הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 29785-01-20

25 נובמבר 2021

לפני:

כב' השופט אלעד שביון
נציגת ציבור (עובדים) גב' אורלי סרוסי גרטי
נציג ציבור (מעסיקים) מר אייל רחלי

התובע
אילן מקמל
ע"י ב"כ עו"ד שלמה מרבאום
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד אליאור עמר

פסק דין

לפנינו תביעת התובע להכיר בפגיעה בקרסול ימין שלו כ'פגיעה בעבודה' כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי:
התובע יליד 1956, מלטש וסוחר יהלומים במקצועו, עובד בחברת אילן-דיאם-בע"מ, חברה שהיא בבעלותו יחד עם אשתו.

ביום 5.2.19 הגיש התובע לנתבע 'הודעה על פגיעה בעבודה' בגין פגיעה בקרסול ימין עקב אירוע תאונתי שארע לדבריו ביום 20.7.18 אותו תיאר בסעיפים 8 עד 14 לתצהיר עדותו הראשית כדלקמן:

"8. ביום 20/07/2018, יום שישי בשבוע, הגעתי יחד עם אשתי אל בית העסק שלנו בשעה 08:30 – 09:00 בערך, בדקתי אבני יהלום שהליטוש שלהם היה אמור להיגמר ואילו אשתי הלכה למתחם הבורסה לסידורים שונים. לאחר מכן בשעה 11:30 בערך, הלכתי לבית הקפה שבמתחם הבורסה לפגישה עסקית עם חברי ושותפי לעיתים לעסקים, מר מנשה וג'ימה (ז"ל).
...
11. הפגישה העסקית עם מנשה וג'ימה ביום 20/07/2018 נמשכה במשך כשעה כשבמהלכה שוחחתי עם מנשה וג'ימה על האפשרות שהוא ייבא עבורי יהלומים גולמיים מאפריקה. בסופו של דבר, עסקת היבוא לא יצאה לפועל בגלל שמנשה וג'ימה רצה תשלום מראש עוד בטרם יבוא היהלומים ולא הסכמתי לזה.
12. בסיום הפגישה העסקית עם מנשה וג'ימה, אשתי שהייתה גם היא במתחם הבורסה, הגיעה אליי לבית הקפה ונסענו יחד על אופנוע שלי בדרך הישירה והרגילה הביתה.
...
14. לרוע המזל, בעת שהיינו אני ואשתי בדרכנו הישירה הביתה מהפגישה העסקית, ברחוב מגשימים בעיר פתח תקווה, ארעה תאונת דרכים כשרכב צד ג' פגע באופנוע, בי ובאשתי ונפגענו קשה שנינו" (להלן גם: "האירוע התאונתי").

ביום 16.7.19 דחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק כי "מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה הנ"ל אירעה תוך כדי נסיעתך מבית הקפה בו נפגשת עם ידידך מר מנשה וגימה, לסידורים אישיים, ולא בדרך מהעבודה למעונך כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק.
לא הוכח שהפגישה הנ"ל הייתה למטרות עבודה ועסקים.
על כן, אין לראות בתאונה הנ"ל כתאונת עבודה". (ראו: מכתב הדחייה בנספח 5 לכתב התביעה).

עיקר טענות הצדדים:
לטענת ב"כ התובע: א. הוכח כי האירוע התאונתי ארע לתובע בדרכו הישירה של התובע מפגישה עסקית במתחם הבורסה אל מעונו ועל כן יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה בהתאם להוראות הדין.
התובע ואשתו העידו בצורה מפורטת ומהימנה כי ביום האירוע התאונתי, התובע היה תחילה בבית העסק, לאחר מכן נפגש למטרה עסקית בענייני עבודתו עם המנוח, ומשם שב לביתו.
ב. אשר לסרטון שהגיש הנתבע ובו מתועדת שיחה בין חוקר הנתבע ובין מנשה וג'ימה ז"ל (להלן: "המנוח"), מי שהיה באותה פגישה עסקית עם התובע ביום קרות האירוע התאונתי - הוא אינו מהווה ראיה קבילה. מדובר בעדות שמועה של עד, שנאמרה מחוץ לכתלי בית המשפט, כשגם לא ניתן לחקור עד זה עקב פטירתו. לפיכך, מבוקש להתעלם מהאמור בו. כל אמירות המנוח במסגרת הסרטון הינן "אמרת עד מחוץ לכתלי בית המשפט" במובן סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1970. דין הסרטון ואמירות המנוח שבסרטון כדין הודעה או תצהיר של נפטר. בלא חקירה על התצהיר, נחשב תוכנו של התצהיר לעדות שמיעה, ככל שהוא מובא להוכחת אמיתות תוכנו.
ג. לחילופין ובהתייחס לאותו סרטון, גם לגופו אין באמור בו כדי לסתור את טענות התובע. הסרטון נמשך כשעה ובו שיחה ממושכת בין חוקר הנתבע ובין המנוח, כשרק 4 דקות בלבד מתוכו עוסקות בפגישה שהתקיימה בין המנוח לבין התובע ביום התאונה. באותן ארבע דקות, המנוח מאשר שאכן התקיימה פגישה בינו לבין התובע אך מסרב לפרט את תוכן הפגישה.
עוד עולה מהסרטון, כפי שהתובע טען, שהמנוח עסק רבות בתחום היהלומים, ביבוא וסחר שלהם מאפריקה וכי הוא ייעץ לרבים מהתחום ובכללם לתובע.
גם אם משתמע מהסרטון שהמנוח לא גבה תשלום עבור הייעוץ או הפגישה עם התובע, אין בכך כדי לשלול את מהות הפגישה בין השניים שהייתה בתחום השיווק והיבוא של היהלומים ולא פגישה על רקע חברתי גרידא.
אין גם משמעות לכך שלכאורה משתמע מהסרטון שהמנוח לא עבד והתקיים מקצבת אבטחת הכנסה. אין לשלול את האפשרות שהמנוח בחר שלא לדווח על עיסוקו לנתבע.
ד. בירור נסיבות האירוע התאונתי למול המנוח (ולאחר מכן למול התובע) נעשה באופן כושל, מגמתי ולא כדי לרדת לחקר האמת. מהסרטון בין החוקר למנוח, עולה כי החוקר מנחה בשאלותיו את המנוח, וכן, בחקירת התובע בחלוף שלושה ימים לאחר מכן, לא טרח החוקר לעמת את התובע עם אמירות המנוח בסרטון.
ה. הנתבע והחוקר מטעמו התעלמו גם מהנוהג והאופן בו מתנהלים עסקי היהלומים בארץ. התנהלות המבוססת על אמון בין הצדדים ועסקאות בשווי רב מסוכמות במילים "מזל וברכה" ללא מסמכים בכתב. ההתנהלות כולה בתחום זה היא בלתי פורמאלית.

בתמיכה לטענות התובע הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן מטעם אשתו, גב' עופרה מקמל (להלן גם: "אשתו של התובע").
התובע ואשתו נחקרו על תצהיריהם.

לטענת הנתבע, א. לא הובאה מטעם התובע ראיה לכך שאכן הוא התכוון להגיע לעבודתו ביום 20.7.18. כל פעולות התובע ביום האירוע הנטען, מביאות למסקנה כי מדובר בהפסקה של ממש השוללת מן האירוע את סיווגו כתאונת עבודה, הן לפי הוראות החוק והן לפי הפסיקה.

ב. התובע העיד כי בימי שישי נהג להיפגש עם חברים לשתות קפה במתחם הבורסה, שם נפגשים כל החברים לשיחות עבודה, פוליטיקה, סחורות ועוד. התובע כלל לא היה בעבודתו ביום 20.7.18 וכל מטרתו הייתה לבלות עם החברים בבית הקפה במתחם הבורסה, כאשר אשתו, מטיילת להנאתה אף היא במרכז דימול הסמוך למתחם הבורסה.
ג. בעדותו של התובע ושל אשתו נפלו סתירות רבות.
ד. כאשר נשאל התובע על תיעוד פגישות, תכנון פגישות, העסקה להבאת יהלומים מאפריקה, תשלום כלשהו בגין ייעוץ ועוד – כל אלה נתקלו בתשובות סתמיות. תשובות שהן תמוהות במיוחד כאשר מדובר בעסקת יהלומים שלכל הדעות מהווה עסקה רצינית שיש להתייחס אליה בכובד ראש.
ה. מעדות התובע עלה בבירור כי מטרת "הפגישה העסקית" הנטענת עם המנוח היא מטרה פרטית לחלוטין ולבטח ללא זיקה כלשהי לעבודתו.
ו. לעניין הסרטון, הצהרות המנוח בו חשובות לחקר האמת משאין דרך לחקור את המנוח. בנוסף, בהליך אזרחי רשאים בעלי הדין להתנות על כללי הקבילות ואף לפטור עצמם מתחולת דיני הראיות בניגוד לדין הפלילי.

בתמיכה לטענות הנתבע, זומן לעדות חוקר הנתבע, רונן רבינוביץ (להלן: "רונן"), שחקר את המנוח, כמי שנפגש עם התובע ביום קרות האירוע התאונתי.
רונן נחקר בפנינו בחקירה ראשית ונגדית.

המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו ".

בסעיף 80 לחוק הרחיב המחוקק את המקרים שיש לראותם כ'תאונת עבודה'. מבין המקרים שמנויים שם רלבנטית לענייננו הוראת סעיף 80(1) לחוק שקובעת:
"רואים תאונת כתאונת עבודה אף אם -
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו.
...".

להרחבה כמפורט לעיל נקבע סייג המעוגן בסעיף 81 לחוק שקובע כי:
"(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.
(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:
(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;
(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל". (ההדגשות אינן במקור)

מן הכלל אל הפרט:
נקדים ונציין, כי לאחר שנתנו דעתנו לטענותיו של כל צד ולתשתית הראייתית שהונחה לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי האירוע התאונתי מיום 20.7.18 אירע לו תוך כדי נסיעתו מפגישה עסקית בענייני עבודתו לביתו כטענתו. התרשמותנו היא, על יסוד הראיות שהונחו וכפי שנפרט להלן, כי גם אם עבד התובע ביום קרות התאונה כדבריו, חלה בנסיעה הפסקה של ממש מהדרך המקובלת, הפסקה שתוכננה, בדמות אותה פגישה עם המנוח, כשההפסקה (הפגישה עם המנוח) לא הייתה למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של התובע כעובד, ונפרט.

ראשית, לא הוצגה על ידי התובע כל ראיה אובייקטיבית שתומכת בגרסתו לפגישה עסקית בינו לבין המנוח מיום האירוע התאונתי.

התובע טען ש"בימי שישי לא תמיד הייתי הולך לעבודה, אבל, הרבה פעמים הייתי מגיע למפעל או למתחם הבורסה כדי בעיקר לקיים פגישות עסקיות. .." (סעיף 6 לתצהירו). אולם, תימוכין לטענתו כמפורט, לא הוצגו. מצופה היה כי אם 'הרבה פעמים' כדבריו קיים פגישות עסקיות באזור הבורסה בימי שישי, תיעוד לכך היה ברישומים אישיים שלו או של בית העסק בבעלותו או לכל הפחות היה מזמן לעדות שותף לעסקיו שיכול היה לגבות את גרסתו כאמור, לקיום פגישות בענייני עבודה ולמטרות עסקיות גם בימי שישי.

כהמשך לכך, גם הטענה שהמנוח היה "שותפי לעיתים לעסקים" (סעיף 8 לתצהיר התובע) ו"לי ולמנשה וג'ימה הייתה היכרות עסקית ארוכת שנים על רקע עסקי יבוא היהלומים" (ס' 10 לתצהירו), לא קיבלה תמיכה על דרך של התכתבות עסקית בין השניים לצרכי עסקים ולא על דרך של תיעוד כלשהו המלמד על משא ומתן בין השניים לצרכי עסקים. זאת, למרות שלדברי התובע, ההיכרות העסקית בין השניים היא 'ארוכת שנים' (ס' 10 לתצהיר) .

וכך, גם הטענה של התובע כי באותה פגישה עסקית בינו לבין המנוח "אני מבקש סחורה מסוג שהוא יכול לקנות לי הוא מחפש את הסחורה. ... וביקשתי ממנו ספציפית לקנות את היהלומים שאני מתמחה בהם" (עדות התובע בעמ' 9 לפרו' שורות 3 עד 5), נטענה ללא תימוכין. לא פורט מהם אותם יהלומים שהתובע מתמחה בהם לדבריו, כמו גם לגבי סוג הסחורה שהמנוח יכול היה לקנות לו, אם בכלל.

ובתוך זאת, התובע גם לא הציג שום אסמכתא לכך שהמנוח עסק ביהלומים, יבוא או יצוא שלהם, בתקופה הרלבנטית לתביעה.

ויודגש, בהינתן שבמפעל של התובע "עובדים עוד 3-4 פרילנסרים מלטשים, הם עוזרים לי. ..." (חקירת התובע בפני חוקר הנתבע, עמ' 1 שורה 21, בנספח א' לכתב ההגנה), כשברקע התובע טען גם להיכרות עסקית ארוכת שנים עם המנוח כמפורט - מצופה היה לזמן אחד מהם לעדות על מנת שיינתן הסבר האם המנוח מוכר להם מכוח השירות אותו הם מעניקים בבית העסק ומה ידוע להם על מערכת היחסים בין השניים. זאת לא נעשה.

בעדות התובע בפני חוקר הנתבע הוא נשאל גם: "האם יש תיעוד בהודעות, מיילים, לגבי אותה פגישה עם מנשה, ימים קודם לכן, למטרת עסקים ייבוא יהלומים מאפריקה"? והתובע השיב "לא, אני חושב שזה היה בשיחה טלפונית מעכשיו לעכשיו" (חקירת התובע בפני חוקר הנתבע, עמ' 3 לפרו' שורות 83 עד 85).
קביעת פגישה בענייני עבודה ולצרכים עסקיים בשיחה טלפונית 'מעכשיו לעכשיו', במיוחד משעסקינן בפגישה ליבוא יהלומים מאפריקה כנטען, מעוררת סימני שאלה רבים. ההיגיון הסביר מורנו, כי עובר לקיום פגישה עסקית בכלל ובפרט בענייננו, תיערך לה הכנה כלשהי, לרבות הגדרת ציפיות ממנה, אלא אם - מדובר בפגישה שהיא בעיקרה פגישה חברית, או אז, היא תיקבע גם 'מהרגע להרגע'.

התובע בעדותו בפני חוקר הנתבע נשאל גם על ההתקשרות בין השניים לאחר האירוע התאונתי, ואלה הדברים שציין (עמ' 4 לחקירתו שורות 117 עד 118):
"ש. האם לאחר הפגישה מתאריך 20.7.2018 היו פגישות נוספות עם מנשה וגימה לגבי הבאת יהלומים מאפריקה?
ת. טלפונים יותר, ...." .

אם לטענת התובע אותה פגישה בינו לבין המנוח מיום התאונה לא צלחה מאחר ו"וג'ימה רצה תשלום מראש עוד בטרם יבוא היהלומים" (סעיף 11 לתצהיר התובע), לא ברור על מה היו שיחות הטלפון הנוספות בין הצדדים לאחריה, אלא אם שוב, בין השניים שררה מערכת יחסים חברית.

במכתב הסיכום הרפואי שניתן לתובע לאחר שחרורו מבית החולים עקב האירוע התאונתי (נספח 4 לתצהיר התובע), אין זכר לכך כי האירוע אירע במסלול נסיעה של התובע ממקום בו עסק בענייני עבודתו למעונו. זאת, למרות שמהרישום הרפואי עולה כי התובע ידע לפרט את נסיבות התאונה. כך, וכמצוין בסיכום הרפואי בהתייחס לשעה 17:05 מיום התאונה, רשום: " בן 61, בריא בדר"כ לא נוטל תרופות קבועות. ללא רגישויות. ביום קבלתו בעת נהיגה על אופנוע ב 30 קמ"ש לדבריו נכנס בו ובאשתו רכב מימין והפיל אותם על הרצפה. כעת מלין על כאב בכף רגל ימין. ... ".
קרי, וכעולה מהתיעוד הרפואי, התובע ידע לציין את מהירות האופנוע עליו רכב כמו גם את אופן קרות התאונה, אך פירוט כי היה זה לאחר יום עבודה, נעדר. סביר, שלתאונה המתרחשת בתום יום עבודה, יינתן תיעוד ברישומים רפואיים.

הלכה מושרשת היא כי יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים, שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון, ובית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית, שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל (ארצי) 30813-11-13 ציון ערמי - המוסד לביטוח לאומי (11.3.15)).

די באמור, הצגת טענות בעלמא של התובע בקשר לאותה פגישה ומהותה וכן היעדרה של ראיה אובייקטיבית התומכת בגרסתו, כדי לדחות את התביעה. בהיעדר מייל בודד, התכתבות או תרשומת כלשהי בקשר לאותה היתכנות עסקית בינו לבין המנוח, בכלל ובאותו יום שישי בפרט, לרבות לא על דרך של זימון גורם אובייקטיבי לגבות את גרסת התובע בקשר לכך - לא ניתן לבסס את טענותיו בנדון.
התובע, כמי שהגיש את התביעה, נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו.
בענייננו, מלבד הגשת תצהיר התובע ותצהיר אשתו בתמיכה לאירוע התאונתי ונסיבותיו, כשאשתו של התובע גם לא נכחה בפגישה בין התובע למנוח (סעיף 6 לתצהירה, לפיו שהתה אז במתחם דימול בבורסה לצורך סידוריה האישיים) - לא הוצגה ולו ראשית ראיה על ידי התובע בקשר לאותה הפגישה. מעבר לאמור, לאשתו של התובע נגיעה ישירה להליך ועל כן ממילא, אפילו הייתה לוקחת חלק בפגישה, משקל עדותה מטבע הדברים היה נמוך.

שנית, הצורך בראיה אובייקטיבית מקבל משנה תוקף כאשר מעדות התובע עצמו עולה כי שררה בין הצדדים מערכת יחסים חברית.

בגרסתו הראשונה של התובע בקשר למהות יחסיו עם המנוח, גרסה שהוצגה בפני חוקר הנתבע, עלה כי היא נשענה על יחסי ידידות וחברות, להבדיל ממערכת יחסים עסקית. ראו למשל עדותו בפני החוקר בעמ' 3 לחקירה שורות 76 עד 77: "וגם כשהוא (המנוח - המותב ) מגיע לארץ נפגשים, בירה, בא אליי הביתה, זה חברות אם (הטעות במקור – המותב) אפשרות להכניס עסקים". (ההדגשה אינה במקור)

לעומת זאת, בתצהירו לפנינו, הציג התובע גרסה חדשה ואחרת לפיה בינו לבין המנוח הייתה 'מערכת יחסים עסקית' בעיקרה ו כלשונו: "אני לא הייתי נפגש עם מנשה וג'ימה (ז"ל) למטרה חברתית בלבד כמו לצאת לבילוי יחד, להתארח אצלו או אצלי בבית וכדומה לכן אני מגדיר את היחסים שלי עם מנשה וג'ימה כחברות עסקית" (ס' 13 לתצהירו).
וכך, גם אשתו של התובע טענה בתצהירה בפנינו כי "מנשה וג'ימה (ז"ל) לא התארח בביתנו" (ס' 7 לתצהירה).

בהבדלי הגרסאות כמפורט, מצאנו להעדיף את גרסתו של התובע בפני חוקר הנתבע ומשכבר נפסק, כי כאשר ישנה סתירה בין גרסאות בפני חוקר המוסד לבין גרסה מאוחרת בבית הדין, יש להעדיף הגרסה לחוקר המוסד על פני גרסה מאוחרת שנמסרה במהלך הדיון ( דב"ע (ארצי) נז/0-37 אוחנה חיים -המוסד לביטוח לאומי (2.3.98)).

יצוין, כי ביטוי לקשרי החברות והידידות הטובים בין השניים ניתן גם בעדות התובע בפנינו וכדבריו: " היינו נפגשים הרבה כשהוא היה בא לארץ, יושבים, שותים מספרים סיפורים על העסקים שלו באפריקה. תמיד יצא לי לדבר איתו על עסקים" (עדות התובע בעמ' 8 לפרו' שורות 18 עד 19).

יובהר, כי 'דיבור סביב עסקים', כמו גם סיפורים על עסקים לרבות אלה של המנוח באפריקה, לא מלמדים כי תכליתה ומהותה של הפגישה בין השניים מיום 20.7.18 הייתה במסגרת מו"מ לעסקה ביניהם א ו אף בדיקת היתכנות לאחת כזו. צריך לזכור, שאם לטענת התובע המנוח עסק ביבוא ויצוא של יהלומים, עיסוק שהוא גם עיסוקו של התובע עצמו כסוחר יהלומים, טבעי הוא שיהי ו להם תחומי עניין משותפים כמו גם חוויות לחלוק על עיסוקם בתחום זה. אולם, מכאן ועד כדי פגישה בענייני עבודה, הדרך רחוקה.

ראו בקשר לכך גם עדות התובע בפני חוקר הנתבע (עמ' 2 לחקירה שורות 31 עד 33), המחזקת את מסקנתנו כמפורט: " ישבנו שעה בערך בפגישה, קפה, דיבורים על סחורה, הוא בשנים האחרונות עבד בדרום אפריקה, ..." (ראו גם עמ' 2 שם שורות 52 עד 54).

'דיבורים על סחורה' אין פירושם משא ומתן או רצון להתקשרות עסקית בין השניים.

ולראיה, כפי שציין התובע בחקירתו בפני חוקר הנתבע, שמזה תקופה לא היה רצון מצדו להתקשר עסקית עם המנוח מסיבות מסוימות וכלשונו: "יצא לנו כמה פעמים לעבוד, וייצרנו משהו ביחס לפני הרבה שנים, מאז הוא התחיל לחפש אנשים שיממנו אותו ואני לא הייתי מוכן לממן אותו, ...." (עמ' 3 לחקירה שורות 73 עד 74, נספח א' לכתב ההגנה).

לפיכך, ומשהתובע גם אישר שבימי שישי הוא לא תמיד עובד (עדות התובע בעמ' 7 לפרו' שורות 4 עד 5), סביר יותר להניח שאותו מפגש בין השניים ביום האירוע התאונתי, יועד למטרות חברתיות, שהוכח ששררו בין השניים.

שלישית, התגלו גם סתירות מהותיות בגרסתו של התובע בקשר לאותו אירוע תאונתי, שמכרסמות בטענתו באשר לאופי הפגישה בינו לבין המנוח ביום התאונה, כמו גם למסלול הנסיעה של התובע באותו היום.

התובע טען בקשר לפגישה בינו לבין המנוח כי "בשעה 11:30 בערך, הלכתי לבית הקפה שבמתחם הבורסה לפגישה עסקית..." (סעיף 8 לתצהירו. ההדגשה אינה במקור) (וראו גם חקירת התובע בפני חוקר הנתבע, עמ' 2 שורה 59).
וכן, לדברי התובע, אותה פגישה "נמשכה במשך כשעה" (סעיף 11 לתצהירו).

אולם, לפי דו"ח מד"א מאותו אירוע תאונתי (נספח 2 לתצהירו), מצוין שבשעה 11:39, 9 דקות לאחר תחילת הפגישה של התובע עם המנוח כטענתו, התקבל בכלל דיווח על פגיעת התובע בתאונה. וכן, כי הפינוי שלו היה ב 11:57 והגעה ליעד, בית חולים בילנסון פתח תקווה, הייתה ב-12:01.

נתוני הדו"ח כמפורט סותרים את טענת התובע לפגישה עסקית שלו עם המנוח סביב 11:30, כמו גם שהפגישה נמשכה כשעה.

בעדותו לפנינו הופנתה תשומת לב התובע לסתירות המתעוררות בין האמור בדו"ח מד"א מיום התאונה (נספח 2 לתצהיר התובע) לבין גרסתו, ועל הרקע הזה נשאל התובע אם כן, מתי הסתיימה הפגישה ומה היה משכה. תשובתו הייתה "לא זוכר. מתי התחילה גם לא זוכר. לא זוכר כמה זמן היתה הפגישה" (עמ' 7 לפרו' שורה 32 עד עמ' 8 שורה 3).
פרטים אלה, שהבהרת התובע בקשר אליהם התבקשה, הם חיוניים להוכחת עילת התביעה של התובע. סתירותיו בנדון כמפורט, כמו גם התחמקות ממתן תשובה ברורה כאשר נשאל על כך, מטילים ספק ממשי בנכונות טענותיו.

גם גרסת התובע לגבי מסלול הנסיעה שלו ביום התאונה והאופן בו ארעה השתלשלות העניינים, מעלה תמיהות. בחקירתו של התובע בפני חוקר הנתבע הוא ציין "שסיימתי את הפגישה עם מנשה אספתי את אשתי ונסענו הבייתה" (עמ' 2 לחקירתו שורות 44 עד 45).

לעומת זאת, בתצהירו טען התובע, כי אשתו היא זו שהגיעה אליו לבית הקפה שם ישב לפגישה עם המנוח ולא כי הוא זה שאסף אותה כפי שמשתמע מחקירתו אצל חוקר הנתבע:
"בסיום הפגישה העסקית עם מנשה וג'ימה, אשתי שהייתה גם היא במתחם הבורסה, הגיעה אליי לבית הקפה יחד ונסענו על אופנוע שלי בדרך הישירה והרגילה הביתה". (סעיף 12 לתצהירו)

כאשר עומת התובע בקשר לשוני בהצגת הדברים כמפורט, שהוא נחוץ להוכחת טענת התובע לפגיעה בעבודה, השיב התובע כי (עמ' 6 לפרו' שורות 29 עד 31):
"את אשתי אספתי מרח' בצלאל שזה מתחם הבורסה. שם היתה הפגישה שלי עם המנוח. משם אספתי את אשתי ונסענו הביתה דרך בצלאל, ..."

בין אם הפגישה של התובע עם המנוח אכן הייתה ברחוב בצלאל ובין אם לאו, אופן ניסוח הדברים על ידו, כשפעם הוא טוען שאשתו היא שבאה אליו עם סיום הפגישה ופעם הוא טוען שהוא זה שאסף אותה לאחר הפגישה - מעוררת ספקות באשר למה שאכן אירע בתום אותה הפגישה, מי הגיע למי לאחריה, ומאיזה נקודה בדיוק היה מסלול הנסיעה של התובע עם סיום הפגישה.

רביעית, מהראיות שהגיש הנתבע לתיק מצטיירת בכלל תמונה אחרת מזו שתיאר התובע באשר לעיסוקו, עשייתו ופעילותו של המנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה.

הנתבע הגיש בעניינו של המנוח את המסמכים הבאים: תביעה לקצבת זקנה של המנוח משנת 2012 (מוצג ב' לתיק), בקשה של המנוח לנתבע משנת 2018 למיצוי זכויות בהשלמת הכנסה (מוצג ג' לתיק), הודעה של הנתבע בדבר קצבת אזרח ותיק - השלמת פרטים (מוצג ד' לתיק) ותדפיס חשבון בנק של המנוח המתייחס לשנת 2018 (מוצג ה' לתיק).

עיון במסמכים אלה מלמד כי בתקופה הרלבנטית לתביעה המנוח כלל לא עבד, נשען על קצבאות הביטוח הלאומי, לרבות השלמת הכנסה, ולא הועמדו לרשותו מקורות הכנסה נוספים, ודאי לא כאלה להם טען התובע, של יבוא ויצוא יהלומים, לפחות לא בתקופה בה נפגש התובע עם המנוח בפגישה מושא פסק דין זה.

הנתבע הגיש גם דו"ח פעולה וזיכרון דברים מיום 8.7.19 של החוקר מטעמו, רונן, ובו רישום עיקרי הדברים של שיחה בינו לבין המנוח לאחר קרות האירוע התאונתי והתייחסה לאותה פגישה שבין התובע למנוח מיום האירוע (מוצג ו' לתיק).
וכן, עותק של הדיסק המתעד את אותה שיחה בין רונן למנוח.

בטרם נתייחס לגופו של הרישום באותו הדו"ח, כמו גם לעדותו של רונן בקשר אליו לפנינו, יובהר כי טענת ב"כ התובע כי מדובר בעדות שמועה וככזו מדובר בראיה שאינה קבילה, ראויה להידחות.

עדות שמיעה היא עדות של עד על עובדות שנקלטו בחושיו של אדם אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה. בענייננו, רונן שכתב את הדו"ח וזיכרון הדברים - העיד בפנינו. עדותו היא על עובדות שנקלטו בחושיו שלו ולא מפי השמועה או מפי אדם אחר. לפיכך, אין מניעה לקבל הן את הדו"ח והן את עדותו בבית הדין כראיה לאמיתות תוכנה ולא רק לגבי עצם מסירת הפרטים.

מעבר לכך, יצוין כי טענה זו עלתה לראשונה רק בסיכומי התובע ולא קודם לכן. לכן, אפילו מדובר היה בעדות שמיעה (מה שלא כך), היעדר התנגדות לה במועד הגשתה - משמעותה הסכמה להגשתה וניהול ההליך גם על יסוד האמור בה. בקשר לכך, נזכיר כי ההתנגדות להגשת ראיה זו עת הוגשה לתיק, הייתה עקב האיחור בהגשתה ולא, כי מדובר בעדות מפי השמועה, טענה שהועלתה לראשונה רק בסיכומי התובע (ראו ההחלטה מיום 12.11.20).
ובתוך כך, נזכיר גם כי בבתי הדין לעבודה נהוגה גמישות פרוצדוראלית מרבית במטרה לפשט את הדיון ולסייע לבית הדין להגיע לתוצאה נכונה, צודקת ופשוטה בעניין הבא בפניו (סעיפים 32 ו-33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). לכן, ובכל מקרה, היה מקום על פניו לקבל את הראיה ולכל היותר להעניק לה את המשקל המתאים בנסיבות העניין.

בכל מקרה, אין זה המקרה דנן ודו"ח הפעולה (מוצג ו' לתיק), כמו גם עדות רונן שהובאה בקשר אליה, הם מכלי ראשון וככאלה יש לתת להם את מלוא המשקל הראייתי.

אשר לדו"ח הפעולה וזיכרון הדברים גופו, דו"ח שכתב רונן יום למחרת שיחתו עם המנוח (עדות רונן בעמ' 10 לפרו' שורות 11 עד 15), צוינו בו בין היתר ולענייננו הדברים הבאים:

"מנשה טען שחזר לארץ מאפריקה, ... לא עובד כמה שנים, מצב היהלומים לא טוב, כרגע מחפש מה לעשות. הרגיש לא טוב ותפסה אותו מחלה, לא עובד, חזר לפני שנה וחצי לארץ.
... שאלתי לגבי יום התאונה, אמר שאני אשאל את אילן והוא לא רוצה לפרט, שאלתי אם הפגישה הייתה בנושא עסקים או פגישה חברית, טען שלא קיבל כסף עבור הפגישה, הוא ואילן חברים, נפגשים, מדברים על עסקים, חברים בלי קשר, לא פירט מה היה בשיחה, חזר ואמר שאשאל את אילן ולא אותו". (מוצג ו' בתיק).

על רוח דברים אלה חזר רונן גם בעדותו בפנינו והבהיר כי המנוח סיפר לו שעבד באפריקה, ביהלומים, וכי הוא חזר לארץ ולא עבד תקופה ארוכה (עדות רונן בעמ' 10 לפרו' שורות 5 עד 6) וכן, כי לפי מיטב זכרונו, המנוח אמר לו שהפגישה לא הייתה עסקית והוא לא קיבל תשלום עבור הפגישה (עדות רונן בעמ' 11 לפרו' שורות 8 עד 9).

טענת ב"כ התובע ש"המנוח המשיך לעסוק בענף היהלומים וגם לייעץ, עבד בענף לאחר שובו בארץ אך הסתיר מידע זה מהמל"ל וממך על מנת להמשיך ולקבל את כל הקצבאות" (עמ' 12 לפרו' שורות 15 עד 17), דרושה הוכחה וזו לא הוצגה, לא לעניין מהות עיסוקו של המנוח אז ולא לעניין מהות הפגישה, להוציא טענות ללא תימוכין בקשר לכך.
נוכח האמור, נקבע בזאת על יסוד הראיות שלפנינו, כי התובע לא הצליח להוכיח קיומה של פגישה עסקית בינו לבין המנוח מיום התאונה, או שלפחות זו הייתה מטרתה העיקרית של הפגישה בין השניים. נהפוך הוא, התרשמותנו היא, משהמנוח גם לא עבד באותה העת ונסמך על קצבאות הנתבע, שאותה הפגישה בין השניים הייתה על רקע חברות וידידות ארוכת שנים ביניהם. לכן, משהאירוע התאונתי אירע לתובע לאחר אותה פגישה, שבינה לבין ענייני עבודתו של התובע לא היה דבר, אזי שהיא קטעה באופן ממשי את הרצף שבין נסיעת התובע מעבודתו לביתו באותו היום. ויותר מכך, על פניו מדובר בשתי נסיעות שונות ונפרדות. האחת מהעבודה ליעד האחר, הוא מקום הפגישה בבית הקפה על רקע חברות וכמפגש בין ידידים. והנוספת, מבית הקפה לביתו של התובע.
לכן, אין להכיר באירוע התאונתי, שאירע במסלול כמפורט, כ'פגיעה בעבודה' על דרך הרחבת ההגדרה כפי שמתיר הדין.

לעניין זה יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 17402-09-19 המוסד לביטוח לאומי - ברק אלון (24.2.21):
"בפסיקה שדנה בתאונות בדרך מהמעון לעבודה ומהעבודה למעון (סעיף 80(1) לחוק) נקבע כי "מטרת או כוונת הנסיעה היא אבן הבוחן המרכזית לבחינת הכרה בתאונה שארעה במהלך נסיעה תאונה בעבודה" . כלומר, הבחינה אינה מתמקדת רק במסלול הפיסי של הדרך, אלא גם במטרת הנסיעה - האם המטרה של העובד הייתה להגיע מהמעון לעבודה או מן העבודה למעון או אחרת. בהתאם לכך נקבע כי ככל שמטרת העובד ביציאתו לדרך היתה מטרה עצמאית ונפרדת העומדת ברשות עצמה, הרי שהעובד לא ייחשב כמי שהיה במקטע הדרך המכוסה בחוק, אף אם התאונה אירעה בדרך המקובלת שבין המעון לעבודה".

על יסוד המפורט ולנסיבות שלפנינו, נחה דעתנו כי ככל שאכן עבד התובע ביום 20.7.18 כטענתו, כאשר יצא ממקום העסק שלו לאותה פגישה עם המנוח בבית הקפה, היה זה למטרה עצמאית ונפרדת העומדת ברשות עצמה, ללא זיקה לצרכי עבודתו של התובע, וככזו אין להכיר בפגיעה שארעה לאחריה כ'פגיעה בעבודה'.

סוף דבר:
לאור האמור התביעה נדחית. לא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכחת האירוע התאונתי ככזה שאירע במסלול הנסיעה שממקום עבודתו או ממקום העיסוק בענייני עבודתו לביתו.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ב, (25 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .