הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ב"ל 17522-08-18

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ
נציגת ציבור (עובדים) גב' נורית אלון
נציג ציבור (מעסיקים) מר גיל אלוני

התובע:
אברהם דולף
ע"י ב"כ עו"ד אסי לוי צוקרמן

-

הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי

פסק דין

האם התווכח התובע עם עובד שבעקבותיו לקה באירוע מוחי והאם יש להכיר באירוע המוחי כפגיעה בעבודה.

העובדות:

התובע יליד 1955, עצמאי בעל מצבעה לצביעת מתכות בתנור.

לטענת התובע, ביום 2.8.17 בשעה 11.00, בעת ששהה התובע במצבעה, כעס התובע על עובד (מנשה) מאחר שעל אף הנחיותיו של התובע, נגע העובד במוצרים שנצבעו, תלה אותם בצורה לא נכונה בתנור, הדביק אותם אחד בשני וכך הרס את הצבע. כתוצאה מהתנהלותו של העובד, המוצרים יצאו פגומים ונדרשה צביעתם מחדש, דבר אשר יגרום לבזבוז זמן יקר וכסף ובעיכוב יציאת המוצרים ללקוחות. התובע העיר לעובד ובין השניים התפתח ויכוח סוער מאוד (להלן: "האירוע הנטען").

לאחר האירוע הנטען, חש התובע ברע שהתבטא בקושי בדיבור ובכבדות ביד שמאל. התובע התיישב ונראה היה כי הוא נרדם. לאחר מכן הלך התובע לביתו.

למחרת בבוקר פנה התובע לבית החולים שם אובחן כסובל מאירוע מוחי.

ביום 12.9.17 הגיש התובע תביעה למל"ל לדמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה.

ביום 30.10.17 התבקש התובע על ידי הנתבע ליתן את פרטיו של העובד עמו התווכח. התובע מסר לנתבע את פרטי העובד.

ביום 19.3.18 דחה הנתבע את תביעת התובע.

טענות התובע:

האירוע הנטען היה ויכוח חריג ויוצא דופן בעוצמתו: ויכוח שהתדרדר לצעקות רמות ואף לצרחות מצד התובע והעובד (מנשה). התובע רתח מזעם ותוך כדי הויכוח כבר סבל מקושי בדיבור וכבדות ביד שמאל וחולשה.

התובע והעדים מטעמו העידו על ויכוח סוער בין התובע למנשה.

אין ליתן משקל לעדותו של מנשה שכן סירב לתת תצהיר והוא זומן באמצעות בית הדין. עדותו של מנשה היתה לא אמינה והוא סתר את עדויות שאר העדים אשר העידו על ויכוח סוער בין התובע למנשה. הנתבע לא הצליח לסתור את עדות העדים האחרים.

האירוע הנטען היה חריג לגבי התובע וגרם לו לדחק נפשי יוצא דופן.

התובע ואשתו העידו כי התובע הוא אדם רגוע ולא נוטה לריב ולהתרגז.

התובע התווכח בעבר עם מנשה אך היה מדובר בויכוחים קלים ומנשה הבטיח להשתפר והתובע ריחם עליו. באירוע הנטען, מנשה לא הסכים לקבל את הביקורת ולפעול על פי הוראות התובע. באירוע הנטען התובע התרגז ורתח מזעם.

על פי הפסיקה, העובדה שהיו ויכוחים בעבר אין בה כדי לשלול כי מדובר באירוע חריג. הויכוח החריג גרם לתובע לדחק נפשי בלתי רגיל אשר בעטיו קיבל התובע אירוע מוחי.

התובע החל לסבול מתסמינים כבר במהלך הויכוח.

התובע סיפר בבית החולים על האירוע הנטען אך הדבר לא תועד ואין "אנמנזה סותרת" במסמכים הרפואיים.

התובע לא סבל מכל בעיה אשר יכלה לגרום לאירוע מוחי.

סמיכות הזמנים בין הויכוח החריג לתסמינים מהם סבל התובע מעידה כי האירוע הנטען הוא זה שגרם לאירוע המוחי.

התובע הוכיח בסבירות העולה על 50% את גרסתו לדחק נפשי בלתי רגיל שנגרם לו בעטיו של האירוע הנטען. בית הדין מתבקש להכיר באירוע הנטען כפגיעה בעבודה ולחלופין למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בטרם תוכרע קיומה של תאונת העבודה.

טענות הנתבע:

התובע הוא עצמאי ולכן מוטל עליו נטל כבד יותר להוכיח את האירוע הנטען.

