הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 28353-06-18

10 מאי 2020
לפני:
כב' הרשמת מרב חבקין

המערער:
פנחס סירוטה
ע"י ב"כ: עו"ד משה גלעד

-
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד איילת ברעם

החלטה

האם יש להתיר למערער לעיין בארבעה תיקים, אותם מכנה המשיב "תיקים משפטיים" – זהו עניינה של החלטה זו.

הרקע לבקשה וטיעוני הצדדים
המערער נפגע בתאונת עבודה בברך שמאל ביום 7.10.12.

למערער נקבעה נכות בשיעור 10% החל מיום 12.12.06.

המערער הגיש תביעה נוספת להחמרת מצב ביום 6.10.10. בהחלטה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון נקבע, כי לא חלה החמרת מצב . ערר שהוגש על החלטה זו נדחה.

המערער הגיש ערר כנגד החלטת הוועדה לעררים, ועניינו נדון מספר פעמים בוועדה ובערעורים לבית דין זה.

בסופו של דבר, והרלבנטי לענייננו הוא , כי ביום 7.5.17 ניתן תוקף פסק דין להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב חדש.

על פי הסכמת הצדדים, לה ניתן תוקף פסק דין, לא יעמדו בפני הוועדה מסמכים שונים בהתאם לרשימה מפורטת (בל 12455-08-16).

הוועדה בהרכבה החדש התכנסה ביום 10.4.18 . הוועדה קבעה , כי לא חלה החמרת מצב בברך שמאל של המערער עקב תאונת העבודה. החלטה זו היא מושא הערעור.
יצוין, כי במקביל דנה הוועדה בתביעה נוספת להחמרת מצב בגין פגיעה בתאונת עבודה אחרת משנת 2005. בגין החלט ת הוועדה בנוגע לתאונה האחרת הוגש ערעור נפרד לבית דין זה (בל 28369-06-18) . יצוין , כי בקשה לאיחוד הליכים של שני הערעורים נדחתה.

בכתב הערעור בהליך זה נטען, כי הוועדה לא התייחסה לחוות הדעת מטעם המערער , ועוד נטען כי יש להחליף את הרכב הוועדה.

המשיב בתגובתו לערעור הסכים להשיב את התיק לוועדה לצורך דיון בשתי חוות דעת, להן לא ניתנה התייחסות . עם זאת המשיב התנגד להחלפת הרכב הוועדה.

בדיון שהתקיים ב יום 10.3.19 טענה ב"כ המערער, כי פרוטוקול הוועדה אינו אותנטי ובין היתר לא מופיעה עליו חתימת המערער. ב"כ המ ערער ביקשה להודיע עמדתה לגבי המשך ההליך לאחר צילום תיקו של המערער המצוי בלשכה המשפטית .

משלב זה החל רצף הגשת הודעות ותגובות של הצדדים.

בהחלטה מיום 29.9.19 קבעתי, כי על ב"כ המערער לפנות שנית ללשכה המשפטית בדרישה ברורה , וככל שקיימת מחלוקת תגיש "בקשה ספציפית המבהירה מה החומר שהתבקש לעיין בו".

המערער הגיש בקשה בה נטען, כי בלשכה המשפטית קיימים ארבעה תיקים בהם לא ניתנה אפשרות עיון. המערער טען, כי מזכירת הלשכה המשפטית הסבירה ש מדובר ב"תיקים משפטיים" והם חסויים, אך המערער אינו יודע מה יש בתיקים הללו , ו על כן יש להורות למשיב להבהיר זאת.

ביום 13.11.19 המשיב הגיש תגובה להודעה זו, וטען כי התיקים המשפטיים כוללים תכתובת פנימית ו מטעם זה הם חסויים.

בהחלטה מיום 15.11.19 נקבע מועד לדיון במעמד הצדדים. עוד נקבע , כי עד 7 ימים קודם לדיון תגיש ב"כ המשיב הודעה מפורטת מה כוללים אותם תיקים משפטיים.

ביום 27.11.19 הגישה ב"כ המשיב הודעה בה נטען, כי התיקים מכילים את כל ההליכים המשפטיים בתיקים שנוהלו בבית הדין ( ומצויים בנט המשפט) וכן תכתובת פנימית של עורכי הדין.

עוד נרשם בהודעה כי "התיק המשפטי לא עמד בפני הוועדה הרפואית".

בדיון שהתקיים הוסכם, כי ב"כ המשיב תגיש הודעה מפורטת יותר בדבר המסמכים המצויים באותם תיקים , ו לאחר מכן ב"כ המערער יודיע עמדתו לגבי הבקשה.
ביום 21.1.20 הגישה ב"כ המשיב הודעה, על פיה התיקים כוללים את המסמכים הבאים: כתב ערעור, כתב תשובה, בקשות בנוגע לדיון, פרוטוקולים של דיונים בבית הדין, אישור העברת תיק לעו"ד חיצוני, זימון תיק רפואי מהסניף , וכן תכתובת פנימית של באי כוח המשיב. עוד נטען כי מעל 95% מהחומר בתיק ה וא מסמכים משפטיים שממילא מצויים בנט המשפט , ויתר המסמכים הם תכתובת פנימית חסויה.

ב"כ המערער הודיע , כי חרף הודעה זו הוא עומד על עיון בתיקים . לשיטתו, לפי הודעת המשיב, נמסר למערער רק 95% מהחומר שהונח לפני הוועדה, וזאת אין להתיר , שכן די במסמך אחד להביא לפסלות הוועדה.

עוד נטען, כי ב"כ המשיב אינה רשאית לטעון לקיומה של תכתובת חסויה באופן כללי, אלא נדרש לפרט מועד המסמך , למי מוען ועל ידי מי נכתב ומדוע חל עליו חיסיון.

המסגרת המשפטית
המחלוקת שבין הצדדים צריכה להתברר ולהיות מוכרעת לפי הכללים הקבועים בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות סדרי הדין) ולפי הכללים שנקבעו בפסיקה בסוגיית גילוי ועיון במסמכים (ראו: ברע (ארצי) 44653-05-14‏ ‏ גרשי יוסף הלר נ' המוסד לביטוח לאומי (28.5.14)).

נראה, כי המחלוקת האמתית נעוצה בשאלה , האם יש להתיר עיון ב תכתובת פנימית של עורכי הדין מטעם המשיב שטיפלו בתיק.

דעתי היא, כי אין להתיר עיון במסמכים אלה . זאת ככל שמדובר ברישומים שעורכי הדין ערכו כחלק מהכנת התיק ולימודו, לצורך עריכת כתבי טענות ודיו נים, וכן תכתובת בין עורכי הדין עצמם, הקשורה לניהולו של התיק המשפטי.

נראה לפי הודעות ב"כ המשיב, כי זו מהות התכתובת בה עסקינן. אוסיף, כי אותו דין יחול גם ככל שמדובר בתכתובת פנימית בין עורכי הדין של המשיב לבין פקיד התביעות (ולא בהכרח בין עורכי הדין עצמם), אם נעשתה כחלק מהכנת התיק למשפט, או כחלק מתהליך גיבוש עמדה בהליך המשפטי. אפרט נימוקיי להלן.

הטעם הראשון: המערער לא הראה מדוע המסמכים המדוברים רלבנטיים לעניין הליך זה.

כידוע, תקנה 46(א) לתקנות סדרי הדין מסדירה את נושא הגילוי והעיון ומסמיכה את בית הדין או הרשם "ליתן צו למסירת פרטים נוספים, ולבקשת בעל דין אף לגילוי או לעיון במסמכים, אם היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון יעיל או כדי לחסוך בהוצאות".

העיקרון שנקבע בהלכה הפסוקה בעניין גילוי מסמכים הוא "...להרשות גילוי מסמכים הנחוצים כדי להגיע לחקר האמת, מתוך שמירה על איזון האינטרסים שבין בעלי הדין. המבחן המרכזי אם להתיר או לסרב את הגילוי הוא 'מבחן הרלוונטיות' ('מבחן הזיקה'), ובד בבד - שקילה של מידת הפגיעה, של אי נוחות ושל ההכבדה על הצד המגלה ועל צדדים שלישיים" ( ד"ר י. לובוצקי, "סדר הדין במשפט העבודה", הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2016, פרק 11 בעמ' 9).

כאמור, דעתי היא, כי הבקשה אינה צולחת את מבחן הרלבנטיות. אפרט.

הליך זה עניינו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים . בכתב הערעור נטען להיעדר התייחסות לחוות דעת רפואיות. לעניין זה, ממילא גם קיימת הסכמת המשיב.

בדיון שהתקיים הועלו טענות לגבי פרוטוקול לא אותנטי. טענות אלה אינן מוצאות ביטוי בכתב ערעור מתוקן ואף לא הוגשה בקשת תיקון.

המערער לא הבהיר את הקשר בין טענות יו כנגד החלטת הוועדה לבין תכתובת פנימית בהליכים משפטיים שנוהלו בעבר בין הצדדים או במסגרת הליך זה.

בהתאם להסכמת הצדדים לה ניתן תוקף פסק דין (מכוחו התכנסה הוועדה) קיימת רשימה ארוכה של מסמכים מתוך הליכים משפטיים (שקדמו לוועדה הנדונה), אשר נקבע, כי לא יונחו בפני הוועדה . עוד נקבע, כי כל שיונח לפני הוועדה הוא פרוטוקול הוועדה מדרג ראשון מיום 21.11.10 וכן פרוטוקולים קודמים למועד זה וחומר רפואי.

כך גם נקבע במפורש בהסכמה, שקיבלה תוקף פסק דין , כי לא יעמדו בפני הוועדה " כל ההתכתבויות בקשר להתנהלות הוועדה הרפואית כולל מכתבים של רופא המוסד לבאי כוח הצדדים ולתובע ומכתבים פנימיים בנושא זה".

הנה כי כן, ממילא הוסכם , כי תכתובת פנימית הנוגעת להתנהלות הוועדה הרפואית (בהרכבה הקודם), ממילא לא תעמוד בפני הוועדה בהרכבה החדש , וכך גם לא יעמדו בפניה מסמכים מתוך הליכים משפטיים , שנוהלו בעניינו של המערער.

לא ברור אפוא על יסוד מה טוען המערער, כי מסמכים אלה – שלא היו אמורים לעמוד בפני הוועדה- רלבנטיים לצורך ערעור זה.

זאת ועוד, ככל שקיים ספק מה עמד בפני הוועדה , הרי שזה הוסר לחלוטין בהודעת ב"כ המשיב, שהבהירה במפורש, כי התיקים המשפטיים בהם לא ניתנה למערער אפשרות עיון לא עמדו בפני הוועדה מושא הליך זה (הודעת המשיב מיום 27.11.19).

ואזכיר, כי מדובר בגוף ציבורי אשר חלה לגביו חזקת התקינות , ועל כן ניתן להסתפק בהצהרת ב"כ המשיב לעניין זה . ממילא, אין למערער אין כל טענה ספציפית כי מסמך כלשהו שלא נמסר לעיונו ומצוי בתיקים המשפטיים הוצג בפני הוועדה. טענה זו לא נזכרה בכתבי הטענות ואף לא עלתה בשני דיונים שהתקיימו במעמד הצדדים.

מאליו מובן, כי ככל שמסמכים פנימיים כלשהם הובאו בפני חב רי הועדה, חלה לגביהם חובת הגילוי. ברם, הדבר כלל לא נטען. מדובר בוועדה שהתכנסה לאחר פסק דין שהורה במפורש שלא תעמוד בפני הוועדה כל תכתובת פנימית, ו צוין במפורש אילו מסמכים כן יונחו לפניה.

כאמור, ההנחה לעניין זה היא כי פסק הדין מולא ככתבו וכלשונו בכל הנוגע למסמכים ש נקבע שלא יובאו לעיון הוועדה. המערער גם לא טען אחרת.

לסיכום, לאור הוראות פסק הדין והצהרת ב"כ המשיב, כי המסמכים מהתיקים המשפטיים לא היו לפני הוועדה , אין כל רלבנטיות למסמכים הפנימיים בהליך זה.

מכאן גם שנימוק המערער בהודעתו האחרונה, כאילו הוא זכאי לעיין בחומר משום שמדובר במסמכים שעמדו לפני הוועדה , לכאורה שובה את הלב, אך אין לו על מה לסמוך במקרה זה (השווה גם : עב 005232/04 מלכה יהושע נ' המוסד לביטוח לאומי (18.7.04)).

ניתן היה לסיים את הדיון כאן. ברם, מצאתי לנכון לציין טעמים עקרוניים נוספים בגינם אין להתיר עיון במסמכים המדוברים . על כן, גם לו היה המערער צולח את מבחן הרלבנטיות, טעמים אלה מצדיקים לאסור את העיון.

הטעם השני : תרשומת מהסוג האמור חוסה תחת החיסיון הסטטוטורי המוחלט של חיסיון עו"ד – לקוח.

סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובע כי :
"(א)דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך דין או עובד של עורך הדין".

סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין , תשכ"א - 1961 קובע כך:
"דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם".

הלכה פסוקה היא כי בית הדין לעבודה נוהג, ככל בית משפט אחר, לעניין ראיות חסויות לגבי עדות עורך-דין.

אמנם, אני ערה לכך שנפסק גם, כי היחס בין המוסד לביטוח לאומי ובין עורך-הדין שבשירותו, אינו יחס רגיל בין עורך-דין ללקוח ( דיון לא/8-0 (ארצי) פרלה נגד נ' המוסד לביטוח לאומי, פ''ד ב(1) 093). ברם, גם אם אין מדובר במקרה קלאסי של יחסי עו"ד לקוח יש להחיל את הכללים הנוגעים לחיסיון בין עורך הדין לבין לקוחו בכל הנוגע לתכתובת של עורכי הדין ב עת טיפולם המשפטי בתיק מסוים.

חיסיון סטטוטורי זה של עו"ד - לקוח הוכר כטעם לגיטימי במקרים המתאימים למניעת עיון במסמכים בכל הנוגע למדינה ופרקליטיה. אין כל טעם שלא להחילו גם לגבי המוסד לביטוח לאומי ופרקליטיו (ראה לדוגמה בלבד: תא (מרכז) 5786-08-07 עובד רופל נ' מדינת ישראל ואחרים (14.9.09); סק (ת"א) 30184-09-11‏ ‏ ועד הרופאים בבית חולים איכילוב ואח' נ' ההסתדרות הרפואית בישראל (9.12.12) ).

הטעם השלישי: סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998 קובע , כי רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא בגדר : "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".

על פי הלכה פסוקה, לענין מסירת מידע על פי חוק חופש המידע,יש לערוך מבחן דו שלבי.

ראשית, יש לבחון אם אמנם מדובר במידע מהסוג המנוי בסעיף. כאמור, לפי הודעת ב"כ המשיב מדובר בתכתובת פנימית של עורכי הדין עצמם. מכאן כי ניתן לראות במסמכים תרשומת של התייעצות פנימית בין עובדי רשות או יועציהן.

בשלב השני, יש לבחון האם חרף היותו של המסמך בגדר התייעצות פנימית, אי גילויו עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסייג.

כידוע, אחת המטרות המרכזיות של הסייג האמור היא "מתן אפשרות לעובדי הרשות לקיים ביניהם דיאלוג פתוח וגלוי, בלא חשש כי דברים שייאמרו על ידיהם בדיונים פנימיים או בחוות דעת פנימיות ייחשפו לעין כול, נועד אפוא להגן על איכות החלטותיהן של רשויות הציבור ועל האפקטיביות של תהליך קבלתן, וזוהי התכלית המרכזית שביסוד הסייג" (עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217, 2006 ).

נקבע, כי הרשות צריכה להפעיל סמכותה ולשקול בכל מקרה ומקרה האם חל הסייג האמור. בסעיף 10 לחוק חופש המידע נקבע, כי בהחלטה לעניין זה יש להביא בחשבון את עניינו של המבקש במידע או את האינטרס הציבורי.

כאמור, לא שוכנעתי כי המערער הצביע על העניין שיש לו בקבלת המסמכים האמורים. כאמור, ב"כ המשיב כבר הודיעה שהתיקים המדוברים, לרבות התכתובת הפנימית, לא עמדו כלל בפני הוועדה.

יתר על כן, וזה העיקר, סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע קובע כי :
"על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין".

כאמור, דעתי היא כי גילוי המסמכים ממילא אסור על פי הוראות סעיף 48 פקודת הראיות וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

זאת ועוד. בפרשת פרלה נגד שאוזכרה לעיל נקבע שיש להבחין "... בין מסמך שהושג על ידי הפעלת סמכות שבחוק ומסמך שאינו אלא 'התכתבות פנימית' או 'תרשומת פנימית". המסמכים הפנימיים בהם מדובר, ככל שמדובר בתרשומת של עורכי דין כפי שפירטתי לעיל , הם ממילא בגדר התכתבות פנימית.

ודוק, לא נטען, כי מדובר ב רישומים הנוגעים לאיסוף מידע עובדתי לצורך קבלת החלטות בעניינו של המערער . מדובר כאמור בתכתובת פנימית של עורכי דין במסגרת טיפולם ב"תיקים המשפטיים" (השווה גם: (ת"א) 2335/09 בל (ת"א) 2335-09‏ ‏ פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (6.3.12)).

הואיל ואותה תכתובת פנימית ממילא לא עמדה לעיון הוועדה, גם אין לומר כי בדרך כלשהי השפיעה התכתובת על החלטת הוועדה.

לסיכום, המערער לא שכנע, כי יש להתיר לו לעיין ברישומים פנימיים ש ביצעו עורכי הדין של המשיב בעת טיפולם בתיקים המשפטיים .

אוסיף, כי איני מקבלת את הטענה שהיה על ב"כ המשיב לפרט את תאריכי הרישומים ולציין את שמות עורכי הדין שערכו ביניהם תכתובת פנימית. הפרקטיקה המקובלת לגבי מסמכים מסוג זה, שכאמור חל לגביהם חיסיון סטטוטורי , אינה כוללת בהכרח פירוט מעבר להגדרה הכללית.

הואיל וקבעתי, כי התכתובת הפנימית ממילא אסורה לעיון, נותרה השאלה, האם יש להתיר למערער לעיין בתיקים לאחר שתוצא מהם התכתובת הפנימית?

כמצוין לעיל, בתיקים המדוברים קיימים גם מסמכים מתוך הליכים משפטיים היינו כתבי בי דין, פרוטוקולים של דיונים בבית הדין והחלטות בית הדין. לכאורה אין מניעה לעיין באלה, אולם מדובר במסמכים המצויים ממילא ברשות המערער.

כמו כן, וזה העיקר: מעיון בהודעתו האחרונה של המערער עולה המסקנה, כי המערער אינו מבקש כלל עיון בחומר המשפטי מתוך הליכים שנוהלו בבית הדין , חומר המצוי גם בידיו, אלא בקשתו ממוקדת לאותה תכתובת פנימית.

הואיל והמערער הביע דעתו המפורשת שהוא מבקש את אותו חלק מהתיקים המהווה תכתובת פנימית, אשר על מהותה עמדתי לעיל, ואינו מבקש את העיון במסמכים מתוך ההליכים המשפטיים עצמם, המשך הדיון בסוגיה מיותר .

לסיכום, הבקשה לעיון בתיקים המשפטיים נדחית. משלא נדרש צו להוצאות, אין צו להוצאות.

עד ליום 25.5.20 יודיע ב"כ המערער האם מוסכם לתת תוקף פסק דין להשבת העניין לוועדה בהתאם להסכמת ב"כ המשיב, או שמא עומד על ה משך ההליך, וככל שכך, האם מוסכם שהתיק יועבר לשופט למתן פסק דין על יסוד מלוא החומר ולאחר שכל צד יגיש סיכומיו.

לעיוני 26.5.20

ניתנה היום, ט"ז אייר תש"פ, (10 מאי 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.