הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה נצרת פ"ה 903-03-18

לפני:

כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס
נציג ציבור (עובדים): מר מחמוד ג'בארין
נציג ציבור (מעסיקים): מר אריה ציליק

התובעת
יעל שלומיוק, ד"ר
ע"י ב"כ עו"ד אברהם רוטשילד
-
הנתבעות
1. עיריית יקנעם
ע"י ב"כ עו"ד מירי ולטר ראובן
2. מדינת ישראל - משרד החינוך
ע"י ב"כ עו"ד הדס אלקובי מלאכי
מפרקליטות מחוז הצפון - אזרחי

פסק דין

1. בתביעה זו עותרת התובעת לסעד הצהרתי במסגרתו תקבע זכאותה להיכלל במסלול פנסיה תקציבית.

2. עיריית יקנעם (להלן:"העירייה") ומדינת ישראל - משרד החינוך (להלן: "המדינה") אש ר יחד תקראנה להלן: "הנתבעות" , ביקשו לדחות את התביעה הנדונה תוך שהכחישו את זכאותה של התובעת להיכלל במסלול פנסיה תקציבית. כמו כן, הנתבעות העלו טענה להתיישנות ושיהוי עילת התביעה.

3. מהלך הדיון
לאחר שביום 11/10/18 התקיים דיון מוקדם לפני ראש המותב ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, נערכו לפנינו שתי ישיבות הוכחות, במהלכן העידה התובעת, כאשר מטעם העירייה העיד רו"ח מר יוסי מזרחי אשר שימש כגזבר העירייה בין השנים 2002-2018 וכיום משמש כגזבר עיריית רעננה (להלן: "מר מזרחי" ) ו כאשר מטעם המדינה העיד מר קובי אייזדורפר, כלכלן באגף שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר( להלן:"מר אייזדורפר").
בסיום שמיעת הראיות קצבנו לצדדים מועדים לשם הגשת סיכומיהם לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעת ולאחר שהאחרונים שבהם הוגשו (6/8/20) הבשיל התיק למתן פסק דין ולכן הוא ניתן כעת.

4. הילוכו של פסק דין זה
בשים לב לכך שבמוקד המחלוקת עומדת השאלה האם היה על העירייה לבטח את התובעת במסלול פנסיה תקציבית, סדר הילוכו של פסק דין זה יהיה כדלקמן:
א. נעמוד על העובדות שאינן שנויות במחלוקת והרלוונטיות לגדר המחלוקת.
ב. נתייחס תחילה לטענתן המקדמית של הנתבעות לשיהוי ולהתיישנות עילת התביעה.
ג. נדון ונכריע בטענות הצדדים באשר לסוגיית זכאותה של התובעת להיכלל במסלול של פנסיה תקציבית .

5. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת ושהינן רלוונטיות לגדר המחלוקת:
א. התובעת, ילידת 1963, מורה במקצועה, בעלת תואר שני במנהיגות חינוכית ובעלת תואר ד"ר.
ב. המדינה העסיקה את התובעת כמורה מחנכת, החל מיום 1.9.1988 ועד ליום 31.8.2004.
ג. תקופה שבין 1.9.2000 ועד ליום 31.8.2004 שהתה התובעת בחל"ת מעבודת ההוראה.
ד. בסיום העסקתה במדינה לא שולמו לתובעת פיצויי פיטורים. מעמדה של התובעת במדינה היתה של "עובדת קבועה" והיא בוטחה בפנסיה תקציבית.
ה. במהלך תקופת החל"ת של התובעת מעבודתה במדינה, היא התקבלה לעבודה בעירייה ביום 1.1.2001, לתקופת ניסיון לתפקיד "רכזת גנים", ללא מכרז (ראו "סכום שיחה" מיום 1.1.2001 - נספח 5 לתצהירו של מר מזרחי בצירוף אישורה של התובעת, ב עדותה, כי לא עמדה לפני ועדת בוחנים בקבלתה לעבודה - עמוד 11 שורה 22 לפרוטוקול ).
ו. התובעת נקלטה לעבודה בעירייה בחוזה מיוחד, כאמור לתקופת ניסיון, חוזה שהוארך מעת לעת (נספח 7 לתצהיר מר מזרחי ).
ז. ביום 31.12.2001 בתום תקופת הניסיון נחתם הסכם בין התובעת לעירייה "חוזה מיוחד להעסקת עובד" לתפקיד "רכזת גנים" (נספח 9 תצהיר מר מזרחי ).
ח. "אישור קביעות" מטעם העירייה הוענק לתובעת והחל מיום 1.12.2002 (נספח ג' לתצהירה).
ט. התובעת מועסקת בעיירה גם היום, כאשר תחילה הועסקה בתפקיד בהיקף של 75% משרה ומאז 1.2.2002 בהיקף של 80% משרה.
י. כיום, התובעת ממלאת תפקיד "מנהלת חינוך קדם יסודי" באגף החינוך בעירייה.
יא. מתחילת עבודתה בעירייה התובעת בוטחה בפנסיה צוברת, כאשר בהתאם לנרשם על גבי הסכם העבודה עליו חתמה וכפי שעולה מתלושי שכרה, היא בוטחה בקופת "מבטחים".
יב. ביום 30.5.2017, פנתה התובעת לעירייה, באמצעות עורך דין מטעמה, בבקשה להחיל בעניינה "הסכם רציפות זכויות". לטענתה, בהיותה "עובד עובר" יש לצרף את תקופת עבודתה במדינה לתקופת עבודתה בעירייה לצורך הזכאות לפנסיה תקציבית.
יג. ביום 27.9.2017, במענה לפנייתה מהלשכה המשפטית באגף השכר ( נספח 15 לתצהיר מר מזרחי), נרשם כך:"העובדת החלה לעבוד בעירייה ביום 1.1.2001 ובוטחה בצוברת מיומה הראשון.
לפיכך היא נכללת בהגדרת "עובד קיים" שבהסכם - במועד הקובע היא בוטחה בצוברת (ואף שעבדה בפחות משנה).
לכן לפי הסכם המעבר היא לא זכאית לתקציבית.
אגב, הסכם הרציפות אינו יוצר זכות לתקציבית אלא מאפשר ליצור רציפות בין שתי זכויות קיימות ממעסיקים שונים. ברגע שבמועד הקובע היתה בצוברת לפי הסכם המעבר היא לא זכאית לתקציבית, במיוחד לאור הלכת מודיעין (כלומר גם אם היתה זכאית לתקציבית בעת המעבר ליקנעם, כיוון שבמועד הקובע הייתה בצוברת הסכם המעבר גובר ).
העובדה שבשנת 2004 המשיכה להיות בחל"ת מנתבעת אינה משנה עניין זה".
יד. ובהמשך, פנייתה של התובעת נבדקה שוב על ידי הלשכה המשפטית בעירייה, ובמענה מיום 30.1.2018 (נספח 16 לתצהיר מר מזרחי ) הוסיפה העיירה וציינה כך:"ב.....במועד תחילת עבודתך בעירייה (1/01) טרם הסתיימו יחסי העבודה בינך לבין משרד החינוך ולא היית בגדר "עובד עובר" על פי הסכם רציפות הזכויות ובמועד בו הסתיימו יחסי העבודה בינך לבין נתבעת (8/04) כבר בוטחת בפנסיה צוברת בעירייה וחל הסכם המעבר.
ג. מעבר לאמור - על פי חוק ההתיישנות ... דרישתך להיות מבוטחת בפנסיה התקציבית במקום במסלול הפנסיה הצוברת התיישנה..."
טו. לאחר שפניות התובעת לא נענו בחיוב היא הגישה ביום 1.3.2018, את תביעתה כאן.