התובע לא הגיש בל/283 ותעודה ראשונית לנפגע בעבודה הוצאה רק ביום 30.8.17, כחודש לאחר האירוע הנטען. מדובר בגרסה מאוחרת. התובע היה מיוצג על ידי עורך דין.

המסמכים הרפואיים סותרים את גרסת התובע ו לא אוזכר בהם האירוע הנטען. רק בתעודה הראשונית לנפגע בעבודה נרשם "ויכוח עם עובד". התובע לא סבר בעצמו כי מדובר באירוע חריג.

התובע לא טען בפני חוקר המל"ל כי הקושי בדיבור החל במהלך האירוע הנטען.

העדים העידו בתצהיריהם כי התובע התווכח בעבר עם מנשה וכי מנשה היה עובד בעייתי. התובע גם הודה כי הויכוחים גרמו לו לכעוס מדי פעם.

התובע לא הוכיח את קרות האירוע הנטען ובית הדין מתב קש לדחות את התביעה.

עדויות:

מטעם התובע העיד התובע בעצמו וכן העידו מטעמו:
מר אורי כהן, חבר של התובע ;
מר חמיס חסונה, עובד בעסקו של התובע;
מר ניסים לאור, עובד בעסקו של התובע;
מר כהן מנשה, עובד לשעבר בעסקו של התובע;
גב' נורית דולף, אשתו של התובע.

הכרעה:

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

על פי הפסיקה על עובד עצמאי שנפגע לטענתו בעבודתו לא חלה חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי:

"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה...".

על העובד העצמאי חלה חובת הוכחה שהתאונה שאירעה לו הייתה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו:

"... כדי להוכיח כי התאונה אירעה עקב העיסוק במשלח היד על התובע להראות כי הפעולה בה נפגע נעשתה "...לצורך עיסוקו במשלח ידו ('עקב'), בין שתראה בה פעולה השייכת מהותית לעיסוק עצמו ובין שתראה בה פעולה הנלווית לעיסוק" "
(עב"ל 104/99 ברדה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לח 241, 245).

אם כן, על התובע מוטל נטל מוגבר להוכיח את קרות האירוע הנטען.

על מנת להכיר באוטם מוחי כתאונת עבודה, בדומה לאוטם לבבי, יש להוכיח כי התרחש "אירוע חריג" בסמוך לקרות האוטם המוחי. יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע. אירוע חריג יכול שיהא מעמסה נפשית או גופנית יוצאת דופן.

הבחינה לקיומו של אירוע חריג היא בחינה סובייקטיבית, דהיינו השאלה הנדונה היא האם האירוע היה חריג ביחס למצבו של התובע ולא ביחס למאן דהוא (בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (5) 734). קביעה זו עליה להיתמך בראיות אובייקטיביות ואין די בעצם אמירתו של התובע (עב"ל 469/08 אפרים דיצר נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.4.2009, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

מהעדויות עלה כי התובע נהג להתווכח עם מנשה לעיתים קרובות :

ת. הוא התווכח אתו הרבה. ביום הזה הם התווכחו הרבה.
...
ת. הוא היה אומר לו תעשה ככה. היו ביניהם מתווכחים. הרבה התווכחו.
...
ת. לא, הם היו מתווכחים, אבל ביום הזה הוא התווכח אתו הכי הרבה.
...
ת. כל כמה דקות מתווכחים.
(עמ' 5 לפ' שורות 19, 21, 25, 27 לעדות חמיס חסונה)

ש. כמה פעמים הוא עיצבן את התובע? 20? 200? 2000 פעמים?
ת. ... כן, מעצבן אותו.
(עמ' 6 לפ' שורות 1 – 2 לעדות חמיס חסונה).

ש. שאלו אותך אם בשנה הזאת שראית את מנשה במפעל כמה פעמים היה מקרה כמו במקרה הזה שהיה באותו יום שאתה מספר עליו בתצהיר שלך. האם המקרה הזה קרה... כמה פעמים קרה מקרה כזה כמו שאתה סיפרת וראית במפעל?
ת. היה, אבל ביום הזה שהוא רב איתו... ביום הזה שרב איתו קרה לו ככה.
(עמ' 6 לפ' שורות 19 – 22 לעדות חמיס חסונה).

ש. מה אברהם, התובע, עשה כשהתעצבן וכעס?
ת. הוא היה מתעצבן, היה מתווכח איתו,
(עמ' 7 לפ' שורות 25 – 26 לעדות ניסים לאור).

ש. כל כמה זמן זה קרה שהוא הלך לשבת בפינה?
ת. זה פעמיים.
(עמ' 7 לפ' שורות 30 – 31 לעדות ניסים לאור).

ש. את מכירה עובדים בשם ניסים וחמיס, שניהם העידו שהתובע לא הפסיק להתווכח עם עובד בשם מנשה, פעמיים ביום לפי ניסים. יכול להיות דבר כזה שיש לו בעיות עם מנשה?
ת. כל הזמן, לא. אבל היו ויכוחים מדי פעם. פעם בשבוע, מה שהוא סיפר לי. הוא לא סיפר לי את כל מה שהולך בעבודה.
(עמ' 14 שורות 6 – 8 לעדות נורית דולף ).

אף התובע הודה כי בינו לבין מנשה היו ויכוחים:
ש. ניסים אומר שהויכוחים שלך עם מנשה היו פעמיים ביום.
ת. אשקר ואגיד לך כן? היו ויכוחים.
ש. הוא עבד אצלך בערך שנה?
ת. נכון.
ש. היו מאות ויכוחים?
ת. מאות? היו ויכוחים. לא יודע לנקוב במספר אבל היו ויכוחים.
עמ' 11 לפרו' שורות 23 – 28 לעדות התובע).

ש. ניסים אומר שכ"כ כעסת בויכוחים האלה שהיו פעמיים ביום שהיית צריך ללכת ל פינה להירגע
ת. אני בנאדם מאוד שקט לא עשיתי נזק לאף אחד בחיים, ויכוחים פה ושם הייתי מעדיף ללכת לשבת בצד שהבחור יירגע, וגם לשמור על הבריאות שלי.
(עמ' 12 לפרו' שורות 10 – 13 לעדות התובע)

בהודעה לחוקר של ניסים לאור הוא טען שהעובד נהג להכעיס את העובדים והויכוח עם התובע היה דבר שבשגרה והם נהגו להתווכח על כל דבר (בנת/1 עמ' 2 שורות 2 -3).

אם כך, אף על פי עדויות העדים מטעם התובע, התובע ומנשה נהגו לריב לעיתים קרובות וכך קרה גם ביום האירוע הנטען וזאת אף בהתעלם מעדותו של מנשה עצמו כי לא היו כלל ויכוחים בינו ל בין התובע (עמ' 9 לפרו' שורות 23 – 26 לעדות מנשה כהן עמ' 10 לפרו' שורות 1 – 4 לעדות מנשה כהן).

לא זו אף זו, התובע לא סיפר לרופאיו במשך חודש ימים אודות האירוע הנטען למרות שטרח לספר לרופאיו על עברו הרפואי (פיציאליס). רק לאחר שחרורו מביה"ח סיפר התובע לד"ר לוי כי הופיעה הפרעה בדיבור בעבודה, אולם לא תיאר האירוע הנטען.

הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." (עב"ל 176/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 16.7.2002). 

בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה - המוסד, ניתן ביום 13.12.2008; עב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעביה - המוסד, ניתן ביום 10.5.2007).

גם בביקוריו של התובע אצל הרופאים ביום 28.8.17 וביום 30.8.17 לא תיאר את האירוע הנטען.

לראשונה תיאר התובע את האירוע בתעודה ראשונית לנפגע בעבודה, כשכבר היה התובע מיוצג על ידי ב"כ או למצער שבוע לאחר מכן, עת הגיש את התביעה למל"ל.

זאת ועוד, גרסתו של התובע התפתחה עם ההתקדמות בהליכים. בתביעתו טען התובע כי ההפרעה בדיבור הייתה כבר בעת האירוע הנטען אולם בהודעתו בפני החוקר ובפני רופאיו טען כי ההפרעה בדיבור החלה רק בבוקר האשפוז ולא ביום האירוע הנטען.

לא זו אף זו, "הצרחות" באירוע הנטען בין התובע למנשה הועלו רק בכתב התביעה ולא הופיעו בטופס התביעה למל"ל.

נראה שהתובע ביקש להעצים את הויכוח על מנת שהויכוח יכנס בגדר ויכוח חריג אשר גרם לו דחק נפשי יוצא דופן.

שוכנענו כי התובע נהג להתווכח ולריב עם העובד וזאת הייתה אחת מיני רבות של אותן מריבות. לא היה בויכוח כל אירוע חריג.

סוף דבר:

התביעה נדחית.

משעסקינן בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

ניתן היום), ‏ל' ניסן תש"פ ( ‏24 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' נורית אלון,
נציגת ציבור (עובדים)

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה

מר גיל אלוני,
נציג ציבור (מעסיקים)