הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה נצרת סע"ש 21753-02-20

לפני:
כב' הרשם אביעד אברגיל

המבקשת (הנתבעת) :
מיי ג'ובס בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד דלית כסלו ספקטור

-
המשיב ( התובע):

המשיבות:
TASFAI IKALO
ע"י ב"כ: עו"ד מיכאל פוסטרנק ועו"ד יפים גוטקין

  1. רימונים רשת בתי מלון בע"מ
  2. מלונות הכשרת הישוב בע"מ

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת, מיי ג'ובס בע"מ (להלן: "המבקשת" או "הנתבעת"), למתן היתר להגשת הודעת צד ג' כנגד המשיבות, רימונים רשת בתי מלון בע"מ ומלונות הכשרת הישוב בע"מ (להלן: "המשיבות").

רקע –
ביום 9.2.2020 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת ונגד המשיבות, וטען, בין היתר, כי הוא הועסק על ידי המבקשת בחצרי המשיבות, וכי בפועל הן המבקשת והן המשיבות חבות בתשלום מלוא זכויותיו שלא שולמו לו לכאורה במהלך תקופת עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים, הפקדות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה וכן זכויות נוספות.

ביום 28.6.2020 הגישו המשיב והמשיבות הסכם פשרה וביקשו ליתן לו תוקף של פסק דין. משהמבקשת אינה צד להסכם הפשרה, התבקש המשיב להבהיר מה מבוקשו באשר להמשך ההליכים בתיק. ביום 7.7.2020 הגיש המשיב הודעה לפיה הוא מבקש להמשיך בהליך נגד המבקשת, ובהתאם ניתן באותו היום פסק דין חלקי שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין המשיב לבין המשיבות.

ביום 9.9.2020 הגישה המבקשת את כתב הגנתה וכן את הבקשה של פניי, למתן היתר להגשת הודעת צד ג' כנגד המשיבות.
הבקשה הועברה לתגובת המשיב ולתגובת המשיבות. המשיב הגיש את תגובתו ביום 29.9.2020, ואילו המשיבות בחרו שלא להגיש כל תגובה מטעמן.

עיקר טענות המבקשת –
המבקשת היא חברת כוח אדם, אשר התקשרה ביום 1.3.2018 עם המשיבה, מלונות הכשרת היישוב בע"מ, בהסכם למתן שירותי כוח אדם.
כעבור כחודש, פנו ראש מחלקת כוח אדם וראש מחלקת המשק של המשיבות, והודיעו כי ישנם שני עובדים זרים העובדים מזה כשנה במשיבות (המשיב הוא אחד מהם), וכי בשלב זה על המשיבות לקלוט אותם לעבודה כעובדים מן המניין, ועל כן המבקשת התבקשה להעסיקם בעצמה.

לאחר שמנהל המבקשת סרב לבקשה לקלוט את העובדים כאמור, נאמר לו כי ככל שלא יסכים, הסכם ההתקשרות בין המבקשת לבין המשיבות יבוטל . עוד הובהר לו, כי העובדים כאמור מסרבים לקבל תלוש שכר, ולכן המשיבות יחשבו מידי חודש את שעות העבודה של העובדים, יקבעו את שכרם ואת היקף עבודתם, ויגישו לו (למנהל המבקשת) תחשיב של כלל השעות, והוא ישלם לעובדים ישירות בהמחאה או בהעברה בנקאית, ללא תלוש שכר.

המשיבות אף הסבירו למנהל המבקשת, כי בניגוד לכלל העובדים, ישנה הסכמה עם שני העובדים המדוברים, כי הם יקבלו שכר גבוה ב-3 או ב-5 שקלים לשעה מן השכר המקובל, ובכך יהיה כדי "לכסות" את כל זכויותיהם הסוציאליות, וזאת כנגד התחייבות של המשיבות שלא יקוזז מהשכר 20% לקרן "מסתננים" כנדרש בדין.

מכיוון שתשלום שכזה לא בא לידי ביטוי בהוצאות המבקשת, הובטח לה עמלה על כך. מכיוון שאין הוצאה נגדית לתשלום והמבקשת משמשת כ"צינור" בלבד להעברת הכספים, יישאו המשיבות הלכה למעשה במיסוי עבור ההכנסה של הסכום מהמשיבות למבקשת, וזאת בהיקף של כ-33%, וסכום התמורה הועמד על 56 ₪ לשעה, קרי תשלום של 32-34 ₪ לשעה לעובד, ובמסגרתם בין 3 ל-5 ₪ לשעה בגין זכויות סוציאליות.