6. פנסיה תקציבית - טענות התיישנות /שיהוי
העירייה והמדינה אשר הצטרפה לטענות העירייה בעניין זה, סבורות כי עילת תביעתה של התובעת התיישנה וזאת מהנימוקים הבאים:
א. מדובר בתביעה שהוגשה 17 שנים לאחר שהתובעת נקלטה לעבודה בעירייה ולאחר המועד הקובע על פי הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הציבורי בכלל וברשויות, בפרט.
ב. בהתאם לסעיפים 5 ו 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 ( להלן: "חוק ההתיישנות"), חלפו למעלה מ - 7 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה.
ג. עת שעסקינן בפנסיה תקציבית בפרט, נפסק כי אין מדובר בעילה המתחדשת מדי חודש בחודשו אלא בעילה שבאה לעולם במועד בחירת ו/או קביעת המסלול הפנסיוני. כך, דחתה הפסיקה טענה לפיה בכל הנוגע לזכאות לפנסיה תקציבית עילת התביעה מתגבשת רק במועד פרישת העובד לגמלאות.
ד. המועד הקובע בהסכם המעבר נקבע ליום 1.11.2001 והוא קבע הקפאת תמונת מצב אשר לביטוח הפנסיוני בו בוטח העובד. מכאן, שאף אם היה ניתן לראות במועד האמור את מועד התגבשות העילה הרי שלנוכח חלוף הזמן, אין בכך ממילא כדי לסייע לתובעת.
ה. כך גם טענות התובעת לפיהן עילת התביעה התגבשה במועדים מאוחרים יותר כגון סיום תקופות ניסיון וחתימתה של חוזה עבודה ביום 31.12.2001 או קבלת קביעות ביום 1.12.2002 או סיום תקופת החל"ת בו שהתה, אין בהן כדי להועיל לה , בהינתן חלוף הזמן ממועדים אלו להגשת התביעה בפועל בחודש מרץ 2018.
ו. יש לדחות את טענת התובעת אשר מבקשת להחיל בעניינה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן, היא לא הוכיחה "התיישנות שלא מדעת".
ז. יש לדחות את טענות התובעת כי העירייה פעלה בחוסר תום לב או שנהגה בהתנהלות פסולה שכן, במועד קליטת התובעת לעירייה לא היו בידיה נתונים או מסמכים בדבר מעמדה במדינה כעובדת קבועה או שיוכה ב מדינה במסלול פנסיה תקציבית.

התובעת התנגדה לטענות הנתבעות וטענה כי עילת תביעתה לא התיישנה וזאת, בין היתר, מהטעמים הבאים:
א. מעולם לא נאמר לה ע"י העירייה כי העסקתה בפנסיה צוברת היא בניגוד להסכם המעבר ולהוראות הממונה על השכר והיא לא חשדה לרגע כי דרך זו היא שגויה.
ב. עיון בתיקה האישי מעלה כי אין ולו פניה אחת מטעמה בנושאי פנסיה, מכאן שלא היה בתיקה האישי כדי להועיל לגיבוש עילת תביעה.
ג. היא מבקשת להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות וטוענת כי העירייה הטעתה אותה והעלימה ממנה מידע מהותי.
ד. היא מבקשת להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות וטוענת כי לא ידעה ולא יכלה לדעת שהיא זכאית להישאר בפנסיה תקציבית, כאשר עניין ביטוחה הפנסיוני לא עלה במהלך השנים כלל ול א עלה אצלה כל חשד כי העירייה כמעסיקתה מוליכה אותה שולל בעניין זה.
ה. במסגרת סיכומי תשובתה היא ביקשה להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות וטענה כי מר מזרחי ונציג ממונה על השכר מסרו הודאה בקיום זכותה לפנסיה תקציבית.
ו. היא הפנתה לפסיקה במסגרתה נקבע כי כאשר המדובר בזכות לפנסיה להבדיל מזכאות להפקדות לפנסיה צוברת או פיצוי על נזק - הרי שזכות זו מתגבשת עם מועד פרישת העובד וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה
7. חוק ההתיישנות, קובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות, אשר לענייננו הינה בת 7 שנים. סעיף 6 לחוק זה, קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. 

נקדים ונאמר כי אנו סבורים שהמועד בו נולדה עילת התביעה, הוא המועד בו בוטחה התובעת במסלול פנסיה צוברת, חרף כך שהיתה זכאית (לטענתה) להיכלל במסלול הפנסיה התקציבית. במקרה שלפנינו, המועד שממנו ואילך בוטחה התובעת בפנסיה צוברת, היה בשנת 2001, היינו למעלה מ- 17 שנים קודם שהגישה את תביעתה בהליך זה.
בהקשר לכך נתייחס בקצרה לטענת התובעת אשר טוענת כי עסקינן במחלוקת הנוגעת לזכות לפנסיה תקציבית, להבדיל מזכאות להפקדות לפנסיה צוברת, ועל כן בהתאם לפסיקה מבקשת למנות את תקופת ההתיישנות ממועד פרישתה - התובעת מפנה בסיכומיה ( סעיף 142 ) לע"ע 48964-12-16 עיריית רעננה - ציפי לוי דים (22.10.2018) - להלן:" פס"ד עיריית רעננה", אלא שאין בפסיקה זו כדי לסייע לה הואיל והמקרים אינם זהים שכן להבדיל מעניינה של התובעת, בפס"ד עריית רעננה לא בוצעו עבור העובדת הפרשות לפנסיה צוברת ונקודת המוצא של בית הדין שם הייתה שמשרתה הייתה תקנית ושהעירייה התייחסה אליה כאל עובדת המבוטחת בפנסיה תקציבית.
בהתאם לפסיקה, בכל הנוגע לתביעות לשינוי מסלול פנסיוני, מועד היווצרות העילה הוא מועד המעבר למסלול הפנסיוני השונה או בחירת המסלול הפנסיוני. בעניין זה אנו מקבלים את טענות הנתבעות ונפנה לפס"ד בניתן בע"ע (ארצי) 23928-09-18 שירותי בריאות כללית - קידר , מיום 6.8.2019, שם חזר ביה"ד הארצי על ההלכות בעניין תוך שפסק כך:
"יחד עם זאת מצאנו מקום להרחיב קמעה בסוגיה המשפטית של התיישנות עילה חוזית בתחום הפנסיה.
נקודת המוצא היא כי "דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין והאינטרס הציבורי; כאשר בהתאם לאיזון זה, יש להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך, בשים לב לקשיים, לעלויות ולאילוצים. מנגד, יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע והוא לא יחויב עוד בשמירת ראיות וכן, יוסר ממנו הסיכון כי הראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו. זאת, באופן שיכביד על יכולתו להתגונן בפני התביעה" (מתוך ע"ע (ארצי) 36058-12-13‏ ‏ יעקב וקסלר - י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ (20.6.17) [פורסם בנבו] (להלן: ענין וקסלר).
...
הנה כי כן, עולה כי במקרה שלפנינו עלינו לבחון האם התביעה הבשילה רק ביום קרות אירוע פנסיה מזכה כפי שטוענת קידר או שמא התביעה הבשילה במועד מוקדם יותר, לכל המאוחר בשנת 2000, בו נפסק הטיפול מצד המערערות בעניינה של קידר אל מול נציבות שירות המדינה.
בענין וקסלר נקבע כי ככלל מועד היווצרות העילה לעניין דיני ההתיישנות ולצורך תביעה לתשלום פיצוי מן המעסיק בגין אי הפרשה לקרן פנסיה נקבע לפי המועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפקדות, ולא לפי מועד קרות האירוע המזכה לפי תקנון קרן הפנסיה.
להבדיל מאופייה המתחדש של חובת ההפקדה הרי ששיוך למסלול פנסיוני העילה הוא פעולה נקודתית, המכתיבה את צבירת הזכויות, שיעורי ההפקדות, הצורך בניכוי מהשכר וכיוצא באלו עניינים שאינם ניתנים לשינוי מידי חודש בחודשו.
בפרשת בן ציון פרחי, על פי הוראות הסכם הפנסיה שחל על התובע במועד פרישתו, הוא היה זכאי לבחור בין שני מסלולים: מסלול א' – מסלול של פנסיה תקציבית על פי הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) לבין מסלול ב' – פנסיה על פי הסכם הפנסיה ותקנות מקפת. התובע בחר במסלול ב' ולאחר כ -12 שנה הגיש תביעה לזכאות למסלול א' וזאת בטענה כי ערב הבחירה במסלולים הוצג בפניו נתון שגוי בנוגע למשכורת הקובעת לפנסיה במסלול א'. בית הדין האזורי קבע כי עילת התביעה בנוגע לבחירת המסלול מתיישנת שבע שנים לאחר ביצוע הבחירה וזאת לאחר שעמד על השיקולים לקביעת המועד להתגבשות העילה. ...
זאת ועוד. בבחירת מסלול הפנסיה טמון סיכון וסיכוי. בעת הפרישה לגמלאות לא ניתן לחזות איזה מסלול טוב יותר, שכן קיימים נעלמים רבים: שיעור תוספות השכר שישולמו לעובדי השירות הציבורי אשר ישפיעו על עדכון שכר הדרגה; שיעור עליית המדד; מועדי תשלום תוספת היוקר. בעת הבחירה בין מסלול א' למסלול ב' נוטל על עצמו הגמלאי את הסיכון והסיכוי הטמונים בבחירתו. תביעת התובע, לאפשר לו לבחור מחדש בין מסלול א' לבין מסלול ב' 12 שנה לאחר פרישתו לגמלאות,  כאשר ניתן לערוך את החישוב איזה מסלול מיטיב עם התובע וללא שהתובע נוטל על עצמו סיכון כלשהו יוצרת מצב בו כל הסיכון מוטל על הקרן.
יש להדגיש, כי בבחירה כיום אין שום סיכון, שכן היא לא משפיעה על שיעור הפנסיה העתידי של התובע, לנוכח העובדה כי החל מאוקטובר  2003 עדכון הפנסיה בשני המסלולים נעשה על פי הוראות התקנון האחיד. אנו סבורים, כי מצב דברים זה מחייב את המסקנה כי זכות הבחירה בין שני מסלולי הפנסיה היא זכות חד פעמית, ועילת תביעה בנוגע לבחירה מתיישנת שבע שנים לאחר ביצוע הבחירה. ...
הערעור על פסק הדין נדחה תוך שנקבע, בין היתר, כי הבחירה במסלול פרישה היא חד פעמית ובלתי הדירה וכי מועד זה קבוע ויציב ואינו נתון לשינוי מידי חודש בחודשו [ראו: ע"ע 109/09 בן ציון פרחי - בזק ואח' (11.7.2010) [פורסם בנבו] ].
בענין מוחמד חושאן, הגישו עובדי מועצה מקומית תביעה ביום 25.5.2011 למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם זכאים לפנסיה תקציבית ממועד תחילת עבודתם וכי המעבר לפנסיה צוברת, שנעשה במהלך חודש ספטמבר 2000 בטל. בית הדין האזורי קבע כי המועד להתגבשות עילת התביעה הוא במועד המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, בחודש ספטמבר 2000. לנוכח העובדה, שהתביעה הוגשה רק ביום 25.5.2011, למעלה מעשר שנים ממועד המעבר, התביעה התיישנה (ס"ע 46001-05-11 חושאן ואח' - מועצה מקומית כפר מנדא  (5.2.2014) [פורסם בנבו] ; ערעור על פסק הדין נדחה ע"ע 35352-04-14 חושאן ואח' - מועצה מקומית כפר מנדא  (23.12.2014) [פורסם בנבו] ).
בענייננו, המדובר  באי צירופה של קידר לקרן הפנסיה הוותיקה קג"מ בניגוד להוראות חוקת העבודה ולטופס ההצטרפות עליו חתמה בעת קבלתה לכללית. המדובר במחדל אחד אף אם נזקיו מתמשכים. ויודגש, בהתאם להוראות הניהול על צירוף זה היה להתבצע תוך 24 חודשים מיום שהופסקו התשלומים למבטחים, דהיינו שנתיים מיום 1.8.96 (אז עברה לכללית מבית החולים כרמל בו היתה מבוטחת במבטחים). מכאן כי עילת התביעה בכל הנוגע לצירופה של קידר לקג"מ התגבשה כדי כוח תביעה מהותי כבר ביום 1.8.98, וממועד זה החל לכאורה מירוץ ההתיישנות.
אף אם נניח לטובתה של  קידר כי חליפת המכתבים שנמשכה גם לאחר שנת 1998 יצרה מצג בדבר אפשרות צירופה של קידר לקג"מ גם במועד זה - ומבלי להביע עמדה בדבר ההיתכנות לכך לגוף הענין (ראו: עניין בראל) - הרי שהמכתב האחרון בעניינה נשלח ב 9.7.00. מכאן כי גם על פי הנחה מיטיבה זו הכוח המהותי להגשת התובענה התגבש בראשית שנות האלפיים, כך שבמועד הגשת בתובענה בשנת 2012 חלפה תקופת ההתיישנות.
למעשה, אף בית הדין קמא קבע כי הסעד ההצהרתי התיישן, ובענין זה דעתנו כדעתו. בית הדין קמא קבע כי הסעד הכספי לא התיישן, ובענין זה דעתנו שונה. זאת, כיוון שאופיים המתמשך של הנזקים אינו שולל את היות המחדל משיוך קידר למסלול קרן פנסיה ותיקה משום מחדל נקודתי, אשר מירוץ ההתיישנות לגביו החל לכל המאוחר בראשית שנת 2000. במילים אחרות, במועד זה היה בידי קידר כוח תביעה מהותי הן ביחס לסעד ההצהרתי והן ביחס לסעד הכספי, ללא שהיה צורך להמתין להתגבשותו המלאה של הנזק".

