הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ת"צ 59294-02-18

30 אפריל 2020

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר רמי אלקנה
נציג ציבור (מעסיקים) מר אליעזר קלאי
המבקשות

1.רות קלמן-גסנר

2.אסתר אילון
ע"י ב"כ: עו"ד שפרה גיטלמן ועו"ד דוד סמואל
-
המשיבים
1. הסתדרות מדיצינית הדסה (חל"צ)
ע"י ב"כ: עו"ד שושנה גביש ועו"ד ליאת גוזלן

2. הסתדרות העובדים הכללית החדשה-מרחב ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד אורנה נבון כהן
3. ועד עובדי מנהל ומשק בבית חולים הדסה
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר מורן סבוראי ועו"ד שירה שחם

4. הסתדרות האחים והאחיות-ועד האחים והאחיות
ע"י ב"כ עו"ד נעמי לנדאו

פסק דין

לפנינו שלוש בקשות אלה שהוגשו על ידי המבקשות, גב' רות קלמן-גסנר (להלן: גב' קלמן-גסנר) וגב' אסתר אילון (להלן: "גב' אילון") :
בקשה לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "חוק"), לאשר הודעת הסתלקות של המבקשות מהבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו בהליך זה.
בקשת לפסוק למבקשות גמול ראוי על פועלן, בהתאם לסעיף 22(ב)(3) לחוק.
בקשה לפסוק לב"כ המבקשות שכר טרחה ראוי והולם לפי סעיף 23(ב) לחוק.

הצדדים
המשיבה 1, הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן: "הדסה") , היא חברה לתועלת הציבור שמנהלת שני בתי חולים בירושלים, ומקיימת יחסי עבודה קיבוציים עם נציגויות עובדיה על פי שיוך מקצועי ומפעלי . בין היתר, מתנהלים יחסי העבודה הקיבוציים בהדסה על פי חוקת העבודה לעובדי הדסה משנת 1935 .
גב' קלמן-גסנר הועסקה בהדסה משנת 1974 עד לפרישתה ביום 30.4.18 בנסיבות שיתוארו להלן. גב' קלמן-גסנר שימשה כמנהלת הוספיס בהדסה.
גב' אילון הועסקה בהדסה כ-40 שנים ופרשה בסוף חודש 12/17. בשנים האחרונות להעסקתה הועסקה גב' אילון כמנהלת תורנית בהנהלת הסיעוד בהיקף של חצי משרה וכמתאמת נושא הכאב בבית החולים בחצי משרה.

רקע עובדתי
סעיף 70א לחוקת העבודה של עובדי הדסה קובע:
"עובד אשר יפרוש לפנסיה יקבל בזמן פרישתו או שאיריו של עובד כנ"ל יקבלו מהדסה פיצוי חד פעמי בסכום השווה ל-1/3 2 (שניים ושליש אחוז) ממשכורתו האחרונה לחודש, כולל רכיבי שכר כפי שפורש בהסכם שבין הצדדים שנחתם ביום 22.5.79, כפול מספר החודשים שעבד בהדסה ובהתאם לחלק משכורתו בתקופת שרותו. סעיף זה יחול גם על הפרוש לפי סעיף 9א מהסכם הפנסיה".
הפיצוי החד פעמי הקבוע בסעיף 70א לחוקת העבודה (להלן: "מענק 2.33%") , שולם לעובדי הדסה שהתקבלו לעבודה לפני 1994 ומבוטחים בקרן הפנסיה הוותיקה לעובדי הדסה (להלן: "קרן הפנסיה").
קרן הפנסיה היא קרן מפעלית שחלה עליה הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות לפי חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל לשנות הכספים 2003-2004, תשס"ג-2003 (להלן: "הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות") .
בשנת 2006 הגישה קרן הפנסיה תביעה נגד הדסה לסעד הצהרתי לפיה היא זכאית לקבל מהדסה, החל מיום 1.1.04, הפקדות בגין עובדי הדסה המבוטחים אצלה, בשיעורים גבוהים מאלו שהדסה הפקידה בפועל (תיק עב 2323/06 – להלן: "תביעת קרן הדסה"). כעולה מפסק דינו של בית דין זה בתביעת קרן הדסה מיום 3.1.19 (מותב בראשות כב' הנשיא אייל אברהמי), המחלוקת נבעה מהוראות הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות אשר קבעו כי להפרשות המעסיק יתווספו, מדי שנה, בכל אחת מהשנים 2004 עד 2006, שיעור של 1/3 נקודת אחוז ובשנת 2007 – חצי נקודת אחוז. קרן הפנסיה תבעה את תוספת ההפרשה לפי חקיקת הרפורמה ואילו הדסה טענה שבקביעת שיעורי ההפרשה, יש לקחת בחשבון הפרשות מוגדלות שביצעה הדסה, עובר לרפורמה, על יסוד הסכמים מפעליים קודמים, שעל פיהם הוגדלו שיעורי הפרשות המעסיק לעובדים המבוטחים בקרן ה דסה. המדינה צורפה לתביעת קרן הפנסיה ותמכה בעמדת קרן הפנסיה, אשר התקבלה על ידי בית הדין. במועד מתן פסק דין זה, ערעור של הדסה על פסק הדין בתביעת קרן הפנסיה תלוי ועומד לפני בית הדין הארצי לעבודה.
בעקבות גירעונות (מצטבר ושוטף) גבוהים, יזמה הדסה בשנת 2014 הליכי הקפאת הליכים שבמסגרתם אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים תכנית הבראה, אשר התבססה, בין היתר, על הסכמי הבראה אליהם הגיעו הדסה ונציגויות עובדיה.
במסגרת תכנית ההבראה שאושרה להדסה, מונה לה חשב מלווה. ביום 1.1.15 הוכרזה הדסה כ"גוף נתמך" לפי סעיף 32 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985.
ביום 1.1.16 מונה פרופ' זאב רוטשטיין כמנכ"ל הדסה. על פי עדותו המקובלת עלינו, סמוך מאוד למינויו הובאה לידיעתו עמדת משרד האוצר, לפיה תשלום מענק 2.33% על ידי הדסה לפורשיה המבוטחים בקרן הדסה, אינו כדין. פרופ' רוטשטיין לא פעל ליישום מיידי של עמדת משרד האוצר, וכך הדסה המשיכה לשלם לפורשיה מענק 2.33%, עד שבשלהי שנת 2017, משרד האוצר הודיע כי יעכב סיוע כספי שהגיע להדסה לפי תכנית ההבראה. פרופ' רוטשטיין הציע לנציגי משרד האוצר כי כספי מענק 2.33% יופקדו בקרן נאמנות. ההצעה התקבלה על דעת נציגי משרד האוצר. ברקע עמדה הציפייה למתן פסק דין בתביעת קרן הפנסיה.
ואכן, ביום 27.12.17 הודיע סמנכ"ל כספים בהדסה, מר יובל אדר, למנהלת אגף משאבי אנוש בהדסה, הגב' מימי כהן, כי "על פי עמדתו החד משמעית של האוצר, עובדי הדסה בקופת הפנסיה אינם זכאים לקבלת מענק 2.33% עם פרישתם" וכי "עד לליבון המחלוקת ועל מנת לאפשר שחרור כספים המגיעים להדסה, הסכומים בגין מענקי הפרישה 2.33% של עובדי המבוטחים בקופת הפנסיה הפורשים מעבודתם מכל סיבה שהיא החל ממועד 1.1.18 ואילך, יופקדו בחשבון נאמנות".
ביום 21.1.18 פנה סמנכ"ל הכספים בהדסה לאגף החשב הכללי במשרד האוצר בשאלה כיצד לדווח בטופס 161 על כספי מענק 2.33% לפורשים חדשים.
כאמור לעיל, גב' אילון פרשה מעבודתה בהדסה ביום 31.12.17. ביום 21.1.18 המציאה הדסה לגב' אילון טופס 161 וכן הודעה על תשלומי פרישה, מהם עלה כי מענק 2.33% אינו נכלל בין תשלומי הפרישה שלה.
ביום 6.2.18 הודיעה הדסה בכתב ליושבי ראש הוועדים בבית החולים, כי על פי הנחיית משרד האוצר הדסה מפסיקה את תשלום מענק 2.33% , וכי הכספים יופקדו בקרן נאמנות עד לליבון הסוגיה.
ביום 7.2.18 פנתה גב' גסנר-קלמן למנהל הסגל באגף משאבי אנוש בהדסה הר הצופים, מר יגאל שלו, ושאלה אם "נכון מה ששמעתי – שפיצויי פרישה מוקפאים מינואר 18" . מר שלו השיב בחיוב. בהמשך אותו יום, גב' קלמן-גסנר ביקשה פירוט זכויותיה כמי שעתידה לפרוש לפנסיה מקרוב. מר שלו השיב ופירט את זכויות הפרישה, שמענק 2.33% לא נמנה עמן. גב' קלמן-גסנר השיבה: "סבבה. אז לא פורשת!". בהמשך, ביום 14.2.18 פנתה גב' גסנר-קלמן לחשב באגף הכספים של הדסה, רו"ח עקיבא ריפקין ושאלה אם הוא שמע ש"הלאימו את פיצויי הפרישה מ-1.1.18". מר ריפקין השיב כי שמע, כי "הלאמה זו לא בדיוק הגדרה נכונה - כי הדסה תוציא את הכסף מהכיס. אבל השורה התחתונה היא שזה לא יגיע במזומן לידי העובד".
החל מיום 8.2.08 התנהלה התכתבות "ווצאפ" בין גב' קלמן-גסנר ליו"ר וועד האחים והאחיות בהדסה, גב' ניצה שמש, בעניין מענק 2.33%. גב' קלמן-גסנר שיתפה את גב' שמש שהיא "מוטרפת מהסיפור הזה והחלטתי – אחרי שתשבו כל הוועדים לפי התוצאה אני לוקחת עורך דין לתביעה ייצוגית!!. לא רוצה קרנות ולא רוצה 800 ₪ קיצבה רוצה את כל הסכום כולו לחשבון שלי. יכולה לומר שתהייה התארגנות לתביעה יצוגית. ונראה מי ינצח". גב' שמש השיבה "סבבה אעדכן אותך אחרי הפגישה מקווה שלא נצטרך לחכות למאבק". בהמשך, הודיעה גב' שמש "עדיין לא נלחמים!!! בשביל זה קודם נפגשים איתו נשמע ואז כל הוועדים יחליטו מה עושים בשיתוף עורכי דין... תודה על העצות". בשלב מסוים בהתכתבות הודיעה גב' שמש " פרסמנו לכלל האחיות שתהיה רגיעה בשטח, מקווה לבשורות טובות שבת שלום" ועל כך השיבה גב' קלמן-גסנר " כל הכבוד!! ניצוש אין עלייך".
ביום 18.2.18 התקיימה פגישה שבה השתתפו מנכ"ל הדסה וחברי הנהלה נוספים, מצד אחד, ונציגי וועדי העובדים, ביניהם יו"ר ועד עובדי מינהל ומשק, מר אמנון ברוכיאן ו יו"ר ועד האחים והאחיות, גב' ניצה שמש. בפגישה הודיע יו"ר ועד עובדי מינהל ומשק למנכ"ל כי החלטת הדסה שלא לשלם לפורשים מענק 2.33% היא החלטה שגויה ואסורה. נציין כי גב' קלמן-גסנר אישרה בעדותה שהיא ידעה על קביעת הפגישה בין ההנהלה לוועדים ליום 18.2.18. מסקנה זו נתמכת גם בהתכתבות הווצאפ בין גב' קלמן-גסנר לבין גב' שמש.
על פי עדותם של פרופ' רוטשטיין ושל מר ברוכיאן, אשר נתמכת בעדותה של גב' קלמן-גסנר, בפגישה מיום 18.2.18 ביקש המנכ"ל מנציגי הוועדים פרק זמן ללמוד את הסוגיה. גב' קלמן-גסנר העידה כי דווח לה כי בקשת המנכ"ל בישיבה מיום 18.2.18 הייתה לאפשר לו פרק זמן "ללמוד את החומר".
ביום 26.2.18 הגישו המבקשות תביעות אישיות בעניין זכאותן למענק 2.33%, וכן את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בהליך זה (להלן: "בקשת האישור").
ביום 13.3.18 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי הנהלת הדסה, ובהם המנכ"ל פרופ' רוטשטיין, לבין נציגי הוועדים.
ביום 25.3.18 פנה ועד עובדי מינהל ומשק להדסה (באמצעות ב"כ) להדסה בדרישה לבטל את ההחלטה שלא לשלם לפורשים מענק 2.33%, תוך התייחסות למקרים של פורשים קונקרטיים שנפגעו מכך. בשולי המכתב נאמר:
"נוכח ההמתנה הממושכת שנכפתה על מרשינו, בשל הזמן שלקח להנהלת בית החולים ליתן מענה לטענותיהם, ונוכח אורך הרוח שגילו מרשינו בהמתנה לתשובות שניתנו לבסוף, (תשובות שאינן מספקות, גם לא בקירוב), הרי שלא נותרה לנו הברירה אלה לפנות אליך בבהילות, על מנת לקבל תשובה ברורה וחד משמעית כי בכוונתך לבטל את רוע הגזירה לפי חג הפסח הבא עלינו לטובה ולכל היותר עד ליום שלישי הקרוב, 27.3.18 בשעה 12:00. שאם לא כן, בכוונת מרשינו לנקוט בכל הצעדים העומדים לרשות, ולרבות פנייה לערכאות".
ביום 28.3.18, יומיים לפני חג הפסח, מסרה יו"ר חטיבת מוסדות ציבור בריאות והסתדרות בהסתדרות העובדים הכללית החדשה , לממונה האזורי על סכסוכי עבודה, הודעה על סכסוך עבודה בהדסה שיחול על כ-1,100 עובדים שהתקבלו לעבודה לפני 1994 ומבוטחים בקרב הדסה. ה עניין שבסכסוך היה ביטול חד צדדי של מענק 2.33%.
ביום 29.3.18 הגישו ארבעה עובדים שפרשו ולא שולם להם מענק 2.33%, תביעות בסכסוך היחיד לתשלום המענק (להלן: "תביעות היחיד") .
ביום 12.4.18 הגישה הדסה בקשת צד בסכסוך קיבוצי למניעת שביתה בהתאם להודעה על סכסוך העבודה מיום 28.3.18. בדיון בבקשה, שקוים ביום 14.4.18, החליט בית הדין (מותב בראשות כב' סגנית הנשיא השופטת ברוינר-ישרזדה), בהחלטת ביניים, כי הדסה תשלם מענק 2.33% למי שיפרוש עד ליום 30.4.18. בנסיבות אלה החליטה גב' קלמן-גסנר לפרוש ביום 30.4.18.
בהחלטת בית הדין בהליך הקיבוצי מיום 14.4.18, איחד בית הדין את תביעות היחיד עם ההליך הקיבוצי. בשתיים מתביעות היחיד ניתן פסק דין בהסכמה בחודש 6/18, לאחר שהתובעים קיבלו מענק 2.33%. בתביעות היחיד הנותרות ניתן פסק דין ביום 14.5.19 על פיו התקבלו התביעות. מפסק הדין עולה כי הדסה לא חלקה על זכאות התובעים למענק 2.33%.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית
בבקשת האישור ביקשו המבקשות לאשר להן לייצג, בתובענה ייצוגית, את כל עובדי הדסה "אשר הועסקו על ידי המשיבה ופרשו ו/או כאלה אשר עדיין מועסקים ועתידים לפרוש ו/או זכאים לפרוש בתקופה הקרובה, ואשר לגביהם חלה חוקת העבודה של הדסה ופיצויי הפרישה צריכים להיות מחושבים לפי סעיף 70א לחוק העבודה של הדסה, ואשר נפלו קורבן למעשי רמייה ומחדל מצידה של המשיבה בדרך הגורעת מהם את כספי הפיצויים המגיעים עם פרישת הן על פי חוק והן על פי התחייבות המשיבה וזאת בהיחבא ובמחשכים מתוך מטרה שחברי הקבוצה לא יבחינו בהיעדרו של רכיב זה מסל הפרישה המגיע להם (להלן: "הקבוצה")". בית הדין התבקש לצוות על ה דסה " לדאוג ולוודא כי כל עובדיה בעבר ובהווה יקבלו את כספי הפיצויים המגיעים להם מכח הסכם בינם ובין המשיבה" וכן "ליצור מערך בקרה על העברת כספי הפיצויים בערכם הנכון ובסכומים המדוייקים". בבקשה נאמד הפיצוי המגיע לקבוצה בסך 25,000,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
ביום 15.3.18 נקצבו להדסה 90 ימים להגשת תגובתה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית.
ביום 26.4.18 הגישו התובעת "הודעת הסתלקות" בה ביקשו את הסעדים כפי שפורטו לעיל ברישא. המבקשות העלו טענות בדבר חוסר תום לב של הוועד העובדים בהדסה, לרבות טענה כי "הועד והמשיבה חברו יחדיו בכדי לנסות ולשמוט את הבסיס מתחת לבקשת המבקשות, תוך עקיפת ההליך התלוי והעומד ולפי פרוטוקול הדיון גם ללא גילוי נאות של המצב לאשורו תוך הטעיית בית המשפט".
ביום 6.5.18 החליט בית הדין כי הצדדים יודיעו עמדתם בשאלה אם אין זה מן הראוי לאפשר לנציגויות העובדים להגיש עמדתן בהליך, בשים לב לטענות המבקשות נגדן. המבקשות טענו כי אין מקום לאפשר לנציגויות העובדים להגיש עמדתן בהליך. בית הדין לא קיבל עמדה זו והורה על מתן אפשרות למשיבות 2-4 להגיש עמדתן בהליך, וכך היה.

הבקשה לאישור הסתלקות מהבקשה לאישור
בסיכומיהן מסבירות המבקשות כי לאחר החלטת בית הדין בהליך הקיבוצי מיום 14.4.18, על פיה הובטחה זכאותן האישית למענק 2.33%, הן לא יכלו להוסיף ולשמש כתובעות ייצוגיות, בהיעדר עילת תביעה אישית. זהו נימוק ראוי שתומך בבקשת ההסתלקות. הוא מתיישב עם המטרה שביסוד הסמכתו של בית הדין לאשר הסתלקות, שהיא פיקוח על השימוש בכלי התובע נה הייצוגית, מניעת שימוש לרעה בו והבטחת אי פגיעה בזכויותיהן של קבוצות מעוניינות ((בג"צ 5183/11 אסף אייל – בית הדין הארצי לעבודה (מיום 20.12.11)).
משאישרו המבקשות בתצהיריהן התומכים בבקשה ההסתלקות, כי לא קיבלו כל גמול או טובת הנאה בגין הסתלקותן, יש לאשר את הבקשה.
אף הדסה ביקשה כי בית הדין יאשר את בקשת ההסתלקות.
לפיכך, בהסכמה, ומן הטעמים דלעיל, בית הדין מאשר את הסתלקות המבקשות מן הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

הבקשות לפסוק למבקשות גמול ראוי ולפסוק שכר טרחה לב"כ המבקשות
המבקשות עומדות בסיכומיהן על הדרישה לפסוק להן גמול מיוחד לפי סעיף 22(ב)(3) לחוק, וכן לפסוק לבאי כוחן שכר טרחת עורך דין לפי סעיף 23 לחוק . עיקרי טענותיהן הם כדלהלן:
הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הפעילה לחץ מאסיבי על ידי עובדי הדסה כשללחץ זה סייעו גם אמצעי התקשורת. הבקשה העלתה את העניין על הסדר היום והבהירה להדסה ולוועדים שהעלמת כספי מענק הפרישה לא "תעבור בשקט". או אז פעלו הדסה ו ועד העובדים בשיתוף פעולה כדי למנוע את הצלחת התובענה הייצוגית, תוך התעלמות ממנה ומהחלטת בית הדין מיום 15.3.18, ופתחו בהליך קיבוצי בתיק סק 21514-04-18, בלי לתת כל הודעה פומבית בדבר השביתה. המבקשות "בוקר אחד .. התעוררו לשמוע על פניה לבית המשפט שבמסגרתה כבר ישנה הסכמה לשלם את כספי הפיצויים לפורשים עד חודש אפריל". המבקשות טענו כי "דרך הפתרון מעיד כאלף עדים על כך שדובר בהליך בזק שכל מטרתו הייתה הצגה לבית המשפט ושמיטת הקרקע מתחת לתובענה הייצוגית שהגישו".
עד להגשת התובענה הייצוגית הדסה פעלה במחשכים תוך הסתרת העובדות בנוגע למענק 2.33%, מבלי לתת עדכון לעובדים. כך, למרות שהדסה ידעה עוד בשנת 2017 על דרישת האוצר לחדול מלשלם מענק 2.33% לפורשים, היא לא הודיעה לוועדים על כך עד לחודש 2/18. עד להגשת הבקשה לאישור, לא התקיימה ישיבה רצינית אחת. בישיבה מיום 18.2.18 לא נדונו עניינים משמעותיים וכל שאירע היה שהמנכ"ל ביקש זמן נוסף ללמוד את הסוגייה, ו"פתאום לאחר הגשת התובענה הייצוגית, נפגשו הצדדים פעם אחת יחידה וה וכרזה השביתה". אף המדינה טענה במסגרת בקשת הדסה למניעת השביתה שהליך הכרזת השביתה אינו תקין, דבר שמחזק את עמדת המבקשות כי ההתנהלות בתיק לא הייתה "טבעית".
החל מתחילת חודש 2/18 פנו המבקשות (ועובדים אחרים) לקבל פרטים מהוועד על הצעדים שעתידים להינקט, אך הן נענו בתשובות מהוססות, לא חד משמעיות וניכר כי אין הסכמה ואין ייצוג חד משמעי או יעיל בעניין. הוועדים לא עשו את הצעד היחיד היעיל – פנייה לערכאות משפטיות. בהתאם לכך, המבקשות הוכיחו כי קיימו פנייה מוקדמת לוועדים בתחילת חודש 2/18, ועל כן הן עמדו בדרישות הפסיקה בעניין זה והיו רשאיות להגיש את הבקשה לאישור, חרף ההוראה בחוק תובענות ייצוגיות, שמגדירה "תביעה" לפי סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק, "למעט תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו...".
לעניין זה, מאחר שהדסה כפופה להוראות משרד האוצר, גם אין כל עדיפות לפתרון המחלוקת במסגרת יחסי עבודה קיבוציים, ונדרש הליך משפטי.
במסגרת תשובת נציגות העובדים לבקשה לצו מניעה נגד השביתה, ישנה הודאה של הוועדים כי הם לא נקטו צעדים למניעת ביטול מענק 2.33%, שכן בתשובה לבקשה נטען כי הדסה נחפזה להגיש את בקשת הצד מבלי שפעלה לנהל משא ומתן לפני כן.
התובענה הראתה עילת תביעה אמיתית והדסה הודתה בכך בהליך הקיבוצי.
הבקשה לאישור הביאה תועלת רבה לחברי הקבוצה, בכך שהעלתה את קיפוח זכותם של הפורשים למענק 2.33% - נושא בעל חשיבות ציבורית - לסדר היום, לרבות התקשורתי, בנסיבות בהן הוועד לא פעל לטובת העובדים. ההליך הקיבוצי היה תולדה ישירה של הגשת הבקשה לאישור ו"ישנו ספק האם ההסכמה המפוקפקת לאשר פיצויים לפרישות בזק בתוך פחות מחודש הינה הסכמה הוגנת לטובת העובדים".
פעולת המבקשות ובאי כוחן לטובת הקבוצה הצריכה משאבים, זמן וכוחות, גם בשים לב לניסיונות של הדסה לסרבל את ההליך, ולנוכח ניסיונות ההשמצה כלפי המבקשות וב"כ, כאילו מדובר אך בניסיון התעשרות ומחטף , וכל זאת על רקע התנהלותה חסרת תום הלב והכוחנית בהפסקה חד צדדית של תשלום מענק 2.33%, כאשר אף לא הוכח שאכן נפתחה קרן נאמנות שאליה הופקדו כספי המענק בגין הפורשים.

דיון והכרעה
סעיף 22 לחוק תובענות ייצוגיות, שכותרתו היא "גמול לתובע מייצג", קובע:
"(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלק ה, לטובת הקבוצה, כולה או הלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מודצק בנסיבות הענין.
(ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי ;
(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית.
(ג) בית המשפט רשאי, במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו –
(1) לפסוק גמול למבקש או לתובע המייצג אף אם לא אושרה התובענה הייצוגית או שלא ניתנה הכרעה בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, לפי הענין, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב) ;
מהוראת סעיף 22 לחוק עולה כי הוראה מנדטורית לפיה על בית המשפט לפסוק גמול לתובע מייצג (בהתאם לשיקולים שפורטו בסעיף קטן (ב)), קיימת רק במקרה ש בית המשפט הכריע בתובענה הייצוגית, וכי ההכרעה הינה, למצער באופן חלקי לטובת הקבוצה, כולה או חלקה. הכרעה כזו תיתכן רק בהנחה שהבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית אושרה.
עוד עולה מסעיף 22(ג) לחוק, כי סמכותו של בית הדין לפסוק גמול מיוחד לתובע מייצג במקרה שבו לא אושרה התובענה הייצוגית או שלא ניתנה הכרעה בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, הינה סמכות שבשיקול דעת, אשר להפעלתה נדרש כי המקרה יהיה "מקרה מיוחד" ויש לנמק הפעלת סמכות זו ב"נימוקים מיוחדים שיירשמו" אשר מתחשבים בשיקולים שבסעיף קטן (ב).
בענייננו הבקשה לאישור לא התקבלה, אלא המבקשות ביקשו להסתלק מהבקשה טרם מתן החלטה בה, והסתלקותן אושרה כאמור לעיל. בהתאם לכך, על ענייננו חל סעיף 22(ג) לחוק, שעניינו כאמור, סמכות שבשיקול דעת של בית הדין לפסוק גמול מיוחד "במקרים מיוחדים ומנימוקים מיוחדים שיירשמו".
גם בהתעלם מכך שבמהלך חקירתה הנגדית טענה גב' אילון, כי לאחר שהיא קיבלה מענק 2.33% שוב אין היא מבקשת לעצמה דבר, אלא מבק שת אך פסיקת שכר טירחה לבאי כוחה - בית הדין סבור כי אין הצדקה לפסוק למבקשות גמול לתובע מייצג. להלן הנימוקים:
המבקשות לא הרימו את הנטל להראות מדוע במקרה זה, שבו בקשת ההסתלקות הוגשה לפני מתן החלטה בבקשה לאישור, הוא "מיוחד", ולא הראו "טעמים מיוחדים" לפסוק גמול כאמור. לעניין זה בית הדין סבור:
שממילא דינה של בקשת האישור היה – דחייה , שכן אין בסיס עובדתי לטענות המבקשות כאילו נציגות העובדים לא פעלה כראוי בעניין מענק 2.33%.
כי הועלו בבקשת ההסתלקות טענות שאינן נכונות בקשר להשפעה של הבקשה לאישור על התהליך שהביא בסופו של דבר לפיתרון, ואף טענות בלתי כנות, ומכל מקום, בית הדין סבור שלא הייתה לבקשת האישור תועלת ממשית בהשגת הפיתרון.

דין הבקשה לאישור היה – דחייה
מקובלת על בית הדין טענת המשיבים לפיה לו נדרשה החלטה בבקשת האישור, היה מקום לדחותה בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות וסעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק, אשר מחריגה מהגדרת "תביעה" "תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון עובדים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי". לעניין זה הגדרת "הסכם קיבוצי" כוללת "הסדר קיבוצי בכתב".
אכן, בבג"צ 1893/11 ארגון מפעלי השמירה והאבטחה בישראל – בית הדין הארצי לעבודה (30.8.15) (להלן: "בג"צ מפעלי השמירה") , נקבע כי "הסכם קיבוצי שלא נאכף על ידי ארגון העובדים אינו יכול להיחשב הסכם "המסדיר את תנאי עבודתו של העובד" (סעיף 54 לחוות דעתה של כב' השופטת ברק-ארז), אך בענייננו, אין כל מקום לקביעה כי ארגון העובדים לא פעל לאכיפת חוקת העבודה, ולא היה בטענות המבקשות נגד אופן טיפולם של הוועדים בעניין מענק 2.33%, כדי לה צדיק אישור התובענה הייצוגית, הכל כמפורט להלן.
בבג"צ מפעלי השמירה נקבע שיש לפרש את סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק, באופן שמשלב את קידום מטרות דיני העבודה ומטרות דיני התובענות הייצוגיות, תוך לקיחה בחשבון של "בעיית נציג" אשר עשויה להתקיים. בית המשפט הדגיש:
"כדי לברר מהי הפרשנות התכליתית הראויה להוראת חוק זו, עלינו להתחקות אחר תליותיהם של שני ענפי משפט, שהיא נמצאת בתווך ביניהם – דיני התובענות הייצוגיות, מחד גיסא, ודיני העבודה, מאידך גיסא. מהיבטם של דיני התובענות הייצוגיות, התכלית המושלת בכיפה היא אכיפה מקסימלית של זכויות, ולא כל שכן זכויות של קבוצות מוחלשות. גם מהיבטם של דיני העבודה, התכלית של אכיפה מיטבית של זכויות עובדים היא תכלית מרכזית. אולם, בצדה עומדת תכלית נוספת, שעניינה השמירה על כוחם של ארגוני העובדים. תכלית זו קשורה בקשר הדוק בתכלית הראשונה. למעשה, כוחם של ארגוני העובדים אינו ערך עצמאי, אלא הוא נועד לשרת את זכויות העובדים במסגרת של יחסי עבודה קיבוציים. ארגוני עובדים חלשים אינם יכולים באופן לייצג באופן אפקטיבי את ציבור העובדים ולדאוג לאכיפת זכויותיהם, שכן ממילא אינם בני שיח רלוונטיים מבחינת המעסיקים. עם זאת, פעילותם של ארגוני העובדים היא רב ממדית ואינה מכוונת רק לאכיפה של זכויות העובדים. לא אחת היא מכוונת לשיפור בתנאיהם של העובדים, מעבר לזכויות שכבר הוקנו להם. אם כן, השמירה על כוחם של ארגוני העובדים היא תכלית רחבה המשתרעת אף מעבר לאכיפת זכויותיהם הקיימות של העובדים. חוק תובענות ייצוגיות ביקש להלך בין תכליות אלה באמצעות הסדר שפותח יד רחבה את הנתיב של תובענות ייצוגיות בפני עובדים, אך בכפוף לסייג שנועד לשמר את כוחם של ארגוני העובדים. הבנת האיזון שביסוד פשרה זו תנחה אותנו בהמשך הדרך".
ובהמשך:
"מדברים אלה עולה בבירור כי ההנחה הגלומה בניסוחו של סעיף 10(3) לתוספת השנייה הייתה שיש להגן על ארגון העובדים מפני יצירת מסלולים עוקפים לו כאשר זה אמנם פועל להבטחת הזכויות שההסכם הקיבוצי או החוק מקנים לעובדים, וכפי שנאמר: "יותר נכון ויותר ראוי שארגון העובדים יהיה זה שמייצג את העובד (שם). משמע, אין הסעיף עוסק במצב שארגון העובדים אינו מתפקד".

בהמשך פסק הדין, מבהיר בית המשפט העליון ש"הקביעה מתי עסקינן במצב עניינים שכזה תלויה, כמובן, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". בית המשפט קבע כי יש טעם בדרישה לפנייה מוקדמת של העובד לארגון העובדים בבקשה לפעול לאכיפת זכותו האישית, אשר נקבעה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, והדגיש כי פנייה מוקדמת זו היא לאו דווקא ב"איום" בהגשת תובענה ייצוגית. בחינת פעולת ארגון העובדים לצורך אישור תובענה ייצוגית, צריכה להתמקד בשאלה האם ארגון העובדים פועל בדרך אפקטיבית לאכיפת זכויות העובדים, כאשר פעולתה "אינה חייבת להיות אופטימאלית, אך היא חייבת להתקיים ולהיות לא רק "הצגה" (סעיף 79 לפסק הדין).
יישום אמות מידה אלה לענייננו מעלה שלא היה מקום לאשר את התובענה הייצוגית, וכי אין לקבל את טענות המבקשות בדבר היעדר תפקוד של וועד העובדים.

לא הייתה לבקשה לאישור תועלת ממשית בהשגת פיתרון
בית הדין התרשם בחקירתה הנגדית של גב' קלמן-גסנר, כי טענתה, כי רק עקב הגשת הבקשה לאישור, הונע תהליך שהביא לפיתרון – נטענה על ידה בכנות ("אני אומרת בכל צדקתי – הסיפור התחיל להיות מונע רק אחר שאנחנו פתחנו, לפני זה לא היה שום הליך, העובדים לא יד(ע)ו משום דבר, לא היה מנשר שבא להגיד לעובדים. יכול להיות שחלק מהעובדים )." עם זאת, בית הדין סבור שאין לטענה זו בסיס מציאותי. נציגויות העובדים קיבלו מהנהלת הדסה הודעה פורמלית על הפקדת כספי מענק 2.33% בקרן נאמנות, ביום 6.2.18. תוך פחות משבועיים, ביום 18.2.18, התקיימה ישיבה לדיון בנושא. פגישה נוספת התקיימה ביום 13.3.18 ובהמשך, ביום 25.3.18 פנה וועד העובדים בכתב בהתראה שמקדמת אפשרות של הליך משפטי, וסמוך לאחר מכן החליטה הסתדרות העובדים הכלל ית החדשה להכריז על סכסוך עבודה, באופן שהתאפשרה שביתה לאחר תקופת צינון . במסגרת הליך סכסוך קיבוצי, שהגישה הדסה למניעת השביתה, ניתנה החלטת ביניים שיצרה פיתרון חלקי, ובהמשך נפתרה הסוגיה בשלמותה, ככל שהמדובר ביחסים המשפטיים שבין הדסה לבין עובדיה ונציגויות עובדיה.
ניתן להבין את התיסכול ותחושת הדחיפות שחשו המבקשות לאחר שהפגישה מיום 18.2. 18, לא הניבה פיתרון מיידי. אך מהבנה זו לא נובעת מסקנה , שהוועד לא פעל לאכיפת הזכות ל-2.33%. יש לקחת בחשבון, בהערכת פעילות נציגות העובדים, שכפי שהעידו פרופ' רוטשטיין ומר ברוכיאן, לא הייתה מחלוקת בין הדסה לבין וועד העובדים לגבי זכאות העובדים למענק 2.33%. מן העדות של מר ברוכיאן עולה כי בהידברות מול ההנהלה הוא הוא הציע דרך שבה יפעלו ההנהלה וועד העובדים יחדיו להשגת המטרה המשותפת של המשך תשלום מענק 2.33% , למרות התנגדות האוצר. פרופ' רוטשטיין העיד כי הבהיר לנציגות העובדים, שהדסה לא תביע עמדה שמתכחשת לחובתה לקיים את סעיף 70 לחוקת העבודה, וכי הוא גם יזם פגישה משותפת עם הממונה על השכר במשרד האוצר.
בהתחשב בכך שעמדת האוצר הייתה הסיבה להפסקת תשלום מענק 2.33%, אין לראות בקיום ההידברות בנושא זה בין הוועדים לבין הדסה במשך כחודש וחצי, עד לנקיטת פעולות משפטיות וארגוניות פורמליות על ידי ארגון העובדים, כפרק זמן המעיד על היעדר תפקוד של ארגון העובדים, באופן שיש בו כדי לבסס מסקנה שחוקת העבודה אינה "מסדירה" את זכויותיהם של עובדי הדסה.
בהתאם לכך, בשקילת הבקשה לפסוק גמול למבקשות, יש לקחת בחשבון שהבקשה לאישור הייתה נדחית לו נדרשה בה החלטה.

הבקשה לאישור לא הביאה תועלת משמעותית לקבוצה
אם טענת גב' קלמן-גסנר לפיה הבקשה לאישור הוא זה שהניע את התהליך שהביא לפיתרון, נטענה בכנות, קשה להשתכנע שכך הוא לגבי טענות שהועלו בבקשה לגמול מיוחד ולשכר טרחה, כאילו כל תכלית הצעדים הארגוניים שבהן נקטה ההסתדרות, עד כדי שביתה, והגשת בקשה בסכסוך קיבוצי על ידי הדסה למניעתה, נבעו משיתוף פעולה של הנהלת הדסה ושל הוועדים כדי לסכל את התובענה הייצוגית. אכן, העובדה ש"אדם קרוב אצל עצמו" עלולה לגרום לעיוות בתפיסת המציאות, כפי שאנו סבורים שאירע בנוגע ל טענת גב' קלמן-גסנר כי הבקשה לאישור היא זו שהניעה את התהליך שהביא לפיתרון. אך הטענה שנציגות העובדים והדסה פעלו במשותף כדי לסכל את התובענה הייצוגית, נתפסת כטענה בלתי כנה שנועדה לבסס את הבקשות לגמול לתובע מייצג ולשכר טרחת עורך דין. התפיסה שעמדת הוועד כפי שהובעה במכתב באת כוחו מיום 25.3.18, והכרזת סכסוך עבודה, לא נועדו אלא לסכל את הצלחת התובענה הייצוגי ת, נתפסת כתלושה מן המציאות במידה כזו שמתעורר ספק לגבי כנותה.
מכל מקום, בית הדין מקבל כפשוטם את עדויותיהם של מר ברוכיאן ושל מר רוטשטיין, כי פעולתם בנושא מענק 2.33% לא הייתה קשורה כלל לבקשה לאישור. עדות זו הינה מסתברת והגיונית והיא נתמכת בעובדה שנקבעה והתקיימה פגישה בין ההנהלה לבין הוועדים ביום 18.2.18, לפני שהוגשה הבקשה לאישור. אין כל בסיס לסבור שהצעדים שננקטו בהמשך הדרך במסגרת היחסים הקיבוציים – הפגישה הנוספת מיום 13.3.18, מכתבו של וועדה עובדים מיום 25.3.18, הכרזת סכסוך הע בודה, השביתה, הגשת בקשה למניעתה - לא היו ננקטי ם ממילא ללא כל קשר לבקשה לאישור.
מן הטעמים דלעיל, בית הדין מחליט לדחות את הבקשה לפסוק למבקשות גמול לתובע מייצג.

הבקשה לשכר טרחה
סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שכותרתו "שכר טרחה של בא כח מייצג", קובע:
"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובעה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.
(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) התועלת שהביא התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
(4) האופן שבו ניהול בא הכוח המייצג את ההליך;
(ג) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".
פסיקת שכר טרחה לבא כוחו של "המייצג" בעקבות הודעת הסתלקות, הינה סמכות שבשיקול דעתו של בית הדין , ואינה בגדר המובן מאליו (עע 15001-03-14 עו"ד גור טננבאום – הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מיום 1.9.14). נדרשת לכך הנמקה טובה, שכן קיים חשש שפסיקת שכר טרחה במקרה כזה תעודד הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שאינן עומדות בתנאי החוק.
בענייננו, כלל הנסיבות מצביעות על כך שאין לאשר את הבקשה לפסוק לב"כ המבקשות שכר טרחה, מטעמים אלה, אשר נעוצים בשיקולים המפורטים בסעיף 23(ב) לחוק:
מדובר בבקשת אישור אשר דינה היה להידחות, ושלא הביאה תועלת לקבוצה.
ההליך לא היה "מורכב", במובן זה שעילת התביעה שהועלתה הייתה פשוטה וברורה: טענה להפרת סעיף 70א לחוקת העבודה.
הועלתה בה טענה שנועדה להכשירה, שעל פניה אינה נכונה, כאילו חוקת העבודה אינה "הסכם קיבוצי" לעניין סעיף 10(1) לתוספת השנייה, מכיוון שחוקת העבודה לא הוגשה לרישום כ"הסכם קיבוצי" לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, והכל תוך התעלמות מהגדרת "הסכם קיבוצי" שבסעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק.
בבקשת האישור הועלו טענות מנותקות מן המציאות בדבר ניסיון של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים "לסכל" את התובענה הייצוגית, בעוד שבפועל, הם פעלו ב"דרך המלך" ביחסי עבודה קיבוציים. לעניין זה, בית הדין מקבל את עדותו של מר ברוכיאן לפיה הוא העמיד את גב' קלמן-גסנר על היעדר ההצדקה להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ("היא אמרה לי שהולכת לתביעה ייצוגית, אמרתי לה אין שום צורך, חבל על הכסף, אנחנו מטפלים בזה, יש לנו עורכי דין").
ב"כ המבקשות הגישו עמדה שמתנגדת למתן אפשרות לנציגויות העובדים להגיב להאשמות שהועלו כלפיהן.

סוף דבר
מתקבלת בקשת המבקשות להסתלק מבקשת האישור.
נדחות בקשות המבקשות לפסוק להן גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לבאות כוחן.
בית הדין עיין באסמכתאות אליהן היפנתה הדסה בבקשתה לחייב את המבקשות בהוצאות ושכר טרחה, שחלקן נזכר במאמר של רונן עדיני "גם זו דרך לסיים – על הסדרי הסתלקות בתובענה ייצוגית" הפרקליט, נא, תשע"ב. המקרים בהם חוייבו מבקשים בהוצאות במקרים שבהם בית המשפט דחה בקשה מוסכמת להסתלקות ללא חיוב בהוצאות, עניינם בעיקר במקרים בהם המבקש לא הראה עילת תביעה אישית. אין זה המקרה בענייננו. בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ו' אייר תש"פ, (30 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט