הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה נצרת ב"ל 10077-05-20

לפני: כב ' השופט מוסטפא קאסם, סגן נשיא

נציג ציבור (עובדים) מר אדהם פלאח
נציג ציבור (מעסיקים) מר אריה להב

התובעת
נילי שץ
ע"י ב"כ עו"ד דקל מנחמי ועו"ד זוהרית חינגה
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד סירין זועבי בסול

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובעת להכיר בה כידועה בציבור של מר טל שץ ז"ל (להלן: "המנוח") לצורך קבלת קצבת שאירים מהנתבע.

העובדות

2. התובעת ילידת שנת 1942.

3. בשנת 1962 נישאה התובעת למנוח, מר טל שץ ז"ל שנשא בחייו ת.ז שמספרה 05644323, בני הזוג התגוררו בקיבוץ אשדות יעקב ומנישואין אלה נולדו להם 4 ילדים.

4. בשנת 1993 התגרשו בני הזוג, התובעת עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בדירה שקנתה בתל אביב ואשר נרשמה על שמה בלבד.

5. ביום 16.9.17, מספר ימים לפני פטירתו, חתמו המנוח והתובעת על צוואה בנוכחות עדים.

6. המנוח נפטר ביום 25.9.17.

7. ביום 8.4.19 ניתן צו ירושה על ידי הרשמת לענייני ירושה, ולפיו מאחר שילדי המנוח הסתלקו מחלקם בעיזבון, התובעת נותרה יורשת יחידה על פי דין (ולא על פי הצוואה) של כל רכושו של המנוח.

8. התובעת הגישה לנתבע תביעת שאירים וטענה שהיא הייתה ידועה בציבור של המנוח אחרי הגירושין.

9. ביום 11.2.19 דחה הנתבע את תביעתה של התובעת מאחר שלא הכיר בה כידועה בציבור.

10. משנדחתה התביעה, התובעת הגישה לבית הדין את התביעה דנן.

עיקר טיעוני התובעת

11. לאחר גירושיהם, התובעת והמנוח היו ידועים בציבור.

12. התובעת והמנוח מעולם לא נפרדו, אלא שינו את אורחות חייהם, שעה שהתובעת עברה להתגורר בתל אביב. התובעת עזבה את הקיבוץ והחלה לעבוד במשרדי תנועת התק"מ (תנועת הקיבוץ המאוחד) שמקום מושבם במרכז הארץ. התובעת הייתה מגיעה לקיבוץ בסופי שבוע ולנה עם המנוח בביתם המשותף, בו קיימו משק בית משותף. התובעת והמנוח ניהלו אורח חיים משותף, חגגו את החגים יחדיו בקיבוץ, אירחו בביתם המשותף שבקיבוץ, נסעו יחדיו לחופשות משפחתיות וניהלו חיי משפחה מול ילדיהם, נכדיהם וחבריהם.

13. בהסכם שנערך בין התובעת לקיבוץ עם עזיבתה בשנת 1993 הוצהר בסעיף 4 כי "נילי מצהירה בזה שאין היא מנתקת יחסיה מהתא המשפחתי ובעלה נשאר בקיבוץ דהיינו רואים אותה כנשואה לכל דבר ועניין". הצהרה זו, בינה לבין הקיבוץ, שידע אודותיה, הינה המצב שהיה בפועל, כאשר התובעת מעולם לא ניתקה את יחסיה מהתא המשפחתי ובפרט שלא מהמנוח.

14. בימים בהם שהתה התובעת בתל אביב, הייתה מצויה בקשר רציף וקבוע עם המנוח וילדיהם המשותפים.

15. רשמת הירושה הכירה בתובעת כבת זוגו של המנוח מכוח היותה ידועה בציבור שלו וחרף היותם גרושים.

16. לאור האמור, יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו וכפועל יוצא לקבל את התביעה לקצבת שאירים.

עיקר טיעוני הנתבע

17. התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנה" הקבועה בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").

18. התובעת והמנוח גרושים מזה 26 שנים, וכל אחד מהם ניהל משק בית נפרד כך שגם אינם מוגדרים כ"ידועים בציבור", לכן התובעת אינה עונה על הגדרת אלמנה הזכאית לקצבת שאירים.

19. לפיכך, יש לדחות את התביעה.

ראיות שנשמעו בדיון

20. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה (למען הסדר הטוב נציין שהתובעת הגישה גם את תצהיריהם של שלושה עדים שהצהירו שהיו חבריהם של התובעת והמנוח וכי מדובר בזוג שניהל משק בית משותף עד למועד פטירתו של המנוח: גב' סמדר ליפשיץ, גב' רות קליין ומר יעקב סגל. בסופו של יום, מאחר שהמצהירים לא התייצבו למתן עדות, ב"כ התובעת ביקש למשוך את התצהירים).

הנתבע מצידו הגיש את הודעתה של התובעת לחוקר הנתבע וכן את הודעתה של גב' אילנה בן יהודה, חברת קיבוץ שהכירה את התובעת והמנוח שנים רבות (להלן: "גב' אילנה").

התובעת וגב' אילנה העידו לפנינו בישיבת ההוכחות שהתקיי מה ביום 5.5.21.

השאלות שבמחלוקת

21. האם התובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח בתקופה הרלוונטית לפטירתו? והאם התגוררה עימו בתקופה זו?

המסגרת הנורמטיבית

22. סעיף 252 לחוק הבטוח הלאומי קובע כי קצבת שארים תשולם למי שהייתה "אלמנה" של מבוטח.

23. סעיף 238 לחוק מגדיר את המושגים "אלמנה" (ו-"אלמן") לעניין הזכות לגמלת שאירים לאמור:

"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;

ההגדרה של המושג "אשתו", שאליה מפנה ההגדרה של המושג "אלמנה" כאמור, מופיעה בסעיף 1 לחוק לאמור: "לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו" (ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

24. בית הדין הארצי סיכם וקבע כי על מנת לעמוד בתנאי הזכאות לגמלת שאירים עקב פטירתו של בן הזוג צריך שיתקיימו באישה שאינה נשואה שני תנאים מצטברים השלובים זה בזה: "האחד - יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג; והשני - מגורים משותפים בשעת הפטירה" (ראו עב"ל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח – המוסד לביטוח לאומי (4.4.17)).

25. בדומה, בעב"ל 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי (2.4.19) נקבע כי "מערכת יחסים של בני זוג כידועים בציבור מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף".

26. בע"ע 513/06 קריסלדה קסידסיד נ' מבטחים (3.5.07) נאמר כך:

"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול; ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ פד"ע כז' 135 בעמ' 140. דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372 עמ' 376). נוסיף לגבי הביטוי ו"גרה עימו" בהגדרת "אלמנה", כי דרישת המגורים יחדיו ראויה להיתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אוביקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב"ל 241/05 זאמרא מירי – המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף".

בענין זה ראו גם: ע"ע ( ארצי) 10153-10-14‏ רבקה אביגדור נ' החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי " דן" בע"מ (20.6.16).

27. בע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.02.2017) הוסברו בהרחבה מרכיבי ההגדרה "ידועים בציבור". הדברים שם יפים גם לעניינינו:

"קיום חיי משפחה – מימד זה מתמקד במחויבות רגשית-ערכית, היינו אם היחסים מושתתים על חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. הגם שערכים עוסקים במימד רגשי-פנימי, הרי שהמשפט תר אחר ביטויים אובייקטיביים-חיצוניים למימד זה, שהרי אין לשופט היושב בדין כלים להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם. דפוסי התנהגות עשויים איפוא ללמד על מידת קיום מחויבות כאמור או העדרה בין בני הזוג. כך למשל, הדרישה לקיום משק בית משותף – עליה נרחיב להלן – עשויה להיות בבואה אובייקטיבית-חיצונית למחויבות ערכית זו. מטבע הדברים, המחויבות הערכית נבחנת לאורך זמן, והגם שלא מן הנמנע שבמרוצת הזמן יחולו תמורות בגילוייה של מחויבות זו, הרי שעצם קיומה מעבר לרף מסוים לאורך זמן - הכרחי. בבחינה כוללת זו יש גם משקל, בין היתר, גם למידת המחויבות בעיתות משבר ובכלל זה אם ובאיזו מידה תמך מבקש הקצבה בבן הזוג ככל שתש כוחו טרם פטירתו. במצבים בהם כוחו של בן הזוג נחלש באופן איטי ובהדרגה, או אז נפתח פתח לבחינה לאורך זמן של מידת קיום מחויבות ומידת קשירת הגורל ביחד לטוב ולרע, ולכן משקלו היחסי של שיקול זה עולה.

קיום משק בית משותף – דרישה זו מתמקדת בביטוי הזוגיות באורחות החיים היומיומיים, והאופן בו הנחת השיתוף באה לידי ביטוי בניהול משק הבית. הדגש הוא על ממדי שיתוף מגוונים, בין שהם כלכליים ובין שאינם כלכליים, קרי המאמץ ההדדי שהושקע על ידי כל אחד מבני הזוג בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו לצורך כינון משק בית משותף. נבקש לחדד כי רכיב זה אינו מתמקד בהכרח בפן הקנייני, אלא הדגש הוא בבחינת מאמץ משותף. לענין זה נבקש להפנות לע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1), 431 קובע כך:

"משק בית משותף' אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף", אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג.
מהו משק בית משותף? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה ע"י השופט ברנזון, בע"א 621/69... בעמ' 619:

'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו... היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו')...".
…..

לענין מגורים משותפים – נקודת המוצא היא ש"עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף". יחד עם זאת, הפסיקה הגמישה דרישה זו נוכח שינוי העיתים והשינוי שהביא עימו גם במרכיב זה, שכן "התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהיביטציה יכול ויינתנו לו ביטוים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים או בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר" (מתוך דב"ע מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה משעלי פד"ע טז, 3; וראו גם: ע"ע 144/00 אסתר לב נ' הממונה על תשלום הגמלאות (15.3.04)). עוד נפסק בעניין זה כי יש לפרש את דרישת המגורים יחדיו לא כפשוטה אלא במובנה המושגי. גם מי שאינם מתגוררים יחדיו, אך מבלים חלק גדול מזמנם בצוותא, וחיים חיי שיתוף אמיתיים ייחשבו בנסיבות מסויימות כ"ידועים בציבור", כאשר הכוונה הינה קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו ( ע"ע 513/06 הנ"ל; ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב נ' קג"מ, (26/06/01). במילים אחרות, משמעות הגמישות ביישום אמת מידה זו הוא כי נדרשת בחינה כוללת של נסיבות הענין לרבות המניעה למגורים משותפים וכן יש לתור ביתר שאת אחר קיום יחידה משפחתית על מנת שניתן יהא לקבוע בוודאות הנדרשת כי חרף העדר מגורים תחת קורת גג אחת עדין נתקיימו חיי שיתוף אמיתיים לרבות שותפות גורל בפן הרגשי-ערכי. .... בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים – רבה יותר".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

דיון והכרעה

28. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כעת כי לא שוכנענו שהתובעת והמנוח היו ידועים בציבור ואף לא התגוררו במשותף בשעת הפטירה ועל כן החלטנו לדחות את התביעה. ונסביר.

29. על מנת להבין את מערכת היחסים בין התובעת למנוח נפנה תחילה - לסיבת הגירושין בניהם. התובעת נשאלה בעניין זה וכך השיבה:

"ש. מדוע התגרשתם?
ת. מטעמי נוחיות התגרשנו. וגם מטעמים כלכליים. ברגע שהתגרשנו זה פטר אותי מתורנויות בקיבוץ וטליק קיבל דמי אחזקה יותר גבוהים עבור הדירה".
(ראו ש' 17-20 להודעת התובעת).

הנה כי כן, התובעת והמנוח התגרשו מטעמי נוחיות, פטור מתורנויות וקבלת דמי אחזקה גבוהים יותר על הדירה.

30. בבית הדין התובעת הציגה גרסה שונה באשר לסיבת הגירושין:

"לשאלת ב"כ הנתבע מדוע התגרשנו, אני משיבה שהתחלתי לעבוד בתל-אביב וכל שבוע חזרתי, גם הילדים, החלטנו לקנות דירת חדר בתל-אביב, אמרו לי "הקיבוץ לקח את המשכנתא שלך שהתחתנת את צריכה להתגרש ואז לא תהיה לך בעיה" אז התגרשנו אבל המשכנו להיות בני זוג".
(ראו ע' 2 ש' 1-4 לפרוטוקול).

מתשובתה של התובעת עולה כי הסיבה לגירושין הייתה תחילת עבודתה בתל אביב, וכי מכיוון שהקיבוץ "לקח את המשכנתא" שלה היה עליה להתגרש כדי לקבל משכנתא לקניית דירה בתל אביב.

31. בעדותה, התובעת הציגה גרסה שונה מעט מזו שהציגה בקדם משפט, עת העידה כי הסיבה למעבר לתל אביב הייתה שינויים שהחלו בקיבוץ, קרי הליך הפרטה שהחל:

"ש: למה החלטת שאת רוצה לעזוב?
ת: הקיבוץ אז התחיל עם שינויים...כשהתחילו לדבר על השינויים בתחילת שנות ה- 90' זה הוציא אותנו מדעתנו. למשל הפרטה של כל דבר".
(ראו ע' 5 ש' 15-20 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"אני משיבה שהתגרשנו מאותה סיבה שהקיבוץ החליט לא להיות קיבוץ וזה גמר אותנו. הוא לא הסכים לעזוב בגלל שאבא שלו הקים את הישוב".
(ראו ע' 8 ש' 11-12 לפרוטוקול).

32. יוצא אפוא, שהליך ההפרטה הוא המניע לעזיבת הקיבוץ ולא תחילת העבודה בתל אביב, שכן התובעת החלה לעבוד בתנועה הקיבוצית בתל אביב כבר בשנות ה-80: "...התנועה הקיבוצית גייסה אותי עוד שהייתי בקיבוץ בשנות ה- 80' איפשהו. גייסו אותי באסיפת חברים במשק לרכז את התרבות של כל הקיבוצים בארץ ושם עבדתי במשרד בתל-אביב..." (ראו ע' 6 ש' 5-8 לפרוטוקול).

