הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה נצרת פ"ה 37200-07-20

לפני: כב ' השופט מוסטפא קאסם, סגן נשיא

נציג ציבור (עובדים): מר מימון אבוקרט
נציגת ציבור (מעסיקים): גב' מאירה רון בן דרור

התובעת
פיצה פצץ צפון (1993) בע"מ
באמצעות מר דניאל אלפסי – בעלים
-
הנתבע
אחירם לוי
בעצמו

פסק דין

1. התובעת, באמצעות בעליה – מר דניאל אלפסי (להלן: "דניאל"), הגישה תביעה בגדרה עתרה לביטול פסק דין שנתן תוקף לפשרה אליה הגיעו הצדדים.

רקע והליכים קודמים

2. התובעת הינה חברה שעיסוקה בשירותי הסעדה לאירועים, לקבוצות ולאנשים פרטיים.

3. הנתבע, חייל משוחרר, החל לעבוד בשירות התובעת ביום 21.5.19 (כפי שעולה מהסכם העבודה האישי שצורף לכתב התביעה) ועד ליום 15.8.19 (התובעת טוענת להפסקות שונות במהלך תקופת העבודה, אולם לא מצאנו כל טעם להידרש לעניין זה לצורך הכרעתנו בתיק זה).

4. ביום 23.12.19 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבע במסגרת תיק ד"מ 57147-12-19 (להלן: "ההליך הראשון"). במסגרת התביעה עתרה התובעת לתשלום סך של 6,000 ₪ באופן הבא: 3,000 ₪ בגין מקדמת שכר שקיבל הנתבע מבלי שהשיבם לתובעת, 1,500 ₪ בגין אובדן הכנסה בשל אי התייצבות הנתבע לעבודה, ו-1,500 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות.

5. הנתבע מצידו הגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, במסגרתם ביקש לדחות את תביעת התובעת ולחייבה בסך של 4,900.5 ₪ בתוספת הלנת שכר.
התובעת הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה.
6. ביום 1.7.20, התקיים דיון מוקדם במהלכו שטח כל אחד מן הצדדים את טענותיו, בהרחבה יתרה יש לומר, כלפי משנהו. בתום הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר דחייה הדדית של התביעות, ללא צו להוצאות. עוד הוסכם, כי עם הסכמה זו אין למי מהצדדים טענה כלשהי כלפי משנהו בגין תקופת העבודה וסיומה. הצדדים ביקשו ליתן להסכמתם האמורה תוקף ש ל פסק דין. ואכן, ניתן להסכמות הצדדים תוקף של פסק דין כבר במעמד הדיון (להלן: " פסק הדין בהליך הראשון").

7. מספר ימים לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון, ביום 10.7.20, הגישה התובעת כתב תביעה שכותרתו: "בקשה לביטול הסכם פשרה וקיום דיון להוכחות" (להלן: "ההליך השני"). בכתב התביעה חזרה התובעת, אחד לאחד, על אותן טענות שעלו בהליך הראשון והסכום שנתבע נותר על כנו. בעלי התובעת, דניאל, נימק את הבקשה לביטול פסק דין במצבו הרפואי במהלך הדיון בהליך הראשון (דיון מיום 1.7.20).

8. הנתבע הגיש כתב הגנה במסגרתו התנגד לתביעה ולבקשה לביטול פסק דין, והתובעת הגישה, מצידה, כתב תשובה לכתב ההגנה.

9. ביום 3.11.20 התקיים דיון בהליך השני, במהלכו חידדו הצדדים את טענותיהם.

המסגרת הנורמטיבית

10. המאפיין ביטול פסק דין בהסכמה, הוא שפסק הדין בצד היותו הכרעה שיפוטית הוא גם מאשר הסכם בין שני הצדדים נשוא ההליך המשפטי.

לעניין זה נפסק בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ''ד נא(1) 577, כי:

"פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים" (ע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [1], בעמ' 451). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על-כן, חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי-דין שבהסכמה (ראו דבריו של A.C. Freeman בספרו A Treatise of The Law of Judgments [35], בעמ' 2774).

11. זאת ועוד, הלכה פסוקה ומושרשת קובעת כי לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. כך, נפסק על ידי בית המשפט העליון, כי:

"הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק"(ההדגשה אינה במקור – מ.ק).
(ראו: רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה פ"ד נה (5) 592 ).

