הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 2771-04-17

14 יולי 2020

לפני:

כב' השופטת דפנה חסון זכריה
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק גליק

התובע
אליעזר חי ת.ז. XXXXX207
ע"י ב"כ: עו"ד אבי בוסקילה
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי אשכנזי ועו"ד אירינה פישר

פסק דין

לפנינו תביעת התובע להכיר באוטם בשריר הלב בו לקה כאירוע של פגיעה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן – "החוק").

הרקע הצריך לעניין

התובע, יליד 1954, הוא עובד בעל ותק של כ- 45 בחברת החשמל.
בזמנים הרלבנטיים לתביעה, שימש התובע כמנהל עבודה בתחנת הכוח רידינג, והיה ממונה על שבעה עובדים, המחולקים לשני צוותי עבודה.

על פי גרסת התובע, ביום 15.7.2015, נערכה שיחת טלפון בינו לבין הממונה הישיר עליו, מר ארז ראובן, שמסגרתה נתבשר לו כי ממועד זה ואילך, חל איסור על צוותו לעבוד במשמרות לילה (להלן- "השיחה" או "שיחת הטלפון" ). משמעותה של בשורה זו, כך על פי גרסת התובע, היא פגיעה משמעותית בשכרו ובשכרם של עובדיו, מאחר שהשכר על עבודה במשמרת לילה הוא בשיעור של 200% ביחס לשכר הרגיל. בשורה זו הפתיעה את התובע, כך על פי גרסתו, ומשכך במהלך שיחת הטלפון התלהטו הרוחות באופן שהיו "קללות וצעקות בטלפון" (סעיף 6 לכתב התביעה).
לאחר השיחה החל התובע לסבול לטענתו מכאבים חזקים בשכמותיו, וחש במתח נפשי חריג.
בהמשך אותו היום סייע התובע, על פי גרסתו, לעובד אחר בכך שדחף עגלת ציוד כבדה למרחק של כ-150 מטרים, הגם שככלל לא נדרש לבצע עבודה פיסית במסגרת תפקידו.

למחרת היום, 16.7.20, התייצב התובע לעבודה כרגיל, אלא שכאביו הלכו וגברו, ובסביבות 23:00, פונה לבית חולים "אסף הרופא". בחלוף מספר שעות, ב- 17.7.2015 לפנות בוקר, לקה התובע באוטם בשריר הלב.

ביום 14.2.2016 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (מוצג נ/1), ובהחלטה מיום 1.9.2016 דחה הנתבע את התביעה.
מכאן התביעה.

מהלך ההתדיינות

בדיון ההוכחות שהתקיים לפנינו ביום 25.12.2018 העידו מטעם התובע -התובע בעצמו, ומר רפאל בנאיש- עובד בתחנת הכוח רידינג, ומטעם הנתבע -מר ארז ראובן.

התובע אף הגיש תצהיר של מר חנניה וקנין, שעבד בתקופה הרלבנטית כסגנו ונכח לטענתו בזמן שיחת הטלפון, ואולם, מאחר שמר וקנין לא התייצב לדיון ההוכחות, ביקש התובע למשוך את תצהירו.

ואולם, עם תום דיון ההוכחות שהתקיים, כאמור, ביום 25.12.2018, התקשר התובע למר וקנין, והקליט את שיחת הטלפון שהתקיימה בין השניים.
ביום 14.1.19 ביקש התובע לצרף את תמליל שיחת הטלפון כראיה מטעמו, ובית הדין נעתר לבקשתו, תוך שאיפשר לנתבע לחקרו בחקירה נגדית.
משכך, ביום 6.11.2019, התקיים דיון הוכחות נוסף, במסגרתו נשמעה עדותו של מר וקנין. הנתבע לא ביקש להשלים עדויות מטעמו בעקבות עדותו הנוספת של מר וקנין.

עיקר טענות הצדדים

לטענת התובע, יש לראות בשיחת הטלפון עם מר ראובן ובדחיפת עגלת הציוד - כ"אירועים חריגים" שאירעו תוך כדי עבודתו, והובילו לאוטם בשריר הלב בו הוא לקה. התובע הוסיף, כי אלמלא קרות אירועים אלה לא היה נגרם נזק לליבו במועד בו התרחש, כיממה ומחצה לאחר השיחה. התובע הוסיף, כי לא סבל ממחלת לב עובר לאוטם בו לקה, וכי לא היה אירוע אחר שעלול היה היה לגרום לאוטם בו לקה, לבד האירוע מיום 15.7.2015.

מנגד טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות, שכן לא עלה בידי התובע להוכיח את עצם התרחשות השיחה עם מר ראובן ביום 15.7.2015, את תוכנה או את חריגותה.
הנתבע הוסיף, כי אין לראות בהעדר אישור לעבודת לילה משום אירוע חריג, כי אם אירוע מינורי המהווה חלק משגרת עבודתו של התובע. עוד הוא טען, כי התובע ידע על אי מתן האישור לעבודת הלילה מספר ימים קודם לאירוע הנטען. לבסוף טען הנתבע, כי במסמכים הרפואיים מזמן אמת לא מצויינים האירועים אותם מייחס התובע לאוטם בו לקה, וכי יש בכך כדי לערער את גרסתו.

דיון והכרעה

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ולכלל העדויות והראיות שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח התרחשותו של אירוע תאונתי חריג ביום 15.7.2015. להלן טעמינו.

בסעיף 79 לחוק הוגדרה "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה הוגדרה בחוק כ-

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."

בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת שאוטם בשריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו, בסמוך לפני קרות האוטם, אשר גרם לו לדחק נפשי (מסוג התרגזות או התרגשות) בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. האירוע החריג נבחן באופן סובייקטיבי, היינו נבדקת "חריגותו" בהתייחס למבוטח המסוים. עם זאת, "אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה" (עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין - המוסד לביטוח לאומי (3.11.2005).
ראו גם הנפסק בעב"ל 42970-06-13 זבדה - המוסד לביטוח לאומי, 15.5.2014; עב"ל 36264-05-10 מלמד - המוסד לביטוח לאומי, 5.12.2011; עב"ל 45023-09-11 בירן - המוסד לביטוח לאומי, 4.12.2012; עב"ל 349/06 בלומשטיין - המוסד לביטוח לאומי, 22.10.2007; עב"ל 614/08 מרקוביץ' - המוסד לביטוח לאומי, 13.7.2009; עב"ל 663/08 זילבר - המוסד לביטוח לאומי, 22.2.2009; יוסף כץ - המוסד לביטוח לאומי, 28.4.2013.

ראשית ייאמר, כי לא שוכנענו כי יש לראות בדחיפת עגלת הציוד משום "אירוע חריג" בעבודה, שכן לא הוכח בפנינו כי התובע אכן דחף עגלה כפי הנטען על ידו, וממיילא לא הוכח בפנינו כי דחיפת העגלה היוותה מאמץ גופני יוצא דופן ביחס לתובע.
למעט אמירה בעלמא, לא פירט את התובע את גרסתו בעניין זה, ובכלל זאת
לא פירט מה היה משקל העגלה; מתי נדרש לדחפה ומדוע; מה היה מהות הציוד שהיה עליה; מה להערכתו היה משקל הציוד, וכיו"ב פרטים. התובע אף לא תמך את גרסתו בראיה חיצונית כלשהי, לרבות בעדותו של העובד לו הוא סייע לטענתו, ואף זאת יש לזקוף לחובתו. בנוסף, על פי גרסת התובע, הכאבים בשכמותיו החלו קודם לדחיפת העגלה, ומכאן שאף התובע עצמו לא ייחס את האוטם בו לקה לדחיפת העגלה.

אף לא שוכנענו כי יש לראות בשיחת הטלפון הנטענת מיום 15.7.2015 משום "אירוע חריג" בעבודה, ונפרט.

ראשית, לא הוכח בפנינו כי הודע לתובע כי מעתה ואילך חל איסור גורף על הצוות שלו לעבוד במשמרות לילה. מהראיות שהונחו בפנינו עולה, כי ביום 7.7.2015 הגיש התובע בקשה לאישור עבודת לילה לתקופה שמיום 12.7.2105 ועד ליום 16.7.2015, וכי בקשתו זו, ובקשתו זו בלבד – נדחתה (עדות התובע: שורות 11-12 בעמ' 8; עדות וקנין שורות 15-16 בעמ' 21 לפרוטוקול; פניית התובע בהודעת דוא"ל, נ/3).

אף לא הוכח בפנינו כי נודע לתובע לראשונה על דחיית בקשתו במסגרת שיחת טלפון שהתקיימה בינו לבין מר רז ראובן ביום 15.7.2015, ההיפך הוא הנכון- מהראיות שהונחו בפנינו עולה כי התובע ידע עוד קודם לשיחה הנטענת- ביום 12.7.2015, ולכל המאוחר ביום 14.7.2015 - כי בקשתו נדחתה.

בעניין זה, העיד התובע בפני חוקר המוסד, כדלקמן:

"הייתי אמור להתחיל משמרת לילה ביום ראשון אחרי אותו יום חמישי כשהסגן שלי סיים את משמרת הלילה ואז ביטלו לי את המשמרת של הלילה. הגעתי ביום ראשון ה-12/7/15 הגעתי לעבודה בשעה 07:00 ואחרי התארגנות ליציאה לעבודה כמו כל יום התפנתי ודיברתי בטלפון עם סגן מנהל המחלקה מר עמי זפרני, שאלתי אותו "מה קרה ששינו את המשמרות מהלילה ליום" הוא אמר לי שהיו אילוצים ולכן לא "אישרנו" את המשמרות בלילה. הוא אמר לי גם שאני אגיש בקשה נוספת לעבודת לילה מיום ב-13/7/15 למשך כל השבוע."
(שורה 13 בעמ' 3 עד שורה 6 בעמ' 4 להודעת התובע בפני חוקר המוסד (מוצג נ/2))

אף בעדותו בבית הדין, שב התובע ואישר – בניגוד לאמור בתצהירו ובכתב התביעה - כי בקשות חוזרות לאישור עבודות לילה נדחו ב – 12.7.2015 וב- 13.7.2015 וכי העובדה שבקשתו נדחתה באופן סופי היתה ידועה לו לכל המאוחר ביום 14.7.2015 (שורות 1-2 בעמ' 8 לפרוטוקול, שורה 18 בעמ' 8 עד שורה 24 בעמ' 9).

התובע אף העיד במסגרת חקירתו הנגדית ובהודעתו לחוקר המוסד, כי הוא זה שיזם את השיחה הטלפונית עם מר ראובן ביום 15.7.2015, בעקבות ההודעה שקיבל, לפיה בקשתו לאישור עבודת לילה נדחתה (שורות 18-20 בעמ' 3 ושורות 13-16 בעמ' 4 להודעת התובע בפני חוקר המוסד, מוצג נ/2; שורה 18 בעמ' 8 עד שורה 8 בעמ' 9 לפרוטוקול), וגם מכאן מתבקשת המסקנה לפיה העובדה שבקשתו לא אושרה, היתה ידועה לו עוד קודם לשיחה.

התובע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית מדוע התרגז דווקא בשיחה עם מר ראובן, ולא יום קודם לכן, ב - 14.7.2015, כשנודע לו שבקשתו נדחתה סופית, אולם לא עלה בידו לספק הסבר מניח את הדעת : "כי ב-14 לא היה עם מי להתעצבן. ראיתי שהוא אישר לי את העבודה ואז התפרצתי" (שורות 22-24 בעמ' 9 לפרוטוקול).

הנה כי כן, התובע ידע קודם לשיחה הנטענת עם מר ראובן, ביום 14.7.2015 לכל המאוחר, על דחיית בקשתו לעבודת לילה, ומשכך, לא הוכחה גרסתו לפיה נתבשר על דחיית בקשתו במסגרת השיחה הטלפונית עם מר ראובן, וממילא לא הוכחה גרסתו לפיה שיחת הטלפון הנטענת עם מר ראובן היא שהובילה לדחק נפשי יוצא דופן.

למעלה מכך. מהראיות שהונחו בפנינו עולה, כי מר ראובן אישר, דוקא, את בקשתו של התובע לביצוע עבודת לילה, וכי מי שלא אישר את בקשתו, הם המנהלים בדרגים גבוהים יותר, ו/או מר עמי זעפרני, שהיה ממונה על מר ראובן. ונפרט.

ביום 14.7.2015 שלח התובע הודעת דוא"ל למר ראובן, במסגרתה ביקש פעם נוספת אישור לעבודת הלילה: "ארז שלום, עבודת לילה השבוע, 15-16/7/2015 ברידינג ב' חיתוך כבלים לטובת פינוי אסבסט". עוד באותו היום השיב לו מר ראובן במייל חוזר כי הוא מאשר את בקשתו: " עקב התנאים הקשים, מאשר עבודה במשמרות" (נ/3).

מר ראובן העיד בפנינו אף הוא כי אישר את הבקשה:

"כשאני הייתי שם אני אישרתי להם לעבוד לילה אך ורק בגלל שלא היו כלי עבודה מתאימים. אז אמרתי שבאותו שבוע יעבדו לילה שיוכלו להשתמש באותו כלי גם ביום וגם בלילה, על מנת לעמוד בקצב."
(שורות 1-3 בעמ' 12 לפרוטוקול)

בנוסף העיד בפנינו מר ראובן כי ממילא הוא רק הראשון בשרשרת האישורים, וכי החוליה מעליו רשאית לבטל את החלטתו (שורות 2-30 בעמ' 13 לפרוטוקול).

מר וקנין אף הוא העיד בפנינו כי מר ראובן אישר את הבקשה, וכי מי שלא אישר אותה, היה מר זעפרני, סגן מנהל המחלקה, והממונה הישיר על מר ראובן:

"וביום ראשון כשבאנו התובע דיבר עם עמי זעפרני וקיבלנו תשובה שלילית...
(שורות 18-19 בעמ' 21)

ובהמשך:
"ארז מבחינתנו אישר אבל באיזשהו שלב זה נעצר ולא עבדנו לילה".
(שורה 26 בעמ' 21)
וכן:

" ...עמי ביקש מהתובע להגיש לגבי רביעי וחמישי לילה. את זה ארז אישר. אני לא יודע מה היה למעלה מול המנהלים הבכירים שבסוף לא אישרו. ארז אישר..."
(ההדגשות אינן במקור, ד.ח.ז; שורה 27 בעמ' 23 עד שורה 13 בעמ' 24)

ובהמשך:

"ת. ...אחר כך ארז ראובן אישר ועוד פעם זה נעצר.
ש. ארז אישר בסופו של דבר?
ת. נכון. ...מי שביטל את הלילה בסוף זה לא ארז ראובן. כי הוא הוציא מייל שכן נעבוד בלילה".
(ההדגשות אינן במקור, ד.ח.ז; שורות 11-19 בעמ' 25)

אף במסגרת שיחת הטלפון שהתקיימה בין התובע לבין מר וקנין ביום 25.12.2018, שמצאנו ליתן לה משקל ראייתי גבוה לאור היותה ספונטאנית ומאחר שמר וקנין לא ידע כי דבריו ישמשו במסגרת ההליך, ציין מר וקנין כי: "מי שלא, מי שלא אישר אותו בסוף זה עמי" (שורות 17-24 בעמ' 2, שורות 16-17 בעמ' 3, שורות 1-6 ושורות 11-13 בעמ' 4 לתמליל השיחה מיום 25.12.2018)

ולבסוף - התובע עצמו הודה במסגרת הודעתו לחוקר המוסד, כי מר זעפרני, הוא זה שלא אישר את בקשתו:

"... דיברתי בטלפון עם סגן מנהל המחלקה מר עמי זפרני, שאלתי אותו "מה קרה ששינו את המשמרות מהלילה ליום" הוא אמר לי שהיו אילוצים ולכן לא "אישרנו" את המשמרות בלילה".
(שורה 13 בעמ' 3 עד שורה 6 בעמ' 4 להודעת התובע בפני חוקר המוסד (נ/2))

העובדה שמר ראובן אישר את בקשת התובע לעבודת הלילה, ושהמנהלים הבכירים ממנו הם שלא אישרו את הבקשה, עומדת בסתירה לגרסת התובע לפיה שיחת הטלפון עם מר ראובן מיום 15.7.2015, היא שהובילה אותו לדחק נפשי יוצא דופן.

לכל האמור יש להוסיף, כי לא הוכח בפנינו כי שיחת הטלפון הנטענת בין התובע לבין מר ראובן אכן התקיימה ביום 15.7.2015, כפי שנטען על ידי התובע.

מר ראובן העיד בפנינו כי שהה בחופשת מחלה בת מספר ימים, עד ליום 13.7.2015, וכי בינו לבין התובע התקיימו שתי שיחות טלפון: האחת בעניין דחיית בקשתו לאישור עבודת לילה, שהתקיימה בעת ששהה בחופשת מחלה, קרי, קודם ליום 13.7.2015, והשנייה בעניין ניוד עובדים מצוותו של התובע, שהתקיימה לאחר ששב מחופשת המחלה, קרי - לאחר יום 13.7.2015 (שורות 17-19 ושורות 26-33 בעמ' 12 לפרוטוקול).

התובע אמנם תמך את גרסתו לפיה שיחת הטלפון הנטענת בעניין דחיית הבקשה לאישור עבודת לילה התקיימה ביום 15.7.2015 בעדותיהם של מר בנאיש ושל מר וקנין, אלא שלא מצאנו מקום לייחס לעדותם זו משקל רב, שכן שניהם הודו כי זו אינה מכלי ראשון, אלא נסמכת על דברי התובע.
הן מר בנאיש והן מר וקנין הודו בחקירתם בבית הדין כי הגם שציינו בתצהיריהם כי השיחה בין התובע לבין מר ראובן התקיימה ביום 15.7.2015 (סעיפים 2-3 לתצהירי מר בנאיש ומר וקנין), הרי שלא הם שהצביעו על מועד זה, כי אם ב"כ התובע, וכי הם, כשלעצמם, אינם זוכרים את מועד השיחה (עדות מר בנאיש: שורות 24-28 בעמ' 3 לפרוטוקול; עדות מר וקנין: שורות 23-31 בעמ' 20 לפרוטוקול).

הנה כי כן: לא הוכחה בפנינו קיומה של שיחה טלפונית בין התובע לבין מר ראובן בעניין דחית הבקשה לעבודת לילה ביום 15.7.2015; הוכח בפנינו כי התובע ידע עוד קודם לשיחת הטלפון כי בקשתו נדחתה; וכי מר ראובן אישר את הבקשה, וכי מי שדחה אותה היא המנהלים הממונים על עליו.
גרסתו של התובע לפיה השיחה עם מר הנטענת ראובן ביום 15.7.2015 היא שהובילה אותו לדחק נפשי יוצא דופן אינה מתיישבת עם הראיות שבתיק, לרבות עם עדותו של התובע עצמו, ודומה כי היא נעוצה בניסיונו של התובע "להתאים" את לוחות הזמנים לגרסתו.

לכל האמור יש להוסיף, כי לא הוכחה בפנינו אופיה הסוער של שיחת הטלפון הנטענת בין התובע לבין מר ראובן, כנטען על ידי התובע.
התובע והעדים מטעמו - מר וקנין ומר בנאיש, העידו, אמנם, כי התובע התהלם במהלך השיחה (עדות התובע: 14-16 בעמ' 9 לפרוטוקול; עדות מר וקנין: סעיף לתצהיר ושורות 14-15 בעמ' 22 לפרוטוקול; עדות מר בנאיש: שורות 18-21 ושורות 30-31 בעמ' 3 לפרוטוקול), ואולם שניהם הודו כי הם עצמם לא היו צד ישיר לשיחה ולא שמעו במו אוזניהם את בן שיחו של התובע וכי התובע הוא זה שמסר להם את זהות בן שיחו, וכי (עדות בנאיש: שורות 20-21 ושורות 30-31 בעמ' 3 לפרוטוקול; עדות וקנין: שורות 11-15 בעמ' 22 לפרוטוקול). אף בתמליל שיחת הטלפון שהתקיימה בין מר וקנין לתובע ביום 25.12.2018, ציין מר וקנין כי הוא ומר בנאיש לא יכולים היו לדעת את זהות הצד השני לשיחה, שכן "אנחנו רק בגלל מה שאתה אמרת לנו שזה היה מול ארז" (שורות 25-26 בעמ' 4 לתמליל השיחה מיום 25.12.2018).

בנוסף, מר וקנין שהעיד, כאמור, כי נכח בשיחה למן תחילתה, העיד כי "השיחה התלהמה והגיעה למצב של קללות וצעקות בטלפון מצידו של מר חי" (סעיף 4 לתצהיר וקנין) וכי : אירוע זה הינו חריג ויוצא דופן שכן מר חי מוכר לי כעובד רגוע שאינו נקלע לסיטואציות כאלו וזו פעם ראשונה בה שמעתי אותו מגיע לדרגת התלהמות של שיחה ברמה כזו". ואולם, מר וקנין נמנע מלציין באיזה מילים השתמש התובע, ומהן הקללות שאמר.
אף כשנשאל מר וקנין בחקירתו באיזה מילים השתמש התובע השיב מר וקנין כי " לא אפרט מה הוא אמר כי אני לא זוכר. היו צעקות" (שורות 30-31 בעמ' 25).
עדות כללית זו, לא די בה על מנת להוכיח כי אכן התקיימה שיחה סוערת בין התובע לבין מר ראובן. כמו כן, ככל שאכן היו נאמרים בשיחה דברים קשים, וככל שאכן היתה זו הפעם הראשונה בה התבטא התובע באופן בוטה, חזקה על מר וקנין שהיה זוכר מה הדברים שנאמרו.

כמו כן, בניגוד לעדותו של התובע ושל העדים מטעמו, העיד מר ראובן, כי כל השיחות שהתקיימו בינו לבין התובע התנהלו באווירה רגועה, וכי התובע מעולם לא צעק עליו. כשנשאל איך יתכן שמר בנאיש, שישב במשרד סמוך, שמע את התובע צועק בשיחה, סיפק הסבר סביר, שיש בו כדי לעורר ספק בגרסת התובע: "אולי זו שיחה אחרת. הוא אף פעם לא צעק עלי ואני לא עליו. הוא בן אדם רגוע ותמיד השיחות בינינו התנהלו רגוע. אולי הוא דיבר עם מישהו אחר וכעס. אני יודע שביטלו לו את הלילה, יכול להיות שהוא כעס ואולי הוא דיבר עם מישהו אחר. עלי הוא לא צעק. יכול להיות שהתובע לא זוכר" (שורות 9-12 בעמ' 15 לפרוטוקול).

מבין שתי הגרסאות מצאנו להעדיף את גרסתו של מר ראובן, הן משום שהיה צד ישיר לשיחות שבינו לבין התובע, והן מאחר שבניגוד לגרסת התובע - גרסתו של אחידה וקוהרנטית, ומתיישבת עם יתר הראיות שבתיק.

יודגש, כי מעבר לסתירות בין גרסת התובע לבין העדויות שנשמעו בפנינו, כמפורט לעיל, מצאנו סתירות נוספות בעדותו של התובע, כך שככלל, מצאנו כי גרסת התובע בלתי עקבית ובלתי קוהרנטית. כך למשל, ביחס לסיבה בשלה אי קבלת אישור לעבודת הלילה גרמה לו למתח נפשי חריף- מחד העיד התובע, כי התרגז כיוון שביטול עבודת הלילה מהווה "פגיעה ביכולת ההשתכרות שלי" (סעיף 3 לתצהיר התובע), ומאידך העיד, כי לא התרגז מפאת הפגיעה הצפויה בשכרו אלא מפאת הפגיעה בשכרם של חלק מהעובדים הכפופים לו, ובשל העובדה שדחיית בקשתו יצרה חוסר שוויון בין העובדים בציוותו, שכן מחצית הצוות ביצע עבודה במשמרות לילה במהלך השבוע הקודם (שורות 8-13 בעמ' 4 להודעת התובע בפני חוקר המוסד; שורה 23 בעמ' 10 לפרוטוקול). עדות התובע לפיה דאג לשכר העובדים ולשוויון ביניהם אף אינה מתיישבת עם הודעת הדוא"ל ששלח למר ראובן ביום 14.7.2015, במסגרתו ביקש כי מחצית הצוות יבצע עבודת לילה ב-15-16.7.2015, והמחצית השנייה של הצוות יבצע עבודת לילה בשבוע שלאחר מכן, שכן על פי עדותו העובדים באותה קבוצה שנייה כבר ביצעו עבודת לילה בשבוע שלפני כן (מוצג נ/3; שורות 9-10 בעמ' 8 לפרוטוקול).
דוגמא נוספת לסתירה בעדותו של התובע מצאנו אף ביחס למתח הנפשי בו הוא חש לאחר השיחה. במסגרת התצהיר, העיד התובע כי לאחר השיחה חש מתח נפשי חריג; לעומת זאת, בהודעתו לחוקר המוסד ציין התובע כי נרגע מיד בתום השיחה: "אחרי כ-5 דקות נרגעתי, סגרתי את הטלפון וישבתי לנוח במשרד" (שורות 4-5 בעמ' 5 להודעת התובע בפני חוקר המוסד). התובע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית באשר לסתירה בין גרסאותיו, אולם לא עלה בידו ליישבה: "כן. כי כאבו לי השכמות... נרגעתי מהצעקות אבל הכאבים לא חלפו לי, הם היו לאורך כל הדרך" (שורות 24-28 בעמ' 10 לפרוטוקול).

אלא שאף לו היינו מקבלים את גרסת התובע לפיה ביום 15.7.2015 התקיימה שיחה בינו לבין מר ראובן במסגרתה בישר לו מר ראובן לראשונה על דחיית בקשתו לאישור עבודת הלילה (וכאמור – אין הדבר כך), הרי שממילא לא הוכח בפנינו, כי דחיית בקשה לעבודת לילה היא בגדר אירוע חריג במקום העבודה, שעשויה היתה להוביל את התובע להתרגזות יוצאת מגדר הרגיל.

מעדויותיהם של כלל העדים, לרבות התובע עצמו, עולה כי על מנת לבצע עבודה במשמרות לילה היה צורך בקבלת אישור מיוחד משרשרת מנהלים, כי זה לא ניתן כעניין שבשגרה, וכי מרבית הבקשות נדחו. מכאן שברירת המחדל היתה דחיית הבקשות, ואילו אישור הבקשות- היה דוקא בגדר החריג (ראו עדות התובע: שורות 2-6 בעמ' 3 להודעת התובע בפני חוקר המוסד, שורות 17-19 בעמ' 7 לפרוטוקול; עדות מר וקנין: שורות 13-14 בעמ' 20 ושורה 21 בעמ' 21 לפרוטוקול; עדות מר בנאיש: שורות 6-7 בעמ' 4 לפרוטוקול).

מר ראובן, שעדותו, כאמור, היתה מהימנה עלינו, העיד בפנינו כי:

"..אצלנו במחלקה כמעט רוב הבקשות נדחות. זה לא פשוט לעבוד לילה במיוחד בתקופה האחרונה, אז המנהלים [יודעים] שלא תמיד קל לאשר. אני כמנהל בכיר ניסיתי לתת לילה אבל לא תמיד קל לאשר לילה. ולכן השיחה היתה קצרה והוא הבין את זה כי זה לא משהו שאפשר לשנות."
(ההדגשות הוספו, ד.ח.ז ; שורות 3-6 בעמ' 15 לפרוטוקול)

ובהמשך:

"עבודות לילה מאשרים רק כשיש צורך לעבוד לילה. עבודות שאי אפשר לעשות אותם ביום. עושים אותם בלילה על מנת לא להפריע לחברה שעובדים ביום. או שיש לחץ בעבודה אז אנחנו עובדים במשמרות".

מר וקנין, העיד אף הוא, כי בדרך כלל העבודה של צוותו של התובע נעשתה במשמרות בוקר בלבד (שורות 1-3 בעמ' 20 לפרוטוקול), וכי "לא פשוט לקבל שעות לילה. צריך תיאומים" (שורה 21 בעמ' 21).

התובע אף אישר בחקירתו הנגדית כי אין זו הפעם הראשונה בו נדחתה בקשתו לעבודת לילה וכי גם בעבר בוטלו בקשות אחרות שהגיש לאישור עבודת לילה לאחר שאושרו על ידי מר ראובן, אלא שבמקרה זה, הסיבה שמדובר באירוע חריג היא שלא היתה הצדקה לביטול:

"בעבודה הזו הובטח שצריך לעבוד בפרק זמן מסוים ומשמרות בוקר ולילה. ערב לא. בעבודות הקודמות שהיו לנו בתחנה, זה היה אחד לחודש אחד לחודשיים. היו ביטולים. אך פה לא היתה סיבה לביטול כי היתה דרישה לבצע את העבודה בפרק זמן קצר והובטח שהעבודה הזו תהיה רצופה."
(ההדגשות אינן במקור, ד.ח.ז; שורות 14-17 בעמ' 8 לפרוטוקול).

אלא שהטענה לפיה המדובר באירוע חריג מאחר שלא היתה הצדקה לביטול - לא הועלתה במסגרת כתב התביעה, ומשכך לא מצאנו מקום לדון בה.

הדעת נותנת כי התובע, שהיה בעל ותק של כ-40 שנה בחברת החשמל ושל כ-25 שנים כמנהל עבודה (שורות 2 ו-9 בעמ' 1 להודעת התובע בפני חוקר המוסד), הכיר היטב את הנהלים ואת הפרוצדורה הדרושה לאישור עבודה במשמרות לילה, וידע כי זו אושרה רק במקרים מיוחדים ולא כדבר שבשגרה.

בנוסף, לא שוכענו כי ההתרגזות עצמה, כפי שתיארה התובע, עולה כדי התרגזות קיצונית וחריגה, העולה כדי "אירוע חריג". אמנם כל העדים שהעידו בפנינו העידו כי, ככלל, לא נהג התובע להרים את קולו, להתלהם או להתפרץ (עדות מר בנאיש: שורות 11-12 בעמ' 4 לפרוטוקול; עדות מר וקנין: שורה 26 בעמ' 25 לפרוטוקול; שורות 12-17 בעמ' 3 להודעת מר ראובן בפני חוקר המוסד, מוצג נ/5), אלא שהתובע עצמו הודה, כי השיחה כולה ארכה כ-5 דקות בלבד, וכי מיד לאחריה נרגע (שורות 4-5 בעמ' 5 להודעת התובע בפני חוקר המוסד. ר' גם שורות 24-28 בעמ' 10 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, ברי כי אין מדובר באירוע ממושך של התרגזות חריפה, אלא לכל היותר בכעס ממוקד שחלף כעבור דקות ספורות בלבד.

לבסוף, גרסת התובע אינה נתמכת ברישומים הרפואיים מזמן אמת. בדו"ח חדר המיון מליל התרחשות האוטם הלבבי לא צוין דבר בעניין השיחה בעבודה מיום 15.7.2015, או כל אירוע אחר בעבודה, ואף לא צוין מתי החל התובע לחוש בכאבים (מוצג נ/4). כאשר נשאל התובע מדוע האירוע מיום 15.7.2015 לא אוזכר בדוח, לא עלה בידו לספק הסבר מניח את הדעת - "לא רציתי לספר את הדברים האלה" (שורות 12-15 בעמ' 10 לפרוטוקול).

מלבד דו"ח חדר המיון, לא הוצגו בפנינו מסמכים רפואיים רלבנטיים נוספים, כגון סיכום האשפוז של התובע או פניית התובע לרופא בתום האשפוז.

נזכיר כי לתיעוד הרפואי ניתן משקל מיוחד בבחינת גרסת העובדתית של המבוטח, ובית הדין מייחס חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית, שכן יש להניח כי המטופל ימסור לרופאיו את העובדות הנכונות על מנת לזכות לטיפול נכון, ומשזו לרוב גרסתו הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל (ארצי) 25998-06-15 נסים- המוסד לביטוח לאומי, 9.2.2016 והאסמכתאות שם; עב"ל (ארצי) 680/07 אנעאמה עבדאללה -המוסד לביטוח לאומי, 13.12.2008; עב"ל (ארצי) 295/06 קאסם מוחמד כעביה -המוסד לביטוח לאומי, 10.5.2007).

אמנם נכון הדבר, כי ההלכה בעניין משקל האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות מתוך המכלול הכולל של הראיות אשר בפני בית הדין. כמו כן, אין ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית התביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח במפורט ובמדויק בהיותו בבית חולים את אירועי העבודה(עב"ל 176/99 דניאל גרץ-המל"ל , לא פורסם; עב"ל 37/03 משה פרומברג - המל"ל, לא פורסם).

עם זאת, במקרה שלפנינו, הציג התובע כאמור גרסה בלתי אחידה, אשר אינה מתיישבת עם הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו. בנסיבות אלה, העדר חיזוק בין התיעוד הרפואי של התובע מזמן אמת לבין גרסתו בפנינו, פועל אף הוא לחובתו.

נוכח כל האמור, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, הן לעניין עצם קרות האירועים הנטענים, והן לעניין חריגות עוצמתם.

סוף דבר

התביעה נדחית.

מאחר שהתביעה נדחתה בין היתר על רקע העובדה שלא מצאנו ליתן אמון בגרסתו של התובע, ובשים לב להתנהלותו הדיוניות, בשלה נקבע דיון הוכחות נוסף לצורך שמיעת עדותו של מר וקנין, וזאת לאחר סיום שלב שמיעת עדי הנתבע, התלבטנו אם יש מקום לחייב את התובע בהוצאות.
בסופו של יום, החלטנו, לא בלי היסוס, שלא לחייב את התובע לחייב את התובע בהוצאות נוספות, מעבר לאלה שכבר נגרמו לו, ומשכך אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב תמוז תש"פ, (14 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

דפנה חסון-זכריה,
שופטת

מר יצחק גליק ,
נציג ציבור מעסיקים