הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 40527-04-18

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' רחל קפר

התובעות

  1. גלית הובר
  2. מ. נ . – קטינה

ע"י ב"כ עו"ד ורד פרי

-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי

פסק דין

1. התובעות, אלמנתו ובתו הקטינה של מר שי יוסף גנור ז"ל (להלן – המנוח), מבקשות בהליך זה שיקבע כי מותו של המנוח הוא תוצאה של פגיעה בעבודה.

2. להלן העובדות העולות מחומר הראיות:

א. המנוח, שותף בחברת רואי חשבון "דלויט ישראל", יצא ביום שישי ה-18.11.16 מביתו ברעות למשרדו בהר חוצבים בירושלים.

ב. בסביבות השעה 10:30 הבחינו עוברי אורח כי המנוח שרוע על המדרכה הסמוכה לבניין המשרדים בו המנוח עבד והזעיקו אמבולנס. מותו של המנוח נקבע במקום.

ג. תביעה לקצבת תלויים נדחתה על ידי הנתבע במכתב מיום 16.1.18.

ד. משטרת ישראל פתחה בחקירה לגבי נסיבות המוות והגיעה למסקנה כי אין מדובר באירוע פלילי.

ה. לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות.

3. להלן תמצית טענות הצדדים:
א. לטענות התובעות, יש לראות בפטירתו של המנוח כתאונת עבודה, שכן ארעה תוך כדי עבודתו ובמשרדו. בהקשר זה נטען כי המסקנה לפיה מדובר בהתאבדות היא מסקנה נמהרת ובלתי מבוססת, שאינה נתמכת בראיות האובייקטיביות המעטות שקיימות, כגון השארת כיסא שימנע מדלת המרפסת להיסגר, המצביעה על כוונתו של המנוח לחזור אל חדרו (המנוח נפל ממרפסת בקומת המשרדים).

עוד נטען שאין כל אינדיקציה המעידה על כוונת המנוח לשים קץ לחייו, אלא ההיפך הוא הנכון – למנוח היו תוכניות לאותו יום, הוא קנה בבוקר האירוע פרחים לאשתו, כמדי יום שישי והתנהל בצורה רגילה.

התובעות הוסיפו וטענו שגם אם המנוח חווה קשיים בעבודה (הגם שאינן סבורות כי זהו המצב), מדובר בקשיים שנבעו מעבודתו של המנוח (התקבלו דוחות ביצועים שהראו ירידה ברווחיות של מחלקתו של המנוח).

ב. לטענת הנתבע, המנוח היה עצמאי ועל כן לא מתקיימת חזקת הסיבתיות הקבועה בחוק. מהראיות שהוצגו לא הוכח שלמנוח אירעה תאונת עבודה או אירוע חריג בעבודתו. מכלל הראיות עולה כי המנוח שם קץ לחייו, וזאת בניגוד לטענת התובעות, לפיה מדובר בתאונה שבה נפל מהמרפסת בקומת המשרדים שבעבודתו. כן נטען שגם אם המנוח נטל את חייו, הרי שלא הוכח אירוע חריג בעבודתו והראיות הדלות בנושא מצביעות על מתח מתמשך בעבודה.

דיון והכרעה
4. מהעדויות שנשמעו עולה כי המנוח, רו"ח, שותף בפירמת רו"ח, היה "עצמאי" (עמוד 4 שורות 8-14).

בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 נקבע כי תאונת עבודה היא : "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי– תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

בסעיף 83 לחוק נקבעה חזקת סיבתיות לגבי תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה, שאז רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך.
חזקה זו אינה חלה על עובד עצמאי אשר עליו להוכיח כי התאונה ארעה לו "תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו" כאמור בהגדרה שבסעיף 79 לחוק.

כדי להוכיח כי התאונה אירעה עקב העיסוק במשלח ידו, על המבוטח להראות כי הפעולה נעשתה לצורך העיסוק במשלח ידו, בין כפעולה ישירה ובין כפעולה נלווית לעיסוק (דב"ע מה/0-128 קליפר – המוסד לביטוח לאומי פד "ע יח 29 (1986)).

בעב"ל (ארצי) 104/99 ברדה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 241 (200 3), חזר בית הדין הארצי על הכלל לפיו על עובד עצמאי לא חלה חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי. כלומר, על התובע שהוא מבוטח עצמאי, להוכיח שהתאונה אירעה לו "תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו", כאמור בהגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק. כדי להוכיח כי התאונה אירעה עקב העיסוק במשלח היד, על התובע להראות כי הפעולה בה נפגע נעשתה לצורך עיסוקו במשלוח ידו, בין שזו פעולה השייכת מהותית לעיסוק ובין שזו פעולה נלווית לעיסוק. המבחן העיקרי להכרה בתאונה שאירעה שלא במסגרת מקום העבודה וזמן העבודה כתאונת עבודה הינו מבחן הקשר הסיבתי בין התאונה לבין העיסוק. המבחן המשני, מבחן הזמן, ה"תוך כדי", נובע ממנו. נטל ההוכחה שהתאונה אירעה עקב ביצוע פעולה נלווית לעיסוק מוטל על שכם הנפגע בתאונה.

5. לאחר שבחנו את העדויות שנשמעו וכן הראיות שהוצגו, הגענו לכלל מסקנה לפיה לא הורם הנטל להוכחת קשר סיבתי בין נפילתו של המנוח מהקומה ה – 11 בבניין המשרדים בו עבד ובין עיסוקו במשלח ידו.

6. ראשית, מחקירת המשטרה עולה כי בניגוד לטענת התובעות כאילו המנוח הגיע למשרדי השותפות לשם עבודתו, כלל לא ברור שזו היתה מטרת התייצבותו במקום.

התובעת מס' 1, אלמנתו של המנוח (להלן – התובעת) הצהירה כי ביום האירוע יצא המנוח לעבודתו לאחר משימות הבוקר של יום שישי, בסביבות השעה 09:30 (ר' הודעתה לחוקר הנתבע, נ/1 בעמ' 1 שורות 13 -14). עוד הצהירה התובעת כי חודש נובמבר הוא חודש עמוס בתחום עבודתו של המנוח וכי הוא נהג לעבוד על המחשב הנייד שלו, ממנו היה יכול לעבוד בכל שעות היממה. התובעת הוסיפה כי המנוח לא נהג לעבוד בימי שישי בדרך כלל, אלא בהתאם לצרכי העבודה (ר' עמ' 2 לנ/1).

התובעת חזרה על האמור בחקירתה הנגדית והוסיפה כי המנוח הלך למשרדו בימי שישי בסופי רבעונים וכשהיה צריך וכי תמיד היה עליו את המחשב הנייד (ר' עמ' 7 שורות 13 -20).

גרסה זו, שבעיקרה מהווה סברא, אינה מתיישבת עם העולה מחקירת המשטרה. לפי העולה מתיק החקירה (הוגש לתיק), המנוח נכנס למשרדים בסביבות השעה 10:00, בבגדי יום יום וללא תיק מחשב. בשעה 10:16 נצפה מנוח יוצא מהדלת והולך לכיוון המעלית כשפניו מסתכלות לרצפה (ר' דו "ח צפייה במצלמות האבטחה). שעת האירוע הייתה ב-10:33.

לגבי היעדרו של מחשב נייד, יש לציין כי זה לא נזכר גם בפירוט חפציו האישיים של המנוח שנמצאו במשרדו.

גם הודעתו של מר סולומון בן שימול במשטרה, בה ציין כי בחדר של המנוח לא נמצא מחשב וככל הנראה הוא לא בא לעבוד, תומכת במסקנה זו.

7. לאמור לעיל יש להוסיף כי לא היו עדים לאירוע הנפילה/ קפיצה.

העובדים אשר שהו במשרדים שמעו על האירוע לאחר המקרה, מהשוטרים שהגיעו למקום.

האדם שהתקשר למד"א דיווח כי שמע רעש חזק, אולם לא ראה את האירוע.

גם העדים מטעם התובעות לא ראו את האירוע, ושניים מהם כלל לא היו במשרדים ביום האירוע.

8. התובעת הצביעה על העובדה כי לפי הממצאים במקום, הונח כיסא להשארת דלת המרפסת ממנה המנוח נפל, פתוחה. לטענתה, עניין זה מלמד על כך שהמנוח התכוון לחזור למשרדו, כלומר לא התכוון לקפוץ אל מותו, ומכאן מסקנתה כי מדובר בתאונה בה נפל אל מותו, עקב מעקה נמוך.

לא שוכנענו כי עובדה זו (הכיסא התומך בדלת מפני סגירתה) מביאה למסקנה אותה התובעת מבקשת לקבל, כלומר שהמנוח נפל בתאונה. ראשית, מאחר שעל פי חקירתו הנגדית של מר אופק לוי ( אחד העובדים במקום), היציאה למרפסת אינה מתבצעת ישירות מהמשרדים, אלא יש לצאת מהחדר אל לובי/ מבואה ומשם אל המרפסת (עמ' 5 שורות 24 -27). כך שכלל לא ברור האם המנוח הוא שהניח את הכיסא שם, אם אחר עשה זאת עוד קודם לכן או אם היה מונח שם דרך קבע.

שנית, הגרסה בדבר נפילה עקב גובה המעקה במרפסת אינה נתמכת בכל ראיה. לא הובאו נתונים לגבי גובה המעקה ואף לא נטען שהיה פגם כלשהו במעקה. גם אם המנוח היה גבוה, הרי שמעקות בנויים על פי תקני בטיחות, שאמורים להתאים לאנשים בגבהים שונים. בנוסף, מהתמונות שבתיק החקירה המשטרתית נראה שגובה המעקה עולה על גובה השולחן שהיה במרפסת וגם בכך לסתור את טענות התובעת בנושא.

לאמור לעיל יש להוסיף כי בדוח המז"פ צוין כי "נראו סימנים המתאימים לקפיצה מגובה...".

9. לא נעלמה מעינינו טענה נוספת מפי התובעות, ולפיה העובדה שנמצא קרע בחגורתו של המנוח אינה מתיישבת עם הטענה שקפץ, אלא אם נפל והחגורה נתפסה בדבר מה (ר' עמ' 11 שורות 9-11). בדומה לטענות לגבי הכיסא שתמך בדלת היציאה למרפסת, מדובר בסברה בעלמא.

10. לאור כל האמור לעיל , לא שוכנענו כי יש להעדיף את גרסת התובעות, לפיהן המנוח נפל מהמרפסת, בתאונה שאירעה לו תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, על פני גרסת הנתבע, לפיה המנוח ביצע מעשה אובדני, אשר נתמכת במסקנות החקירה המשטרתית שבוצעה בעניין.

11. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

משמדובר בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג תמוז תש"פ, (15 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

רחל קפר,
נציגת ציבור (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת