הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ק"ג 32168-10-19

02 ספטמבר 2021

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר יוסי קשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים בריל
התובעת
תמר אורנשטיין
בעצמה
-
הנתבעים
מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)
ע"י ב"כ: עו"ד אלישע שור ועו"ד הדר בן סימון
פסק דין

1. התובעת, גב' תמר אורנשטיין, פרשה בשנת 2018 מעבודתה בשירות המדינה, לאחר שלושה עשורים שבהם הועסקה באגף המכס והמע"מ. תקופת עבודתה בשירות המדינה מזכה אותה בפנסיה תקציבית המשולמת לה מאוצר המדינה. קודם לעבודתה בשירות המדינה הועסקה התובעת, משך קרוב לעשור, בעיריית ירושלים. זכיותיה לעת פרישה בוטחו בנתבעת, מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, הנמנית עם "קרנות הפנסיה הוותיקות". שתי תקופות השירות צורפו לצורך חישוב זכויות התובעת לקצבת פרישה. זאת על פי הסכם להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים מ"קרנות הפנסיה הוותיקות" לשירות המדינה (ולהיפך), שאליו הצטרפה התובעת.
חיבור אריתמטי של אחוזי הגמלה שצברה התובעת בעבודתה בעיריית ירושלים עם אחוזי הגמלה שצברה בשירות המדינה ילמד כי הם עולים על 70% - שיעור הצבירה המרבי האפשרי לקצבת פרישה (מזקנה) במדינה ובמבטחים. המחלוקת בין הצדדים היא אפוא בשאלה מה הדין במקרה שכזה, שאלה שביסודה מחלוקת פרשנית ביחס להוראות הרלוונטיות בהסכם הרציפות - הוראות סעיף 9 לו. לשיטת התובעת חישוב קצבתה מהנתבעת נעשה שלא בהתאם להוראות הדין ועל כך תביעתה.
2. השתלשלות ההליך בבית הדין: בתום ישיבה מקדמית אשר נשמעה לפני רשם בית הדין (כתוארו אז), עמי רוטמן, גיבשו הצדדים רשימת מוסכמות (ופלוגתאות), אשר ייתרה לשיטתם את הצורך בהליך הבאת ראיות, ועל יסודה ביקשו לסכם טיעוניהם בכתב. במשך מספר חודשים לא מבוטל שבה ועלתה שאלת הצורך בבירור עובדתי בעניינים שונים ורשימת המוסכמות ידעה מספר שינויים. בסופו של דבר לא עלה צורך בקיום ישיבה להוכחות והצדדים השלימו טיעוניהם בכתב. לאחר הגשת סיכומי הצדדים הושלמה, לבקשת בית הדין, המסכת העובדתית ולכך נחזור בהמשך הדברים.

3. הלך הדיון: נפתח בהבאת התשתית העובדתית שהוסכמה בין הצדדים, כלשונה, ונכלול בה את השינויים שחלו בה במהלך גיבושה. משם נעבור לביאור יריעת המחלוקת ואחריה להכרעה במחלוקות בין הצדדים. ההכרעה תשען על מקורותיו, מאפייניו, מעמדו הנורמטיבי ותכליתו של הסכם הרציפות וכן על כללי הפרשנות המקובלים של טקסט משפטי, ובכלל זה הסכם קיבוצי . לבסוף נתייחס למחלוקת נוספת שהתעוררה בין הצדדים ועניינה בטענת התובעת בכל הנוגע לזכותה למענק שנים עודפות.

התשתית העובדתית המוסכמת

4. מבטחים היא קופת גמל המנהלת קרן פנסיה מקיפה, שהיא "קופת גמל לקצבה" כמשמעותה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה – 2005 ובתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד – 1964.

5. מבטחים נמנית עם "קרנות הפנסיה הוותיקות", אשר הממשלה החליטה (בחודש מרץ 1995) על סגירתן בפני קבלת עמיתים חדשים, בין היתר, בשל גירעונות עצומים שהצטברו בהן. בשנת 2003 חוקקה הכנסת תיקון לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א – 1981 (להלן: חוק הפיקוח), במסגרתו הוסף לחוק הפיקוח פרק ז' 1, אשר החיל תכנית הבראה בקרנות הפנסיה הוותיקות, ביניהן מבטחים.

6. בהתאם להוראות פרק ז'1 לחוק הפיקוח, מינה המפקח על הביטוח מנהל מיוחד לקרנות הוותיקות, ביניהן מבטחים (סעיף 78ז) וקבע להן תקנון אחיד (סעיף 78ט לחוק), אשר הוראותיו החליפו את תקנוני הפנסיה של הקרנות, ביום 1.10.2003.

7. גברת תמר אורנשטיין (להלן: התובעת) ילידת נובמבר 1950, בוטחה במבטחים בשנים 1980 – 1987, במסגרת עבודתה בעיריית ירושלים, מחודש נובמבר 1980 עד חודש אוגוסט 1986, ובהמשך באמצעות קרן השתלמות "מסד" מספטמבר 1986 עד אוגוסט 1987. התובעת צברה 82 חודשי ביטוח במבטחים.

8. בחודש יולי 1988, עברה (התובעת – רב"ה) לעבוד בשירות המדינה (אגף המכס והמע"מ), עד לפרישתה בחודש ינואר 2018, ובסך הכל 354 חודשים.

9. בשנת 1973 נחתם הסכם רציפות זכויות פנסיה בין הקרנות (הוותיקות – רב"ה) ובין המדינה. הצדדים להסכם הרציפות הם המדינה (כמעסיקה) מצד אחד, וההסתדרות הכללית ו – 6 קרנות פנסיה וביניהם מבטחים מצד 2.

הסכם הרציפות במדינה קובע כללים לרציפות זכויות הפנסיה וחישובם לעובדים שעברו משירות המדינה, למעסיקים המבטחים עובדים בקרנות הפנסיה (ולהיפך) (כבענייננו – רב"ה) וביקשו להחיל עליהם את הסכם הרציפות.

10. התובעת חתמה על הסכם רציפות אישי ביום 10.11.1999, והחילה עליה את הסכם הרציפות במדינה (עותק ההסכם צורף כנספח ג' לכתב התביעה – רב"ה).

11. מבטחים משתתפת בתשלום הקצבה של התובעת, אשר משולמת על ידי המדינה.

שיעור הקצבה של התובעת במדינה עומד על 59%, ומשכורתה הקובעת במדינה הועמדה עם פרישתה על 15,864.47 ₪ (למשרה מלאה). במהלך ניהול ההליך התברר כי על פי הנחיה רוחבית למערכת השכר שיצאה בחודש אוגוסט 2018, ובהתאם לעדכון התוספות להם זכאים עובדי רשות המיסים, הוכרו בשכרה הקובע של התובעת מספר תוספות אשר יושמו בקצבת אוגוסט 2018 ובאופן רטרואקטיבי מיום פרישתה. לפיכך, שכרה הקובע הכולל חלק יחסי של ביגוד והבראה נכון לחודש ספטמבר 2018 למשרה מלאה, הועמד על 17,881.77 ₪ מיום הפרישה (ראו: מכתבה של מנהלת אגף א' (גמלאות), גברת צבייה אייבס מיום 5.7.2020 – צורף להודעת הנתבעת מיום 20.7.2020).

שיעור הקצבה שצברה התובעת במבטחים עומד על 13.67%.

12. השכר הקובע: תחילה, נקבע השכר הקובע לחישוב השתתפותה של מבטחים בקצבתה של התובעת על סך 5,826.87 ₪ (נכון למועד פרישתה), וסכום השתתפותה של מבטחים בקצבה עמד על סך 640.86 ₪ ; ולאחר ניכוי 1.75% דמי ניהול, על סך 629.65 ₪.
בשנת 2019 חושב השכר לחישוב השתתפותה של מבטחים בקצבתה של התובעת במבטחים בהתאם לקביעות בג"ץ קוריצקי ועודכן לסך 11.447.93 ₪. נוסיף, כי לאחר עדכון שכרה הקובע של התובעת במדינה כאמור (בסעיף 12 לעיל), שבה מבטחים ועדכנה את נתוני השתתפותה בקצבתה של התובעת. בחישוב זה השכר הקובע של התובעת עודכן לסך 12.577.62 ₪.

13. בהתאם, מבטחים עדכנה את סכום השתתפותה בקצבת התובעת לסך 1,383.54 ₪ (שהוא סך 1,359.33 ₪ לאחר ניכוי דמי ניהול), וכן העבירה למדינה הפרשים לקצבאות ששולמו ממועד פרישתה של התובעת ועד למועד העדכון בסך 3,845.36 ₪ (זאת בנוסף לסך של 3602.58 ₪ שהעבירה למדינה בעקבות עדכון שכרה הקובע של התובעת בעקבות הוראות בג"ץ קוריצקי).

14. מענק שנים עודפות: סעיף 32(ג) להסכם הרציפות קובע כי החלק היחסי לו אחראי כל מוסד ישולם לפי הכללים הנהוגים בו.

עד כאן העובדות המוסכמות ומכאן ליריעת המחלוקת ולהשלמת המסד העובדתי.

גדר המחלוקת

15. כאמור בפתח הדברים, ביסוד המחלוקת בין הצדדים עומדת פרשנותן של הוראות סעיף 9 להסכם הרציפות שכותרתו "שיעור מירבי", לגמלה של עובדת פורשת, והוראותיו קוראות כך:

"9(א) בכל מקרה לא יעלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר במדינה או בקרן שלפיה משתלמת הגימלה.
(ב) עלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת, יפחת השיעור העודף מהגימלה המשתלמת על ידי המדינה".
לעמדת מבטחים מאחר ששיעור הקצבה של התובעת מהמדינה עומד על 59% ואילו שיעור הקצבה שצברה במבטחים עומד על 13.67% - שיעורים שיחד עולים על שיעור של 70% (59% + 13.67% = 72.67%). ומאחר ולא ניתן על פי הסכם הרציפות והתקנון האחיד לקבל קצבה ששיעורה עולה על 70%, הרי ששיעור השתתפותה של מבטחים בקצבת התובעת עומד על 11%, שהם השלמה ל – 70% לזכויות שצברה במדינה. וכך היא נוהגת בפועל.
התובעת מצדה סבורה שמבטחים נוהגת שלא כדין בהפחיתה את שיעור זכאותה לגמלה ל-11%. לשיטתה הוראות סעיף 9(א) להסכם הרציפות קובעות כי עובד פורש יכול להשתכר עד 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר שלפיה משולמת הגמלה, ובעניינה 70% מהמשכורת הקובעת במדינה. במקרה שלה צירוף הערך הכספי של 59% מהמשכורת הקובעת במדינה, שהיא המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר, עם הערך הכספי של 13.67% מהמשכורת הקובעת במבטחים, נמוכים מ-70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר (במדינה), ולכן היא סבורה שהיא זכאית למלוא הזכויות שצברה לגמלה במבטחים. זאת ועוד. במצב דברים זה אין נדרשים כלל לסעיף 9(ב) להסכם. כן היא סבורה שככל שישנה סתירה בין הסכם הרציפות לבין התקנון האחיד הרי שבהתאם לנפסק בבג"ץ קוריצקי יש להעדיף את ההוראה שבהסכם הרציפות.
16. כאמור גם כן בפתח הדברים, על מנת לבחון עובדתית את גרסת התובעת התבקשו הצדדים, לאחר הגשת סיכומיהם, להשלים את המסד העובדתי באופן הבא: התובעת התבקשה להמציא לבית הדין עותקים מתלושי גמלתה הנוכחית. מבטחים התבקשה להמציא לבית הדין תחשיב משלים (ראו: החלטה מיום 1.4.2021). אלה העלו כי גמלת התובעת כיום עומדת על 11,741.38 ₪ וכי אם תתקבל גרסתה תעמוד קצבתה על כ - 12,269.60 ₪ (לפני ניכוי דמי ניהול במבטחים), וכי קצבה זו אכן נמוכה במעט מ -70% מהמשכורת הקובעת במדינה השווה ל – 12,517.24 ₪ (ראו: הודעת מבטחים מיום 18.5.2021). מדובר אפוא בהפרש גמלה בן כ – 300 ₪ לחודש.
דיון והכרעה
17. דומה שעל מנת להכריע בין עמדות הצדדים כמו גם הפרושים שמציעים הצדדים לסעיף 9 להסכם הרציפות יש תחילה לעמוד על מקורותיו, מאפייניו, מעמדו הנורמטיבי ותכליתו של הסכם הרציפות. ובכך נפתח. נאמר כבר כאן כי עניינים אלה זכו להתייחסות נרחבת בבג"ץ קוריצקי. על כן עיקר קביעותנו נשענות על הנפסק שם.
18. הרקע להסכם הרציפות: סעיפים 90-86 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל – 1970 (להלן: חוק הגימלאות) מעגנים את סמכותה של המדינה להתקשר בהסכמים שמטרתם להבטיח זכויות פנסיוניות לעובד שעבר לעבוד בשירות המדינה לאחר שהועסק אצל מעסיק שביטח אותו בקרן פנסיה. מכוח סעיפים אלה נחתם בשנת 1973 הסכם הרציפות בין ההסתדרות הכללית ו-6 קרנות פנסיה הסתדרותיות, לרבות מבטחים, לבין מדינת ישראל בכובעה כמעסיק. הסכם הרציפות ותנאיו אומצו על ידי הקרנות שעמן נחתם באמצעות הוראות שנכללו בתקנוני הקרן, ועל ידי המדינה בתקשי"ר. עם הרפורמה שהונהגה במסגרת פרק ז'1 לחוק הפיקוח הונהג גם מערך זכויות אחיד ושוויוני לפי תקנון אחיד שהחליף את תקנוני הקרנות.
19. תמצית הוראות הסכם הרציפות הצריכות לעניין: בסעיף 2 להסכם נקבע כי תקופת השירות במדינה ותקופת העבודה אצל מעסיק שביטח את העובד בקרן פנסיה (להלן: מחוץ למדינה) יובאו בחשבון לצורך רציפות זכויות הגימלה. סעיף 5 להסכם קובע כי הגימלה תשולם לעובד הפורש על ידי המוסד האחרון שבו בוטח העובד ערב הפרישה. כל מוסד קודם שבו שירת העובד ישתתף בתשלום הגימלה בהתאם להוראות הסכם הרציפות, וכל מוסד אחראי בנפרד לזכויות הקשורות בו. סעיף 8 להסכם קובע את "שיעור אחוזי הגמלה" שמגיעים לעובד בגין תקופת עבודה מחוץ למדינה ובגין תקופת העבודה במדינה. סעיף 9 להסכם, שעל פרשנותו סבה המחלוקת בענייננו, קובע את שיעור הגימלה בנסיבות שבהן יש לעובד הפורש משכורת קובעת במדינה ומשכורת קובעת בקרן. סעיף 11 להסכם קובע את האופן שבו יש לחשב את הגימלה בפרישת זקנה מהמדינה.
20. בג"ץ קוריצקי: סעיף 11 עורר שאלה פרשנית בדבר האופן שבו יש לחשב את גימלתו של עובד שפרש מהמדינה וזכאי לתשלום גימלה מהמדינה, המבוססת גם על תקופת ביטוחו בקרן פנסיה של ההסתדרות. השאלה התעוררה על רקע הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות, ובפרט החלת התקנון האחיד על הקרנות, מכוח סעיף 78ט לחוק הפיקוח שקבע בהוראות שונות בו את העיקרון שהוראות התקנון האחיד עדיפות על פני כל הוראה אחרת בכל דין או הסכם (למשל: סעיף 78י(ב), סעיף 78יח, סעיף 82(ה)). הוראות התקנון האחיד לעניין שיעור הגמלה לא עלו בקנה אחד עם סעיף 11 להסכם הרציפות. שאלה פרשנית זו נדונה בהרחבה בבג"ץ קוריצקי, וההכרעה בה אינה רלוונטית במישרין לענייננו. אולם לענייננו חשוב לציין כי בבג"ץ קוריצקי נפסק כי נקודת המוצא לפרשנות הוראה בהסכם הרציפות שנראית ככזו שאינה מתיישבת עם הוראות התקנון האחיד היא שאין להורות על ביטול ההוראה, אלא יש לפרש אותה באופן שמקיים את ההסכם.
לשם שלמות הדברים יוער עוד כי יישום הנפסק בבג"ץ קוריצקי לא עבר על מי מנוחות והוא הצית שאלות ומחלוקות נוספות בין המדינה לבין קרנות הפנסיה. הדבר הוביל לידי כך שמדינת ישראל וקרנות הפנסיה עתרו בבקשה לדיון נוסף בבג"ץ. בקשתם נדחתה בדנג"ץ 7730/15 מדינת ישראל נ' קוריצקי (23.2.2016)), ולאחר הליכים ממושכים שהתנהלו מחוץ לכתלי בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה על מתווה ליישום הסכם הרציפות, ולו בקירוב לאור הנפסק בבג"ץ קוריצקי.
21. המעמד הנורמטיבי של הסכם הרציפות: על פי הנפסק בבג"ץ קוריצקי הסכם הרציפות הוא מעין: ""יצור כלאיים". הוא נושא עמו "מטען גנטי" שמקורו: בחוק הגימלאות, בתקנון הקרן שהיא צד לו, ובחוק הסכמים קיבוציים (בהיותו בעצמו הסכם קיבוצי כללי – רב"ה). ככזה, חלות עליו, הן ההוראות והדינים החלים, ברגיל, על הסכמים קיבוציים כלליים, הן הוראותיו של חוק הגימלאות, והן ההוראות הנורמטיביות החלות על הקרן ועל העמיתים בה". על כן ההסכם הקנה לעמיתים שהוא חל עליהם זכויות מיוחדות, וכלשון בית המשפט העליון "זכויות היברידיות". יש בהן מקצת מחוק הגמלאות ומקצת מתקנון הקרן.
22. תכליות הסכם הרציפות: בפסיקת בית הדין הארצי כמו גם בבג"ץ קוריצקי נפסק כי הסכם הרציפות נועד להתמודד עם פגיעה, לעתים קשה, שהיא תוצאה לעזיבה של מקום עבודה שעובדיו היו כפופים להסדר פנסיוני מסוים, ומעבר למקום עבודה שבו נהג הסדר פנסיוני אחר. כך למשל במקרה של התובעת שלפנינו, מעבר ממעסיקה – עיריית ירושלים - שעובדיה היו מבוטחים בקרן פנסיה וותיקה, היא מבטחים, למדינה שעל עובדיה חל הסדר של פנסיה תקציבית. הוראות הסכם הרציפות מבטיחות לעובדת העוברת - התובעת, כי זכויות הגימלה שצברה אצל המעסיקה שממנה עברה למדינה – עיריית ירושלים - תישמרנה, וכי תקופת שירותה אצל המעסיקות השונות, תובא בחשבון לצורך רציפות זכויות הגימלה שלה לעת פרישה. בכך נוצר "גשר" בין הסדרי הפנסיה השונים ומקורות המימון שלהם ונמצאת דרך לעודד ניידות עובדים בין מקומות עבודה.
עוד נועד הסכם הרציפות להשוות, ככל הניתן בין זכויותיהם של עובדי שירות המדינה, הזכאים לגמלאות לפי חוק הגמלאות, מכוח עבודתם הרציפה במדינה, לבין זכויותיהם של עובדים, אשר עבדו תקופה מסוימת בגוף אחר, אך פרשו פרישת זיקנה מהמדינה (סעיף 79 לפסק הדין). למעשה, התאמת משטר הפנסיה לזה הנוהג במדינה מאפשר תשלום קצבה לעובדת הפורשת מהמדינה על פי אופיו של השירות במדינה ובעיקר בהתאם להתפתחות הטבעית של שכרה שדרך כלל עולה עם השנים, בהתחשב בוותק ובדרגה. משכך נפסק כי יש לראות בהסכם הרציפות הסדר של "רציפות זכויות" ולא הסדר של "צירוף זכויות".
משהנחנו עיקרים אלה נחזור למחלוקת שנטשה בין הצדדים ביחס להוראות סעיף 9 להסכם.

מן הכלל אל הפרט
23. הסכם הרציפות, מכיר בכך שלעובד פורש שצירף תקופת שירות במדינה עם תקופת עבודה מחוץ למדינה עשויות להיות שתי משכורות קובעות – המשכורת הקובעת מהמדינה והמשכורת הקובעת מהקרן (מבטחים). בהתאם, מגדיר הסכם הרציפות את המונח "המשכורת הקובעת – כמשמעותה בחוק הגימלאות לגבי הגימלה המשתלמת על ידי המדינה, או המשכורת לפיה מחושבת הגימלה המשתלמת על ידי הקרן".
בהיותו ער לקיומן של שתי משכורות קובעות קובע סעיף 9(א) שיעור מירבי - תקרה לגמלת זקנה שהוא 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר מבין השתיים . ו דוק. הכוונה היא לא לגובה הגימלה, אלא לגובה מירבי לגימלה. סעיף 9(ב) הבא בעקבותיו קובע מנגנון שלפיו תחושב הגימלה במקרה שבו שיעור אחוזי הגימלה עולה על 70%, וכן קובע את העיקרון שלפיו ככל שיש לבצע הפחתה היא תבוצע מהגימלה המשולמת על ידי המדינה. אלא שכאן המקום להטעים כי מטענותיה של מבטחים לפנינו עולה כי במסגרת ההסדר שאליו הגיעו המדינה וקרנות הפנסיה לאחר בג"ץ קוריצקי, בפועל ההפחתה מבוצעת מהמשכורת הנמוכה ביותר, ולאו דווקא מהמדינה. ובענייננו מהמשכורת הקובעת במבטחים.
24. כידוע, על פי כללי היסוד של פרשנות טקסט משפטי, ובכלל זה הסכם קיבוצי, בשלב ראשון יש להפעיל את הכלל הלשוני: מתן פרשנות לטקסט המתפרש שהלשון יכולה לשאת. אלא שמהבחינה הלשונית נדמה ששווה פרשנותה של התובעת לסעיף 9(א) לזו של הנתבעת. על כן הלשון אינה מסייעת בהכרעה במחלוקת שלפנינו. שומה עלינו אפוא להסתייע בכלל הפרשנות התכליתית שבהקשר להסכם קיבוצי, בפרט בחלקיו הנורמטיביים, נלמד גם מתכליתו האובייקטיבית, היינו "המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים...." (ראו והשוו מבין אחרים: ע"ע (ארצי) 11667-07-10 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ –  פומפן (4.7.2012)). התכלית האובייקטיבית נלמדת גם מההקשר החקיקתי ולכך נפנה עתה.
25. ההקשר החקיקתי: חוק הגמלאות קובע בסעיף 20(א) כי:
"הזכאי לקצבת פרישה תשולם לו כל ימי חייו קצבה בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר חודשי שירותו, ובלבד שלא יעלה על שבעים אחוז ממשכורתו זו ולא יפחת מעשרים אחוז ממנה; אולם אם הועסק העובד בכל תקופת שירותו או בחלק ממנה במשרה חלקית, יכולה הקצבה לעלות על שבעים אחוז ממשכורתו הקובעת, ובלבד שלא תעלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת של העובד המחושבת כאילו עבד במשרה מלאה בכל תקופת שירותו". (ההדגשה שלי – רב"ה)
מכוח הוראה זו לא תשולם לעובד פורש שעבד במשרה מלאה גמלת זיקנה בשיעור העולה על 70% מהמשכורת הקובעת, וגם אם ותקו עשוי להקנות לו שיעור אחוזי גמלה גבוה יותר. בחלקו השני של הסעיף ישנו פתח לתשלום שיעור גימלה העולה על 70% לעובד שעבד במשרה חלקית, ולו בלבד, אולם גם זאת רק אם הקצבה לא תעלה על 70% מהמשכורת הקובעת של עובד במשרה מלאה. מעיון בשאר חלקי חוק הגמלאות עולה כי מדובר במקרה ייחודי.
בדומה, בתקנון האחיד נקבע כי:
"שיעור קצבת זקנה (באחוזים): שיעור השווה לצירוף שתי המכפלות האלה, ובכל מקרה לא יעלה שיעור זה על 70%:
(1) שיעור קצבה לחודש ביטוח רגיל לפני החודש הקובע (באחוזים) בסך חודשי הביטוח של המבוטח בתקופה שקדמה לחודש הקובע;
(2) מכפלת שיעור קצבה לחודש ביטוח רגיל החל מהחודש הקובע (באחוזים) בסך חודשי הביטוח של המבוטח בתקופה החל מהחודש הקובע ועד להגיעו לגיל קצבת זקנה".
לפי הוראה זו אחוזי הגימלה המרביים הם 70%. ערים אנו לכך שהתקנון האחיד נוסח לאחר שנוסח הסכם הרציפות, ואולם העיקרון שלפיו אחוזי הגימלה המרביים הם 70% היה קיים בתקנונה של מבטחים גם קודם לכן.
26. כאמור בפרק הנורמטיבי, חוק הגימלאות ותקנוניהן של קרנות הפנסיה הם האדנים של הסכם הרציפות. בהגיונם נוסח סעיף 9 להסכם, ובפרט סעיף 9(א) הקובע זכאות מרבית לגימלה בשיעור 70%. על כן על פי הכלל לפיו יש לנקוט בפרשנות ששואפת לתוצאה של הרמוניה חקיקתית (כפי שאף נפסק בבג"ץ קוריצקי). כלומר, פרשנות שמתיישבת עם מערך החקיקה בתחום הגימלאות שהראנו, הן בשירות המדינה והן בקרנות, על לשונו והתכליות שבבסיסו (ראו: ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החקיקיה, התשנ"ג, 327). פרשנות שמיישמת את הכלל הגורס כי: "מבין שני פירושים אפשריים של חקיקת משנה יש לבחור באותו פירוש המיישב בין החקיקה הראשית לחקיקת המשנה והמונע סתירה ביניהן. ההנחה צריכה להיות כי מחוקק המשנה העמיד לנגד עיניו תכלית שאינה סותרת את החקיקה הראשית (שם, בעמ' 338). הרי ש ההקשר החקיקתי תומ ך בפרשנות לפיה ההפניה בסעיף 9(א) היא לאחוז מהמשכורת הקובעת ולא לשווי הגמלה – הערך הכלכלי , כלומר הסכום בשקלים של הגימלה המחושבת לפי שיעור אחוזי הגימלה שצברה העובדת בשתי תקופות עבודתה.
27. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם תכלית הסכם הרציפות. כפי שכבר פרטנו, תכלית הסכם הרציפות היא השוואת תנאים, ולא הענקת תנאים עודפים על אלה שהייתה מקבלת עובדת אילו עבדה במדינה בלבד. על כן אין לקבל שהסכם הרציפות יקנה לעובדת שעבד ה במדינה ומחוץ למדינה שיעור אחוזי גימלה גבוה מזה שהי תה זכאית לו אילו עבד ה אצל מעסיק אחד בלבד, ו הכל מבלי שהדבר מוצא ביטוי מפורש בהוראת הסעיף ( ובשונה למשל מהוראה מפורשת הנוגעת לעובד שעבד במשרה חלקית שבסעיף 20(א) לחוק הגמלאות). בנוסף, דומה שהצעת התובעת מבקשת לראות בהסכם הרציפות משום הסכם של "צירוף זכויות" חלף "השוואת זכויות" (כמשמעות מונחים אלה בפסיקת בג"ץ קוריצקי) . וזאת בניגוד לנפסק בבג"ץ קוריצקי.
התוצאה היא אפוא כי בעניינה של התובעת יש להפעיל גם את הוראות סעיף 9(ב) כפי שנעשה בפועל.
28. יתכן שבכך יכולנו להסתפק אלא שהצדדים השקיעו מאמץ ניכר בשאלה מה בין המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר שבסעיף 9(א) לבין "שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת" שבסעיף 9(ב). על כך נאמר שכ פי שהראינו לעיל, הסכם הרציפות מכיר בקיומן של שתי משכורות קובעות – האחת לפי חוק הגימלאות והשנייה לפי תקנון הקרן. אלא שבסעיף 9(א) נזכר מונח אחר שהוא "המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר". ומכאן שייתכנו שלושה פירושים אפשריים למטבע המילים האמור: המשכורת הקובעת בקרן, ה משכורת הקובעת במדינה או המשכורת הקובעת הגבוהה מבין השתיים. לאחר ששקלנו כל אחת מהפרשנויות שהציעו הצדדים, ולא מצאנו להן תימוכין, הגענו גם כאן לכלל מסקנה כי עניינו של הסעיף באחוזים מהגימלה בלבד, ולא בערך הכספי של המשכורת הקובעת. היתרון בפרשנות זו הוא בכך שהיא מאפשרת להשוות ערכים דומים (השוואת אחוזים לאחוזים ולא השוואת אחוזים לערך כספי בשקלים). ובכך אנו דוחים את טענת התובעת בסיכומיה כאילו מדובר במין שאינו במינו (או בלשונה "עגבניות ומלפפונים", בהנתן שמדובר באחוזים משני בסיסים שונים –קצבת המדינה וקצבת הקרן).
אמנם יתכן שהפועל היוצא של קביעתנו הוא שהמונח "מהמשכורת הקובעת" שבלשון הסעיף מיותר. אף על פי כן מוטב בעינינו לקבוע שמדובר בלשון יתירה, מאשר שמדובר בלשון חסרה שמחייבת השלמה של מונח שלא נזכר בסעיף. בפרט שהשלמת המונח, כאמור, תוביל לידי תוצאה שאינה מתיישבת עם העקרונות שביסוד הסדרי הפנסיה של המדינה והקרנות.

