הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה נצרת סע"ש 30787-07-19

לפני כב' השופטת לובנא תלחמי סוידאן

התובעת:
המשיבה
רואא ואיל מחרום
ע"י ב"כ: עו"ד מחמוד סויטאת

-
הנתבעת:

הנתבעים 2 - 3:
המבקשים
1. ר.ב. שני נצרת בע"מ

2. בראא ח'מאיסי
3. חמאיסי ראסם
ע"י ב"כ: עו"ד עומר מוחיי חמאיסי

החלטה

לפניי בקשת הנתבעים 2 ו- 3 מיום 30/9/20 לסילוק התביעה נגדם על הסף (להלן: "הבקשה").

רקע – ביום 14/7/19, הגישה התובעת את תביעתה המקורית בהליך זה, בה טענה, בין היתר, כי הועסקה כמלצרית בעסק בתחום ההסעדה בתקופה שמחודש 11/2016 עד לחודש 11/2018, ובגדרה עתרה לשורה של זכויות מתחום משפט העבודה, הנובעות מתקופת עבודתה הנטענת ומסיומה.

תחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, ר.ב. שני נצרת בע"מ (להלן: "החברה"), וכנגד הנתבע מס' 2, מר בראא ח'מאיסי (להלן : "בראא"). ביום 01/12/19 הגיש בראא בקשה למחוק אותו "מרשימת הנתבעים", על יסוד טענה להיעדר יריבות. במסגרת אותה בקשה טען, בין היתר, כי איננו בעל מניות או בעל שליטה בחברה. לאחר ד יון מוקדם שהתקיים ביום 12/03/20, לפני כב' הרשמת מירב ניר שלו, ניתנה החלטה לפיה על בראא להודיע, תוך 14 ימים, האם הוא עומד על בקשתו. משלא נמסרה הודעה מטעמו, הורה בית הדין על מחיקת בקשת בראא הנ"ל.
בנוסף, במסגרת ההחלטה מיום 12/3/20, התיר בית הדין למשיבה לתקן את כתב התביעה, על דרך של הוספת נתבע נוסף, מר ראסם ח'מאיסי (להלן: "ראסם"), שהוא אביו של בראא (וכן תיקון כתובתה של החברה).

בכתב התביעה המתוקן עותרת התובעת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לה שורה של סכומים, תחת ראשי התביעה הבאים: פיצויי פיטורים, אי-תשלום הודעה מוקדמת, פיצוי בעד פיטורים שלא כדין (שימוע), אי-תשלום דמי הבראה, פיצוי בעד פגמים בתלושי שכר, פיצוי בעד הפרת חוק הודעה לעבודה, דמי נסיעה, פיצוי בגין "אי הפרשות לפנסיה תגמולים ופיצויים", דמי חגים, חופשה שנתית, ו"אובדן דמי אבטלה". התביעה הועמדה על סך של 79,923.68 ₪.

בכתב התביעה המתוקן נטען כי המבקשים הם המנהל/ים ובעל/י המניות ו/או דירקטור/ים ו/או בעל/י שליטה ו/או מייסדים (סעיף 3). אולם בהמשך נטען כי המשיבה הועסקה על ידי "הנתבעים" (סעיף 6, ושוב בסעיף 7 נטען כי הועסקה אצל "הנתבעות", וכן ראו בסעיף 28ה.). עוד נטען כי המבקשים היו "הרוח החיה" בעסק, והכתובת הבלעדית לעובדי החברה במקרה של "בירור כלשהו, ומכל סוג שהוא (ענייני עבודה, ענייני שכר וכו')" (סעיף 37ט.). כן נטען כי המשיבה פוטרה מעבודתה על-ידי בראא, לאחר שדרשה ממנו את זכויותיה (סעיפים 7, ו-19), ובמקום אחר נטען כי פוטרה על-ידי "הנתבעים" (סעיפים 22, 24, 28). עוד נטען כי "הנתבעים" קיפחו את מרבית זכויות המשיבה כעובדת (סעיפים 7, 14 -18, 37), ולא שעו לדרישותיה לתקן את הטעון תיקון (למשל, סעיף 21).

