקצבה מיוחדת בשנים 1999 עד 2006 מכוח סעיף 112 (ג), כיוון שאחוזי נכותו לא הגיעו ל-75% ומשנכותו עלתה (78%) מיום 6.3.05 חל עליו סעיף 112 (א).
לתובע קשיי הליכה משיש לו מגבלות יישור ברגל, כפי שנקבע ע"י הוועדות הרפואיות.
לתובע נקבעה נכות יציבה מיום 6.3.05 בשיעור של 78% עד 10.2.11, שאז נקבעה נכות בשיעור של 87% עד למועד בו הוגשה בקשה חוזרת לפי תקנה 37 ביום 26.3.15 (15564-07-18). כולן החלטות חלוטות.
טרם נתכנסה ועדה רפואית לדון מחדש בנכותו על פי הבקשה החוזרת מיום 26.3.15 על פי החלטת ביה"ד הארצי אך עדין נכותו מיום 26.3.15 הוא 87% וכך גם משולמות קצבאות הנכות.
התובע זקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית בשל נכותו במידה רבה (ס' 20, 21 לתצהיר התובע).
התנאי המופיע בתקנה 10 לתקנות אינו תנאי מצטבר או בלעדי לזכאות. אין שום זיקה בין יכולת ניידות עצמית בבית למוגבלות בניידות בדרך עקב הנכות ברגל והזדקקות להסעות שלא בתחבו רה ציבורית (מרחקים, עצירות, חניות, טופוגרפיה של הדרך).
הנתבע לא התייחס להזדקקותו של התובע שלא לתחבורה ציבורית אלא לניידות בבית.
נפלו טעויות בחוות דעתה של ד"ר בר-און, רופאה מוסמכת של הנתבע, ואין בה כדי לסתור את תביעתו של התובע לחידוש קצבתו המיוחדת מאז שהופסק תשלומה.
התובע עותר לחידוש קצבתו המיוחדת החל מיום 6.3.05 ועד היום משלא חל שינוי בנכותו היציבה תוך פסיקת הוצאות ריאליות וממשיות לטובתו .

טענות הנתבע:
לא נקבעו פלוגתאות בתיק, למרות שנקבע ע"י ביה"ד כי יש לקבוע פלוגתאות מדוייקות (החלטה מיום 5.2.19).
כל החלטות הנתבע שקדמו ל- 11/2016 התיישנו.
התובע לא רשאי לתקוף החלטות ועדות רפואיות אלא במסגרת ערעור.
התובע ניהל הליך מקביל לפי תקנה 37 (10031-06-15). ניתן פסק דין כנגד התובע אשר אישר קיום הליך לפי תקנה 37 לגבי ברך ימין (עב"ל 15564-07-18). פסק הדין של בית הדין הארצי מהווה מעשה בי"ד.