29. התובעת מפנה בסיכומיה לסעיף 32(ד) לחוק הגימלאות הקובע כי המשכורת הקובעת לעניין סעיף 32 תהא המשכורת הגבוהה ביותר. אולם סעיף 32 עוסק במצב של זכאות לכפל גימלאות וממילא האמור בו אינו חל בענייננו, שכן כאן אין מדובר במצב של כפל גימלאות אלא במצב של גימלה אחת על בסיס רציפות זכויות. כן מפנה התובעת למידע שמפורסם באינטרנט בנוגע להסכמי הרציפות בו נרשם כי "פורש יכול להשתכר עד 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר. קרן פנסיה זכאית, על פי התקנון האחיד, לצמצם את חלקה בהשתתפות עד לגובה 70%". ראשית נאמר כי מדובר במידע המוגש כשירות לציבור, ולא במידע שמבסס זכאות, משום שהזכאות נקבעת לפי הסכם הרציפות. שנית דעתנו היא כי האמור דווקא מתיישב עם קביעתנו לעיל, ומכל מקום אינו תומך בטענת התובעת שהיא זכאית ל-70% מהמשכורת הגבוהה ביותר. שכן נכתב במפורש שקרן הפנסיה זכאית לצמצם את חלקה בהשתתפות "עד לגובה 70%". לא נאמר עד לגובה 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר, אלא עד ל-70%.

30. עוד טוענת התובעת שבמקרה של סתירה בין הסכם הרציפות לבין התקנון האחיד יש להעדיף את הסכם הרציפות. אלא שבענייננו לא מצאנו שקיימת סתירה בין השניים, אלא לכל היותר חוסר בהירות בלשון הסכם הרציפות המחייבת לפרש אותו כפי שפירשנו לעיל.

31. היישום אינו פוגע בתובעת: נעבור אפוא ליישום הפרשנות שלעיל ללשון סעיף 9(ב), תוך שימוש בערכים הרלוונטיים למקרה של התובעת: אם עלה שיעור אחוזי הגימלה שבענייננו הוא 72.67% על 70%, יפחת השיעור העודף (2.67%=70%-72.67%) מהגימלה המשתלמת על ידי המדינה (56.33%=2.67%-59%). לפי חשבון זה הייתה התובעת אמורה לקבל ממבטחים 13.67% ומהמדינה 56.33%. לו הייתה משולמת לתובעת גימלה לפי לשון הסעיף גימלתה הייתה נמוכה מזו שמשולמת לתובעת כיום. אלא שכפי שהקדמנו ואמרנו כיום, לאור ההסדר שחל לאור בג"ץ קוריצקי, ברי לכל שאין מפחיתים את השיעור העודף מהגימלה המשולמת על ידי המדינה דווקא, אלא מהמשכורת הקובעת הנמוכה ביותר. לכן בענייננו הפחתת השיעור העודף בסך 2.67% נעשית במבטחים כך שמבטחים משלמת 11% מהמשכורת הקובעת. כאמור, לפי מסקנתנו חובה לערוך הפחתה בשיעור 2.67% כדי שלא יהיה מצב שבו התובעת מקבלת שיעור אחוזי גימלה העולים על 70%.

על יסוד כל האמור, אין מנוס מהקביעה כי דין חלקה זה של תביעת התובעת להידחות.
32. מענק שנים עודפות: התובעת מפנה להוראות סעיף 32 להסכם הרציפות העוסקות במענק לעובד עובר הזכאי ליותר מהקצבה המירבית והקוראות כך:
"32. עובד עובר שפרש פרישת זקנה ואשר זכאי לשיעור קצבה העולה על 70% מהמשכורת הקובעת, עקב שירות בפועל במוסדות במשרה מלאה אחת (להלן – הקיצבה המרבית) במשך תקופה של 35 שנה לפחות (להלן: הזכאי), יחולו עליו ההוראות דלקמן:
הזכאי יקבל מענק (להלן: מענק), עבור התקופה העודפת על התקופה בעבודה מגיעה לו הקצבה המרבית (להלן: התקופה העודפת) ובלבד שהתמלאו יתר הוראות סעיף זה.
כל מוסד בו שירות הזכאי יהיה אחראי כלפי הזכאי לתשלום חלק מן המענק בעבור אותו חלק מן התקופה העודפת שיחסר לכלל התקופה העודפת ביחס תקופת השירות של הזכאי באותו מוסד לכלל תקופת השירות של הזכאי (להלן: החלק היחסי של המענק).
החלק היחסי לו אחראי כל מוסד ישולם על פי הכללים הנהוגים בו לענין תשלום מענק בעבוד תקופה עודפת.
המוסד ממנו פרש הזכאי ישלם לזכאי את המענק בעבור התקופה העודפת רק לאחר שהמוסדות בהם עבד הזכאי יעבירו אליו את פירוט החישוב לצורך תשלום השתתפותם בתשלום המענק.
אופן חישוב התקופה העודפת והמענק יעשה כמפורט בנספח א' להסכם זה המהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
מוסכם בזה כי תשלום החלק היחסי של המענק על ידי המדינה על פי סעיף זה משתלם על חשבון המענק המגיע לעובד על פי סעיף 39 לחוק הגמלאות".
טענות התובעת בהקשר זה הן חלופיות. לאמור, אם יקבל בית הדין את טענתה שצירוף תקופות השירות בעירייה ובמדינה אינו עולה על תקרת הגימלה המקסימאלית הרי שהדיון במענק השנים העודפות יתייתר. מנגד, אם יידחה בית הדין את עמדתה הטענה היא שלנוכח העובדה שמבטחים מפחיתה את שיעור גמלתה לכדי 70% המדינה טוענת כי לא קמה לה זכאות למענק. ואילו מבטחים טוענת כי החודשים שצברה בקרן אינם מקימים זכות למענק. תוצאת הדברים היא שהיא נמצאת 'קרחת' מכאן ומכאן.
מבטחים מצדה טוענת כי על פי הוראות התקנון האחיד התובעת איננה זכאית למענק שנים עודפות בעד הזכויות שצברה במבטחים בלבד. אולם אם יקבע בית הדין אחרת היא מציעה תחשיב לחלקה במענק.
33. אשר לעמדתנו. נפתח בכך שלא ברור שאכן ניתן לטעון טענות חלופיות. אולם גם אם נניח שבנסיבות הענין הדבר אפשרי, הרי ש לשם הכרעה בזכאותה של התובעת למענק שנים עודפות המדינה היא צד דרוש. שכן היא עשויה לחוב בתשלום המענק ולמצער, בחלקו. אלא שהמדינה לא צורפה להליך על ידי מי מהצדדים. בנסיבות אלה אין באפשרותנו להכריע במחלוקות שעשויות להשליך על זכויות המדינה מבלי שעמדתה נשמעה, ועל כן איננו קובעים כל ממצא בעניין זה וטענות הצדדים שמורות להם. למותר לציין, כי משלא הכרענו בסוגיה זו אין בפסק דין זה משום השתק מסוג כלשהו כלפי מי מהצדדים ובוודאי שלא כלפי המדינה.
34. סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית בכפוף לאמור בסעיף 33 לעיל.
לנוכח היותה של התובעת גמלאית, אין צו להוצאות.

35. זכות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.
ניתן היום, כ"ה אלול תשפ"א, (02 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר יוסי קשי

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר חיים בריל