הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 38381-09-18

05 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה לס

המערער
אריאל פורמנובסקי
ע"י ב"כ עו"ד חיה תמר הרפז
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי אשכנזי

פסק דין

המערער, יליד 1974, הגיש ביום 29.5.17 למשיב (להלן גם – המוסד ), תביעה לקצבת נכות כללית [נ/2].
ביום 26.8.17 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי למערער נכות יציבה בשיעור 36% החל מיום 10.5.17 [נ/4]. ביום 6.7.17, שלח המשיב למערער הודעה לפיה תביעתו לקצבת נכות כללית נדחתה, בהתאם להוראות סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק ביטוח לאומי) [נ/5].
ביום 17.8.17, הגיש המערער ערר על ההחלטה הדוחה תביעתו לקצבת נכות כללית [נ/9], ובד בבד עם הגשת ערר זה, הגיש המערער תביעה נוספת לקבלת קצבת נכות כללית [נ/8].
ביום 2.11.17 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מושא הליך זה (להלן – הוועדה או הוועדה מיום 2.11.17 ). הוועדה ביקשה חוות דעת של רופא פנימאי ושל רופא נוירולוג, ועל כן לא סיכמה את דיונה. נקבע כי הוועדה תסתכם ללא נוכחות לאחר שיינתנו חוות הדעת [נ/11].
המערער עמד לבדיקה בפני רופא פנימאי ובפני רופא נוירולוג ביום 5.12.17 [נ/13].
לאחר ביצוע הבדיקות התכנסה הוועדה בשנית, ביום 23.1.18 [נ/14] (להלן – הוועדה מיום 23.1.18). הוועדה קבעה למערער נכויות רפואיות, בהתאם לפריטי הליקוי הבאים: ברך ימין 0% (לפי סעיף 35(1)(א) לתקנות); ברך שמאל 10% (לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות) מיום 10.5.17 ועד יום 31.8.17; מ.א.ניתוח 100% (לפי סעיף 35(1)(ד) לתקנות) מיום 1.9.17 ועד 31.10.17; ניתוח החלמה 50% (לפי סעיף 35(1)(ה) לתקנות) מיום 1.11.17 ועד 31.1.18; עודף משקל 20% לפי סעיף 14(א)(4); ליקוי קשב וריכוז 10% (לפי סעיף 32 א-ב לתקנות; דום נשימה בשינה 20% (לפי סעיף 5(1)(ב)), רגל בצקתית – 0% (לפי סעיף 11(1)(א) לתקנות). עמ"ש צווארי+נורירולוגיה –אין נכות".
(הוועדה מיום 2.11.17 וועדת ההמשך מיום 23.1.18 יכונו להלן ביחד – הוועדה).
לטענת המשיב ביום 8.2.18 נשלחה למערער החלטת הוועדה. המערער מכחיש כי ההחלטה הגיעה אליו.
המערער הגיש את הערעור דנן ביום 23.9.18. ברקע הדברים נציין כי כפי שעלה גם במהלך ישיבת ההוכחות בעניינו של המערער התכנסו ועדות רפואיות שונות והתנהלו הליכים שונים בפני המוסד [עמ' 13 ש' 6-7]. מקריאת הערעור אשר הוגשה במסגרת הליך זה לא ניתן להבין באופן ברור ומפורש על איזו החלטה משיג המערער.
ביום 18.12.18 הגיש המשיב בקשה למחיקת הערעור בשל היעדר סמכות עניינית ולחלופין בקשה להורות למערער להבהיר את עילת תביעתו. לטענת המשיב, עלה מכתב ערעורו של המערער כי הערעור מתייחס, לכאורה, לאבחון רפואי (דרג ראשון) שבוצע ביום 21.2.18, שבו בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון, שכן הסמכות נתונה לוועדה הרפואית לעררים, בהתאם לסעיף 211 לחוק ביטוח לאומי. כמו כן טען המשיב כי החלטת הוועדה מיום 23.1.18 הינה חלוטה וקיימת בגינה התיישנות.
ביום 6.1.19 התקיים קדם משפט בפני כבוד סגנית הנשיאה (כתוארה אז), השופטת הדס יהלום, אליו הגיע התובע כשהוא מלווה בבא כוחו הקודם. בקדם המשפט ניתנה החלטה הקובעת, בין היתר, כדלקמן [ההדגשה הוספה – כ.פ.]:
"בעקבות שמיעת טענות הצדדים מתברר שהמחלוקת בתיק זה האם יש להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניינו של התובע, שהתכנסה בחודש 11/17.
התובע טוען שלא קיבל עד היום את החלטת הוועדה הרפואית לעררים. התובע טוען שקיבל רק את פרוטוקול הוועדה בחודש 8/18 שלא קשור לוועדה לעררים.
הנתבע מפנה כעת למכתב מחודש 2/18 שבו הודע לתובע על החלטת הוועדה הרפואית לעררים והתובע טוען שלא קיבל את המכתב והוא רואה אותו כעת לראשונה.
התיק יקבע להוכחות בשאלה האם יש להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים שהתכנסה בחודש 11/17".
בהתאם להחלטת כבוד השופטת יהלום, התיק נקבע להוכחות בפני מותב זה, לצורך בחינת השאלה האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערר על החלטת הוועדה הרפואית לעררים שהתכנסה בחודש נובמבר 2017.
בדיון ההוכחות ביום 4.2.20, אליו הגיע המערער בליווי באת כוח, נחקר התובע. הצדדים הגישו סיכומים כתובים.
מסעיף 2 לסיכום הטענות מטעם המערער עולה כי לשיטת המערער ההליך דנן נסוב על השאלה האם יש להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 23.1.18 אשר התכנסה בהמשך לוועדה הרפואית מיום 2.11.17 ודנה בעניינו של המערער.
נפנה לדון אם כן בשאלה שהונחה לפתחנו והיא האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 2.11.17. כן נבחן האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטה הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 23.1.18 אשר התכנסה כוועדה מסכמת בעניינו של התובע.
טענות הצדדים בתמצית
המערער טוען כי מעולם לא קיבל לידיו מסמך המעיד על החלטת הוועדה מיום מיום 2.11.17 ומיום 23.1.18, וכי המשיב אף לא הציג במסגרת ההליך דנן כל ראיה או עד המוכיחים כי אכן הופק מסמך המלמד על החלטת הוועדה וכי מסמך זה הגיע לידיו של המערער.
עוד מלין המערער על כך שהמשיב לא מילא אחר הוראות כב' סגנית הנשיאה (כתוארה אז) מיום 6.1.19, ולא המציא למערער את כל החומר הרלוונטי לתיק עד ליום 10.2.19, ותחת זאת הציג בפני המערער מסמכים שונים במהלך דיון ההוכחות אשר התקיים ביום 4.2.20.
ביום 6.5.20, לאחר שהגיש סיכומיו, ביקש המערער לצרף לתיק כראיה צילום מסך מאתר האינטרנט של המשיב בו מצויין כי כתובתו של המערער הרשומה במשרד הפנים היא אסתר המלכה 2 פתח תקווה 4938611 (להלן – הכתובת הרשומה במשרד הפנים) אך כי כתובתו של המערער למשלוח דואר היא ברחוב תרע"ד 10 רמת גן מיקוד 5250349. לטענת המערער יש במסמך להוכיח כי מכתבי המשיב לא נשלחו לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, אלא לכתובת מוטעית, ברמת גן.
המשיב טוען כי המערער לא הצביע על כל טעם מיוחד בגינו יש להאריך את המועד להגשת הערעור ועל כן יש לדחות את הערעור. המשיב מוסיף וטוען כי כלל המכתבים אשר שלח למערער נשלחו לכתובת המגורים הרשומה במשרד הפנים וכי הכחשתו של המערער כי קיבל את המכתבים השונים נעשתה באופן מתחמק, מבלי שסיפק כל גרסה אחרת וחרף העובדה שהכחשות הערער נסתרו במעמד החקירה הנגדית בה התברר שמכתבים רבים אכן הגיעו לכתובת הרשומה במשרד הפנים ולידיו של המערער, אשר ידע את תכנם.
על כן טוען המשיב כי מתקיימת החזקה לפיה המכתבים הגיעו למערער.
מוסיף המשיב וטוען כי החלטת הוועדה מיום 2.11.17 הינה החלטת ביניים, שכן הוועדה לא סיכמה את עניינו של התובע אלא ביקשה לקבל חוות דעת של רופאים נוספים, ועל פי הדין בית הדין נטול סמכות עניינית לדון בטענות כנגד החלטת ביניים של וועדה רפואית.
המשיב התנגד לבקשת המערער להוספת ראיה, נוכח השלב בו הוגשה (לאחר ישיבת ההוכחות) ומאחר והמערער יכול היה בנקל לבדוק, טרם ישיבת ההוכחות, מתי התעדכנו פרטיו אצל המשיב. בנוסף נטען כי לא ברור מתי עודכנו הפרטים אשר ביקש המערער להגיש וממילא הוכח לטענת המשיב כי כלל המסמכים הרלבנטיים להליך דנן נשלחו לכתובת הרשומה של המערער במשרד הפנים.
דיון והכרעה
סמכות עניינית
אשר לטענת המשיב לפיה יש לדחות את הערעור דנן בשל היעדר סמכות עניינית ככל שהוא מתייחס לפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 2.11.17 - אין כל מקור נורמטיבי המקנה לבית הדין סמכות לדון בהחלטות ביניים של וועדות רפואיות שעה שהוועדה עודנה יושבת על המדוכה וטרם ניתנה בה החלטה סופית. משזכות הערעור הינה זכות מהותית עצם קיומה מחייב קביעה מפורשת בחוק ובהיעדר קביעה כאמור לא קמה זכות הערעור. בהתאם לכללי יסוד אלה קובעת ההלכה הפסוקה כי בית הדין נעדר סמכות להיזקק לבקשה הנוגעת להחלטות ביניים של וועדות רפואיות ובנסיבות אלה סלולה לצדדים הדרך לטעון כנגד החלטות הביניים במסגרת ערעור שמוגש (אם וככל שמוגש) על החלטתה הסופית של וועדה רפואית (בר"ע (ארצי) ברמר נגד המוסד לביטוח לאומי 22/6/14; בר"ע (ארצי) 21900-03-14 גבי אסולין נגד המוסד לביטוח לאומי 12/5/14). מטעם זה הצדק עם המשיב בטענה כי בית הדין נטול סמכות עניינית לדון בשאלה המתייחסת לפרוטוקול הוועדה מיום 2.11.17. יחד עם זאת, מאחר והפרוטוקול של הוועדה מיום 23.1.18 [נ/14] הונח גם הוא בפנינו וגם ביחס אליו נטען על ידי המערער כי לא התקבל אצלו במועד, כמו גם ההחלטה מיום 8.2.18 [נ/16] המפרטת את שיעורי הנכות הרפואית שנקבעו למערער בוועדה מיום 23.1.18 – אין מניעה להמשיך ולדון בשאלה האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 23.1.18, היא ההחלטה הסופית שהתקבלה בעניינו של המערער במסגרת תביעתו לנכות כללית מושא הליך זה.
הארכת המועד להגשת ערעור
מסגרת נורמטיבית
המועד להגשת ערעור על החלטת וועדה נקבע בסעיף 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977, והוא "תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער...".
לבית הדין לעבודה נתונה סמכות, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר למיניהן, בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) להלן – הלכת דואלני ).
בשאלה מהם "טעמים מיוחדים" אשר בגינם יש מקום להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נפסקו בעא"ח (ארצי) 56/05 מאיר איתן נגד הילטון תל אביב בע"מ (23.5.05), הדברים הבאים:
"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא".
בהלכת דולאני נקבע ביחס ל"טעמים המיוחדים" שאין המדובר ברשימה סגורה או בנוסחה נוקשה, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. כן נקבע שיש לפרש את התקנה מתוך גישה סלחנית ההולמת את ייעודו של בית הדין לעבודה.
לאחר ששקלנו את הדברים בכבוד ראש הגענו לכלל מסקנה כי במקרה זה לא מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה ע"י המערער. נפרט.
משך האיחור - הערעור בהליך זה הוגש ביום 23.9.18, כתשעה חודשים לאחר שניתנה החלטת הוועדה מיום 23.1.18. מדובר על פניו בעיכוב משמעותי. נזכיר ש אף איחור בן יום אחד, טעון הצדקה ולעתים גם איחור שכזה לא יהווה "טעם מיוחד". השאלה העיקרית בנוגע לאיחור היא קיומו של צידוק נפרד מעבר למשך האיחור, וכאשר אין צידוק מניח את הדעת הרי שלא די באיחור קצר, כשלעצמו, כדי להוות טעם מיוחד שבגינו יוארך המועד (עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ נ' מראוון ראבייה (9.11.06)).
עצם קבלת החלטת הוועדה - לטענת המשיב ההודעה בדבר החלטת הוועדה מיום 23.1.18 נשלחה לכתובת המערער הרשומה במשרד הפנים ביום 8.2.18. המערער מכחיש כאמור את קבלת ההחלטה.
אין חולק כי הכתובת הרשומה של המערער במשרד הפנים הינה ברחוב אסתר המלכה 2 בפתח תקווה [נ/1]. המערער עצמו ציין כתובת זו כמענו בתביעה שהגיש למוסד [נ/2] ואישר את הכתובת בחקירתו הנגדית [עמ' 9 ש' 21].
סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 קובע חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה ככלל דבר דואר שנשלח לפרטי מען תקינים מגיע לנמען תוך זמן סביר. חזקה זו אומצה ע"י בית הדין הארצי ביחס למשלוח מסמכים מאת המשיב אל מבוטחיו (עב"ל (ארצי) 41882-03-14 הרצל צרור נגד המוסד לביטוח לאומי (18.5.15) (להלן – פרשת צרור)). בפרשת צרור קבע בית הדין הארצי כי חזקה היא שדבר דואר הנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר. הודגש כי החזקה האמורה היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, אותה יש לשקול עם כלל הראיות והנסיבות, תוך התחשבות בכך כי הוכחת יסוד שלילי (קרי, על המערער להוכיח כי ההודעה לא הגיעה אליו) הינה קשה להוכחה מעצם טיבעה, ועל כן על מנת להוכיחה, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר.
סבורים אנו כי בענייננו לא הצליח המערער להרים את הנטל ולהפריך את התקיימותה של החזקה. נבאר.
במסגרת חקירתו הנגדית של המערער הוכח כי מסמכים רבים אשר שלח המשיב לכתובתו הרשומה של המערער במשרד הפנים אכן הגיעו לידיו של המערער, שכן המערער ביצע פעולות שונות בעקבות קבלתם, כך, בין היתר:
מערער התייצב במועד לוועדה רפואית מדרג ראשון [נ/3] [נ/4] [ר' גם עדות המערער עמ' 10 ש' 11-12];
במכתבו מיום 14.6.17 [נ/6] המערער אישר כי קיבל את מכתב המשיב מיום 6.7.17 ממנו עולה כי תביעתו לנכות כללית נדחתה בוועדה מדרג ראשון [נ/5]. בחקירתו הנגדית העיד המערער כי מכתבו מיום 14.6.17 אינו מתייחס להחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, בנוגע לתביעה לנכות כללית מושא הליך זה, אולם עדותו זו אינה עולה בקנה אחד עם המצויין במכתבו מיום 14.6.17 וההסבר שניתן בהקשר זה אינו ברור כלל [עמ' 11 ש' 27-31].
העובדה שהמערער קיבל את החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון (בעקבות תביעתו לנכות כללית מושא הליך זה) מתיישבת גם עם העובדה שהלכה למעשה המערער הגיש ערר על אותה החלטה ביום 17.8.17 [נ/9] [עמ' 12 ש' 12-14].
המערער התייצב במועד לוועדה רפואית לערערים [נ/10] [נ/11] [עמ' 13 ש' 17-18], באופן שמלמד על כך כי קיבל את ההזמנה להתייצב לוועדה.
גם התייצבות המערער במועד לבדיקות רפואית בפני מומחים יועצים לוועדה, מלמדת על כך שקיבל את הזימונים לבדיקות אלה [נ/12] [/13].
בחקירתו הנגדית הכחיש המערער כי קיבל את המכתבים השונים ששלח לו המשיב [עמ' 6-17] וכן הכחיש את המסמך נ/15 המתעד שיחת טלפון מיום 28.1.18 בין המערער לבין נציג המשיב - תיעוד ממנו עולה, לכאורה, כי נמסרה למערער החלטת הוועדה מיום 23.1.18 [עמ' 14 ש' 7-10]. המערער הכחיש בנוסף גם את קבלת המכתב מיום 8.2.18 המפרט את הקצבאות שקיבל ואת גובה שיעורי הנכות שנפסקו לו [נ/16] [עמ' 14 ש' 16-18], אולם לא הכחיש את קבלת הכספים אשר הופקדו עבורו בחשבונו, בהתאם לאותו מכתב נ/16, אלא העיד כי לא ניתן לדעת לדידו בגין איזו תביעה הופקדו אותם כספים [עמ' 14 ש' 19-21].
מצאנו את הכחשתו הגורפת של המערער רפה ולא משכנעת. המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת לעובדת היותו מודע להחלטות שונות של המשיב ולזימונים אשר קיבל מטעמו של המשיב, אשר בהתאם להם הגיש מסמכים שונים (דוגמת ערר על החלטת הדרג הראשון) והתייצב לוועדות שונות ולבדיקות רפואיות אליהן הוזמן.
זאת ועוד. בחקירתו הנגדית אישר המערער שקיבל מהמשיב הזמנה מיום 11.2.18 להתייצב בוועדה רפואית שהתכנסה בתום זמניות [נ/17] [עמ' 14 ש' 24-25] ואכן התייצב לוועדה שהכנסה ביום 21.2.18 [נ/18]. ועדה זו מיום 21.2.18 מתייחסת למסקנות הוועדה מיום 23.1.18 והתכנסה בעקבותיהן [ר' סעיף 4 לפרוטוקול הוועדה נ/18, אשר מתייחס לשיעורי הנכות שנקבעו בוועדה מיום 23.1.18]. קשה להניח כי המערער לא בירר מדוע הוא מוזמן לוועדה האמורה ומה הרקע לכינוסה.
נציין בהקשר זה כי מניין תקופת ההתיישנות לצורך הגשת ערעור נמנה מהיום שבו קיבל המערער את החלטת הוועדה ולא מן היום שבו קיבל את פרוטוקול דיוני הוועדה ( עב"ל (ארצי) 196-09‏ ‏ מוחמד סולימאני נ' המוסד לביטוח לאומי (12.7.10)).
ממוצגים רבים שהוגשו עולה כי מכתבי המשיב אל המערער נשלחו לכתובת המגורים הרשומה של המערער במשרד הפנים ([נ/3] [נ/5] [נ/7] [נ/10] [נ/12] [נ/16] [נ/17] [נ/19]), כי סניף המגורים של המערער אצל המשיב הינו הסניף בפתח תקווה ([נ/4] [נ/11] [נ/13] [נ/14] [נ/18]) ואף המערער הגיש פניותיו למשיב לסניף בפתח תקווה, וציין בפניותיו כי כתובתו היא הכתובת הרשומה במשרד הפנים ([נ/6] [נ/9]). יש בכך כדי לחזק את מסקנתנו כי אף החלטות הוועדה מיום 2.11.17, 23.1.18 ומכתב המשיב מיום 8.2.18, בדבר החלטותיה האמורות של הוועדה, נשלחו לכתובת זו והגיעו לידיו של המערער ואלה הגיעו לידיו.
אשר לטענת המערער בסיכומיו היוצאת נגד התנהלות המשיב אשר לפי הטענה אינו דואג ליידע את המבוטחים באמצעות דוא"ל או באמצעות מסרון, ענין שיש בו לטענת המערער משום מחדל – בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שנפסקה בפרשת צרור על ידי בית הדין הארצי, המשיב רשאי לשלוח את החלטותיו למבוטחים בדואר רגיל.
סיכויי הערעור – בהלכת דולאני נפסק כי סיכויי הערעור עצמם ייתכן ויש בהם כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד (על כך ש סיכויי הערעור עשויים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד ר' גם דב"ע (ארצי) נז/98-9 שלום כהן - מדינת ישראל נגד משרד התקשורת (12.2.97)). נציין כי המערער, אשר היה מיוצג על ידי שני עורכי דין שונים במהלך ההליך, לא טען דבר ביחס לסיכויי הערעור גופם ובתוך כך גם לא טען כי אלה מצדיקים הארכת המועד. כלל לא ידוע לבית הדין על איזו מקביעות הוועדה מיום 2.11.17 ומיום 23.1.18 מבקש המערער להשיג. בשל כך לא ניתן לבחון את נימוקי הערעור לגופם, על מנת להעריך האם יש בהם משום טעם מיוחד המצדיק כשלעצמו את הארכת המועד.
המערער טען בהליך זה כי הגיש לבית הדין במקביל גם ערעור על החלטת הוועדה לגופה במסגרת תיק ב"ל 25036-10-18 (תיק שההליכים בו עוכבו עד להכרעה בסוגיה הנוגעת להארכת מועד להגשת ערעור על הוועדה מושא הליך זה). עיון בכתב הערעור שהוגש בב"ל 25036-10-18 אינו יכול לסייע למערער בעניינו שכן לא ניתן ללמוד מכתב הערעור באותו הליך האם למערער נימוקי ערעור מוצקים וסיכויי ערעור טובים. כתב הערעור אשר הוגש בהליך ב"ל 25036-10-18 מתייחס לקביעת וועדה רפואית מיום 21.2.18 אשר התאימה למערער 61% נכות רפואית (ככל הנראה וועדה מדרג ראשון שהתכנסה בתום זמניות, ולא ועדה רפואית לעררים. ר' פרוטוקול וועדה זו נ/18) וכן מעלה טיעונים בשאלת אי הכושר שנקבע למערער. מדובר בוועדה שאינה מושא הליך זה ובסוגיה (אי כושר) שכלל לא הועלה בפנינו. לסיכום - ביחס לוועדה מיום 2.11.17 ומיום 23.1.18 לא הוצגו נימוקי ערעור כלל, לא כל שכן נימוקי ערעור מוצקים המלמדים על סיכויי ערעור טובים ויכולים להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור על אותן החלטות.
בקשה להוספת ראיה
משקבענו כי אין מקום להאריך את המועד לגשת ערעור על החלטת הוועדה מיום 23.1.18 ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה להוספת ראיה. חרף האמור, כדי לבחון האם יש בבקשה להוספת ראיה כדי לשנות ממסקנתנו האמורה ועל מנת שפסיקתנו לא תצא חסרה, נדון להלן בקצרה גם בבקשה להוספת ראיה.
משקלו הראייתי של המסמך שמבקש המערער להוסיף הוא נמוך ביותר, גם לו היה מוגש מלכתחילה, שכן כלל לא מצויין בו המועד שבו עודכנו הנתונים המצויינים בו. יתכן שמען המערער למשלוח מכתבים התעדכן אצל המשיב במועדים מאוחרים לאלה הרלבנטיים להליך זה.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, מהראיות והעדויות עלה כי מכתבי המשיב אל המערער הנוגעים לוועדות מושא הליך זה נשלחו לכתובת המגורים הרשומה של המערער במשרד הפנים, בעיר פתח תקווה [נ/3] [נ/5] [נ/7] [נ/10] [נ/12] [נ/16] [נ/17] [נ/19] וכי סניף המגורים של המערער אצל המשיב הינו הסניף בפתח תקווה [נ/4] [נ/11] [נ/13] [נ/14] [נ/18].
על כן, לא ניתן לקבל את טענת המערער לפיה לכאורה מכתבי המשיב "ממילא הם גם לא נשלחו לכתובתו המעודכנת שבאסתר המלכה 2, בפתח תקווה. אלא לכתובת מוטעית שהייתה במחשבים של המשיב". טענה זו אינה מתיישבת עם שהוכח בפנינו.
בנסיבות אלה, עת מחד גיסא הוכח כי בתקופה הרלבנטית להליך זה נשלחו מסמכים למען המערער בכתובת שרשומה במשרד הפנים ומאידך גיסא לא ידוע מתי שונתה אצל המשיב הכתובת של המערער במשרד הפנים (אם וככל ששונתה, ענין שלא עמד כלל לבירור עובדתי בפנינו) הרי שהמסמך שמבקש המערער להוסיף לראיות אינו שופך אור על סלע המחלוקת, אין בו משום חידוש ממשי והוא אינו יכול לתרום תרומה של ממש לחקר האמת. די בכך כדי לדחות את הבקשה להוספת ראיה.
למעלה מן הדרוש נציין עוד שככלל, במרבית הנסיבות, אין מקום להתיר לבעל דין לצרף ראיה לאחר שלב ההוכחות, אם לא הוכיח כי לא היה ביכולתו להציג ראיה זו בשלב מוקדם יותר של ההליך (עב"ל (ארצי) 507/07 יניב אפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי (25.3.2008)). בענייננו לא הוכח כי אכן לא היה בידו של המערער להגיש את התדפיס מאתרו של המשיב במועד מוקדם יותר, עובר לישיבת ההוכחות או במהלכה. טענת המערער לפיה נחשף לראשונה למסמך בעת שיטוט אקראי באתרו של המשיב לצורך קבלת "מענק הקורונה", אינה מעידה על כך שזו האפשרות הראשונה בה יכול היה המערער להיחשף למידע זה שכן היה באפשרותו של המערער, עובר לישיבת ההוכחות, לברר מול המשיב מהי כתובתו למשלוח דואר, כפי שרשומה אצל המשיב.
בשולי הדברים נבהיר כי לא נעלמו מעיננו טענות המערער בנוגע לאפשרות שניתנה למשיב להציג למערער מסמכים בחקירה נגדית, אותם לטענתו לא הכיר טרם דיון ההוכחות והם לכאורה לא נשלחו אליו במועד, חרף החלטות שניתנו בענין זה. סבורים אנו כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין הגשת מסמכים לתובע במהלך חקירה נגדית (מסמכים הנוגעים אליו ומתייחסים לעניינו, עת הוא נחקר במסגרת הליך שהסוגיה העיקרית בו היא האם קיבל מסמכים מאת המשיב אם לאו) לבין הגשת מסמך – שטעון בחינה עובדתית – לאחר דיון ההוכחות ובשלב שבו כלל לא ניתן לברר אם ומתי עודכנו הנתונים אצל המשיב. מקל וחומר שעה שהמסמך גופו הינו בעל משקל נמוך ואינו יכול לסייע לחקר האמת בעניינו. ממכלול הטעמים הבקשה להוספת ראיה נדחית.
מהטעמים המפורטים לעיל – הערעור נדחה.
כמקובל בהליכים מסוג זה – אין צו להוצאות.
על פסק דין זה ניתן להגיש רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"א, (05 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר שלמה לס
נציג ציבור מעסיקים

כרמית פלד, שופטת
אב"ד