התובע לא השיב לטענת הנתבע בדבר חוסר סמכות, העדר יריבות והעדר עילה.
מגבלותיו של התובע אינן נובעות מהפגיעה בעבודה. הוגשה החלטה מפורטת ומנומקת של הרופאה המוסמכת. התובע לא שאל אותה דבר לעניין החלטתה.
הודעת הנתבע מיום 19.6.18, כי אין שינוי בהחלטתו, אינה חלק מהחלטה בתיק זה אלא היה על התובע להגיש תביעה נפרדת בגינה וחלה התיישנות על החלטה זו.
ביה"ד הארצי דחה את כל טענות התובע לעניין הרגל. פס"ד הוא מעשה בי"ד ולכן כל טענות התובע בעניין הרגל דינן להידחות.
בעקבות פסק הדין של הארצי ביקש הנתבע לתקן את כתב ההגנה בעניין זכאות התובע באופן רטרואקטיבי לקצבה המיוחדת.
הנתבע טוען למרמה והונאה מצדו של התובע.
הנתבע העלה טענות שיהוי לתקופה שקדמה להגשת הבקשה הנוכחית.
לפי פסק הדין בתיק הנוסף ופסק דינו של ביה"ד הארצי יש לקיים הליך לפי תקנה 37 ולאחר קביעת דרגת הנכות האמי תית, ניתן יהיה לקבוע זכאות לקצבה מיוחדת.
התקופה היחידה שבה ניתן לדון בזכאות התובע לקצבה מיוחדת היא שנה לפני הגשת הבקשה 8/13 עד 3/15 (מועד פתיחת הליך לפי תקנה 37).
התובע לא התגבר על הטענות המקדמיות.
התובע הודה כי אינו זוכר כי נבדק על מנת לקבוע זכאותו לקצבה מיוחדת בעת שאושרה לו. התובע לא הציג כל ראיה כי אכן היה זכאי לקצבה מיוחדת ולא ניתן לדעת אם זכאותו של התובע נבעה מכך אם הוא הונה את המוסד לביטוח לאומי אם לאו . התובע הודה כי בשנים 2002-2017 לא נבדק. לכן טענותיו מופרכות.
העובדה כי אושרה לתובע בעבר קצבה מיוחדת אינה משליכה על זכאותו לשנים 2013- 2015. ספק אם התובע עמד אי פעם בתנאי זכאות לקצבה מיוחדת.
התובע לא הגיש תביעה לביה"ד לעניין זכאותו לקצבה מיוחדת אף שזו נשללה בשנת 2006.
טענתו כי לא ידע שעליו להגיש תביעה בשל ההליכים והערעורים אותם הוא מנהל מופרכת כיוון שהיה מיוצג בכל התקופה.
התובע הודה כי הגיש תביעה לקצבת ניידות אך משך את תביעתו.
התובע הודה בסיכומיו שלא היה זכאי לקצבה מיוחדת לפי התנאים שנבדקו בשעתו אך טען כי הוא נזקק להסעות במידה רבה אולם לא הביא כל ראיה לכך.
הנתבע עותר לדחיית התביעה על הסף ולחיוב התובע בהוצאות למרות היותו מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי בשל ניהול ההליכים בחוסר תום לב.

הכרעה:

לאחר ששמענו את עדותו של התובע ואת עדותה של ד"ר צביה בר-און, רופאה מוסמכת בנתבע ואחראית על נפגעי עבודה ואיבה, אשר הגישה חוות דעת בעניינו של התובע, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

תביעתו של התובע לקצבה מיוחדת אושרה עוד בשנת 2002 (נספח ב' לתצהיר התובע) :

"הריני להודיעך כי בהתאם להמלצת פקידת השיקום הוחלט לאשר לך קצבה מיוחדת עבור צרכים מיוחדים הנובעים ממצבך החל מ- 1/4/99 לפי הפירוט הבא:
החל מ- 1/4/99 סך 1,346 ש"ח
החל מ- 1/1/00 סך 1,785 ש"ח
החל מ- 1/1/01 סך 1,959 ש"ח
הקיצבה המיוחדת לתקופה מ- 1/4/99 ועד 31/1/02 בסך 59,856 ש"ח הכוללת הפרשי הצמדה בסך 856 ש"ח שולם לך בהמחאה מספר 250876 ב- 5/2/02.
החל מחודש 2/02 הקיצבה החודשית בסך 1,959 ש"ח תשתלם לך בסוף כל חודש, באמצעות בית דואר הקרוב למקום מגוריך.
הנני להסב תשומת לבך כי יהיה עליך להודיע לפקידת השקום על כל שינוי במצבך שעשוי להשפיע על הזדקקותך לקיצבה מיוחדת וכן מעת לעת יבדוק המוסד לביטוח לאומי את מצבך ואת זכאותך להוסיף ולקבל את הקיצבה המיוחדת ואת שיעור הקיצבה המגיעה לך."

הקצבה הופסקה לאחר שהתובע הוזמן לבדיקה על פי תקנה 37 וכתוצאה מהבדיקה, בוטלה נכותו של התובע והופסקה קצבתו המיוחדת של התובע מיום 6.3.05.

לתובע נוצר חוב בגין התקופה שמיום 6.3.05 ועד ל- 7/06 (ההחלטות היו של דרג I וועדת עררים). התובע הגיש ערעורים לביה"ד האזורי ובר"ע לארצי שבעקבותיהם קבעה ועדה רפואית לעררים ביום 10.6.14 כי לתובע נכות בשיעור של 78% מיום 6.3.05 ו-87% מיום 10.2.11, ברי כי כל עוד לא הסתיימו הליכי הערעור לא יכ ול היה הנתבע לדון מחדש בקצבתו של התובע אולם משנקבעה נכותו מחדש, היה מקום לדון בקצבתו המיוחדת של התובע.