8. החריגים בדבר הארכת תקופת ההתיישנות
התובעת מבקשת להתנגד לטענת הנתבעות ולהיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות. אשר לכך, כבר נפסק כי מקום בו תובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות - מוטל עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור (ראו בדב"ע (ארצי) נב/217-3‏  ‎הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'‏‎ ‎- הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מיום 9.5.1994) .
לאחר שעיינו בראיות שהונחו לפנינו ושקלנו את טענות התובעת, לא מצאנו כי היא עמדה בנטל להוכיח קיומם של חריגים אלו אשר בהתקיימם יש להשעות את מרוץ ההתיישנות , כאשר בנקודה זו נציין כי למרות שלא מצאנו בתצהירה של התובעת התייחסות לכלל החריגים אותם העלתה בסיכומיה, בחנו גם אותם, כפי שנפרט להלן, ומצאנו כי היא לא הרימה את הנטל המונח על כתפיה לבסס תשתית ראייתית לקיומם של אותם חריגים נטענים ולפיכך קבלנו את טענות הנתבעות בכל הנוגע לדחיית התביעה בשל התיישנות.

"השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע"
דיון והכרעה - סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כך:""מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו;  
לענין זה, 'הטעיה' - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה ".
בתצהירה, מצהירה התובעת כי העירייה הטעתה אותה והניחה לפניה מצג שווא לפיו היא זכאית לפנסיה צוברת תוך שהסתירה ממנה את העובדה כי היא זכאית לפנסיה תקציבית.
מעבר לעדותה של התובעת, שלעניין זה היא בבחינת עדות יחידה, לא הונחו לפנינו מסמכים מהם ניתן ללמוד כי העירייה או מי מטעמה העלימה מהתובעת והטעתה אותה "ביודעין" אשר למידע בנוגע לזכויותיה הפנסיוניות והפעילה נגדה כוח, איימה עליה או ניצלה את מצוקתה.
מעדותה של התובעת עלה הרושם כי היא נתנה אמון מלא בעירייה בכל הנוגע לזכויותיה הפנסיוניות עת שהתקבלה לעבודה (עמוד 15 שורה 23-26 לפרוטוקול ) ואף לא טרחה ליידע בעצמה את העירייה כי היא מבוטחת בפנסיה תקציבית בהיותה עובדת קבועה במדינה (עמוד 15 שורות 14-27 לפרוטוקול ). לא התרשמנו כי התובעת אולצה לחתום על מסמך כלשהו הנוגע לזכויותיה הפנסיוניות.
בנוסף למדנו מעדויותיהם של מר מזרחי ושל מר אייזדורפר כי העירייה סברה בתום לב (וכפי שנראה בהמשך נהגה עפ"י דין) כי התובעת זכאית היתה להיכלל במסלול פנסיה שבוטחה בה מכוח הוראות ההסכמים שחלו באותה העת.
עוד הובהר כי העירייה כפופה להחלטות הממונה על השכר, כפי שאישר מר אייזדורפר בעדותו (עמוד 45 לפרוטוקול ):
"ש. מקצרת את החקירה כי הרבה כבר נשאל, בוא נגיד כי בשלב כלשהו העדת כי התובעת במועד הקובע היתה בפנסיה צוברת ונגיד כי בשלב כלשהו אחרי המועד הקובע ואחרי שהיא קיבלה קביעות, זה יכול להיות שנה, שנתיים, שלוש ומקרה שלנו 16 שנה, באה העובדת וטוענת שהיא זכאית לקבל פנסיה תקציבית. תאשר לי בבקשה שהעיריה אינה רשאית להעבירה לפנסיה תקציבית על דעת עצמה.
ת. מאשר.
ש. תאשר לי כי בעצם מהמועד הקובע כל שינוי והעברה מפנסיה צוברת לתקציבית מחייבת את העיריה לקבל את אישור הממונה על השכר.
ת. מאשר.
ש. ז"א שאם העיריה משנה על דעת עצמה את הפנסיה מפנסיה צוברת לתקציבית, היא בעצם פועלת בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
ת. מאשר.
ש. ואז מי שעושה את ההחלטה הזו מסתכן או בדין משמעתי, הוא אישר חריגה בשכר וזה או עמידה לדין משמעתי או חיוב אישי.
ת. מאשר.
ש. תאשר לי כי התובעת עצמה לא פנתה אליכם אף פעם לקבל אישור לעבור מפנסיה צוברת לתקציבית.
ת. מאשר."(הדגשות לא במקור - א.י. )

מעבר לכך שהתובעת לא הניחה לפנינו תשתית ראייתית מספקת הדרושה ליצירת סיכוי סביר לקיומה של עילה זו הרי שכפי שנראה בהמשך ממילא לא הוכחה זכאותה לפנסיה תקציבית כך שאין עסקינן במצב דברים בו העירייה נהגה באופן פסול עת לא גילתה או הטעתה "ביודעין" את התובעת בנוגע לזכויותיה, לכאורה, שכן העירייה סברה בזמן אמת כי פעלה בהתאם לדין החל על התובעת במועד בו נקלטה לעבודה אצלה ובהמשך כפי שהתווה הסכם המעבר.

"התיישנות שלא מדעת" - דיון והכרעה
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כך:""נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
בהתאם להוראות סעיף 8 הנ"ל, על התובעת להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, שהעובדות המקימות לה עילת התביעה לא היו בידיעתה. השני, חוסר הידיעה נבע מסיבות שלא היו תלויות בה ושגם בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע א ותן. מכאן יוצא, שאין די בכך שהתובעת תוכיח שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיניה, אלא גם מוטל עליה להוכיח שלא היתה מודעת לעובדות אלה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא היה בידיה למנוע אותן. המבחן לכך הוא 'מבחן אובייקטיבי', דהיינו, האם  על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, התובעת לא יכלה לדעת אודות קיומה של הזכות לפנסיה תקציבית, במועד בו התקבלה לעבוד בעירייה.

מבחינה עובדתית בהליך זה, מסקנתנו היא כי יש לדחות את טענת התובעת כאילו לא ידעה על כך שצורפה לפנסיה צוברת. התנאים המצטברים לפיהם יש להחיל במקרה זה את סעיף 8 האמור, לא הוכחו לפנינו. כלומר, התובעת לא הוכיחה כי העובדות המקימות לה עילת התביעה לא היו בידיעתה. מסקנה זו מתבקשת מהראיות שנפרט להלן:
א. ניתן היה לראות בתלושי השכר את הניכויים לפנסיה צוברת.
ב. התובעת חתמה על חוזה עבודה בינה לבין העירייה הכולל נספח לחוזה המציין מפורשות את דבר ביטוחה ב"מבטחים פנסיה" (נספח 9 לתצהיר מר מזרחי ) והתובעת אינה מכחישה דבר חתימתה.
ג. ניתן להתרשם כי התובעת היתה מודעת למסלול הביטוח הפנסיוני בו בוטחה מהדמיית שכר מחודש דצמבר 2002 (נספח 2 לתצהיר מר מזרחי) שם צוינה הפרשה לקופת "מבטחים" וצוינו גובה הפרשות עובד והפרשות מעסיק.
ד. עולה תהיה באשר לידיעותיה למקרא פנייתה במכתב מיום 30.5.2017 להחיל בעניינה את הסכם הרציפות (הנזכר בפרק העובדתי) אלא שהיינו מצפים כי אילו סברה בשנת 2017 שהעירייה הטעתה אותה או שהעלימה ממנה פרטים בנוגע למסלול הביטוחי הפנסיוני הרי שעניין זה היה משתקף ממכתב זה. אך לא כך היה. בפנייתה כאמור התמקדה התובעת בבקשה להחיל עליה את הסכם הרציפות ולראותה במעמד של "עובד עובר" לצורך ביטוחה הפנסיוני בלבד.
ה. בדוא"ל מיום 11.6.2017 (נספח יח' לתצהיר התובעת) מציינת התובעת כך:"בהמשך לפנייתי בנושא הפנסיה ובקשתי לחזור לפנסיה תקציבית .." - כלומר, התובעת ידעה כי אינה מבוטחת בפנסיה תקציבית ומבקשת "לחזור". התובעת לא טענה ואף לא רמזה למחדל כלשהו מצד העירייה הנוגע לביטוחה בפנסיה צוברת מתחילת עבודתה בעירייה (כפי ש היא טוענת בהליך שלפנינו).
ו. לתצהירה, התובעת צירפה אישור גמלאות במסגרת הקפאת זכויות מיום 9.11.2006 (נספח י"ז לתצהירה - מכתב מאת גב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר (גמלאות) במשרד האוצר ) לפיו היא זכאית לגמלה לתקופה של 10 שנים ו 9 חודשים עם הגעתה לגיל פרישה בשנת 2030.
התובעת לא ערערה על החלטה זו ויתרה מכך, במהלך עדותה לפנינו טענה כי "...בשנת 06' עוד לא ידעתי שאני זכאית להמשך רציפות של פנסיה תקציבית לכן לא התייחסתי למסמך זה"( עמוד 22 שורות 1-2) , כלומר, למיטב הבנתנו, בשנת 2006 היא הבינה כי אינה נכללת במסלול של פנסיה תקציבית.
ז. עוד נפנה לסעיף 41 לתצהירה שם הצהירה התובעת כך:"לדאבוני, האמון שנתתי בעירייה במשך כל השנים התנפץ לרסיסים כאשר הסתבר לי אך לאחרונה כי העירייה ניצלה את חוסר הבנתי בפנסיות...לרבות לאחר קבלת כתב המינוי לקביעות (1.12.2002) העירייה היא זו שהודיעה לי , תוך הטעייתי כי חל עלי הסדר פנסיה צוברת..."
ובעדותה התובעת הופנתה להצהרתה זו והשיבה:
"ש. חוזרת על השאלה. "הודיעה" זה רשמה
בהסכם.
ת. התכוונתי הודיעה לי בעל פה, הושיבה אותי במשרד נתנה לי הסכם לחתום עליו וחתמתי" (עמוד 21 שורות 7-9 לפרוטוקול ).
כלומר התובעת אינה מתכחשת כי העירייה הודיעה לה, אמנם בעל פה, על צירופה לפנסיה צוברת. ומכאן, שהתובעת ידעה על צירופה לפנסיה צוברת.

מן האמור לעיל עולה כי התובעת היתה מודעת לקיומה של קרן פנסיה צוברת אליה מופרשים כספים מדי חודש ולא שוכנענו אחרת.ובדחיית התנאי הראשוני כאמור, הרי שמתייתר הדיון בשאלה האם התובעת הוכיחה כי חוסר הידיעה נבע מסיבות שלא היו תלויות בה ושגם בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע את אי גילוין. ואף אם היינו נדרשים לשאלה זו, המסקנה מהראיות שהונחו לפנינו כי גם תנאי זה לא הוכח לפנינו.

וכאן המקום להפנות לגרסה שמסרה התובעת בעדותה לפנינו ממנה עולה כי היא נמנעה מלעמוד על זכויותיה הפנסיוניות והיתה מודעת לכך שלעניין הפנסיה זו "החלטה של העיריה זה לא משהו שאני היה לי איזה משהו להגיד, הדבר היחיד שאמרתי שאני מגיעה מנתבעת כעובדת קבועה. אני הייתי בפנסיה תקציבית... אני נתתי אמון מלא ומוחלק בנושא הפנסיה" (עמוד 15 שורה 23-26 לפרוטוקול ) - כלומר, הרושם העולה מהגרסה שמסרה התובעת שהיא יכלה לברר את זכויותיה אך נמנעה מלעשות כן מתוך אמון מלא בעירייה.
על כן, הרינו קובעים כי לא ניתן להחיל על התובעת את הסייג הקבוע בסעיף 8 לחוק ה התיישנות.
 
"הודאה בקיום זכות" - דיון והכרעה
התובעת, בסיכומי תשובתה מפנה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות וטוענת כי המדינה הודתה בקיומה של זכותה לפנסיה תקציבית.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כך:"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות ".

התובעת מפנה למכתב מיום 27.6.2005 מאת מר יוסי כהן המשנה לממונה על השכר במשרד האוצר, ועל בסיסו טוענת כי היא כעובדת הוראה שהיתה מבוטחת בפנסיה תקציבית ועברה להיות מועסקת ברשות מקומית בדירוג מנהלי זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית לאחר קליטתה כעובדת קבועה.
להלן נוסח המכתב אשר הופנה אל מר יוסי אגמון סמנכ"ל המרכז לשלטון מקומי (דאז) ( נספח ט' לתצהיר התובעת ):
"הנדון: רציפות זכויות בפנסיה תקציבית
בהמשך לפנייתך אליי בנושא לאחר בירור שערכתי עולה כי עובד הוראה אשר היה מבוטח בפנסיה תקציבית ועובר להיות מועסק ברשות המקומית בדירוג מנהלי זכאי להיות מבוטח בפנסיה תקציבית לאחר שייקלט לאחר שייקלט כעובד קבוע בכתב מינוי במקום עבודתו החדש וזאת מכוח החוק". (הדגשה לא במקור א.י )

ראשית, מטיעונה זה של התובעת אנו מבינים כי כבר בשנת 2005 ה יא היתה מודעת למעשה או היתה יכולה לדעת כי הייתה לה זכות להיות משויכת בעת קליטתה לעבודה בעירייה לפנסיה תקציבית - לכאורה, ובכל זאת היא לא פעלה לצירופה לפנסיה תקציבית כבר אז. מה שמחזק את מסקנתנו בדבר דחיית טענותיה לגבי טענתה להתיישנות שלא מדעת.
שנית, הרינו סבורים כי מכתבו של מר יוסי כהן, אינו מהווה, כשלעצמו, הודאה בקיום זכות לתובעת להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית שכן מכתב זה עסק במענה בעניין סוגית "רציפות זכויות בפנסיה תקציבית" לעובד "עובר" כאשר הפניה בעטייה נרשם אותו מכתב לא צורפה ולא נוכל לקבוע על בסיס מכתב זה בלבד את זכאותה של התובעת לפנסיה תקציבית עת שככל הנראה מדובר בפניה אשר עניינה היה ברציפות זכויות לעובד "עובר". מה גם שבמועד בו נקלטה התובעת כעובדת קבועה, היא היתה מבוטחת בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית.
על כן, הרינו קובעים כי לא ניתן להחיל על התובעת את הסייג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
 
9. סיכום ביניים - לנוכח האמור לעיל , הרינו קובעים כי תביעתה של התובעת, הנוגעת לזכותה להיכלל או לעבור למסלול פנסיה תקציבית, התיישנה במועד הגשתה ועל כן דינה להידחות, כאשר למעלה מן הנדרש, נוסיף כי אף אם היינו משתכנעים בגרסת התובעת, הרי שגם בחינת הליך זה לגופו של עניין מביאה אותנו למסקנה כי דין התביעה להידחות משלא שוכנענו כי התובעת היתה זכאית לפנסיה תקציבית, כפי שנסביר להלן.

10. סוגית הזכאות לפנסיה תקציבית
לטענת התובעת, העירייה פעלה בניגוד לדין ואף הפרה את חובת הגילוי כלפיה (סעיף 74 ואילך לסיכומיה ) כאשר ביטחה את זכויותיה הפנסיוניות בקרן פנסיה צוברת חדשה במקום בפנסיה תקציבית ולא החילה בעניינה את "הסכם הרציפות" בפנסיה תקציבית. כפועל יוצא מכך, טוענת כי נגרם לה נזק פנסיוני עצום.
התובעת טענה בין היתר כי כבר בתחילת העסקתה בעירייה ולצרכי הביטוח הפנסיוני היה מעמדה היה כשל "עובדת קבועה".
התובעת מבססת טענותיה בין היתר על הוראות הסכם המעבר, הסכם הרציפות והנחיות שפרסם מר אבי קמינסקי יו"ר ארגון מנהלי מחלקות לחינוך ברשויות המקומיות מיום 20.3.2017 (נספח י' לתצהירה), מכוחן טענה התובעת כי בשל היותה מבוטחת בפנסיה תקציבית ב מדינה היא זכאית היתה להמשיך ולהיות מבוטחת בפנסיה תקציבית במועד בו הועסקה בעירייה (סעיף 26 לתצהירה).
עוד טענה התובעת כי בשל הדואליות הפנסיונית שחלה עליה אין לומר כי היא עונה על הגדרת "עובד קיים" (בשלטון המקומי ) ויש לראותה כ"עובד קבוע" (בשירות המדינה) וכפועל יוצא, מכך הסכם המעבר לא יצר מניעה להכיר בזכאותה לפנסיה תקציבית ( סעיף 37 לסיכומיה ).

מנגד טענו הנתבעות, בין היתר, כי התובעת אינה זכאית להחלת הסדר פנסיה תקציבית בגין העסקתה בעירייה בהתאם להסכם המעבר מתקציבית לצוברת מיום 3.3.1999 וכפועל יוצא אין מקום להחלת הסכם הרציפות לגביה.

לטענתן, התובעת נקלטה לעבודה בעירייה כעובדת בניסיון, כאשר היותה במעמד של "עובד קבוע" ב מדינה אינה רלוונטית לעבודתה בעירייה , אליה לא הועברו אישורים בדבר זכויותיה התובעת במדינה על פי הסכם המעבר בזמן אמת ובד בבד, באותה העת לא קמה לה הזכאות להיות "עובד קבוע" בעירייה על פי זכויותיה האחרונה.

עוד לטענת הנתבעות , התובעת אינה "עובד עובר" על פי הסכם המעבר או הסכם רציפות זכויות והיא כלל לא "עברה" מהמדינה לעירייה אלא המשיכה והיתה עובדת ב מדינה בחל"ת, במקביל לעבודתה בעיריה כאשר יחסי העבודה בינה לבין המדינה כלל לא ניתקו. מעבר לכך, התובעת לא העמידה עצמה כמי שרוצה לעבור מ המדינה לעיירה לא על פי הסכם המעבר ולא על פי הסכם רציפות זכויות ולא בכלל.

זאת ועוד, העיריה כפופה להוראות סעיף 29 חוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985, לפיהן היא אינה רשאית לשנות את מסלול הפנסיה של התובעת אלא באישור הממונה על השכר במשרד האוצר. אישור אשר לא התקבל (נספח 15 לתצהיר מר מזרחי ).
11. הדין החל
המסגרת הנורמטיבית בגדרה נבחן את טענות הצדדים הן הוראות הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת וההוראות בדבר רציפות זכויות.

הרקע ל"הסכם המעבר" - ביום 3.3.1999 נחתם הסכם קיבוצי בין מדינת ישראל, מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות ומעסיקים נוספים לבין ההסתדרות הכללית, הוא הסכם המעבר. בהסכם המעבר עוגן מעבר עובדי המגזר הציבורי, לרבות עובדי הרשויות המקומיות, מביטוח בפנסיה תקציבית לביטוח בפנסיה צוברת.
לפי הסכם זה, עובדים קבועים (כהגדרת מונח זה בהסכם המעבר) שבוטחו עד למועד חתימת ההסכם בפנסיה תקציבית ימשיכו להיות מבוטחים בתוכנית פנסיה זאת. מנגד, עובדים שבמועד הקובע היו מבוטחים בפנסיה צוברת ימשיכו להיות מבוטחים בפנסיה צוברת, בה יבוטחו גם עובדים חדשים.

הסכם המעבר נכנס לתוקפו ברשויות המקומיות רק ביום 1.11.2001. בסעיף 1 ב' לפרק ב' להסכם המעבר, נקבעו ההגדרות הבאות באשר לעובדי הרשויות המקומיות:
'עובד' - עובד רשות מקומית, למעט עובד המועסק לפי 'הסכם הבכירים'... ולמעט עובד המועסק מכוח חוזה מיוחד...

'עובד קבוע' - עובד כהגדרתו לעיל, המועסק במועד הקובע על ידי רשות מקומית, למעט 'עובד קיים' כהגדרתו להלן.

'עובד קיים' - עובד כהגדרתו לעיל, המועסק במועד הקובע על ידי רשות מקומית, וזכויותיו הפנסיוניות מבוטחות במועד הקובע בהסדר פנסיה צוברת, וכן עובד אשר במועד הקובע טרם השלים שנת עבודה אחת ברשות המקומית ולא היה מבוטח בהסדר פנסיה צוברת.

'עובד חדש' - עובד כהגדרתו לעיל, אשר יתקבל לעבודה ברשות מקומית לאחר המועד הקובע".

בפרק ד' להסכם המעבר נקבע, כי "עובדים קבועים ימשיכו להיות מבוטחים במסלול פנסיה תקציבית". בפרק ה' לאותו הסכם, הוסכם מפורשות, כי "עובדים קיימים ימשיכו להיות מבוטחים בקרן פנסיה צוברת... עובדים חדשים יבוטחו בפנסיה מקיפה בקרן פנסיה צוברת" (להרחבה בענין הקביעות באשר לאופן ניתוח הסכם המעבר והפרשנות התכליתית שיש ליתן להוראותיו ראו עס"ק (ארצי) 21/06, הסתדרות העובדים הכללית החדשה - עיריית מודיעין, (13.5.2007) וב ענין מלכה - ע"ע (ארצי) 1709-01-12 מלכה ואח' - עיריית תל אביב יפו ואח' (16.8.2016)).
סעיף 7 בפרק ד' להסכם המעבר מקים זכאות לרצף זכויות פנסיוניות לעובד קבוע בשירות המעסיקים החתומים על הסכם המעבר. להלן לשון הסעיף:"מובהר בזאת כי עובד קבוע בשירות המעסיקים החתומים על הסכם זה, אשר יעבור ( גם לאחר המועד הקובע ) לעבוד אצל מי מהמעסיקים בו היה מסלול פנסיה תקציבית עד למועד הקובע, יישאר במסלול פנסיה תקציבית אצל המעסיקים אליהם עבר, והכל בהתאם לכל הכללים שהיו נהוגים, בין המעסיקים אצל מי מהמעסיקים בהסכמי רציפות הזכויות
הקיימים במועד חתימת הסכם זה".
עוד בהסכם המעבר צוין כי במרכז השלטון המקומי ובמרכז המועצות האזוריות יחול סעיף סעיף 79 לחוקת העבודה הדן בתשלום הפנסיה - הקובע כי בענין פנסיה תנהג הרשות בהתאם לחוק הגימלאות של עובדי המדינה, כך: "בעניין פנסיה לעת זקנה, לנכות, לאלמנה וכיו"ב, תנהג הרשות לגבי העובדים על-פי חוק הגימלאות של עובדי המדינה, עד לחקיקת חוק גימלאות מיוחד לעובדי הרשויות."

הסכם להבטחת רציפות זכויות לפנסיה, משנת 1976 (להלן:"הסכם הרציפות") -
הסכם הרציפות נחתם בין ממשלת ישראל בשם מדינת ישראל המיוצגת על ידי
שר האוצר לבין מרכז השלטון המקומי (להלן: "מרכז") לבין הסתדרות עובדי המדינה והסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים. ההסכם מתייחס לגבי
שמירת רציפות זכויות פנסיה לעובד עובר בין רשות מקומית למדינה, או בין
המדינה לרשות מקומית, או בין רשות מקומית לרשות מקומית אחרת.
"עובד עובר" בהתאם להסכם הרציפות הוא "עובד העובר מעבודה בשירות המדינה לעבודה ברשות או העובר מעבודה ברשות לעבודה בשירות המדינה או עובד העובר מעבודה ברשות אחת לעבודה ברשות אחרת". עוד קובע סעיף 10 להסכם הרציפות כי המעבר בין "בעלות מעבירה" ל"בעלות מקבלת" יתבצע באמצעות כתב העברה, שיקבל העובד מהבעלות המעבירה בתוך 30 יום מתום תקופת עבודתו אצלה.

12. מן הכלל אל הפרט
יישום הוראות הסכם המעבר והסכם הרציפות על ה מקרה שלפנינו מביאנו למסקנה כי התובעת לא היתה זכאית לפנסיה תקציבית, במועד בו החלה לעבוד בעירייה, לא כל שכן, לאחר כניסתו של הסכם המעבר לתוקף. להלן נפרט את הטעמים לקביעתנו זו:
א. מעמדה של התובעת בעירייה לא היה כשל "עובד קבוע" במועד הקובע התובעת טענה כי מאז יום 1.1.2001 היא עובדת בעירייה ב"משרה תקנית" (סעיף 2 לתצהירה). בעניין מלכה שצוין לעיל הובהר כי את המונח "עובד קבוע" בהסכם המעבר יש לפרש כמתייחס למי שהועסק עד למועד הקובע 24 או 18 חודשים, לפי העניין, במשרה תקנית. לא כך הוכח בענייננו עת שהתובעת התקבלה לעבודה במדינה בחודש ינואר 2001 כלומר כ 10 חודשים בלבד לפני תחולת הסכם המעבר, כך ששאלה תקניות משרתה כעובדת בניסיון לצורך ההגדרה של "עובד קבוע" אינה רלוונטית ממילא משלא הועסקה לפחות 18 חודשים לפני הסכם המעבר. את ועוד, בעניין מלכה שב ואזכר בית הדין הארצי את ההלכה לפיה בהתאם להסכם המעבר, עובד שבוטח בפנסיה צוברת ב'מועד הקובע' ימשיך להיות מבוטח בפנסיה צוברת, כן עמד בית הדין הארצי על סוגיה הזהה לסוגיה המתבררת לפנינו בשאלה - מה דינו של "עובד קיים" שבמועד הקובע בוטח בפנסיה צוברת ולא ענה על ההגדרה של "עובד קבוע". וכך נפסק:
"בעניין מודיעין נדונה שאלה דומה לשאלה המתעוררת כאן, והיא - מה דינו של "עובד קיים" שבמועד הקובע בוטח בפנסיה צוברת ולא ענה על ההגדרה של "עובד קבוע".
באותו עניין נקבע, בשים לב להוראות הסכם המעבר ו"לחוט השני" המקשר בינו ובין הסכם חריגות השכר כי העיקרון המשותף לשני ההסכמים הוא העיקרון של "שיקוף תמונת המצב הקיימת". וכך נקבע:
"הצדדים להסכם המעבר היו מודעים לכך שעובדים רבים במגזר הציבורי בוטחו בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית, לרבות עובדים בעלי ותק של מספר שנות עבודה. עם זאת, כיוון שהגיעו לכלל מסקנה שהמעבר לפנסיה צוברת הינו חיוני למשק בבחינת 'צו השעה', סברו וקיבלו על עצמם לצמצם את מספר העובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, ואף התנו בהסכם המעבר ובהסכם 2001, שלא להוסיף על העובדים שהיו בתוכנית פנסיה תקציבית במועד הקובע, עובדים נוספים.
אילו רצו הצדדים להסכם המעבר להתנות אחרת, יכלו להסתפק בקביעה כי רק עובדים חדשים או עובדים שהחלו עבודתם לאחר מועד קובע זה או אחר, יבוטחו בפנסיה צוברת. אולם, כפי שקבע בית הדין קמא, תניה כזו לא נקבעה בהסכם."
ובהמשך:
"לפי הסכם המעבר, עובד שבוטח בפנסיה צוברת ב'מועד הקובע' ימשיך להיות מבוטח בפנסיה צוברת, כשם ש'עובד ותיק' שהשתלמה לו תוספת שכר חריגה עובר ל'הסכם החריגות בשכר' ימשיך ליהנות הימנה (הכל בכפוף לכללים ולפרשנות, שנקבעו בנדון בפסיקה). בשני ההסכמים הללו, ככל שעניינם ברשויות המקומיות, יש לראות מעין 'עסקת חבילה'. לאמור - הממונה על השכר ויתר על חלק מדרישותיו באשר לחריגות העבר בשכר ברשויות המקומיות ואילו ההסתדרות מצידה הסכימה לתחולת המעבר לפנסיה צוברת על עובדים קיימים, כמשמעם בהסכם המעבר, לצד תחולתו על עובדים חדשים."
על רקע קביעה זו נדחתה בעניין מודיעין טענת ההסתדרות לפיה אין להחיל את הסכם המעבר על עובד קיים שבוטח בפנסיה צוברת, אם בתקופה הרלוונטית הופרה כלפיו הזכות להיות מבוטח בפנסיה תקציבית, ואלמלא אותה הפרה יכול היה העובד לעמוד בתנאי הזכות לפנסיה תקציבית"

ובסעיף 37 לפסה"ד בענין מלכה נקבע:
"מאחר וההוראות הרלוונטיות של הסכם המעבר משותפות לכלל המעסיקים, וכך הוא באשר לאמור בהסכם חריגות השכר - הרי שאין מקום להבחין לעניין זה בין המעסיקים השונים לאור הבדלים כאלה או אחרים בהגדרות. הגדרות שביסודן עמד העיקרון של המשך הפנסיה התקציבית למי שהיה במעמד של עובד קבוע או למי שהיה במסלול לקבלת קביעות. כל עובד אחר, תהיה אשר תהיה הסיבה לכך ימשך ביטוחו בפנסיה הצוברת. במבט כללי מדובר ב"עסקת חבילה" שלא ניתן לנתק את חלקיה." (הדגשה לא במקור - א.י.)
(ראו גם בע"ע (ארצי) 20849-02-17 מרים שקד - הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מצפה אפק", מיום 11.3.2019).

מכאן, לפי הסכם המעבר ולנוכח נסיבות תיק זה, הרינו קובעים כי התובעת אינה זכאית לפנסיה תקציבית זאת לאור עקרון העל של הסכם המעבר בדבר "שימור 'מצב קיים' ואי הוספת מבוטחים להסדר", כאשר יש לזכור כי התובעת צורפה למסלול פנסיה צוברת עוד בטרם הוחל הסכם המעבר כך עולה מהראיות שצורפו. כלומר, הופרשו עבורה כספים לפנסיה צוברת, עוד בטרם המועד הקובע בו נכנס לתוקפו הסכם המעבר ועל כן היא באה בגדר "עובד קיים".

ב. סעיף 7 להסכם המעבר לא חל על התובעת - התובעת טענ ה כי לצורך הסכם המעבר היא נכללת בהגדרה "עובד קבוע" ולו בשל כך שהיתה עובדת קבועה במדינה בזמן שהתקבלה לעבוד בעירייה , אלא שסעיף 7 האמור הקובע זכאות לשמירת רצף זכויות לפנסיה תקציבית בעת מעבר של "עובד קבוע" בין מעסיקים החתומים על הסכם המעבר, לא חל במקרה שלפנינו, שכן לשון הסעיף ברורה והוא מתייחס ל"עובד קבוע בשירות המעסיקים" ולא למקרה של עובד הנמצא בחל"ת אצל מעסיק שבו הוא מוגדר כעובד קבוע ועובד בניסיון אצל מעסיק אחר, שזה המקרה שלפנינו שהרי התובעת היתה בגדר עובדת קבועה בחל"ת במדינה ועובדת בניסיון בעירי יה.
לפיכך והואיל ומעמדה של התובעת בעיריה לא היה כשל "עובד קבוע" במועד בו הוחל הסכם המעבר, הרי שסעיף 7 להסכם כלל אינו מועיל לה ואין הוא מקנה לה זכאות להשאר בפנסיה תקציבית שניתנה לה בהיותה עובדת במדינה.
מה גם שסעיף 7 האמור קובע כך: "עובד קבוע...אשר יעבור.." ואילו התובעת במקרה זה כלל לא עברה מ המדינה לעירייה אלא שבהיותה בחל"ת, במועד בו החלה לעבוד בעירייה, הרי שכעובדת המדינה עדיין נשמרו יחסי העבודה בינה לבין המדינה ולא ניתן לקבל טענה לפיה היא "עברה" לעבוד בעירייה.

ג. התובעת לא היתה בגדר "עובד עובר" כהגדרתו בהסכם הרציפות ולפיכך הסכם הרציפות אינו רלוונטי בעניין שלפנינו - המעבר בין הבעלויות כמשמעו בהסכם הרציפות אינו יכול להתבצע כאשר עובד מסוים עובד בשני מקומות שונים, שכן, אינו בבחינת עובד "עובר".
מכאן, שבשל הדואליות במעמדה של התובעת כ"עובדת" בשני גופים או לצורך העניין בעלויות, הסכם הרציפות כלל אינו חל בעניינה.
כמו כן, התובעת כלל לא הניחה לפנינו "כתב העברה" כמשמעו בסעיף 10 להסכם הרציפות והקובע כי המעבר בין "בעלות מעבירה" ל"בעלות מקבלת" יתבצע באמצעות כתב העברה, שיקבל העובד מהבעלות המעבירה בתוך 30 יום מתום תקופת עבודתו אצלה.
ד. לא שוכנעו כי טענת התובעת לפיה העיריה הטעתה אותה או הפרה חובותיה כלפי ה בדבר זכאותה לפנסיה תקציבית - יוצרת זכאות לפנסיה תקציבית - כלומר, אף אם היינו משתכנעים (ולא השתכנענו) כי העירייה הפרה חובותיה כלפי התובעת הרי שהלכה למעשה, הטעיה מעין זו לא יוצרת זכאות לתובעת להשתייך למסלול פנסיה תקציבית.
וממילא, התובעת לא הניחה לפנינו ראיות לביסוס טענותיה בעניין זה, וכפי שעמדנו על כך בפרק הדן בהתיישנות, שם קבענו כי ה יא ידעה או שיכלה לדעת כ י בוטחה בפנסיה צוברת ונמנעה לעמוד על זכאותה לפנסיה תקציבית .

13. הנה כי כן - מקרה זה אינו נכנס לגדר המקרים שבהם קמה זכאות לפנסיה תקציבית, בהתאם להגדרת "עובד קבוע" בהסכם המעבר. לא הוכח לפנינו כי התובעת עבדה במשרה תקנית והועסקה בעירייה יותר מ- 18 חודשים בטרם המועד הקובע. התובעת קיבלה קביעות לאחר המועד הקובע ועל כן בהתאם להסכם המעבר היא בוטחה בפנסיה צוברת, ולא תקציבית. כך, גם לא שוכנענו כי התובעת עונה להגדרת עובד "עובר" בכדי להחיל בעניינה את הסכם הרציפות מה גם שלא הונח לפנינו כתב העברה כנדרש.
מעבר לכך, טענות התובעת באשר להפרת המדינה חובות הגינות ותום כלפיה לא הוכחו כלל ועיקר וממילא איננו סבורים כי אף אם היו מוכחות היה ניתן לקבוע על בסיס זה בלבד כי התובעת זכאית לפנסיה תקציבית עת שאינה עונה על תנאי הסכם המעבר.

14. לסיכום
למרות שהשתכנענו כי דינה של תביעה זו להידחות מחמת התיישנותה, מצאנו לנכון לעמוד גם על הטעמים לפיהם יש לדחותה אף לגופה, הואיל וענין לנו ב זכות לגמלה.

15. סוף דבר - לנוכח המפורט לעיל הרינו מורים על דחיית התביעה גם מחמת התיישנותה וגם לגופה.

16. הוצאות משפט - חרף התוצאה אליה הגענו ו כיוון שמדובר בזכויות לגמלה, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

17. ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין .

ניתן היום,ו' בתשרי תשפ"א, (24 בספטמבר 2020), בהעדר הצדדים.

מר מחמוד ג'בארין
נציג ציבור (עובדים)

יעקבס אורית,
שופטת בכירה

מר אריה ציליק
נציג ציבור
(מעסיקים)