הלכה למעשה, תנאי העבודה נקבעו על ידי המשיבות, הן שהעסיקו את המשיב (וכן את העובד הנוסף, שאף הוא הגיש תביעה דומה ), הן שגילמו את זכויותיו של המשיב בשכר גבוה מהמקובל בענף, והן שהעסיקו בפועל את המשיב, גם לאור הוותק שצבר במסגרת עבודתו בחצרי המשיבות.

המבקשת אך ניסתה לשמר לקוח גדול (המשיבות) באותה התקופה, אשר חלש על כ-15% מכלל היקפי פעילותה, ו "נסחטה" להסכים לההעסקה כאמור, ללא כל רווח עבורה בצידו של ההסדר, אלא רק סיכון.

המבקשת ציפתה כי לאחר הגשת התביעה, זו תוסדר ישירות על ידי המשיבות. אולם, להפתעתה , המשיבות הגיעו להבנות עם המשיב ולהסכם פשרה עמו, ואילו המבקשת נאלצת לנהל את ההליך.

בנסיבות אלה, כאשר המשיבות הן המעסיקות של המשיב ולמצער מדובר בהעסקה משותפת, אין לראות את המשיבות כיוצאות ידי חובתן בתשלום לתובע בלבד ועליהן לשפות את המבקשת, אשר עליה הן כפו את ההסדר.
כאמור, לכל הפחות יש לראות את האחריות לזכויות המשיב כמשותפת למבקשת ולמשיבות, אשר כוללת זכות שיפוי למבקשת על אופן ההעסקה שנוצר.

תגובת המשיב –
המשיב טען כי הגיע להסדר עם המשיבות, לאחר שהובהר לו כי הועסק על ידי המבקשת. למשיב אין טענ ות כלפי המשיבות, והוא משאיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית הדין.

דיון והכרעה –
בתי הדין לעבודה אימצו, מכוח הוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), את הודעת צד שלישי הקבועה בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984. מוסד דיוני זה אומץ "כמובן, בשינויים המחויבים, ובכפוף לקביעה אחרת של בית-הדין, אם ראה לעשות כן לצורך פישוט הדיון, הקלת הדיון ועשיית משפט צדק" [ דב"ע (ארצי) נו/0-301 המוסד לביטוח לאומי – אחמד רדאידה (25.11.1996) (להלן: " עניין רדאידה"); דב"ע (ארצי) לא/0-8 פרלה נגר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93; ע"ע (ארצי) 755/05 סעיד עבד אל חאק - ועדה מקומית לתכנון ובניה "גליל מזרחי" (18.10.2006)].

האפשרות להגיש הודעת צד שלישי כפופה לכך שהתובענה מושא הודעת הצד השלישי תהא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה "לו הוגשה היא במישרין כלפי אותו צד שלישי – כנתבע" [ בר"ע (ארצי) 206/07 קדם הדרכות (2002) בע"מ - יואל שי, (7.6.2007)].

בהקשר זה נפסק בע"ע (ארצי) 23018-05-12 תדיר – גן (מוצרים מדוייקים) 1993 בע"מ נ' רימס אינטרנשיונל בע"מ (3.7.2014) (להלן: " עניין תדיר גן "): "לפיכך, בבוא בית הדין לבחון הודעת צד שלישי, עליו לבחון האם התובענה מצויה בסמכותו העניינית. תביעה שבית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בה, לא תהפוך לתביעה בסמכות רק משום שהוגשה באמצעות הודעת צד שלישי. בית הדין זה חזר ושנה כי 'בהפעלת הפרוצדורה של הגשת הודעה לצד שלישי ייזהר בית-הדין שלא לחרוג מתחום סמכותו'."

לטענת המבקשת, היא "נסחטה" (כלשונה) על ידי המשיבות להסכים להסדר העסקתו של המשיב (עצם ההעסקה וכן תנאי ההעסקה) , והמשיבות למעשה כפו עליה להעסיק את המשיב בניגוד לרצונה ובתנאים שקבעו המשיבות בעצמן. הסכמתה של המבקשת להסדר זה ניתנה לטענתה אך משום שרצתה "לשמר" לקוח מרכזי – המשיבות. לדידה של המבקשת, נסיבות אלה מקימות לה זכות שיפוי מאת המשיבות, אשר אחראיות לטענתה להעסקתו של המשיב (באופן בלעדי, ולמצער באופן משותף עם המבקשת).

הלכה למעשה, עילת התביעה של המבקשת כלפי המשיבות היא עילת תביעה חוזית-מסחרית בין צדדים שאינם עובד ומעסיק. לפיכך, תביעה זו אינה מקיימת את התנאים הקבועים בסעיף 24(א)(1) לחוק והיא אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה .
בהקשר זה נפסק בעניין תדיר גן כי : "אין כל דרך להכניס לבית הדין לעבודה תביעה חוזית בין שניים, אפילו השניים היו שניהם מעבידים של העובד. כך נפסק אך לאחרונה בעניין שיב"א ; כך נפסק מבראשית, עת נקבע כי לא תתאפשר 'הגשת הודעה לצד שלישי על-ידי מעביד כנגד שותפו'."

לאור האמור, לבית דין זה אין כל סמכות לדון בעילת השיפוי שעניינה מערכת היחסים המסחרית שבין המבקשת לבין המשיבות. יצוין, כי אין בכך כדי למנוע מהמבקשת להזמין לעדות את נציגי המשיבות במסגרת הליך זה , ככל שנטען כי המשיבות חבות בתשלום כלשהו.

יתרה מכך, בעניין תדיר גן קבע בית הדין הארצי, כי: "... גם אם תובענה מסוימת מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, אין בכך די כדי לפתוח את הדרך להגשת הודעת הצד השלישי, ויש לבחון האם אכן יש מקום להתיר את הגשתה."

לפיכך, ולמעלה מן הצורך אציין , כי אף אם הייתה סמכות לבית דין זה (וכאמור, אין כך המצב בענייננו), אין יהא זה מוצדק בנסיבות העניין להתיר למבקשת להגיש הודעת צד ג' כנגד המשיבות, שכן הדבר עלול לסרבל את ההליך דנן . כך למשל, במקרה זה יהיה על בית הדין להידרש לסוגיות הנוגעות למערכת היחסים בין המבקשת לבין המשיבות, שכלל אינן רלוונטי ות למשיב ולזכויותיו: האם המבקשת "נסחטה" על ידי המשיבות להעסיק את המשיב , והאם הן כפו על המבקשת את העסקתו ותנאי העסקתו?; האם כתוצאה מכפייה זו, קמה למבקשת זכות שיפוי מאת המשיבות?; אם אכן קמה למבקשת זכות שיפוי – מהי חלוקת האחריות בין המבקשת לבין המשיבות?; וכן שאלות נוספות שתתעוררנה בסוגיות אלה.
יפים בהקשר זה דברי בית הדין הארצי בעניין תדיר גן : "הסכסוך המסחרי עלול, כדרכם של משפטים, לפתח סכסוכי משנה ולהסתבך" הן בחזית המריבה והן בהליכים הדיוניים. כך למשל, רשאית עלול הצד השלישי להעלות טענות קיזוז חובות שחב שולח ההודעה, גם אם מדובר בחובות שאין כל קשר בינם לבין העובד או "סכסוך העבודה" מושא הליך זה, ובית הדין לעבודה ימצא עצמו מברר סכסוך חוזי מסחרי שכלל אינו קשור ל"סכסוך העבודה" שלפניו, במסגרת תביעתו של עובד למימוש זכויותיו." [ראו גם: בר"ע (ארצי) 58150-04-18 פלוני נ' אלמוני (6.9.2018)].

סוף דבר –

בנסיבות כאמור, אין להתיר את משלוח ההודעה, ופתוחה הדרך לפני המבקשת להגיש כנגד המשיבות ת ובענות עצמאיות לערכאות המוסמכות.

משנדחתה הבקשה היה מקום לחייב את המבקשת בהוצאות. יחד עם זאת, משהמשיבות לא הגישו תגובה מטעמן , החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' חשוון תשפ"א, (26 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.