33. אם הסיבה לעזיבת הקיבוץ היא הליך ההפרטה בקיבוץ, הרי שהדבר תמוה. התובעת העידה כי החליטה לעזוב את הקיבוץ בשנת 1991 (ראו ע' 5 ש' 8 לפרוטוקול) אולם ההפרטה בוצעה רק בשנת 2002. התובעת הסבירה בעדותה כי החליטה לעזוב מהרגע שבו החלו לדבר בקיבוץ על הפרטה (ראו ע' 5 ש' 21-22 לפרוטוקול). הסברה של התובעת בעניין זה לא שכנע אותנו. במילים אחרות, התובעת לא הצליחה לשכנענו שההחלטה הכה דרמטית בדבר עזיבת הקיבוץ עקב הפרטה עתידית שאולי תקרה ואולי לא, 11 שנים טרם ביצוע ההפרטה, תוך הותרת 4 ילדים בקיבוץ, מהם 2 קטינים – הינה תולדה של דיבורים על הפרטה שאולי יתממשו בעוד יותר מעשור.

34. זאת ועוד, גם אם היינו מקבלים את גרסתה של התובעת לעזיבה עקב הדיבורים על הפרטה עתידית, הרי שלא ברור מדוע התובעת ביקשה להתגרש מבעלה. התובעת העידה בעניין זה כדלקמן:

"ש: למה התגרשת?
ת: רציתי לדאוג לי לחדר. את המשכנתא שלי, שלנו, הקיבוץ כבר לקח".
(ראו ע' 8 ש' 24-25 לפרוטוקול).
ובהמשך:

"לשאלת ביה"ד, מדוע להתגרש, אני משיבה כי משכנתא בארץ לא יהיה לי כסף, לא יהיה לי כלום. אם אני מתגרשת יש לי זכות למשכנתא".
(ראו ע' 9 ש' 2-3 לפרוטוקול).

35. יוצא אפוא, שהסיבה, לדברי התובעת, לגירושיה הייתה טכנית – יכולתה לקבל משכנתא לקניית דירה. הא ותו לא. מכיוון שמדובר בשאלה קרדינלית להכרעה בתיק ולהבנתו, היינו מצפים שהתובעת תתמוך טענותיה בראיות/אסמכתאות להוכחת גרסתה. התובעת נשאלה בעניין זה ברחל בתך הקטנה:

"ש: יש לך הוכחה שזה נכון שפנית לבנק וסירבו לתת לך משכנתא?
ת: לגזבר.
ש: יש לך מסמך מהגזבר?
ת: לא ביקשתי".
(ראו ע' 9 ש' 7-10 לפרוטוקול).

התובעת שתולה את גירושיה בתשובה שקיבלה מגזבר הקיבוץ, לא צירפה כל אסמכתא בעניין זה, ואף לא זימנה את הגזבר או גורם כלשהו בגזברות הקיבוץ לעדות ובכך יש כדי לפעול לחובתה. התובעת אף לא צירפה אסמכתא מתאימה מבנק שיאשר את טענתה. הנה כי כן, טענתה של התובעת לגירושין "על הנייר" בלבד מסיבה טכנית של לקיחת משכנתא לא הוכחה.

36. עוד באשר להימנעותה של התובעת מזימון עדים רלוונטיים נדגיש כי עדותה של התובעת הינה עדות יחיד שלא שכנעה אותנו ולא נתמכה בראיות מספקות. כאמור, התובעת הגישה תצהירים של 3 עדים מטעמה, שבסופו של יום לא התייצבו לעדות ועל כן התצהירים הוצאו מהתיק. התובעת לא הביאה שום מסמך מהתקופה הרלוונטית, שום עד או הוכחה שיתמכו בטענותיה. לתובעת 4 ילדים והיה מצופה שתזמן ולו אחד מהם לעדות בבית הדין בכל הנוגע לניהול משק בית משותף בין ההורים שלהם, אך היא לא עשתה זאת.

הימנעותה של התובעת מזימון עדים כאמור – פועלת לחובתה.

37. נסכם עד כה. כאמור, לא שוכנענו שהתובעת עזבה את הקיבוץ כתוצאה מההפרטה העתידית עליה דיברו בקיבוץ, כך גם לא שוכנענו שהתובעת התגרשה מהמנוח מסיבה טכנית של קבלת משכנתא. התובעת עזבה את הקיבוץ ותגרשה מהמנוח כתוצאה מסיום מערכת היחסים ביניהם, לאחר שנות נישואין רבות.

38. תימוכין למסקנה אליה הגענו מצאנו דווקא בהתנהלות התובעת והמנוח בתקופה הארוכה שלאחר גירושיהם. ונסביר.

39. עם המעבר לתל אביב, התובעת קיבלה משכנתא ורכשה לעצמה דירה. המימון לדירה היה מכספי פיצויים שקיבלה מהקיבוץ, משכר עבודה שקיבלה וממשכנתא. הדירה נרשמה על שם התובעת בלבד.

40. כשהתובעת נשאלה לסיבת רכישת הדירה בתל אביב, השיבה כך:

"ש: נניח במהלך השבוע. סיבת הגירושים זה כדי שיהיה לך בית בתל-אביב?
ת: כדי שיהיה לי נוחות לשים את הראש אחרי יום עבודה.
ש: אבל יכולת לשכור בית.
ת: אפילו אם נוסעים חזרה למשק, אני צריכה כל הזמן לקבל בזה אחר זה. אני מסיימת יום עבודה ב-18.
ש: מה הבעיה לשכור בית?
ת: זה גם הרבה כסף. בתל-אביב זה הרבה יותר יקר ורציתי שתהיה לי אפשרות לא להיות תלויה באחרים.
ש: מה הכוונה לא להיות תלויה באחרים? רצית באופן הכלכלי לממן את עצמך?
ת: כן. כדי שאני אוכל לעבוד, ללכת לאגודה למען החייל. כדי לחיות.
ש: הבית היה על שמך והיה לך רכב משלך?
ת: בהתחלה הרכב של התק"ם, אח"כ שלי".
(ראו ע' 9 ש' 28-29 וע' 10 ש' 1-10 לפרוטוקול – ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

מעדותה של התובעת עולה, כי רכישת הדירה בתל אביב נועדה לשם נוחותה בלבד. כשנשאלה מדוע, אם כן, לא שכרה בית השיבה שלא רצתה תלות כלכלית באחרים. לדידנו, רכישת הדירה בתל אביב מסמלת פתיחת דרך עצמאית חדשה עבור התובעת, דרך שבה ביכרה את נוחותה ועצמאותה הכלכלית בדרכה החדשה כאישה גרושה – ובמילותיה שלה: "כדי לחיות". לא בכדי הדירה, כמו גם הרכב, נרשמו על שמה בלבד. לו התובעת אכן הייתה רואה עצמה כחלק מזוגיות עם המנוח, אכן לא ברור מדוע הדירה נרשמה על שמה בלבד, ומדוע לא שכרה דירה לזמן קצוב, שכן, כפי שנראה מיד, עבודתה של התובעת לא חייבה מגורים בתל אביב ובוודאי שלא בשנים האחרונות לחיי המנוח. ונפרט.

41. התובעת העידה שהיה לה עסק עצמאי לתיווך מקרקעין בשנים 1992-2002 (כפי שעולה גם מדו"ח תקופות עיסוק שהגיש הנתבע). כך גם, התובעת עבדה בטיפול בילדים ובעבודות משק בית. לדידנו, המדובר בעבודות שהתובעת יכלה לבצע גם באזור הצפון ובכך להימנע מעזיבת הקיבוץ. כשהתובעת נשאלה בעדותה, בכל זאת, מדוע היה צורך דווקא במעבר לתל אביב לצורך ביצוע העבודות האמורות השיבה:

"ש: את הדברים של עבודה במשק בית וטיפול בתינוקות אפשר לעשות תוך כדי שאת בקיבוץ, למה תל אביב?
ת: המשרד של התק"ם, של כל הקיבוץ, זה גם עוטף עזה.
ש: אבל סיימת לעבוד בתק"ם בשנת 90'.
ת: נדרשתי כל הזמן לעזור להם בכל השנים גם שעזבתי".
(ראו ע' 8 ש' 1-5 לפרוטוקול).

התובעת, כאמור, סיימה לעבוד בתק"ם (תנועת קיבוצים מאוחדת) בשנת 1990, וביתר השנים רק עזרה. התובעת חיה בתל אביב על מנת "לעזור" לתק"מ ולעבוד בעבודות שונות אותן יכלה לבצע גם באזור מגוריה בצפון. בנוסף, הדיווח האחרון על התובעת כעובדת שכירה היה בשנים 2006-2008 כשעבדה במשק בית. לא שוכנענו שעבודה במשק בית מחייבת מעבר לתל אביב. בנוסף, משנת 2008, לתובעת אין עיסוק ולכן טענתה שהיא נשארה בתל אביב כל השנים האלה בגלל המחויבות לעבודה גם היא נסתרה. לדידנו, הדברים מדברים בעד עצמם.

42. זאת ועוד, לתובעת ולמנוח היו חשבונות בנק נפרדים, והתובעת לא הוכיחה העברת כספים כלשהם למנוח. הקניות שנעשו למנוח וכל התשלומים בקיבוץ בוצעו מחשבון ההוצאות של המנוח בלבד. כל אחד מהם חי בדירה משלו ושילם את חשבונותיו שלו. התובעת חידדה עניין זה עת העידה כי "אני הייתי בדירה שלי, הוא שילם את החשבונות שלו" (ראו ע' 12 ש' 16 לפרוטוקול). מדברי התובעת ניתן להיווכח שהתובעת והמנוח ניהלו חיים נפרדים בפן הכלכלי, וכל אחד מהם נשא בהוצאותיו.