לכן, בצדק פנה התובע אל הנתבע לאחר שנתקבלה החלטת הוועדה הרפואית לעררים. התובע פנה אל הנתבע ביום 26.8.14 (קיימת חותמת של נתקבל אצל הנתבע) וביקש לחדש קצבתו ופעם נוספת פנה שוב אל הנתבע שוב כעבור חודשיים וביקש לטפל בבקשתו (נספחים כ"ג-כ"ד לתצהיר התובע).

הנתבע לא השיב לתובע.

התובע הגיש תביעה לבית הדין (59589-11-15) ובו עתר לחידוש קצבתו המיוחדת מיום שהופסקה (6.3.15) וכך נקבע שם ע"י כב' השופטת מיכל לויט בדיון מיום 19.9.16:

"בכתב ההגנה נאמר ברחל בתך הקטנה בסעיף 3 כי "התובע הגיש באוגוסט 14 בקשה לחדש אוגוסט זכאותו לקצבה מיוחדת אותה קיבל בעבר".
עוד נטען בסעיף 6 כדלקמן "הנתבע יטען כי בטרם ימוצו ההליכים האמורים לעיל ובטרם יקבעו דרגת הנכות העדכנית ומועד תחולתה, לא ניתן לבחון את בקשת התובע לגופה".
עוד נאמר, אף אם היה ספק כלשהו בסעיף 7: "הנתבע יטען כי טרם ניתנה החלטה בבקשת התובע, ולפיכך טרם פנה כב' ביה"ד סמכות עניינית לדון בנושא...".
נוכח האמור בכתב ההגנה לא ניתן לצערי לקבל את טענת באת כח המוסד במעמד הדיון כעת כי התובע כביכול לא הגיש תביעה לחדש את זכאותו לקצבה מיוחדת.
לפיכך, במצב הדברים הנתון וכשמדובר בבקשה לחידוש או למתן קצבה מיוחדת שהוגשה, כך לגירסת המוסד עצמו בכתב הגנתו עוד באוגוסט 14' ואף מבלי שאקח בחשבון את כל מסכת הדברים וההליכים שהתקיימו בעניינו של התובע, אין כל ספק כי יש מקום ליתן החלטה בבקשתו לחידוש הקצבה לתקופה שלגביה נשללה זכאותו."

החלטה זו חלוטה, משכך ברור כי התובע הגיש תביעה לחידוש קצבתו בחודש 8/14.

התובע טען כי הנתבע לא פעל על פי פסק הדין ולא נתן החלטה בבקשתו של התובע לחידוש קצבתו. התובע הגיש בקשה לביזיון ביה"ד ובהמשך הנתבע הגיש לתיק את החלטתו לפיה הוא דחה את תביעתו של התובע.

התובע פעל כדין והגיש תביעתו זו בסמוך לקבלת החלטת הנתבע. לא מצאנו כל שיהוי או התיישנות של תביעת התובע נוכח השתלשלות שתוארה לעיל.

ולגופו של עניין -

נפגע בעבודה זכאי מלבד קבלת קצבת נכות גם לקצבה מיוחדת. הקצבה נועדה לכסות הוצאות נוספות שנגרמות לנפגע בעבודה והיא ניתנת למתקשים בניידות או תלויים לעזרת הזולת.

על פי החוק מי נקבעה לו דרגת נכות של 75% ומעלה זכאי לקצבה מיוחדת:

"נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות, זכאי, בנוסף לכל גמלה אחרת-
(1) לקצבה מיוחדת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי כללים שנקבעו, אולם לא יותר מרבע הקצבה המרבית המשתלמת לפי סעיף 105 על בסיס דמי הפגיעה המרביים האמורים בסעיף 97(א);
(2) למענק לסידורים חד-פעמיים הנובעים מנכותו, בתנאים ובסכומים שנקבעו."
(ס' 112 (א) לחוק הביטוח הלאומי)

עוד נקבע בחוק כי מי שיש לו דרגת נכות של 65% יהיה זכאי לקצבה מיוחדת בתנאים מיוחדים:

"השר רשאי, בהתאם לתנאים מיוחדים שקבע, להחיל את הוראות סעיף קטן (א) לגבי נכה עבודה שדרגת נכותו פחותה מ- 75%, לענין תשלום קצבה מיוחדת או מענקים לסידורים חד-פעמיים, שניהם ביחד או כל אחד מהם בנפרד." (סעיף 112 (ג) לחוק)

תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965 (להלן: התקנות) מפרטות מהם התנאים אשר יזכו מבוטח אשר דרגת נכותו נמוכה מ- 75%:

"נקבעה לנכה עבודה דרגת נכות יציבה בשיעור שבין 65% לבין 74% ועקב נכותו זו יש לו קשיי הליכה, יחולו לגביו הוראות סעיף 69(א) לחוק."
(תקנה 1(ד))
...
"נכה, שעקב נכותו תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היום יום, או זקוק להשגחה או להסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה, זכאי לקיצבה מיוחדת בסכום השווה ל-40% מהקיצבה המיוחדת המקסימלית."
(תקנה 10 (ב) לתקנות).

למרות שאחוזי הנכות שנקבעו לתובע היו פחותים מ-75% שולמה לתובע בפועל קצבתו המיוחדת על פי התקנות דלעיל אולם משעה שנכותו הועלתה באופן רטרואקטיבי ל- 78% ולאחר מכן 87%, היה על הנתבע לחדש את קצבתו של התובע באופן אוטומטי לאחר שנתקבל ערעורו של התובע . קבלת הערעור היא חזרה למקום בו טרם בוטלה נכותו של התובע.

התובע הוכיח כי הוא עומד בתנאי הזכאות כפי שעמד בשנת 2002, עת אושרה בזמנו קצבתו המיוחדת. גם אז וגם כיום, נקבעה לתובע נכות ברגלו הימני ת (40%) ו קיימת לו הגבלה בי ישור הברך: "הועדה מתייחסת לפסק הדין מ- 11/5/08 בקשר לברך ימין. אירעה טעות קולמוס בקביעת הסעיף שבעקבותיו ניתנה הנכות בברך ימין הסעיף המתאים הוא 48 (2) ו' IV. כתוצאת העדר יישור מלא של הברך ועל מנת להאריך את "הרגל הקצרה" מתהלך באקווינוס ודריכה על הכרית ובהונות. אין נכות נפרדת עבור הליכה זו שכן ההליכה מפצה על הנכות שניתנה בעקבות הכיפוף הקבוע בברך." (ועדה רפואית מיום 15.1.09, נספח י' לתצהיר התובע).

עוד נקבע לאחר מכן:
"הועדה עיינה בפרוטוקול ועדת רשות מיום 28/7/10, כמו כן עיינה בדוח ועדת רשות מ- 13/11/2000. המגבלה התפקודית בברך הימנית שהיא – כיפוף קבוע והעדר ישור ב- 40º היא מגבלה תפקודית משמעותית שלדעת הועדה תואמת את קביעת תקנה 15 במלואה ולכן הועדה מפעילה את תקנה 15 במלואה."
(ועדה רפואית מיום 16.8.10, נספח י"ד לתצהיר התובע)

מאחר שלא יכולה להיות מחלוקת כי לתובע קשיי הליכה, יש להחיל עליו את תקנה 1(ד) דלעיל.

בית הדין הארצי אישר החלטת הנתבע מיום 26.3.15 לבדיקתו מחדש של התובע בכל הנוגע לברך ימין בלבד (עב"ל 15564-07-18) ולא אישר את קביעת בית הדין האזורי באשר לכתף ימין (ב"ל 10031-06-15). לכן, מאחר שלתובע נקבעה נכות יציבה והיא ממשיכה לחול כל עוד לא תינתן החלטה אחרת.

על פי תקנה 10(ב) לתקנות נכה שזקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה זכאי לקצבה בגובה 40% מהקצבה המיוחדת .

גרסתו של התובע כי יש לו מגבלות וקשיים בהליכה כתוצאה מנכותו ברגל ימין עקב תאונת העבודה שהוכרה ע"י הנתבע המוכרת, והוא זקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה כדי להקל על תנועתו בדרך ועל מנת שלא ימעד או אפול בנסיעה בתחבורה ציבורית היכול להחמיר את מצבו (סעיף 20 לתצהיר התובע ) – לא נסתרה.

הנתבע בהחלטתו הסתמך על חוות דעתה של ד"ר צביה בר-און (נת/1) (חוות הדעת הוגשה לתיק ביום 28.6.18). ד"ר בר-און בהחלטתה הסתמכה על המסמכים הרפואיים המצויים בתיק ומצאה כי התובע אינו זקוק לעזרה בביצוע פעולת היום יום עקב פגיעתו בעבודה. עפ"י חוות הדעת לתובע אין פגיעה בגפיים העליונות באופן המצריך סיוע באכילה, רחצה, לבוש, שמירה על סוגרים וניידות בבית אך התלות בעזרת הזולת בביצוע פעולות היום יום הינו תנאי חלופי במסגרת תקנה 10 (ב) לתקנות וא ינו תנאי מצטבר או בלעדי לזכאות. קרי, נכה אף אם אינו זקוק בעזרה בביצוע פעולות היום יום אך נזקק להסעות שלא באמצעות תחבורה ציבורית במידה רבה, יהיה זכאי לקצבה מיוחדת. לתובע נכות תפקודית כתוצאה מנכות ברגלו שכן אינו מצליח ליישר את הברך. הנתבע בדחותו את התביעה דנא התייחס רק להזדקקותו של התובע לביצוע פעולות יומיומיות.

זאת ועוד, אין שום קשר בין יכולת ניידות עצמית בבית למוגבלות בניידות בדרך עקב נכות ברגלו של התובע והזדקקותו להסעות שלא בתחבורה ציבורית מבחינת מרחקים, טופוגרפיה של הדרך, עצירות, חניות, נסיעות לטיפולים רפואיים, לסידורים, לצרכים חברתיים ומשפחתיים.

לא זו אף זו, למרות שד"ר בראון כתבה "התובע לא נמצא זכאי לגמלת ניידות", היא הודתה בחקירתה הנגדית כי אין לה בקיאות בהסכם הניידות (עמ' 10 לפי שורות 32-24). כך או כך, אין מחלוקת כי התובע אינו מקבל קצבת ניידות :

"ש. אז לא דנו בתביעה?
ת. דנו. קיבלתי קצבת ניידות ל-4-5 חודשים.
ש. באיזשהו שלב לאחר שמשכת את התביעה, הגשת תביעה חדשה לניידות או שבזה זה נגמר?
ת. נגמר. עד היום."
(עמ' 10 לפ' שורות 1 – 7)

יוער כי משהתובע אינו מקבל קצבת ניידות, חלה על יו תקנה 10ג. לתקנות , הקובעת כי המבוטח יהיה זכאי לתוספת של 10% לקצבה המיוחדת:

"נכה שאינו מקבל קיצבת ניידות לפי הסכם הניידות או קיצבה מיוחדת להחזקת רכב לפי תקנה 10ב, תוגדל לו הקיצבה המיוחדת להחזקה אישית שנקבעה בתקנה 10(א), (ב) ו-(ג), לפי הענין, ב-10% מהקיצבה המיוחדת המקסימלית."

החלטות הוועדות השונות לתקופה מיום 6.3.05 ועד ליום 26.3.15 הן חלוטות ועד היום לא ניתנה החלטה חלוטה אחרת מיום 26.3.15.

קצבתו המיוחדת של התובע הופסקה ביום 6.3.05 לאחר החלטת הועדה מדרג I (3.8.05) ובעקבות דיון בבקשה על פי תקנה 37. עד אותה עת קיבל התובע את הקצבה המיוחדת בשל נכותו שגרמה להגבלה תפקודית ברגלו. לא נטען ע"י הנתבע כי ההחלטה שניתנה בשנת 2002 ניתנה בטעות ולתובע לא הייתה באותה עת נכות תפקודית ולא עמד בתנאי הזכאות לקצבה מיוחדת.

לכן החלטת הנתבע שלא לחדש את קצבתו המיוחדת ניתנה שלא כדין ובניגוד לתקנה 10(ב) לתקנות.

יוער כי דין טענות המרמה וההונאה מצידו של התובע לא הוכחו על ידי הנתבע.

בנסיבות העניין, הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתנה היום, ‏ט' סיון תש"פ ( ‏01 יוני 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

נציג ציבור (עובדים)
גב' אורנה רזניק

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה

נציג ציבור (מעסיקים)
מר גיל אלוני

קלדנים: א.ז. / אסף כהן