סעיף 37 לכתב התביעה המתוקן הוכתר במילים "חיוב הנתבעים מס' 2 ו- 3, מכוח הרמת מסך התאגדות ולחליפין ו/או במצטבר מכוח אחריותו האישית:". באותו סעיף, מתייחסת המשיבה לדוקטרינת הרמת המסך, וכן לאופן שבו היא סבורה כי היא מיושמת בתחום דיני העבודה. המשיבה טוענת שם כי המבקשים, שלשיטתה היו כאמור הרוח החיה בעסק, עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, ונקטו כלפיה קיפוח "בתשלום זכויותיה הסוציאליות של התובעת, אשר בא לידי ביטוי בין היתר בגין אי תשלום מרבית זכויותיה ואי הפרשה לפנסיה כהוראות החוק בהיותה אישה צעירה.". (סעיף 37.י.). המשיבה הוסיפה כי בית הדין ינקוט בגישה ליברלית בהרמת מסך במקרים, כמו המקרה דנן, בהם מדובר בחברה "בבעלות וניהול יחיד".

בסעיף 37.יא. לכתב התביעה המתוקן מציינת המשיבה, כי המבקשים אחראים לחובות הנתבעת כלפיה מכוח מספר עילות, כמפורט להלן:
"1. אחריות אישית כנושאי משרה בתאגיד ו/או כמי שגרמו לאי תשלום זכויות ו/או כמי שהתרשלו בניהול החברה.
2. הפרת חובת תום הלב, הנתבע מס' 2 ו-3 נוגעים בהפרת תום הלב כלפי התובעת וזאת לפי סעיפים 12, 39, 61(ב) לחוק החוזים.
3. אחריות אישית בעוולת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.
4. אחריות אישית בעוולת התרמית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין.".

כתב הגנה מטעם הנתבעים 2 ו- 3 הוגש ביום 27/10/20.

עיקר טענות המבקשים/הנתבעים 2 ו- 3

המבקשים מבססים את בקשתם על ארבעה נימוקים עיקריים: היעדר סמכות עניינית, היעדר יריבות, היעדר עילת תביעה ו - "היעדר כל נימוק להרמת מסך או לחיוב אישי" , כפי שיפורט להלן.

לעניין היעדר סמכות עניינית – לטענת המבקשים, לא התקיימו יחסי עבודה בינם לבין המשיבה, ולכן בית הדין אינו מוסמך עניינית לדון בתביעה כנגדם. בנוסף, הם טענו כי אין לראות בהם בגדר "חליף", לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), מאחר שהעבירו את מניותיהם בחברה עוד בחודש 10/2018. עוד טענו המבקשים, כי בית הדין אינו מוסמך לדון בטענות בדבר אחריותם האישית בעוולות הנזיקיות, שאותן טוענת המשיבה כלפיהם. מכאן, סבורים המבקשים כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט האזרחי, ומחיקת התביעה מטעם זה אינה מונעת בירור התביעה בבית המשפט המוסמך.

לעניין היעדר יריבות – לטענת המבקשים, משיבה עצמה מודה שהועסקה בחברה, ומכאן שאף לשיטתה היריב הנכון הוא החברה. בנוסף, וגם בהקשר זה טענו כי בחודש 10/2018 העבירו את מניותיהם בחברה לאחר, לפני שהמשיבה סיימה את עבודתה בחברה, ומאז אותו חודש אין להם שום קשר עם החברה. בנוסף, ציינו המבקשים כי המשיבה לא התיימרה לטעון כי הם התחייבו לשאת אישית בחובות החברה כלפיה.

לעניין היעדר עילת תביעה – לטענת המבקשים, "הוכח" שבין המשיבה לבינם לא נוצרו יחסי עובד – מעסיק, ולכן אין למשיבה עילה מכוח דיני העבודה. הם הוסיפו וטענו כי אין בתביעה תשתית עובדתית מינימאלית שראויה לבירור בעילה נזיקית, ואף אין שאלה עובדתית המצריכה הכרעה משפטית לאחר שמיעת ראיות. בפרט, המשיבה לא פירטה את טענתה בדבר רשלנות ותרמית. מכאן, עתרו המבקשים כי בית הדין "יעדיף" את מחיקת התביעה על פני בירורה וזאת "גם בהיעדר עילה".

לעניין "היעדר כל נימוק להרמת מסך או לחיוב אישי" – לטענת המבקשים, המשיבה מתעלמת מההלכה שקובעת כי על הטוען להרמת מסך להציג בתביעתו פירוט מקיף ומלא שמראה כי בעל מניה פעל "בכוונת מתכוון" בכדי להונות נושה של החברה. המבקשים הוסיפו וטענו כי המשיבה "לא עמדה ולו בתנאי אחד מהחריגים ההכרחיים להרמת מסך....". בהקשר זה הזכירו המבקשים שתי טענות, אשר לגישתם די בהן כדי להצדיק את סילוק התביעה על הסף: האחת, שימוש בדוקטרינת הרמת מסך נעשה כלפי מי שאוחז במניות החברה, וכאמור הם אינם בעלי מניות. אומנם, ראסם החזיק ב-75% ממניות החברה, ובראא החזיק ב-25% ממניות החברה, אולם החזקות אלו נכונות לתקופה שעד חודש 10/2018, ומאז אין הם בעלי מניות, וכאמור אין להם כל קשר עם החברה. מה גם שהמשיבה המשיכה לעבוד בחברה לאחר שהעבירו את מניותיהם, ואף לאחר שבראא סיים את עבודתו בחברה. השנייה, המשיבה לא טענה כלפיהם כי "ריקנו את החברה מנכסיה ו/או חדלת פירעון או קיים חשש לפירוק ו/או כינוס נכסי החברה".
נוסף על טענות אלו, בסעיפים 18 – 41 לבקשה, המבקשים מנהלים דיון ארוך ביותר, וכפי שאסביר בהמשך במידה רבה מיותר, תוך הפנייה לאסמכתאות משפטיות, במטרה לשכנע כי יש לדחות את הטענה להרמת מסך, שהנטל להוכחתה מוטל על המשיבה. כך, בין היתר, הם טענו כי ראסם הקפיד על "ניהול תקין לעניינה האדמיניסטרטיבי של החברה", ובראא "טיפל בעבודה השוטפת על הצד הטוב ביותר", פעל מול כל העובדים ביושר והתחשב בצרכיהם. עוד הם טענו, כי הם הקימו את החברה למטרה חוקית, מעולם לא רימו אחרים, לא הבריחו נכנסים, ומיום הקמת החברה ועד העברת מניותיה, עמדה החברה בכל התחייבויותיה, במיוחד מול עובדים, ספקים, צרכנים ועוד. עוד הם ציינו, כי במהלך כהונתם כבעלי מניות נוהלה החברה על הצד הטוב ביותר, לא קיבלה כל דרישה או התראה לתשלום, לא הייתה מעורבת בכל הליך, לא הוטלו כנגדה עיקולים ולא נפתחו כנגדה תיקי הוצל"פ. בנוסף, ציינו המבקשים כי המחוקק מבחין בין שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה שנעשה בכוונה, לבין שימוש שנעשה ברשלנות, ובמקרה האחרון הנטייה היא שלא להרים מסך.
לבקשה המבקשים צירפו ראיות, ובכלל זה תצהירים של בראא וראסם, משל מדובר בהליך העיקרי.

עיקר טענות המשיבה/התובעת

לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה, תוך שחזרה על טענותיה בכתב התביעה, והפנתה לכך שמדובר בבקשה שנייה לסילוק על הסף, שלטענתה תכליתה היא להטריד אותה ולהתחמק מתשלום זכויותיה.

המשיבה טענה כי קיימת לה עילת תביעה כנגד המבקשים, בהיותם מעסיקיה, באשר התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעסיק, והיא "נדהמה" מטענותיהם "הסתמיות" כי לא נתקיימו יחסי עובד מעסיק בין "הצדדים". עוד טענה המשיבה בת גובתה, כי קיימת עילה ברורה להרמת מסך, המבקשים הפרו וקיפחו את מרבית זכויותיה (וזכויות העובדים האחרים) לפי חוקי המגן וצווי ההרחבה, באופן שיטתי וגס, כמפורט בכתב התביעה, הוליכו אותה שולל, בהיותה אישה צעירה "חסרת תמיכה ו/או חסרת אמצעים" והשתמשו בכספים שנגזלו מהעובדים לצורך הנאתם האישית. עוד טענה כי בתחילת חודש 11/2018, עת היא ועובדים נוספים פוטרו מעבודתם, העבירו המבקשים את מניותיהם לאחר. לעמדת המשיבה, עצם העברת המניות בתקופה הנ"ל מהווה "התחמקות ברורה לזכויותיה..." (ומזכויות עובדים אחרים), וניתן לראות "בהתנגדות זו" (ככל הנראה הכוונה היא לבקשה) "כהתחמקות וניצול את הנתבעת מס' 3 לרעה והתנהגות חסרת תום לב מובהקת אשר הרוויחו בה כספים ולא שילמו מה שמגיע לעובדים בהתאם לחוק אשר במקום שישלמו לעובדים את מה שמגיע להם העדיפו ליהנות אישית מהכסף הנגזל מהעובדים".

מכאן, טוענת המשיבה כי המבקשים עשו שימוש לרעה בחברה, באופן שיש בו "ליהנות (כך במקור – ל.ת.ס) או לקפח את התובעת ו/או עובדים אחרים באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה...". כמו-כן, טוענת המשיבה כי לפי הצהרת הנתבע 1 (ככל הנראה הכוונה היא למבקש 1, הוא הנתבע 2) החברה מצויה במצוקה כלכלית ו/או במצב כלכלי קשה מאוד, ואין באפשרותה לפרוע את חובותיה, ובשל כך גם הועברו מניותיה לאחר. בנסיבות אלו, סבורה המשיבה כי על פי הדין, נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות, אשר אין הצדקה שיעמוד למבקשים כמגן.

המשיבה ציינה כי כטענה "חילופית או מצטברת", יש להטיל על המבקשים "אחריות אישית כנושאי משרה", "כמי שהיו אחראים על תשלום שכרה...", "מכוח התרשלות בניהול עסקי החברה הנתבעת", או בהתנהלות "חסרת תום לב מול התובעת", ובהקשר זה היא מפנה לדיני הנזיקין.
גם המשיבה צירפה לתשובתה שורה של ראיות, ותצהיר מטעמה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כלל החומר אשר מונח לפניי, ועל רקע הדין החל, הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל בחלקה, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.
לא למותר שאזכיר כי ההכרעה בבקשה היא על פי האמור בכתב התביעה, ולא בהתאם לתשובת המשיבה לבקשה, שבה הוסיפה טענות. כך גם, לא היה מקום שהמבקשים – ובעקבותיהם המשיבה - ינהלו הליך עיקרי זוטא במסגרת זו תוך התעלמות ממהותה של בקשה לסילוק על הסף.

אשר לעילות הנזיקיות – כאמור לעיל, המשיבה כללה בכתב התביעה המתוקן עילת תביעה שעניינה אחריות אישית בעוולת הרשלנות, "על פי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין" (סעיף 37.יא.3 לכתב התביעה המתוקן), וכן עילת תביעה שעניינה "אחריות אישית בעוולת התרמית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין." (סעיף 37.יא.4. לכתב התביעה המתוקן (להלן: "העילות הנזיקיות").

כפי שטענו המבקשים, עילות אלו אינן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ובתשובתה המשיבה אף לא טוענת אחרת. בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, נקבע כך: "...לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];...".

העילות הנזיקיות הנ"ל מתבססות בפירוש על עוולות המנויות בפקודת הנזיקין, אך אינן מנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, לפיכך אני מורה על מחיקתן מכתב התביעה המתוקן. משזו התוצאה, אין צורך שאדרש לטענת המבקשים, לפיה עילות אלו חסרות, ויש למחקן בשל היעדר עילה.

אשר לעילה שעניינה יחסי עבודה בין המשיבה לבין המבקשים – טיעון המבקשים לפיו המשיבה עצמה מודה שהועסקה בחברה, ומכאן שאף לשיטתה היריב הנכון הוא החברה, מבוססת על הצגה חלקית של האמור בכתב התביעה המתוקן. שכן, יש בו התעלמות מכך שבמספר מקומות בכתב התביעה המתוקן , המשיבה טענה בפירוש כי הועסקה על-ידי הנתבעים (או הנתבעות). אכן, היחס בין האמור בסעיפים 2 ו- 3 לכתב התביעה המתוקן, לבין הטענה כי הנתבעים הם המעסיקים, לא הובהר בכתב התביעה די הצורך. עם זאת, נכונה אני להניח, לצורך הדיון, כי הטענה היא להעסקה במשותף על-ידי החברה והמבקשים גם יחד.
על רקע טענת המשיבה ליחסי עבודה עם המבקשים, הרי טענתם לפיה כלל לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, אין בה כל יתרון לצורך הבקשה דנן. טענת תובע, שהוכחשה על-ידי נתבע, יוצרת שאלה שנויה במחלוקת, אשר יש לברר בהליך העיקרי, ואין מדובר בעילה לסילוק על הסף. הוא הדין באשר לטענת המבקשים שלפיה לא הוכחו יחסי עבודה בין הצדדים, שהרי שיקולים ראייתיים אינם רלבנטיים בשלב מקדמי זה, כפי שהמבקשים עצמם מציינים בסעיף 13 לבקשתם.

עם זאת, סבורני כי קיימת עילה למחיקת הטענה ליחסי עבודה בין המבקשים למשיבה על הסף, ולהלן אסביר.

אציין כי אין מחלוקת בין הצדדים שהמשיבה הועסקה על-ידי חברה פרטית, שלה אישיות משפטית נפרדת (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן), כאשר לפי הנחתי לעיל המשיבה טוענת להעסקה במשותף. בנוסף, אין מחלוקת כי המבקשים שימשו אורגנים של החברה: בראא היה בעל מניות, שימש מנהל בחברה (סעיף 3 לתצהיר בראא שצורף לבקשה), וכן כיהן כדירקטור בה (נספח 3 לבקשה). לגבי ראסם, שימש כבעל מניות, דירקטור (נספח 3 לבקשה), ולפי הבקשה ותצהירו גם טיפל ב"עניינים אדמיניסטרטיביים".

בכל הנוגע לתשתית טיעון שיש בה כדי לבסס את הטענה ליחסי עבודה בין המבקשים למשיבה, כתב התביעה דל ביותר, ובמיוחד אמורים הדברים בכל הנוגע לראסם. אולם, גם אם ניתן היה להסתפק בתשתית הקיימת, הקושי העיקרי הוא שבהיעדר טענה אחרת, ככל שהמבקשים ביצעו פעולות שמלמדות על יצירת יחסי עבודה, ההנחה היא כי אלו בוצעו בכובעם כאורגנים, ובשם החברה. על פי ההלכה, כדי שהמבקשים ייחשבו כמעסיקים במשותף, היה על המשיבה לטעון (ויהא עליה להוכיח) כי אותם נתבעים לא פעלו כאורגן של החברה, כי אם פעלו באופן עצמאי, בין במקביל לתאגיד, ובין באופן החורג מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת (בר"ע (ארצי) 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ ואח' – יורם שטרית, מיום 19/10/15, במיוחד בסעיף 31 ואילך לפסק הדין; להלן: "עניין אטורה"). הוא הדין לגבי ההפרות השונות שהמשיבה מייחסת למבקשים, אשר, בהיעדר טענה אחרת, יש לראותן כהפרות החברה שבוצעו בידי אורגניה. מאחר שכתב התביעה נעדר תשתית שיש בה כדי ללמד כי המבקשים לא פעלו כאורגנים, הרי ככל שהסעדים נשענים על הטענה ליחסי עבודה, העילה חסרה, כך שיש לשקול את מחיקתה על הסף.

אף על פי כן, מושכלות יסוד הן, כי מחיקה על הסף הוא סעד דרסטי, ובין הדין לא ינקוט בו אלא במקרים חריגים. בגדר האמור, ככל שהפגם בכתב התביעה ניתן לתיקון, בית הדין יאפשר, בדרך כלל, את תיקון הפגם וריפויו, וימנע ממחיקת התביעה [עניין אטורה, בסעיפים 65 ואילך, והאסמכתאות שם].

מכאן, בשלב זה לא תימחק הטענה בדבר יחסי עבודה בין המשיבה לבין המבקשים מכתב התביעה. אולם, ככל שהמשיבה עומדת על הטענה עליה לפעול לתיקון העילה, ולהגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, בתוך 21 ימים. באם תבחר המשיבה שלא לעשות כן, תימחק הטענה, כך שתיוותר הטענה ליחסי עבודה עם החברה בלבד.

אשר לטענה בדבר הרמת מסך – נקודת המוצא היא כי הטענה בדבר הרמת מסך מוצגת בכתב התביעה המתוקן, והמשיבה אף הקדישה לכך פרק (סעיף 37). כפי שציינתי לעיל, ובקיצור נמרץ, המשיבה טוענת שם כי המבקשים קיפחו אותה באופן שיטתי, הפרו את מרבית זכויותיה כעובדת, לרבות את זכויותיה הסוציאליות, ובהתנהלותם זו עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, באופן שמצדיק הרמת מסך, ובפרט כשמדובר ב"בעלות וניהול יחיד".
מנגד, המבקשים טוענים כי התשתית שהונחה בכתב התביעה היא חסרה, אין די בה כדי להצדיק הרמת מסך, כך שיש לסלק את התביעה כנגדם על הסף.

בתקנה 9 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן: "התקנות") , נקבע כי על התובע לכלול בכתב התביעה, בין היתר, את "העובדות המהוות עילת התובענה, ואימתי נולדה".

הנטל הוא לתאר את העובדות הבסיסיות המהוות את עילת התובענה, ובאופן שיהיה בידי הנתבע להבין מפני מה עליו להתגונן, וכך נפסק: "כתב תביעה אמור לפרט את העובדות הבסיסיות המלמדות על עילת התביעה) תקנה 9(4) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991), כאשר לצורך כך לא די ב'כותרות' גרידא. היינו, על מנת שנתבע יוכל להתגונן כדבעי מפני תביעה המוגשת כנגדו יש צורך כי כתב התביעה יכלול פירוט ממצה וענייני של עילות התביעה, באופן החורג מניסוח סתמי וכוללני...". [בר"ע (ארצי) 23334-12-14 סינרון מדיקל בע"מ – דני גור אריה, מיום 22/01/15; להלן: "עניין סינרון"; עניין אטורה].

כמו-כן, נכתב: "בנסחו את כתב התביעה, חייב הפרקליט לשוות לנגד עיניו: מה היא ההוראה שבדין, עליה תתבסס התביעה? ועל פי אותה הוראה, מה הן העובדות המקנות לתובע את הזכות לקבל את הסעד המבוקש בתביעה? אותן העובדות צריכות טיעון ופירוט בכתב התביעה...". [י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995), בעמ' 140; עניין אטורה].

מכאן, העלאת טענה להרמת מסך, דורשת הנחת תשתית טיעון מתאימה כבר בכתב התביעה (ר/ ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נגה שיווק 1981 בע"מ, מיום 12/09/04, בסעיף 20 לפסק הדין).

בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, נקבע כך:
"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. [...]"

אופן הפעלת הסמכות להרים מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות, נדון על-ידי בית הדין הארצי בהרחבה, לא מכבר, בציינו בין היתר כך: "הסמכות להרים את מסך ההתאגדות היא סמכות בשיקול דעת, קרי 'אם נכון וצודק לעשות כן'. עם זאת לא די בכך שהרמת המסך 'נכונה וצודקת' והשימוש בשיקול הדעת האמור מותנה בשני תנאי סף, אשר בהתקיימם יש ליתן את הדעת לשלושה שיקולים שנקבעו בחקיקה.

שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 להרמת מסך ההתאגדות, הם: תנאי הסף הראשון, התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק שבמוקדם מצוי ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. נציין כי המדובר ברשימה סגורה של שני מקרים, אך אלה מנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מונחים מופשטים אלה רוכשים את משמעותם הקונקרטית בהתאם לנסיבות הענין. תנאי הסף השני, מודעות או למיצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול כאמור באישיות הנפרדת של החברה (ובהקשר לדרך קביעת מימצא בהיבט זה ראו למשל בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע "מ נ' איפראימוב פאולינה [פורסם בנבו] (5.4.17)(להלן: ענין איפראימוב), פיסקה 12).

מעבר לשני תנאי הסף האמורים קבע המחוקק שלושה שיקולים אליהם יש לתת את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות והם: ראשית, היקף האחזקות של בעל המניות, כשרכיב זה, כעולה מהצעת החוק, נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות "המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה"; שנית, המידה בה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ל חוק; שלישית, יכולת החברה לפרוע את חובותיה.

לבסוף, בהתקיים שני תנאי הסף וככל ששקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק מטה את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות 'צודק ונכון לעשות כן' [ע"ע 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ ואח' - סטפנסקי, מיום 17/03/20, בסעיפים 18 ואילך].

מעיון בכתב התביעה המתוקן עולה כי טענות המשיבה בכל הנוגע להרמת מסך הן דלות ו לא מפורטות. כתב התביעה כולל התייחסות רבה יחסית למסגרת הנורמטיבית של הרמת מסך (כפי שהמשיבה סבורה שהיא), אך דל בטענות עובדתיות-קונקרטיות.
עיון בתגובת המשיבה לבקשה והשוואתו לכתב התביעה המתוקן, מלמד על חולשת כתב התביעה, ומצדיק מסקנה לפיה זה האחרון אינו מקיים את תכלית תקנה 9 לתקנות , ואינו מאפשר למבקשים "להתגונן כדבעי". ככל שלתובעת טענות עובדתיות מהותיות, כפי שציינה בתשובתה, אין סיבה טובה כי אלו לא תועמדנה לפני המבקשים, על מנת שידעו לכלכל את הגנתם. כך, למשל, בעוד שבתשובתה לבקשה ציינה המשיבה שהחברה מצויה במצוקה כלכלית, ובשל כך הועברו מניות המבקשים לאחר, הרי שבכתב התביעה המתוקן, אין זכר לטענות אלו. עם זאת, הכלל הוא כי הבקשה לסילוק על הסף נבחנת על פי האמור בכתב התביעה, ולפיכך סבורני כי קמה עילה לשקול מחיקת הטענה להרמת מסך – על הסף.
אך גם בהקשר זה, ובהתאם להלכות החלות, אינני רואה מקום לנקוט בסעד קיצוני של מחיקה על הסף, שיש בו כדי לפגוע בזכות היסוד לגישה לערכאות, באופן בלתי מידתי. כל שכן כשמעיון בתשובת המשיבה, מסקנתי היא כי הטענה להרמת מסך מעוררת טענות ראויות לבירור ולדיון.

מכאן, אני מורה כי ככל שהמשיבה עומדת על הטענה להרמת מסך, עליה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ולפעול לתיקון ה"עילה", כך שתכלול את "העובדות הבסיסיות המלמדות על עילת התביעה", בתוך 21 ימים, אחרת הטענה להרמת מסך תימחק מכתב התביעה. אוסיף כי תיקון התביעה מתבקש, לא רק מנקודת המבט של הגנת נתבעים, אלא כדי לאפשר דיון יעיל, ממצה וענייני [בר"ע (ארצי) 23334-12-14, עניין סינרון הנ"ל, סעיף 10 לפסק הדין].

אציין את המובן מאליו כי החלטה זו אינה שקולה לקבלת הטענה להרמת מסך, ואינני מביעה כל עמדה באשר לחוסנה של הטענה, אלא משמעותה היא מתן אפשרות – ככל שהמשיבה תחפוץ בכך - להביא את הטענה לבירור הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, [בר"ע (ארצי) 48847-03-19 עאצי – כחיל, מיום 27/03/19].

אשר לטענת המבקשים שלפיה מאז חודש 10/2018 חדלו מלהיות היות בעלי מניות – הטענה דורשת בירור עובדתי, באשר המשיבה טוענת כי המבקשים דווקא שימשו בעלי מניות עד לחודש 11/2018. כך גם חולקת המשיבה על הטענה כי היא הועסקה בחברה לאחר העברת המניות. בנוסף, אין מחלוקת כי המבקשים שימשו בעלי מניות בחלק הארי של התקופה הרלבנטית לתביעה. אומנם, בדיון המוקדם, בראא טען כי "בתקופה הרלוונטית של התביעה הבעלים של החברה היה מר ראסם ח'מאיסי שהוא אבי. לא היו עוד בעלים לחברה.", אולם הוא חזר בו מגרסתו האמורה (למשל: סעיפים 2 ו-5 לתצהירו שצורף לבקשה). מכאן לא ברור מדוע, לכל הפחות, המשיבה אינה זכאית לטעון כלפיהם הרמת מסך בנוגע לאותה תקופה. טענתם המשתמעת של המבקשים כאילו מכירת המניות יוצרת להם חסינות – לא ברור על מה היא נסמכת.

אשר ליתר טענות המבקשים בנוגע להרמת מסך – חלק הארי של טענותיהם בעניין הרמת המסך, כלל אינן רלבנטיות בשלב מקדמי זה, אלא מקומן בהליך העיקרי. כך, טענתם שלפיה המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל על שכמה, לשכנע בדבר התקיימות התנאים ההכרחיים להרמת מסך, אשר פורטה לפני ולפנים, חוששני כי היא פולמוס שמקדים את המאוחר.

סעיף 37.יא.1. לכתב התביעה המתוקן –בסעיף 37.יא. לכתב התביעה המתוקן טענה המשיבה, כי המבקשים אחראים לחובות החברה כלפיה מכוח מספר עילות, ובהמשך בס"ק 1-4, פירטה המשיבה 4 עילות כאמור , כשבס"ק 1 ציינה: "אחריות אישית כנושאי משרה בתאגיד ו/או כמי שגרמו לאי תשלום זכויות ו/או כמי שהתרשלו בניהול החברה.". כאמור לעיל, המבקשים סבורים כי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בטענות בדבר אחריותם האישית, אשר המשיבה טוענת כלפיהם.
בכל הנוגע להטלת אחריות אישית על אורגן ההלכה היא כי: "הבסיס להטלת אחריות על מנהל בחברה הוא הדין הכללי, קרי אחריותו האישית של המנהל, ועל מנת שבית הדין לעבודה ירכוש סמכות עניינית לדון בתובענה נדרש כי העילה מכוחו של הדין הכללי באה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה." [בר"ע (ארצי) 49125-06-18 אוסלרנה ואח' – מלכה, מיום 04/10/18, בסעיף 19 לפסק הדין].

לטעמי, סעיף 37.יא.1 לכתב התביעה המתוקן לוקה בחוסר בהירות משמעותי. תחילה, מצירוף הפרופוזיציות (רישת סעיף 37.יא., וס"ק 37.יא.1.), עולה כי המשיבה טוענת כי המבקשים אחראים לחובות החברה כלפיה, מכוח אחריות אישית כנושאי משרה. טענות אלו אינן דרות בכפיפה אחת, שכן אחריות אישית של אורגן, כשמה כן היא, ואין היא אחריות לחובות החברה.

נוסף על כך, מעיון בטענות המשיבה קשה להבין מהי בדיוק עילת התביעה עליה נסמכת הטענה לאחריות אישית של המבקשים. סעיף 37.יא.1, לוקה בחוסר פירוט, ואף שימוש היתר שעושה המשיבה בצירוף "ו/או", אינו מקל על הבהרת עילת התביעה. מעיון בסעיפים 45 -47 לתגובת המשיבה עולה כי כוונת המשיבה היא בקשה להטיל על המבקשים "חבות אישית ישירה", או "חובה אישית", מכוח: (-) "התרשלות בניהול עסקי החברה הנתבעת", (-) ו/או "בהתנהלותו חסרת תום הלב מול התובעת.". בסעיף 47 לתשובה, מסבירה המשיבה כי "בית המשפט יכול להטיל אחריות כזו בהתאם לאחת מהעוולות הנזיקיות (כגון: רשלנות, הפרת חובה חקוקה, תרמית, גניבת עין וכיו"ב)...". כפי שכבר ציינתי לעיל, ככל שהמשיבה מבקשת לייחס המבקשים אחריות אישית שעילתה בפקודת הנזיקין, בית דין זה אינו הערכאה המוסמכת לדון בטענה.

אם לא די בחוסר הבהירות שתואר עד כה, הרי בתצהיר שצירפה המשיבה לתשובתה, עולה כי כוונתה היא כי: "יש להטיל על הנתבעים אחריות אישית כנושאי משרה וכמי שהיו אחראים על תשלום שכרה, אי הפרשה לפנסיה והשתלמות, וכן קיפוח זכויותיה הסוציאליות הצורה גסה ובוטה..." (סעיף 10 לתצהיר). מניסוח זה, ניתן להבין כי כוונת המשיבה היא שיש להטיל על המבקשים אחריות אישית, בגין הפרת זכויותיה כעובדת, שבוצעו על-ידם כנושאי משרה. היגד זה, לא רק שלא ברור כיצד הוא מתיישב עם האמור בתשובה (שם נטען בפירוש לאחריות אישית נזיקית מכוח עוולות כאלו ואחרות), אלא שנראה כי הוא נתקל בתוצאה של היעדר יריבות. כפי שציינתי לעיל, ככל שהתובעת טוענת כנגד פעולות שהמבקשים ביצעו "כנושאי משרה", אזי בהיעדר תשתית עובדתית אחרת, ההנחה היא כי מדובר בפעולותיה של החברה.

לאור כל האמור, ככל שהמשיבה עומדת על סעיף 37.יא.1 לכתב התביעה המתוקן, עליה להגיש, בתוך 21 ימים, בקשה לתיקון אותו סעיף, שבו תוצג העילה באופן בהיר ומפורט, וכן תכלול הבקשה טיעון משפטי, מגובה אסמכתאות, באשר לסמכותו העניינית של בית הדין לדון בה. אחרת, יימחק הסעיף מכתב התביעה.

לסיכום, הנני מורה כדלקמן:
מחיקת העילות הנזיקיות, סעיפים 37.יא.3 ו- 37.יא.4 לכתב התביעה המתוקן.
ניתנת למשיבה האפשרות להגיש, בתוך 21 ימים, בקשה לתיקון כתב התביעה, בנוגע לטענה ליחסי עבודה בינה לבין המבקשים (כמפורט בעיף 22 לעיל) ; בנוגע לטענה להרמת מסך (כמפורט בסעיף 28 לעיל) ובנוגע לסעיף 37.יא.1 לכתב התביעה המתוקן (כמפורט בסעיף 32 לעיל).
ככל ולא תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה כאמור, יימחקו טענות אלו מכתב התביעה.
ככל והמשיבה תגיש בקשה לתיקון כתב התביעה כאמור, הנתבעים יהיו רשאים להשיב לבקשה לתיקון כתב התביעה, בתוך 21 ימים מן היום שתתקבל לידיהם.

לעניין הוצאות משפט – לא ניתן להתעלם מכך שניסוח כתב התביעה המתוקן העלה קשיים וחולשות. מנגד, חלק מטענות המבקשים התקבלו, אולם חלקן נדחו. בנוסף, הבקשה כוללת חלקים נרחבים מיותרים אשר מקומם בהליך העיקרי, ואשר הכבידו שלא לצורך. מכאן, ו באיזון הראוי בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1, 000 ₪ (500 ₪ לכל אחד), אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום י"ט חשון תשפ"א, 06 נומבר 2020, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

לובנא תלחמי סוידאן , שופטת