43. חיזוק לאמור מצאנו גם בדבריה של גב' אילנה שציינה בעדותה לחוקר כדלקמן:

"ש. אני מבין מדברייך שמאז שנילי עזבה את הקיבוץ טל גר לבדו בדירה בקיבוץ ולא התקיים משק בית משותף בינו לבין נילי שץ. תגובתך.
ת. אנחנו לא ראינו שהתקיים, במשך השבוע לא ראיתי אותה, הוא שילם לבד עבור כל הדברים שהוא צרך, גם בנושא בריאות הוא הסתדר לבד, הביא קבלות. ראינו את נילי והילדים בשבתות וחגים".
(ראו ע' 3 ש' 10 17 להודעתה של גב' אילנה).

44. באשר לטיפול במנוח – המנוח היה אדם מבוגר וחולני, כאשר "ב-7 השנים האחרונות היה מאוד סיעודי" (ראו עדותה של התובעת בע' 12 ש' 28 לפרוטוקול).

התובעת העידה שסידרה למנוח נהג מונית ושילמה על כך שלקח והחזיר אותו כל יום לטיפולי דיאליזה שעבר בבית חולים. מנגד, מעדותה של גב' אילנה, שהייתה רכזת בריאות בקיבוץ בשנים הרלוונטיות לעניינינו, עולה כי התשלום האמור בוצע על ידי הקיבוץ (ראו ע' 18 ש' 14-15 לפרוטוקול). גב' אילנה העידה כי גב' דרורה רונן, שהייתה מזכירה רפואית במרפאה שטיפלה בתובע, "היא טיפלה כל השנים ודאגה לבדיקות, לטפסי 17, אח"כ שהיה צריך לעבור טיפולי דיאליזה ולהחזרים שהוא יקבל. היא דאגה לכל העניין הכלכלי והכספי. היא דאגה ממש שהדברים יהיו מסודרים והיא מסדרת את הדברים נהדר" (ראו ע' 16 ש' 4-7 לפרוטוקול). עוד העידה כי "במשך השבוע כשהוא היה מרגיש ברע מידי פעם, בנו ירדן היה לוקח אותו לפוריה ברכב של הקיבוץ במשך כל השבוע" (ראו ע' 16 ש' 13-14 לפרוטוקול).

45. התובעת העידה באשר "לשאלת ביה"ד מי טיפל במנוח בשעות היום, אני משיבה כי אכן הוא היה סיעודי והוא לא היה מטופל במשך היום.... אני הייתי מגיע או באמצע שבוע או בסוף שבוע. לשאלת ביה"ד מי טיפל במנוח ב-7 השנים שהיה סיעודי, אני משיבה שהמנוח לא היה מרותק למיטה. בסוף הוא היה מרותק בפוריה. ירדן היה במשק... " (ראו ע' 13 ש' 4-13 לפרוטוקול).

46. גב' אילנה ציינה בפני החוקר כי בעיקר הבן ירדן סעד את המנוח בזמן מחלתו, כי התובעת לא נפגשה עם צוות הבריאות לגבי המנוח וכי כשהמנוח נזקק לטיפולים רפואיים הקשר היה עם ילדיו ולא עם התובעת:

"ש. האם מלבד ירדן בני משפחה נוספים סעדו את טל בזמן מחלתו?
ת. בהתחלה לא. ירדן וטל עזרו אחד לשני, טל היה מזריק לירדן אינסולין, אני ראיתי את ירדן הולך לעיתים קרובות בשעות הצהריים לכוון בית אביו. אולי בשבועיים האחרונים הילדים תומר וכנרת. הבנות היה לנו קשר איתם ונפגשנו איתן בקשר לירדן ולטל. גולן לא שיתף פעולה.
ש. האם נילי גם נפגשה עם צוות הבריאות לגבי טל וירדן?
ת. למיטב ידיעתנו לא. היא עזבה את הקיבוץ. בדרך כלל שיש חבר חולה אנחנו פונים לילדים שלו.
ש. האם במהלך ימי המחלה של טל הוא אושפז בבית חולים?
ת. בדרך כלל בפוריה, ירדן עזר לו. כנרת הייתה אתנו בקשר, אולי הילדים עשו בניהם תורנות".
(ראו ש' 2 ש' 5-20 וע' 3 ש' 1-2 להודעתה של גב' אילנה).

47. הנה כי כן, מעדותה של התובעת באשר לטיפול במנוח וכן מעדותה והודעתה של גב' אילנה בעניין זה עולה כי הטיפול במנוח נעשה בפן הפרוצדורלי מנהלתי על ידי המרפאה שטיפלה בו ועל ידי בעלי תפקיד בקיבוץ. המנוח נעזר בבנו ירדן שדאג להסיעו לבית החולים כשחש ברע. גם כשהמנוח היה מאוד סיעודי, התובעת לא שינתה ממנהגיה והגיעה, כרגיל לטענתה, בסופי שבוע. לא התרשמנו שהמנוח טופל על ידי התובעת כאישה המטפלת בבעלה הסיעודי. הדברים מקבלים משנה תוקף דווקא משידוע לנו, כאמור וכפי שעולה אף מדו"ח תקופות עיסוק שהגיש הנתבע, שמשנת 2008 התובעת לא עבדה ולכן לא ברור מדוע ביקרה את המנוח כשהיה מאושפז בבית חולים רק בסופי שבוע ולא במהלך השבוע. התנהלות זו מעידה שלא הייתה לתובעת מחויבות כלפי המנוח במידה שמצופה מבני זוג.

48. עוד נוסיף כי בבחינה הכוללת של היחסים שבין התובעת למנוח נתנו משקל, בין היתר, גם למידת המחויבות של התובעת למנוח בעיתות משבר ולמידת התמיכה שהעניקה לו עת תש כוחו בעת חוליו וטרם פטירתו. בעניינינו, ומשמדובר על תקופה משמעותית של כ-7 שנים בהם המנוח היה "מאוד סיעודי" כהגדרת התובעת, משקלו היחסי של שיקול זה עולה. כפי שעוד נפרט, אנו סבורים, בין היתר, כי התנהלות התובעת מעלה תהיות. התנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם חיי שיתוף של שניים שהחליטו לקשור את גורלם האחד בשני.

49. מגורים משותפים - באשר למגורים משותפים שוכנענו שהתובעת הייתה מגיעה לביתו של המנוח בסופי שבוע וחגים וזאת על מנת לבקר את הילדים שנותרו לחיות בקיבוץ. התובעת הייתה בבחינת מבקרת ולא דיירת, ובמישור היחסים שלה מול המנוח, ככל הנראה הושגה הסכמה על מתווה ביקורים כאמור שמאפשר לתובעת מחד לחיות את חייה ומאידך שלא "להתגרש" מהילדים. כל זאת ברקע גירושיה מהמנוח שנראה שנעשו בהסכמה וברוח טובה.

ונדגיש. מהתמונה שנפרשה לפנינו עולה, משלא הוכח אחרת, כי לא היה כל כורך או אילוץ למגוריהם הנפרדים של התובעת ושל המנוח, אלא היה מדובר בבחירה מודעת של התובעת, להתגרש מהמנוח ולעזוב את הקיבוץ לתל אביב.

חשוב לציין, כי הפסיקה אומנם הגמישה את תנאי המגורים המשותפים, וזאת כאשר במקור המגורים הנפרדים היו נסיבות אובייקטיביות משמעותיות המהוות אילוץ המונע מן הצדדים להתגורר יחדיו, במצב מיוחד כגון מחלת נפש, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה – נסיבות אשר לדידנו, אינן מתקיימות בענייננו, עת שוכנענו כי לא הייתה כל כוונה (לפחות מצד התובעת) לקשירת גורל ורצון לחיים יחדיו.

בטרם נעילה

50. בטרם נעילה נתייחס למספר נקודות שעלו בהליך:

א. ההחלטה של רשמת הירושה – בעניין זה נציין כי הנתבע מחויב לבחון את מעמדה של התובעת בהתאם לחוק ולמבחנים שנקבעו בפסיקה, עליהם עמדנו לעיל. בכל הכבוד להחלטת רשמת הירושה, אין בה כדי לחייב את הנתבע ובוודאי שלא את בית הדין.

ב. הצוואה – כאמור, התובעת והמנוח ערכו צוואה מספר ימים לפני פטירתו, כאשר לצוואה זו היו עדים. כפי שציינו לעיל, התובעת לא הביאה עדים מטעמה בהליך שלפנינו, ושיקוליה עימה.
מעמדה ותוקפה של הצוואה נבחנו בהליך בפני רשמת הירושה, וההחלטה בהליך, כאמור, איננה מחייבת את בית הדין. מכל מקום, בנסיבות עליהן עמדנו לעיל, לא מצאנו שיש באמור בצוואה (שנערכה מספר ימים לפני פטירת המנוח, כבר אמרנו) כדי לסייע בידי התובעת.

ג. ההסכם מול הקיבוץ – התובעת הסתמכה על ההסכם משנת 1993 המסדיר את עזיבתה מול הקיבוץ וטענה שיש באמור בסעיף 4 כדי לתמוך בטענותיה, וזו לשון הסעיף: "נילי מצהירה בזה שאין היא מנתקת את יחסיה מהתא המשפחתי ובעלה נשאר בקיבוץ, דהיינו רואים אותה כנשואה לכל דבר ועניין". בעניין זה אין לנו אלא לומר שהסכם העזיבה הינו במישור החוזי שבין הקיבוץ לתובעת. הצהרתה של התובעת אין בה כדי להקנות לה מעמד כזה או אחר במישור היחסים שבינה לבין המנוח, ובוודאי לא באופן שבו היחסים נתפסים על ידי מוסד ציבורי זה או אחר. מה גם שהתנהלותה למעשה סתרה את הצהרתה ולא היה בה כדי להעיד על חיי שיתוף. כפי שהתובעת ציינה כבר בהודעתה, כאמור, פרידתם של התובעת והמנוח נעשתה לנוחיותם, וככל הנראה הצהרה שכזו שירתה את התובעת מול הקיבוץ גם במישור זה, שהרי לתובעת נשארו ילדים בקיבוץ וחשוב היה לה, ככל הנראה ולכאורה , להמשיך ולקבל יחס של מי שנמצאת בקשרי נישואין עם בן קיבוץ.

ד. מסמכי תשלומים ותמונות – התובעת צירפה לתצהירה מסמכים וקבלות על תשלומים המעידים לכאורה על חיי שיתוף, אולם אלו אינם רלוונטיים לתביעה באשר מדובר במסמכים וקבלות בתקופה שלאחר פטירתו של המנוח. בקשר לתמונות שצורפו לתצהיר, נציין כי התובעת והמנוח נותרו בני משפחה וכי הם חלקו 4 ילדים. לא שוכנענו שהתובעת הפכה לאויבת של המנוח, להיפך, נראה כי הם שמרו על קשרי ידידות, וכי התועלת המשפחתית עמדה לנגד עיניהם שעה שהתובעת מצאה מקום ללון בו בביתו של המנוח בזמנים שבהם הגיעה לקיבוץ לבקר את ילדיה. לפיכך, תמונות של התובעת והמנוח ביחד אין בהן, כשלעצמן, כדי לסייע בידי התובעת שעה שיתר הראיות בתיק מובילות למסקנה ההפוכה.

סיכום

51. מתוך התשתית הראייתית שנפרשה לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי הדרישה לחיי משפחה ומשק בית משותף לא הוכחה כדבעי , בין בעניינים כלכליים ובין בעניינים שאינם כלכליים: קרי, לא שוכנענו, שהושקע מאמץ לצורך כינון משק בית משותף.

כך גם, לא ניתן לקבוע כי נתקיים היסוד הערכי-רגשי לפיו התובעת בחרה לקשור את גורלה בגורל המנוח. מסקנתנו כאמור מבוססת על חסרים מהותיים בפסיפס מערכת היחסים, החיוני להתהוות – ובהמשך להוכחת - קשר כיחידה משפחתית, שמאפיינים אותה קשירת גורל ורצון לחיות יחדיו, וכן קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף כנהוג וכמקובל בין בני זוג. אמנם, נראה כי בין התובעת למנוח שררו לאורך השנים יחסי קרבה, אולם לא הוכח כי אלה הגיעו – למצער בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח – כדי קשר זוגי השקול במהותו ורכיביו לקשר משפחתי. בעניין זה נפסק בע"ע (ארצי) 4404-10-16 ישראלה משולם נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד), (16.10.17) כך:

"יודגש, כי אין חולק שבין המערערת לבין המנוח הייתה מערכת יחסים של ידידות וקרבה, אולם השאלה היא אם מערכת יחסים זו הגיעה לדרגה של ידועים בציבור על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, שכן לא כל מערכת יחסים בין שניים מביאה למסקנה שלפיה יש להכיר בהם כידועים בציבור לעניין הזכאות לקצבת שאירים [השוו: עניין מימון; ע"ע (ארצי) 19306-10-15 יפה שמיע – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (10.8.2017); עב"ל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח – המוסד לביטוח לאומי (4.4.2017)]".

52. הנתבעת לא ניהלה עם המנוח משק בית משותף כנדרש מבני זוג, אלא כל אחד מהם ניהל חיים עצמאיים ונפרדים במהלך ימות השבוע כולל הפרדה רכושית וכלכלית מלאה.

53. לא מצאנו בביקורים של התובעת בסופי השבוע והחגים בבחינת חיים משותפים וניהול משק בית משותף. לתובעת היו ילדים בקיבוץ והיא הגיעה כדי לבקרם.

54. לאור כל האמור לעיל, משלא התקיימו תנאי הזכאות לגמלת שאירים שנקבעו בפסיקה ועליהם עמדנו לעיל (ידועים בציבור ומגורים משותפים) - החלטנו לדחות את התביעה.

55. בנסיבות העניין , החלטנו שלא ליתן צו להוצאות.

56. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, (01 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אדהם פלאח
נציג ציבור עובדים

מוסטפא קאסם שופט, סגן הנשיא

מר אריה להב
נציג ציבור מעסיקים