באשר למכלול השיקולים שיש לבחון בבקשה מסוג זה, נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 11750/05, שמר נ' בנק הפועלים (15/11/07), כי:

"הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים ... ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק).

וכן ראו לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי , פ"ד נז (3) 49, 60 (2003), בקובעו:

"למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית, הן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה החשובה לענייננו הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי- מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט..." (כמו כן ראו בעניין זה רע"א 816/11 שרותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין (8.12.11); ע"א 2495/95 בן לולו לעיל).

12. הנה כי כן, אם בהסכם שביסוד פסק הדין נפל פגם בכריתה כאמור בפרק ב' של חוק החוזים, ניתן לבטל את פסק הדין ואת הסכם הפשרה שביסודו, אך זאת אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול, וכאמור לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
פרק ב' לחוק החוזים דן בביטול החוזה עקב טעות, הטעיה עושק או כפיה.

דיון והכרעה

13. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כעת כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לדחות את התביעה לביטול פסק דין. ו נסביר בקצרה.

14. בדיון מיום 3.11.20 (בהליך השני) בעלי התובעת, מר דניאל, הסביר את פשר התביעה לביטול פסק דין כדלקמן:

"לשאלת ביה"ד, מדוע אני חושב שצריך לבטל את ההסכם, אני משיב שנתתי רקע כללי על המצב הבריאותי שלי. מבחינה בריאותית ביום ההסכם לא הייתי מרוכז ומפוקס ולא הבנתי את משמעות ההסכם והוא היה בניגוד לכל העובדות שבמציאות" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק. ראו ע' 1 ש' 23-25 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"בדיון הקודם הייתי מבולבל...לשאלת ביה"ד האם יש לי אישור רפואי, אני משיב שצירפתי מסמכים רפואיים. יש לי מסמך מרופא מומחה, מנהל מחלקת פרכוסים בצפת שכותב במפורש שיש לי סוג של בלבול. הוא אמר בשפה מקצועית. אמר שיש לי חוסר רצון לעבוד ובלבול. זה מסמך שאחרי הדיון שהיה...לשאלת ביה"ד האם יש לי מסמך רפואי לפני הדיון שמעיד על מה שאני אומר, אני משיב שיש לי..." (ההדגשה אינה במקור – מ.ק. ראו ע' 2 ש' 12-21 לפרוטוקול).

15. לאחר הדיון, עוד ביום 3.11.20, הגיש מר דניאל את התיעוד הרפואי עליו ביקש להסתמך להוכחת המצב הרפואי לו טען, ושבעטיו, לטענתו, יש לבטל את פסק הדין. עיון במסמך הרפואי שנשלח מעלה כי מדובר בסיכום ביקור במרפאה נוירולוגית בבית חולים "זיו" בצפת מיום 7.10.20, שם נכתב, בין היתר, כדלקמן: "המטופל מדווח על אפטיות, חולשה כללית, בלבול..." (ההדגשה אינה במקור – מ.ק).

יוצא אפוא, שמר דניאל ביקש להסתמך על מסמך רפואי שהונפק ביום 7.10.20, קרי למעלה מ-3 חודשים לאחר פסק הדין בהליך הראשון (שניתן, כאמור, ביום 1.7.20). מכאן, לא מצאנו שיש במסמך זה כדי לשקף בהכרח את מצבו הרפואי של דניאל ביום 1.7.20. ונדגיש, כי על אף שציין כי ברשותו מסמך רפואי רלוונטי מלפני מועד הדיון בהליך הראשון, מר דניאל לא הציג כל מסמך כזה.

16. זאת ועוד, מהמסמך הרפואי עולה כי טענת הבלבול, עליה תולה מר דניאל את יהבו, איננה בגדר אבחנה כי אם תלונה ודיווח שלו בלבד – תלונה שהגיחה לאוויר העולם מספר חודשים לאחר הגשת התביעה לביטול פסק הדין, ושכפי הנראה נועדה אך כדי לתמוך בתביעה. מכל מקום, ברי כי אין בתלונה כלשהי, חמורה ככל שתהא, כדי לקבוע ממצא רפואי, כזה או אחר, בעניינו של מר דניאל.

17. נוסיף ונאמר, כי עיון בפרוטוקול הדיון בהליך הראשון (מיום 1.7.20), מעלה כי מר דניאל טען לפרוטוקול ארוכות, הסביר את טענותיו בפירוט נרחב, נכנס לפרטי פרטים, והיה בקי ברזי ההליך. אב בית הדין התרשם כי מר דניאל היה רהוט, ברור, ונחזה כמי שניהל את עניינו בבית הדין באופן חד ללא כל בלבול.

18. אם לא די בכך, נוסיף כי מר דניאל ציין במסגרת הדיון שהתנהל בהליך השני (דיון מיום 3.11.20) כי "היום אני במצב רפואי שאני יכול לקיים דיון ולקבל החלטות מושכלות ונכונות" (ראו ע' 2 ש' 10-11 לפרוטוקול), וזאת לטענתו בניגוד למצבו הרפואי בדיון בהליך הראשון (מיום 1.7.20) שלא אפשר לו לקבל החלטות מושכלות. אולם, לשיטתו, ובהתאם לתיעוד הרפואי שהוצג, בשני הדיונים (גם ביום 1.7 וגם ביום 3.11) דניאל סבל מבלבול, כך שטענתו לאי כשירות רפואית רק באחד מן המועדים איננה ברורה. מכאן, אין לנו אלא להסיק, שאם ביום 3.11.20 מר דניאל היה כשיר לקבל החלטות מושכלות, כך היה גם בדיון מיום 1.7.20.

19. הנה כי כן, לא שוכנעתי שהסכמתו של מר דניאל לפשרה נבעה מטעות כתוצאה ממצבו הרפואי.

20. לדידנו, טענתו של דניאל הינה טעות בכדאיות. ונסביר.
דניאל נעזר בעו"ד במהלך ההליכים בבית הדין, וכך טען במהלך הדיון בעניינו: "אני ביקשתי 6,000 ₪ ומשהו בגלל נסיעות וייעוץ עו"ד ומכתבים ששלחתי לביה"ד" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק. ראו ע' 3 ש' 24-25 לפרוטוקול ההליך השני). מכאן, שהפשרה עם הנתבע לא נוצרה בחלל ריק , כי אם לאחר שדניאל התייעץ עם עו"ד והבין מהן "גבולות הגזרה" שלו. כך, גם אב בית הדין התרשם במהלך הדיון, שמר דניאל הבין את ההסכמה היטב, הסכים לה מרצונו החופשי, והבין כי ההסכמה הינה הגיונית, שלא לומר מתבקשת, בנסיבות העניין. אולם, לאחר מתן פסק הדין (ולאחר שדניאל הבין שהנתבע מוכן לדחיית תביעתו במסגרת הפשרה) מר דניאל בחר לבחון את כדאיות הסכמתו שוב: "מה עוד שאחרי התייעצות עם עו"ד ראיתי שהנתונים שהציג הנתבע היו נתונים שקריים שלמעשה יצרו פגמים בדיון המשפטי" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק. ראו ע' 1 ש' 14-15 לפרוטוקול). בהקשר זה , נציין שאותם "נתונים" שהציג הנתבע נטענו גם בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד שהגיש, ובוודאי שגם בדיון בנוכחותו של מר דניאל.

זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות, מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל"קניית סיכון" ביחס להסכם "רגיל". ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול.

21. בשולי הדברים מצאנו לנכון להוסיף ולהדגיש, כי התובע העמיד את תביעתו ע"ס של 1,600 ₪ בלבד: "אני מבקש שהנתבע ישלם לי 1,600 ₪ כי זה מה שמגיע לי ממנו" (ראו ע' 4 ש' 18 לפרוטוקול). כך, שמתביעה של 6,000 ₪ נותרנו עם תביעה של 1,600 ₪, מולה עמדה תביעה שכנגד ע"ס של 4,900.5 ₪ (בתוספת הלנת שכר) , ובהינתן מצב דברים זה, התובע בחר לפסוע בנתיב הפשרה, ובכך לקח סיכון מחושב – כמקובל במקרים כאלו.

סיכום

22. לאור כל האמור, משלא מצאנו כי נפל פגם בהסכם שביסוד פסק הדין, ומכל מקום - משלא מצאנו טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול – החלטנו לדחות את התביעה.

23. לאור התוצאה אליה הגענו, התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. ככל שלא ישולם התשלום במועדו, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

24. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשפ"א, (09 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מימון אבוקרט
נציג ציבור עובדים

מוסטפא קאסם שופט, סגן הנשיא

גב' מאירה רון בן דרור
נציג ציבור מעסיקים