בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 68100-07-18

03 נובמבר 2020

לפני:
כב' השופט אייל אברהמי, נשיא

התובעת
סופי סקסיק

ע"י ב"כ: עו"ד דוד קפוסטין
-
הנתבעים

1. א.מ. אופטיק בע"מ
2. מישל מישאל בן עמי
3. גולדה בן עמי

ע"י ב"כ: עו"ד אסתי בנג'מן בלזר

פסק דין

בפנינו תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציא ליות שונות הנובעות מתקופת עבודתה בנתבעת ומסיומה . בין היתר מבקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1, ולחייב את הנתבעים באופן אישי -ביחד ולחוד- בתשלום זכויותיה.

כללי

התובעת הועסקה בנתבעת 1 כאופטיקאית החל מחודש 3/2013. החל מחודש ספטמבר 9/2015 הועסקה התובעת באותו מקום ובאותו תפקיד תחת שמו של נתבע 2 כעוסק מורשה. מחודש 11/2015 הועסקה תחת שמה של נתבעת 3 כעוסקת מורשית. העסקתה בתקופה שבין 11/2015 ל-5/2017 שנויה במחלוקת כפי שיפורט בהמשך.

נתבעים 2 ו-3 נשואים והם הבעלים של נתבעת 1. נתבע 2 שימש גם כמנהלה של נתבעת 1.

טענות התובעת
התובעת טוענת כי הועסקה אצל הנתבעים החל מחודש 3/2013 ועד לחודש 5/2017, משך כ- 50 חודשים, בימים א' עד ה' משעה 9:00 עד השעה 17:30, ללא הפסקות. לטענתה שכרה הועמד תחילה על סך 31 ₪ לשעה, לאחר מכן סוכם עמה על שכר חודשי בסך של 6,000 ₪ ובשלב מסוים הועלה ל-6,500 ₪ ושולם לה בהמחאות. בנוסף טוענת כי קיבלה מהנתבע 2 כספים במזומן בשיעור הנע בין 1,000-4,000 ₪ בגין עמלות מכירה שביצעה ("בונוסים") וכי עמלות אלה הינם חלק משכר הבסיס שלה לצורך חישוב זכויותיה, שכן מדובר בעמלה כמותית אשר שולמה לה מדי חודש בחודשו.

לטענתה בשלוש שנות עבודתה הראשונות לא נופקו עבורה תלושי שכר כלל והיא החלה לקבל תלושי שכר מהנתבעים רק בשנת 2016 – למפרע - גם עבור התקופה שחלפה . תלושים אלה היו פיקטיביים ולא שיקפו את השכר שקיבלה בפועל. כמו כן, שמה של המעסיקה השתנה בתלושי השכר שנופקו לה חמש פעמים , לאורך תקופת העסקתה, תחילה לשמו של נתבע 2 ולאחר מכן שונה שוב לשמה של נתבעת 3. יתר על כן, בכל פעם ששונה שמו של המעסיק בתלושי השכר "אופס" הוותק של התובעת וכפועל יוצא מכך, נפגעו זכויותיה. בנוסף, תלושי השכר שנופקו לה לא שיקפו את ימי עבודתה בפועל, את שעות העבודה ואת מכסת ימי חופשה ומחלה שצברה. כמו כן לא שולמו לה דמי נסיעה ודמי הבראה ולא הופרשו עבורה כספים לקרן פנסיה ולפיצויים, על אף שנרשם בתלוש השכר כי כספים אלו נוכו משכרה.

החל מחודש 11/2015, כאשר הוחלף שם המעסיק לשמה של נתבעת 3, הופיע על תלוש השכר סכום של 1,500 ₪ כשכרה של התובעת. בעקבות זאת, לטענתה, פנתה לנתבעת בבקשה לקבל תלושי שכר נכונים, אך סורבה. כתוצאה מכך, החל מחודש 9/2016 הפסיקו הנתבעים להנפיק עבורה תלושי שכר. התובעת טוענת שהמשיכה לעבוד בנתבעת עד לחודש 5/2017. לעניין זה יוער כי אין מחלוקת כי בחודש 9/2016 החלה התובעת לעבוד במקום עבודה נוסף.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעים העבירו דיווחים מפוברקים למס הכנסה ולביטוח לאומי בנוגע לשכרה ובכך פגעו בביטחון הסוציאלי שלה ובזכויותיה לקבל דמי אבטלה/דמי פגיעה מעבודה כדין. לטענתה בחודש 12/2016 שברה את רגלה, אולם לא קיבלה את הפיצוי המגיע לה, משום שהנתבעים לא הפרישו עבורה כספים לביטוח לאומי כמתחייב. לטענתה פיצוי זה הוערך בסך של 9,000 ₪ על ידי סוכנות הביטוח. בנוסף, הנתבעים לא שילמו לה בגין חופשת המחלה בה שהתה בעקבות הפציעה.

באשר לנסיבות סיום העסקתה, טוענת כי התפטרה בחודש 5/2017 לאחר מתן הודעה מראש כמתפטרת בדין מ פוטרת, עקב פגיעה ממשית בזכויותיה , ועל כן זכאית לפיצויי פיטורים מלאים.

בנוסף עותרת התובעת לפיצויי בגין העסקה פוגענית, בגין חוסר יכולת לצאת להפסקות, או ללכת לשירותים במקום העבודה וכן בשל התנהלות הנתבעים בעניין אי מתן תלושי שכר ואי תשלום דמי מחלה במועד, כאמור.

לצד כל אלה, מבקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים. לטענתה הנתבעים פעלו במרמה תוך עירוב נכסים, באופן המצדיק הרמת מסך וחיובם כלפי התובעת יחד ולחוד בגין כל תקופת העסקתה. נתבע 2 היה מעסיקה בפועל לאורך כל תקופת העבודה, אולם כל הנתבעים נטלו על עצמם אחריות כלפיה בכך שהנפיקו לה תלושי שכר מטעמם ועל כן היא זכאית להיפרע מהם יחד ולחוד.

יובהר כי החישובים שהציגה התובעת בכתבי טענותיה נערכו על בסיס שכר חודשי ברוטו בסך של 10,000 ₪, התואם לטענתה שכר נטו בסך של 8,500 ₪ ששולם לה בפועל (6,000 ₪ שכר קבוע וכ-2,500 ₪ בגין בונוסים עבור מכירות).

טענות הנתבעים

ראשית טוענים הנתבעים כי התובעת הועסקה אצל נתבעים 1-2 בלבד.

לעניין תקופת ההעסקה טוענים כי עבדה בנתבעת מחודש 3/2013 ועד ל חודש 11/2015. מחודש 11/2015 ועד לחודש 4/2017 -התובעת לא הועסקה בנתבעת, אלא במקרים חריגים ובודדים, לאור נסיבות אישיות של נתבע 2 הקשורות במחלתו של אחיו, ולמעשה בתקופה זו הועסקה התובעת אצל מעסיקים אחרים.

לעניין שכרה של התובעת, טענו הנתבעים כי תחילה סוכם עמה תשלום שעתי בסך של 31 ₪ לשעה ובחלוף מספר חודשים סוכם על תשלום חודשי קבוע (גלובאלי) בסך 5,000 ₪ נטו הכולל נסיעות, הבראה ויום חופשה שנוצל בפועל על ידי התובעת מדי חודש. לקראת סיום תקופת עבודתה הועלה שכרה ל-6,000 ₪ נטו לחודש בעבור שלושת רבעי משרה, אולם שולם לה שכר חודשי מלא גם כאשר לא עבדה מלוא החודש. עוד טוענים כי מעולם לא שולמו לה עמלות מכירה ("בונוסים ") והסכומים שהועברו אליה בהמחאות היו למעשה תרומה ועזרה כספית.

באשר לטענה לאי הנפקת תלושי שכר, טענו הנתבעים כי לתובעת הונפקו תלושי שכר רציפים משך כל תקופת עבודתה ושכרה שולם לה מדי חודש בחודשו באמצעות המחאות בנקאיות אשר נפדו על ידה. בנוסף, טוענים כי הסכומים ששולמו לה בהמחאות לפקודתה מגלמים גם תשלו מים עבור סחורה שקנתה הנתבעת 1 מהתובעת בסך כולל של כ-45,000 ₪, אשר שולמו ב-10 המחאות בסך של כ-4,500 ₪. לתובעת היו קשרים עם ספקים שונים והיא רכשה בעבור הנתבעת 1 מלאי משקפיים. התובעת לא הסכימה להנפיק חשבוניות עבור התשלום על המלאי שמכרה ומשכך נאלצה הנתבעת לשלם לה על כך באמצעות תלושי השכר שלה. בהתאם לכך, לטענת הנתבעים, ההמחאות בסך כ- 6,000 ₪ ששולמו בתקופה שלאחר 11/2015 מגלמות תשלום עבור הסחורה שנרכשה עבור הנתבע 2 בסך 4,500 ₪ ושכר חודשי בסך 1,500 ₪ התואם את תלושי השכר שהונפקו עבורה אותה עת .

לעניין הטענה בעניין אובדן הכיסוי הביטוחי של התובעת, נטען כי בתקופה זו התובעת לא עבדה אצל הנתבעים, אלא הועסקה במקום עבודה אחר ולכן אין לחי יבם בגין רכיב זה.

לצד כל אלה, טוענים הנתבעים טענת קיזוז בסך 36,000 ₪ בגין הנזקים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מהתנהלותה של התובעת, לרבות נטישת עבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת ופגיעה בתדמית ובניהול העסק.

ההליך
בפנינו העידו התובעת והעדים מטעמה: הגב' אסנת טגנייה, מר אילון זרביב ומר שרון טטראשווילי. מטעם ההגנה העידו: נתבע 2, נתבעת 3, מר דן ויטנברג, הגב' גרניט ורו"ח סדן.

דיון והכרעה

ראשית נציין כי עדותו של הנתבע 2 לא הותירה עלינו רושם מהימן. עדותו התאפיינה בתשובות עמומות, הססניות ובסתירות רבות שהותירו בליבנו ספק לגבי מהימנות גרסתו. לעומת זאת, עדותה של התובעת הייתה אחידה, קוהרנטית וברורה והתיישבה עם חומר הראיות בתיק.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים, ואת מכלול העדויות והראיות שהובאו בפנינו הגענו למסקנה כי בנסיבות העניין יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אישית את הנתבע 2 בכל רכיבי התביעה שנפסקו לטובת התובעת בתיק זה. עם זאת, לא מצאנו כי מוצדק לעשות כן לגבי הנתבעת 3, כפי שיפורט בהמשך.

גרת הנורמטיבית לעניין הרמת מסך

הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כדלקמן:

"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".

הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350).

יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן אפוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך".

בדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה. נקבע, כי העובדים אינם מתקשרים רגילים, ומעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, ניתן ביום 27.11.02; ע"ע 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.5.06).

בפס"ד בעניין ערב חדש (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 17.2.02), נקבע כדלקמן:

"העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד... קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו".
וכן: "מכאן שיסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה או התערבות החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק הרמת מסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפויים ב"שימוש לרעה במסך ההתאגדות".

בית הדין הארצי הכיר אף באי העברת ניכויים משכר העובדים לקופת גמל כעילה מספיקה להרמת מסך ההתאגדות ופסק כדלקמן:
"בכך מעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח יד בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 ל חוק הגנת השכר (דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה – זגורי, פד"ע יג 171, ע' 180-181 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עמיהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה – עובדה המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת מסך" ( ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.1.03)
באשר לניהול עסק משפחתי באמצעות חברות משפחתיות נקבע כי עובדה זו מטה את הכף לכיוון הרמת מסך ההתאגדות. בהקשר זה נקבע בפסיקה כי "...על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס...ככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר" ( ע"א 10582/02 ישראל בן אבו - דלתות חמדיה בע"מ ([פורסם בנבו], 16.10.05); ע"ע 1138/04 אהרון מאיר - שחר ידגר ([פורסם בנבו], 7.11.05).

מן המק ובץ עולה כי על פי ההלכה פסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי הח ברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה, כאשר המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במס ך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות.

מן הכלל אל הפרט,

ראשית עלינו להכריע בשאלת זהות המעסיק והיריבות בין התובעת לבין הנתבעים 2-3.
לטענת התובעת, בנסיבות העניין מתקיימות עילות המצדיקות הרמת מסך וייחוס חובות הנתבעת 1 לנתבעים 2 ו-3. הנתבעים עשו שימוש באישיות המשפטית הנבדלת של החברה ובעסקים המורשים הנפרדים שלהם בהתאם לצרכיהם, מבלי ליידע את התובעת ומבלי לשמור על זכויותיה, לרבות תשלום פיצויים וביצוע גמר חשבון עם כל מעבר.

אין מחלוקת כי שמות המעסיק של התובעת הוחלפו 5 פעמים במהלך תקופת עבודתה, ללא מתן הודעה לתובעת, ל לא ביצוע גמר חשבון וללא הסכמתה כמפורט להלן : (ראו נספח ו' לתצהיר התובעת-דו"ח תקופות עיסוק מביטוח לאומי)

מיום 1.3.2013 - 31.8.2014 – המעסיק: א.מ אופטיק בע"מ
מיום 1.9.2014- 31.10.2014- המעסיק: בן עמי מישאל
מיום 1.12.2014-31.8.2015- המעסיק: א.מ אופטיק בע"מ.
מיום 1.9.2015 עד יום 31.10.2015- המעסיק: בן עמי מישאל
מיום 1.11.2015 עד יום 31.8.2016 – המעסיק : בן עמי גולדה
מיום 1.4.2017 עד יום 30.4.2017- המעסיק: בן עמי גולדה.

כמו כן אין מחלוקת כי הנתבע 2 היה המנהל של התובעת לאורך כל תקופת עבודתה, מולו התנהל המו"מ על תנאי העבודה, נחתם הסכם ההעסקה ונוהלו יחסי העבודה השוטפים.

לטענת הנתבעים, נתבעת 3 מעולם לא שימשה כמעסיקתה של התובעת בפועל והיא משמשת כמנהלת בלעדית של חנות אחרת- בכנפי נשרים , שבה מעולם לא עבדה התובעת.

נתבעת 3 העידה בפנינו כי התובעת מעולם לא עבדה ולא התנהלה מולה, אלא מול נתבע 2 בלבד (פרוטוקול, עמ' 35, ש' , ש' 24-25, 18), לטענתה לא היה לה כל קשר לתובעת, לשכרה, לתנאי העסקתה ולרכישת הסחורה, ושמעה על כך רק משיחות עם הנתבע 2. לטענתה הסכימה שבעלה, ה נתבע 2, יעשה שימוש בעוסק מורשה שלה לצורך ניהול העסק, ללא כל קשר לתובעת, ובשל רצונו לפנות לתחום הפוליטי (פרוטוקול, עמ' 36, ש' 23-24).

עדותה של הנתבעת 3 מהימנה עלינו ושוכנענו כי אכן, בינה לתובעת לא התקיים כל קשר המעיד על יחסי עבודה, למעט קשר טכני בתקופה בה נעדר הנתבע 2 מעבודתו בשל נסיבות מותו של אחיו. בהתאם לכך הגענו למסקנה כי הנתבעת 3 לא הייתה המעסיקה הישירה או העקיפה של התובעת.

כך עולה גם מתצהירה של התובעת: "מר מישאל בן עמי- הוא קיבל אותי לעבודה, היה איתי בקשר יומיומי וקבע את תנאי העסקתי...הוא התנהג כבעל הבית ואני חשבתי שהוא המעסיק שלי" (סעיף 2 לתצהיר התובעת) , כן ציינה התובעת כי הנתבעת 3 הייתה עמה בקשר רק בתקופת בה היה הנתבע 2 באבל על מותו של אחיו וכי חלק מההמחאות שקיבלה היו על שמה.

יצוין כי גם רו"ח של הנתבעים- מר סדן, ציין בחקירתו כי למרות שהאישיות המשפטית שונת ה, ברור היה שמי שעומד מאחורי העסק הוא הנתבע 2:

"ידעתי שהאישיות המשפטית השתנתה, היה ברור גם שזכויות העובדים נשמרות, הזכויות נשמרות כי מאחורי החברה עומד אותו מעביד, מישל" (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 3-4).

מהאמור לעיל עולה כי פרט לעובדה שנעשה שימוש בעוסק המורשה של הנתבעת 3, לא היה לה כל קשר לתובעת, ולמעשה מי שהתנהל מול התובעת לאורך כל תקופת העסקתה היה בעלה-הנתבע 2. אמנם, הנתבעת 3 אישרה לבעלה לעשות שימוש בעוסק מורשה שלה לצורך הנפקת תלושי השכר, אך אנו סבורים כי אין די בכך על מנת לחייבה אישית בחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת, וכי לא ניתן לראות בה כמעסיקה ישירה של התובעת.

לעומת זאת, ביחס לנתבע 2 אנו סבורים כי בנסיבות העניין מוצדק להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו אישית בחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת. עדותו של הנתבע 2 התאפיינה בסתירות רבות ולא הותירה עלינו רושם מהימן. נתבע 2 שינה מגרסתו מספר פעמים ועדותו לא התיישבה עם יתר העדויות והראיות שהובאו בפנינו, כפי שיפורט בהמשך.

אין ספק כי נתבע 2 היה למעשה מעסיקה הישיר של התובעת לכל אורך התקופה, גם כאש ר הועסקה התובעת " לכאורה" באמצעות נתבעת 1 ו-3 . שוכנענו כי נתבע 2 היה אחראי על ההתנהלות הכספית מול התובעת ו"משך בחוטים" על מנת להחליף את שמות המעסיק , תוך התעלמות מהשפעותיו של מהלך זה על התובעת וקיפוח זכויותיה, בכללן איפוס הזכויות שנצברו במהלך שנות עבודתה.
לאור האמור, ניתן לומר אפוא כי המעסיק של התובעת – דה פקטו- היה הנתבע 2.

לתוצאה דומה נגיע גם על פי העקרונות של דוקטרינת הרמת מסך, שכן הוכח בפנינו כי נתבע 2 עשה שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה-נתבעת 1, באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות וחיובו באופן אישי. נתבע 2 לא שמר על הפרדה בינו לבין החברה, לא העביר כספים לקופת הפנסיה - על אף הניכוי המופיע בתלוש השכר של התובעת, הנפיק תלושי שכר פיקטיביים ולא שילם את שמחויב על פי דין – למס הכנסה ולביטוח לאומי. כתוצאה מכך, חשף נתבע 2 את התובעת לסיכונים שונים, אשר חלקם התממשו בפועל, כפי שיפורט בהמשך.

בנסיבות אלה, מצאנו כי יש לראות בנתבע 2 כמעסיקה הישיר של התובעת ולחייבו באופן אישית בחובות שייפסקו לטובת התובעת, כמפורט להלן.

תלושי השכר
בטרם ניגש לבירור הסעדים להם עותרת התובעת, ובכלל זה ביחס להכרעה בדבר שכרה הקובע לחישוב זכויותיה, נעמוד על טענתה לעניין היעדר תלושי שכר במרבית תקופת עבודתה ופי קטיביות תלושי השכר שהונפקו לה. לטענתה לאורך מרבית תקופת עבודתה לא נמסרו לה תלושי שכר כלל . כמו כן תלושי השכר שנמסרו לה למפרע על ידי הנתבעים הינם פיקטיביים, ואינם משקפים נאמנה את מהות התשלומים והשכר אותם קיבלה מהנתבעים בפועל. נתבע 2 טוען מאידך כי תלושי השכר שניתנו לה הינם אותנטיים ומדויקים בהתאם לדיווחיה. לטענתו, התובעת היא שניהלה את רישום נוכחותה באופן עצמאי, עמדה על זכויותיה והייתה לה גישה להנהלת החשבונות של הנתבעת.
 
הלכה היא כי תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות הנתונים המפורטים בהם, ונטל הראייה לסתור את תוכנם הינו על הטוען. עם זאת, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל. יפים לעניין זה דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 42463-09-11 גולן – נגריית שירן בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 18.03.2013:
 
"ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל – מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על ידי העובד, וכיו"ב. נוסיף, כי משקל  הראיה שבהגשתה מרים המעביד את נטל הראייה תלוי בנסיבות המקרה. כך, אם מדובר  במקום עבודה שהוא חברה בע"מ או עסק, החייב בניהול ספרי חשבונות ולו הנהלת חשבונות מסודרת, והשכר משולם לעובד באמצעות המחאה או העברה לחשבון הבנק של העובד, ככלל על המעסיק להציג מסמך המעיד על תשלום השכר בפועל, ובהעדר הסבר משכנע לאי הצגת המסמך לא ירים את נטל הראיה המוטל עליו."

במקרה דנן, הואיל ושכרה של התובעת שולם לה בהמחאות/ במזומן/בהעברה בנקאית, בסכומים שאינם תואמים את תלושי השכר, אין בתלושי השכר ותדפיסי הנהלת החשבונות של הנתבעים לבדם, כדי להעיד על כך שהתשלומים שאותם קיבלה התובעת בפועל, זהים לאלה המצוינים על גבי תלושי השכר.

מעיון בתלושי השכר שצירפו הנתבעים (נספח 5 לתצהירו של נתבע 2 ) עולות אי התאמות רבות ביחס לנתונים שהוצגו בהם. כך למשל בתלוש לחודש 10/2016 שולם לתובעת שכר יסוד בסך 1 ,827 ₪ עבור 87 שעות עבודה (20.8 ₪ לשעה). בתלוש 12/2016 שולם שכר יסוד בסך 358 ₪ עבור 38 שעות עבודה (9 ₪ לשעה). שכר היסוד השתנה בין התלושים השונים והיקף השעות שנרשמו אינו תואם את טענות הצדדים בעניין היקף משרתה של התובעת אותה עת .

בעניין זה, נשאל רו"ח סדן בחקירתו האם תלושי השכר נערכו על בסיס דיווח המעסיק אודות שעות העבודה של התובעת :

"ש. דיווחו לך על שעות העבודה שלה או שהיה סכום פיקס
ת. לא יודע לא הייתי מעורב בזה.
ש. אם אני א גיד לך שזה היה סכום קבוע מראש והשעות והימים נכנסו בלי קשר למציאות
ת. לא יודע. את שואלת שאלות שאני לא זוכר ולא התעסקתי בזה
ש. התלושים לא התבססו על דוחות נוכחות
ת. לא יודע" (פרוטוקול, עמ' 21, ש' 4-9).

בין כך ובין כך, אין ספק כי הסכומים הרשומים בתלושי השכר אינם תואמים כלל את הסכומים ששולמו לתובעת בפועל באמצעות המחאות/ העברות בנקאיות (נספח א' לתצהיר התובעת).

גם מגרסת הנתבעים בעניין זה עלו מספר סתירות ואי-ההתאמות ביחס לאמיתות תלושי השכר. בעדותו, אישר נתבע 2 כי לא ניהל פנקס נוכחות:

ש."ניהלת יומן נוכחות של התובעת?"
ת. לא".
ש. היא הייתה מדווחת כמה שעות עובדת
ת. כן, היתה רושמת במחשב" (פרוטוקול, עמ' 30, ש' 17-21).

כאשר נשאל מדוע לא הגיש את הדוחות, שינה נתבע 2 מגרסתו וציין כי התובעת נהגה לרשום את השעות על טפסים/פתקים שהביאה מטעמה, ואלה נמסרו על ידו להנהלת חשבונות לצורך הנפקת תלוש השכר (פרוטוקול, עמ' 31, 1-3).

הנתבע נמנע מלהביא ראיות להוכחת טענותיו אלה, לא הציג את הדוחות האמורים ולא הבהיר אם פעל להשגתם מהנהלת החשבונות. רו"ח סדן, כאמור, לא זכר ולא ידע לומר האם הועברו לו אי פעם דוחות נוכחות של התובעת.

באשר לתשלומים עבור זכויותיה של התובעת, תחילה טען הנתבע 2 כי שולמו לתובעת כל זכויותיה, לרבות הבראה ופנסיה. אולם לאחר שעומת בחקירתו מול המספרים המופיעים בתלושי השכר המשקפים את שעות העבודה במכפלה של 31 ₪ לשעה בלבד, שינה הנתבע 2 מגרסתו וציין כי 31 השקלים שסוכמו כתשלום שעתי כללו בתוכן את תשלומי הנסיעות וההבראה, שכן בתקופה זאת שכר המינימום עמד על שיעור הנע בין 25-26 ₪ לשעה (פרוטוקול עמ' 31 , ש' 29-31).

מהמקובץ לעיל עולה כי תלושי השכר שהונפקו, אינם משקפים את שכרה של התובעת כפי שהתקבל בפועל, וכ י מדובר בתלושים מפוברקים. לפיכך, אין ספק כי הנתבעים לא שילמו לתובעת מלוא זכויותיה הסוציאליות והקוגנטיות, אותן היו צריכים לשלם לה על פי דין. כך למשל, אין מחלוקת בהקשר זה כי לא בוצעו עבור התובעת הפרשות פנסיוניות כדין ולא שולמו דמי ביטוח לאומי בחלק מהתקופה.

בעניין מסירת תלושי השכר, אנו מקבלים את גרסת התובעת, לפיה לא נמסרו לה תלושי שכר קודם לשנת 2016 , שכן מעיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהיריה עולה כי תאריך ההנפקה המופיע על כל התלושים החל משנת 2013 ועד למועד ההנפקה הוא 29.2.2016. הנתבעים לא הפריכו טענה זו ולא הציגו הוכחה להנפקת תלושי שכר בזמן אמת.

בנסיבות אלה, עתרה התובעת לתשלום פיצויי לפי חוק הגנת השכר בסך כולל של 30,000 ₪, בגין אי הנפקת תלושי שכר והנפקת תלושי שכר פיקטיביים.

על אף מסקנתו לעיל, לא מצאנו כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק פיצוי גבוה כפי שנתבע ואנו מעמידים את סכום הפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בחלק מהתקופה, והנפקת תלושי שכר פיקטיביים, על סך 8,000 ₪ .

תקופת עבודתה של התובעת
הנתבעים טוענים כי התובעת הועסקה בנתבעת 1 מחודש 3/13 ועד לחודש 10/15 בהיקף משרה מלאה ובשכר חודשי בסך 5,630 ₪ ברוטו. החל מחודש 11/15 ועד לחודש 8/16 – הועסקה התובעת במשרה חלקית שאינה עולה על 50 שעות- בגינן שולם לה שכר חודשי בסך 1,595 ₪ ברוטו. מחודש 9/16 ועד לחודש 3/18 לא הועסקה כלל, הואיל ובחרה לעזוב לטובת מקום עבודה אחר, למעט חודש 4/17 בו הועסקה בהיקף משרה של 75 אחוז.

התובעת טוענת מנגד כי הועסקה במשרה מלאה מחודש 3/2013 עד לסוף חודש 9/2016. לאחר מכן צומצם היקף משרתה לחצי משרה והיא החלה לעבוד במקביל במקום עבודה נוסף בהיקף של חצי משרה עד לחודש 3/2017. במרץ 2017 הועלה שכרה ל-6,000 ₪ נטו עבור שלושת רבעי משרה עד למועד סיום העסקתה בחודש 5/2017 (סעיפים 19-17 לתצהירה). התובעת צירפה לתצהירה תלושי שכר מהנתבעים החל מחודש 3/2013 ועד לחודש 8/2016 וכן תלוש נוסף מחודש 4/2017 על סך 6,000 ₪ שכר יסוד עבור 65% משרה (נספח ג' לתצהירה של התובעת). כמו כן צירפה העתקי המחאות לאורך כל התקופה שמחודש 11/2013 ועד לחודש 6/2017. וכן תדפיסי עו"ש מהם עולים תשלומים המסווגים כ"משכורת" בחודשים 11/2016 ו-2-4/2017 (נספח א' לתצהירה).

ביחס לתקופה שלאחר 11/2015, טענו הנתבעים כי התובעת הועסקה במשרה חלקית שאינה עולה על 50 שעות. בעדותו, אישר נתבע 2 טען כי כאשר החלה התובעת החלה לעבוד בחנות, עבדו עמה מחמישה עובדים, לאחר מכן נותרו 3 עובדים והחל מחודש 11/2015 נשארה התובעת מוכרת יחידה בחנות :

"ש. מ 11/15 נשארה מוכרת יחידה בחנות
ת. כמעט כן
ש. כל המכירות בעצם בוצעו על ידה
ת. נכון" (פרוטוקול, עמ' 25, ש' 8-11).

היותה של התובעת מוכרת יחידה בחנות, אשר ביצעה למעשה את "כל המכירות" אותה עת, אינה מתיישבת עם טענת הנתבעים, לפיה לאחר 11/2015 התובעת עבדה במשרה חלקית שלא עולה על 50 שעות חודשיות.

בעניין זה העידו בפנינו מר אילון זרביב שטען כי בתקופה שמחודש 11/2015 עד 3/2016 חתם אבטלה ונהג לבקר את התובעת במקום עבודתה (פרוטוקול, עמ' 6, ש' 15-22) וכן מר שרון טטראשווילי שהעיד כי נהג לבקר את התובעת בשובו מלשכת האבטלה בתקופה שבין 8/2015-7/2016 (פרוטוקול, עמ' 7,ש' 6-9), וכן גב' אסנת שטענה כי נהגה לבקר את התובעת במקום עבודתה כ-3 פעמים בשבוע בתקופה שבין 10/2015 ל-8/2016 (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 19-30).

זאת ועוד, בחקירתו, עומת הנתבע 2 עם העובדה שהעביר לתובעת המחאות בחודשים 12/2016 ו- 1/2017, לגביהם טוען כי התובעת לא הועסקה על ידו כלל וציין בתגובה: " אני עזרתי לה ככל שיכולתי בכל תקופה שיכולתי בקניית סחורה..." וכן "...זה שעזרתי לה בתקופות שונות זה לטובה" (פרוטוקול, עמ' 28, ש' 9,13).

גרסתו של הנתבע, לפיה הסכומים הועברו לתובעת כ"עזרה" מטוב ליבו לא עשתה עלינו רושם מהימן, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתקופה שבאה מספר חודשים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים -לשיטת הנתבעים. יתר על כן יש לזכור כי מספר העובדים שהצטמצם באופן דרמטי (מחמישה לאחת כאמור) מצביע על קושי כלכלי וצמצומים ולא סביר להניח שאותה שעה ,נחה על הנתבעים "רוח של נדיבות" והם שילמו לתובעת בלא כל תמורה רק כדי "לעזור לה". גרסה זו אינה סבירה בעינינו.

בנוסף, טען נתבע 2 כי בתקופת מחלתו של אחיו כמעט ולא שהה בחנות והתובעת היא שסייעה לבדה בהמשך פעילותה של החנות. כך נכתב בסעיף 29 לכתב ההגנה: "הנתבע 2 היה לגמרי שבוי בידי התובעת... המדובר במוכרת יוצאת דופן בכישוריה ועסקו של הנתבע , בייחוד בתקופה שבין 2015-2017, היה לגמרי תלוי בה" (סעיף 29 לכתב ההגנה) (ההדגשות כאן ולהלן שלי א.א). טענה זו סותרת את טענת הנתבעים, לפיה התובעת עבדה בתקופה זו "במקרים חריגים", ובמשך שעות בודדות בלבד (סעיף 36 לכתב ההגנה).

נוכח האמור, בשים לב לסתירות הרבות העולות מגרסת הנתבעים, ולאור גרסתה המהימנה והעקבית של התובעת, אשר נתמכה בעדויות ו גובתה באסמכתאות ביחס לתשלומים שקיבלה- המתיישבות עם יתר הראיות בתיק, אנו דוחים טענת הנתבע ומקבלים את גרסת התובעת, לפיה הועסקה בנתבעת החל מחודש 3/2013 עד לסוף חודש 9/2016 במשרה מלאה. מחודש 10/2016 ועד לחודש 3/2017 בהיקף של חצי משרה ומחודש 4/2017 ועד לחודש 5/2017 בהיקף של שלושת רבעי משרה עבור שכר חודשי בסך-6,000 ₪ נטו.

באשר לשכרה הקובע של התובעת – משעה שקבענו כי תלושי השכר של התובעת הינם פיקטיביים, הרי שנדחית טענת הנתבעים באשר לגובה שכרה של התובעת, כפי שמופיע בתלושי השכר. בעניין זה, טענה התובעת כי בנוסף לשכר שהועבר לה מדי חודש, היא נהגה לקבל מהנתבעים סכום נוסף במזומן הנע בין 1,000-4,000 ₪ , בגין בונוסים עבור מכירות, כך ששכרה החודשי עמד על 8,500 ₪ נטו בממוצע. כמו כן טענה כי החל מחודש 9/2016 ועד לחודש 2/2017 צומצם היקף משרתה לחצי משרה ושכרה הממוצע עמד על כ-4,500 ₪ כולל בונוסים (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 23-26).

בתחילת חקירתו טען הנתבע כי מעולם לא שילם בונוסים על מכירות (עמ' 25, ש' 18, ש' 19-20):
"ש. אתה עומד שלא שילמת לה בונוסים על מכירות
ת. לא היו בונוסים על מכירות לאף עובד..."

אולם בסעיף 14 לתצהירו ציין: "בפועל מדי חודש שילמתי לסופי את מלוא משכורתה+ תוספת ממני. זה היה מבחינתי סוג של תרומה ועזרה עבורה... כשרציתי לתת לה בונוס רואים את זה בתלוש כמו למשל בתלוש של 10/2013. .. הסיבה שסופי לא קיבלה ממני הרבה בונוסים, היא בגלל שבפועל היא לא עבדה כמו שסוכם במשרה מלאה..."

כאשר עומת בחקירתו עם הסתירה בעניין גרסתו להיעדר בונוסים ציין: "כן היו הרבה פעמים שהייתה צריכה לקבל 6,000 וקיבלה 6,500..." וכן "שסופי התחילה לעבוד היא ביקשה בונוסים לא ידעה למכור. באיזה שהוא שלב שהיא מכרה טוב יותר הוגדלה המשכורת לזה אני קורא בונוס" (פרוטוקול עמ' 25, ש' 12, ש' 16-17).

כמו כן עומת נתבע 2 עם העובדה ששולמו לתובעת 2 המחאות נפרדות עבור חודש 7/2015 האחת על סך 6,000 ₪ והשנייה על סך 2,800 ₪ וטען בתגובה: "לא היו בונוסים. אני רואה את השיק ולא זוכר. אני יודע שהרבה פעמים סופי ביקשה תוספות שמגיע לה והיא קיבלה אותם" (פרוטוקול, עמ' 30, ש' 1-2). בנוסף הוצגו 2 המחאות נפרדות לחודש 9/2015 על סך 6,000 ₪ ועל סך-2,055 ₪ ו-2 המחאות נפרדות לחודש 8/2015 על סך 6,000 ₪ ועל סך 3,174ש"ח, לגביהן טען נתבע 2 :"היא לא קיבלה בונוס. לא זוכר את השיק הזה. אני יודע שנתתי לה יותר ממה שצריך במשכורת. זה לא היה על מכירות..."

אף דברים אלה מצביעים על חוסר הקוהרנטיות של עדות הנתבע 2 ועל מופרכות גרסתו .
הנתבע נמנע מלהסביר באופן ברור מהותן של אותן "תוספות שכר". מעדותו עלה כי נהג לשלם לתובעת "הרב ה פעמים" תוספת שכר עבור מכירות, אשר ככל הנראה נעות בין 1000-4000 ₪ כגרסת התובעת.

עמלות המכירה- תוספת שכר או חלק משכר הבסיס
מעיון בהמחאות שצירפה התובעת לתצהירה (נספח א') עולה כי כספים אלו שולמו לתובעת מעת לעת, ולא באופן קבוע. כמו כן, הסכום ששולם לתובעת השתנה מפעם לפעם. בנוסף, ניתן לראות כי בחודשים בהם שולמה לתובעת תוספת, ניתנו לה 2 המחאות נפרדות: האחת בסכום קבוע של 6,000 ₪ והמחאה נוספת בסכומים משתנים , כאשר לעיתים ההמחאה השנייה ניתנה בפער של כמה ימים מזו הראשונה.

טענתה של התובעת, לפיה סוכם עמה על עמלות מכירה בשיעור 6% משכרה לא הוכחה בפנינו. טיוטת ההסכם שצירפה לתצהירה בעניין זה, אינה חתומה על ידי הצדדים ולא אומתה בפנינו. בהסכם העבודה החתום מחודש 4/2017 שצירפה התובעת לתצהירה, הוסכם כי השכר בגין 40 ₪ "מהווה את התמורה היחידה והבלעדית... למעט הטבות ותשלומים אחרים המפורטים בהסכם זה" (נספח ח' לתצהיר התובעת ). מעיון בהסכם כולו, לא עולה כל זכאות של התובעת לעמלות קבועות בגין מכירות או לתוספת שכר אחרת.

נוכח האמור, ובשים לב לתדירות התשלום, לסכומים המשתנים ולאופן התשלום (בהמחאות נפרדות ), הגענו למסקנה כי אין מדובר בתשלום עמלות קבועות שהינו חלק מ השכר הקובע של הת ובעת, אלא בתגמול אישי משתנה , אשר עצם קבלתו מותנה בהגעה ליעד מכירות מסוים.

נוכח האמור, אנו קובעים כי סכומים אלו אינם חלק משכר הבסיס של התובעת, אלא מעין "שכר עידוד" ששולם לתובעת כתוספת שכר ביחס לתפוקת עבודתה ולמכירות שביצעה. בנסיבות אלה, משמדובר בתוספת מותנית, אין להביא בחשבון תגמול זה כחלק מ"שכרה הקובע" של התובעת לצורך חישוב זכויותיה.

מהות התשלומים המופיעים בהמחאות וההעברות הבנקאיות
לטענת התובעת ההמחאות שניתנו לה על ידי הנתבע 2 הם חלק משכר הנטו שקיבלה מהנתבעים. נתבע 2 טוען מנגד כי מדובר בתשלומים נדחים בעבור סחורה שנמכרה לו על ידי התובעת.

מעיון בהמחאות ותלושי השכר שצורפו לתצהירי התובעת עולה כי מחודש 1/2016 ועד 12/2016 קיבלה התובעת מדי חודש המחאה על סך 6,000 ₪. החל מחודש 1/2017 ועד לחודש 5/2017 קיבלה המחאות בסכומים הנעים בין 1,500-6,000 ₪.
טענת הנתבעים כי ההמחאות ששולמו בין התאריכים 11/2015 ועד לחודש 4/2017 אינן בגין בשכר עבודה, אלא משקפ ות תשלומים נדחים - עבור סחורה שמכרה התובעת לנתבעת, אינה מהימנה עלינו. מאידך, עדותה של התובעת, לפיה שולם לה עבור המסגרות שמכרה לנתבעת סכום חד פעמי במזומן בסך 5,000 ₪ עשתה עלינו רושם מהימן (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 10-16) והיא מקובלת עלינו. עדותו של נתבע 2, לפיה הסכום של כל מסגרת עמד על כ-40 שקלים ונרכשו ממנה כאלף מסגרות (בסך כולל של כ-40,000 ₪, אשר שונה בגרסתו האחרת ל-45,000 ש"ח) כתרומה מטוב ליבו , וללא שהיה לנתבעת צורך בסחורה, אינה מתקבלת על הדעת. גרסה זו גם אינה תואמת את הגרסה שהובאה בכתב ההגנה ולמעשה נטענה לראשונה במהלך חקירתו של נתבע 2. מכל מקום, אף לשיטת הנתבעים, סכומם הכולל של המסגרות אינו מתיישב עם סך ההמחאות ששולמו לתובעת משך כ-15 חודשים, אשר מגיע לסך של מעל 80,000 ₪.

נתבע 2 טען כי בתקופה זו קיבלה התובעת 1,500 ₪ עבור שכר עבודה ועוד 4,500 ₪ עבור הסחורה. סכומים אלה אינם מתיישבים עם סכומי ההמחאות החודשיות שנרשמו לפקודת התובעת לאורך התקופה (הנעים בין 500 ₪ ל-6,000 ₪). יתר על כן, הנתבעים לא הציגו הסבר מניח את הדעת למספרים המשתנים המופיעים על ההמחאות. לו היה מדובר בתשלומים נדחים עבור סחורה, סביר להניח כי אלה היו מחולקים לסכומים שווים וקבועים אשר לכל הפח ות היו צריכים לעמוד על סך של 4,500 ₪ ומעלה (המגלם את סכום התשלום עבור הסחורה לטענת הנתבעים).

לאור האמור, ובשים לב לסתירות הרבות שעלו מגרסת הנתבעים ביחס ל תלושי השכר ולסכומי ההמחאות ששולמו, אנו מקבלים את טענת התובעת, לפיה ההמחאות ששולמו לה מהוות את שכר הנטו שקיבלה מהנתבעת.
באשר לשכר התובעת בתקופה האחרונה לעבודתה, אישר הנתבע 2 בעדותו כי בחודש 4/2017 סוכם עם התובעת כי תשתכר בסך של 6,000 ₪ נטו עבור שלושת רבעי משרה (פרוטוקול, עמ' 24, ש' 8-13). בעניין זה נשאל הנתבע : "היא מקבלת 6000 ₪ נקי ואתה משלם את כל תשלומי החובה, מיסים וכל הפרשות פנסיוניות ועל כך השיב: ת. נכון" (פרו' עמ' 24 שו' 15-16).
בהתאם לכך, ולאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כי שכר הבסיס של התובעת עמד על ; סך 31 ₪ לשעה בתקופה שבין 3/2013-10/2013.
בתקופה שבין 11/2013 -9/2016 עמד שכרה על סך 6,000 ₪ נטו עבור משרה מלאה .
מחודש 10/2016 ועד לחודש 3/2017 עמד שכרה על 3,000 ₪ נטו עבור חצי משרה.
מחודש 3/2017 ועד לסיום העסקתה בחודש 5/2017 עמד שכרה על סך 6,000 ₪ נטו עבור שלושת רבעי משרה.

יובהר כי החישובים בפסק דין זה נערכו בהתאם לשכרה של התובעת בערכי נטו, זאת הואיל והתשלומים המשלימים את ערכי הברוטו באים לידי ביטוי בנפרד- במסגרת הסעדים הנפרדים שתבעה התובעת- תשלומי פנסיה, נסיעות, ביטוח לאומי ותשלומי מס.
בהתאם לכך, שכרה היומי של התובעת בערכי נטו, כפי שיבוא לידי ביטוי בחישובים להלן עומד על סך של 277.7 ₪ (6,000 ₪ לחלק ל-21.6 ימי עבודה חודשיים בממוצע).

נסיבות סיום ההעסקה
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת 1.
בכתב תביעתה טענה התובעת כי זכאית לפיצויי פיטורים מלאים הואיל התפטרה בדין מפוטר, בשל התנהלות הנתבעים ו סירובם להנפיק עבורה תלושי שכר למרות פניות רבות מטעמה.
התובעת זנחה טענתה זו בסיכומיה ועתרה אך לפיצוי בשיעור ההפרשה החייבת לקרן הפיצויים העומד לטענתה על סך 17,716 ₪. לפיכך אין מקום להידרש לשאלת נסיבות סיום ההעסקה.

חישוב סכום ההפרשה לפנסיה ולפיצויים:

כאמור, שוכנענו כי לתובעת רצף העסקה בנתבעת החל מחודש 3/2013 ועד לחודש 5/2017. אין מחלוקת כי הנתבעים לא הפריש ו עבור התובע ת תשלומים ל קרן פנסיה החל מחודש 11/2015 אף כי היה עליהן לעשות כן , לטענתם בשל "טעות אנוש" ( סעיף 10 לתצהירו של נתבע 2). גרסתם, לפיה עד לחודש 11/2015 הופרשו לתובעת כספים לפנסיה, לא הוכחה בפנינו. הנתבעים לא הציגו (כמצופה מבעל דין, הנדרש להביא את ראיותיו) כל ראיה להעברת התשלומים, למעט תלושי השכר שהוכחו כאמור כפיקטיביים. לעומת זאת, התובעת ציינה בתצהירה כי הנתבעים הואילו לפתוח עבורה קופת פנסיה בחברת מנורה רק בחודש 6/2014, לאחר בקשות חוזרות ונשנות מצדה, אולם בפועל, במהלך רוב חודשי עבודתה לא הועברו כספים לקופה (סעיף 11 ב' לתצהירה של התובעת) . גרסת התובעת גובתה באישורים מטעם קרן הפנסיה (נספח ז לתצהירה), מהם עולה כי אכן הופקדו עבורה כספים מטעם הנתבעת רק מחודש 6/2016 (ראו "מסמך תנועות לפוליסה"). כמו כן מדו"ח הצבירה שצירפה עולה כי עד כה נצברו לזכותה מטעם הנתבעת 11,346 ₪ מתוכם 3,996 ₪ כפיצויים.

בהתאם לכך, והואיל וקבענו כי הסכומים ששולמו לתובעת מגלמים את שכר ה בערכי נטו ביד , הרי שהיה על הנתבעים להפריש גם את חלקה של העובדת.
בעניין זה יוער כי גם ב"נספח להסכם עבודה" שנחתם בין הצדדים ביום 12.4.2017 (נספח ו' לתצהיר הנתבעת), הוסכם כי לתובעת ישולם שכר בסך 6,000 ₪ נטו בהמחאה לפקודתה, ואילו המחאה נוספת עבור תשלומי הפנסיה תועבר על ידי הנתבעת 1 ישירות לסוכן הביטוח. מכאן שעל הנתבעים היה להעביר לקופת הפנסיה גם את חלקה של העובדת.
נוכח האמור, על התובעים לשאת בתשלום בסך 30,764 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה
(גמל חלק עובד ומעביד, לאחר קיזוז סך של 7,350 ₪ שאכן הופרשו לה כאמור ), וכן בסך של 14,800 ₪ בגין אי הפרשה לקופת פיצויים (לאחר קיזוז סך של 3,996 ₪ שכבר שולמו כאמור ), בהתאם לתחשיב הבא:

*יצוין כי סכום הברוטו חושב בהתאם לשכר השנתי כפי שחל בחודש מרץ (בהתאם למועד תחילת העסקתה של התובעת), בהתאם לחלקיות העסקתה אותה עת.
עבור שנת 2013 חושב שכרה בהתאם לשכרה השעתי שעמד אותה עת על 31 ₪ נטו לשעה.
עבור יתר השנים בוצעו החישובים על בסיס 6,000 ₪ שכר חודשי נטו.

השנה
מס' חודשי עבודה
שכר חודשי ברוטו
שכר שנתי ברוטו
חלק מעסיק לפנסיה
בש"ח
חלק עובד לפנסיה
בש"ח
פיצויים
בש"ח
2013 ממרץ
10
5,766
57,660
5%
2,883
5%
2,883
5%
2,883
2014
12
7,089
85,068
6%
5,104
5.5%
4,678
6%
5,104
2015
12
7,078
84,936
6%
5,096
5.5%
4,671
6%
5,096
2016 עד אוקטובר (עבור משרה מלאה)
9
7,072
63,648
6% עד יולי
6.25% מיולי
5,350
(4,024 עד יולי, 1,326 מיולי)
5.5% עד יולי
5.75% מיולי
3,552
(2,333 עד יולי
1,219 מיולי)

6%
3,817

2016 מאוקטובר(עבור חצי משרה)
3
3,536
10,608
6.25%
663
5.75%
609
6%
636
2017 עד מרץ
3
7,004
21,012
6.5%
1,365
6%
1,260

6%
1,260
סה"כ

20,461

17,653

18,796

דמי מחלה ואבדן כיסוי ביטוחי
התובעת הצהירה כי ביום 9.12.2016 נפצעה ברגלה ושהתה בחופשת מחלה עד ליום 25.1.2017 (סעיף 27 לתצהיר התובעת). לפיכך עותרת לתשלום סך של 14,105 ₪ בגין דמי מחלה עבור 35 ימי מחלה.

הנתבעת לא טענה בפנינו וממילא לא הוכיחה כי לתובעת לא נצברו די ימי מחלה ולא הציגה כל רישום ביחס למכסת ימי המחלה של התובעת, למעט תלושי השכר שהוכחו כאמור כפיקטיביים. בהתאם לכך ובשים לב לתקופת עבודתה של התובעת אנו מקבלים את גרסתה כי בזמן התאונה עמדו לרשותה לכל הפחות 35 ימי מחלה.

נוכח האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי מחלה בסך כולל של 6,020 ₪ בהתאם להיקף משרה של 50%, על פי התחשיב הבא:

השכר היומי של התובעת עבור 50% משרה עמד על סך 3 ,000 ₪ נטו, דהיינו 138.8 ₪ ליום (3,000 לחלק ל-21.6 – ממוצע ימי עבודה בחודש).
לפיכך, יש לחייב את הנתבעים בגין יום המחלה השני והשלישי בשיעור 50% ובסך של 140 ₪ ובעבור יתר 42 הימים בשיעור 100% ובסך של 5,880 ₪.
נעיר כי התובעת קיבלה דמי תאונה מהביטוח הלאומי. דמי התאונה נמוכים מדמי מחלה. בכל אופן זכאותה של התובעת לקבל דמי מחלה והעובדה שקיבלה דמי תאונה, אינה פוטרת את הנתבעים מתשלום חובתם החוקית לשלם דמי מחלה. ההתחשבנות של התובעת עם המל"ל לנוכח הוראת ס' 155 לחוק הביטוח הלאומי אינה מעניינם של הנתבעים.

באשר לטענת התובעת, לפיה בשל התנהלות הנתבעים והפגיעה ברצף ההפרשות הפנסיוניות שלה נשללה ממנה האפשרות לקבל פיצוי בגין אבדן כושר עבודה בסך של 9,000 ₪ מחברת הביטוח.
התובעת לא הציגה בפנינו כל אסמכתא לעניין הפגיעה ב רציפות הביטוח הפנסיוני שלה. כמו כן לא הוכיחה את זכאותה לתשלום אבדן כושר עבודה מחברת הביטוח באופן כללי ובפרט לא הוכיחה את הסכומים שתבעה . נוכח האמור, התביעה בעניין רכיב זה נדחית.

הוצאות נסיעה
התובעת טוענת כי יש לשלם לה הוצאות נסיעה בסך של 11,515 ₪ לפי עלות של כרטיס "חופשי חודשי" בסך 235 ₪ למשך 49 חודשי עבודה.
מתלושי השכר עולה כי שולמו לנתבעת סכומים בגין דמי נסיעה, עם זאת, משקבענו כי תלושי השכר של התובעת אינם מהימנים, ובשים לב לסכומים ששולמו לה בפועל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתשלום הוצאות נסיעה בסך 11,515 ₪, בהתאם לחישובים שהציגה ( 49 חודשים X 235 ₪ תעריף ממוצע של כרטיס חופשי חודשי).

הפרשי שכר- תשלום לרשויות
לטענת התובעת, הואיל והשכר שעליו סוכם היה תשלום לה בערכי נט ו " נקי ביד", אזי על הנתבעים לשלם לה (או לה עביר התשלום ישירות לרשויות) תשלום בגין ההפרשות בשיעור של 20% מהשכר שהנתבעים לא שילמו למוסד לביטוח לאומי ולמס הכנסה כמתחייב.

משקבענו כי הסכום ששולם לתובעת מהווה את שכר הנטו "נקי ביד" כפי שאישר הנתבע כאמור לעיל , הרי שהנתבעים צריכים היו להעביר לביטוח לאומי ולמס הכנסה את הסכומים שנגזרים מהשכר שעליו סוכם עם התובעת .אכן חובת התשלום על פי הדין הינה על הנישום – העובד ואילו על המעסיק חלה אך חובת הניכוי במקור והעברתה לרשויות. אך במקרה זה הסיכום היה "נקי ביד " ואת החובה לשלם את ה תשלומים הנגזרים מהשכר נטו ששולם לתובעת ,היו הנתבעים צריכים להעביר למס הכנסה ולביטוח הלאומי. על הנתבעים חלה אפוא החובה להעביר לרשויות תשלומים אלה כאמור.

בהתאם לכך, ניתן בזאת סעד הצהרתי, לפיו החבות בגין תשלומים לרשויות ביחס לשכר של התובעת בתקופה הרלוונטית, ככל שיידרשו מטעם הרשויות, חל ה על המעסיק ים- הנתבעים 1-2.

פדיון חופשה

התובעת טוענת כי יש לשלם לה סך של 15,235 בתוספת דמי הלנה ₪ עבור 43 ימי חופשה בשיעור יומי של 455 ₪. לטענת הנתבעת יש לדחות תביעה זו , הן לאור כללי התיישנות והן משום ש השכר שסוכם עם התובעת כלל יום חופש בכל חודש, אותו התובעת ניצלה בפועל.

טענתם של הנתבעים, לפיה שכרה של התובעת כלל יום חופש מדי חודש לא הוכחה בפנינו. מעיון בהסכם העבודה שצורף לתצהירה של התובעת, עולה כי לתובעת זכאות ל-12 ימי חופשה בשכר בהתאם לחוק (סעיף 9.2 בנספח ח' לתצהיר התובעת).
הנתבעים לא ניהלו פנקס חופשות (ראו עדות הנתבע 2, פרוטוקול, עמ' 31, ש'32-33) ולא הרימו את נטל ההוכחה החל עליהם ביחס ל ניצול ימי החופשה של התובעת, למעט התקופה בה שהתה התובעת בחו"ל, כפי שיפורט להלן.

נוכח האמור, ובכפוף לכללי ההתיישנות שנקבעו בס' 31 לחוק חופשה שנתית , זכאית התובעת לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום עבודתה, בנוסף לזכאות בשנה השוטפת.

הוכח בפנינו כי התובעת שהתה בחו"ל בתקופה בת 23 ימים לסירוגין בין התאריכים 27.5.13 ועד 12.3.2015, מתוכם 19 ימי עבודה (ראו תעודת בירור פרטים על נוסע מרשות האוכלוסין וההגירה, נספח 1 לתצהיר הנתבע 2).
מההמחאות שצירפה התובעת לתצהירה, עולה כי שולם לה שכר מלא בגין תקופה זו- במהלכה שהתה בחו"ל כאמור (יוער כי ביחס למחצית השנייה של שנת 2013- התובעת לא צירפה תלושים, אולם מצאנו כי נכון להחיל מסקנתו לעיל גם ביחס לתקופה זו).
סך הכל הייתה התובעת זכאית לימי חופשה לפי החישוב הבא:

24 ימים בגין שנים 2014-2015 ; 10.5 ימים בגין שנת 2016 ; 3 ימים בגין שנת 2017.
סך הכל 37.5 ימים מהם יש להפחית 19 ימים שמימשה כימי חופשה כאמור.
סה"כ זכאית התובעת לפדיון 18.5 ימים.

שכרה היומי של התובעת עמד על סך 277.7 ₪ נטו (6,000 ₪ לחלק ל-21.6 ימי עבודה חודשיים בממוצע). לפיכך זכאית התובעת לסך של 5,138 ₪ עבור 18.5 ימי חופשה (לאחר ניכוי 19 ימים בהם שהתה בחו"ל) : 5,138 ₪ = 277.7 X 18.5

דמי הבראה
לטענת התובעת היא זכאית לתשלום דמי ההבראה בסך של 9,828 ₪ בגין 26 ימי הבראה בשיעור יומי של 378 ₪.

ככלל, בהתאם לצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, עובד שהשלים שנת עבודה אצל מעביד זכאי לקצובת הבראה.
הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה, מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה. מדובר אפוא בטענת "פרעתי" של המעביד ועליו להצביע על כך בבירור (דב"ע נו/3-283 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - עומר, לא פורסם – פסק דין מיום 29.10.96).

מעיון בתלושי השכר עולה כי לכאורה שולמו לתובעת תשלומים חודשיים שונים המסווגים כ"דמי הבראה". עם זאת, משהגענו למסקנה כי הנתונים שנרשמו בתלושי השכר מפוברקים ואינם עולים בקנה אחד עם שכר הבסיס שסוכם עם התובעת ושולם לה בפועל, הרי שהסכומים שנרשמו בתלושי השכר כדמי הבראה היוו למעשה חלק משכר היסוד של התובעת. בנסיבות האמורות, הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לתובעת שולמו דמי הבראה במהלך תקופת עבודתה.

התובעת עבדה סה"כ כ-49 חודשים, בגינם הייתה זכאית ל -22 ימי הבראה בתעריף של 378 ₪ ליום הבראה (4 ימים בגין שנת עבודתה הראשונה , 12 ימים בגין שנות העבודה השנייה והשלישית יחד; 5.25 ימים בגין שנת העבודה החמישית-במהלכה עבדה בהיקף של חצי משרה, משך 6 חודשים, ו-1.75 ימים בגין שנת העבודה החמישית- במהלכה עבדה כארבעה חודשים בהיקף של שלושת רבעי משרה).

לאור האמור, זכאית התובעת לתשלום דמי הבראה בסך 8,694 ₪.

העסקה פוגענית
התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגי ן העסקה פוגענית בסך של 20,000 ₪. לטענתה נאלצה לעבוד שעות מרובות בלי שירותים, בלי חימום בחורף ומבלי לצאת להפסקה. בנוסף טוענת כי הפגיעה בזכויותיה, בדרך של אי מסירת תלושי שכר והימנעות מלשלם דמי מחלה גרמו לתובעת למצוקה כלכלית.

הנתבע 2 העיד בפנינו כי בחנות קיימים שירות ים, אולם התובעת לא רצתה להשתמש בהם כדי לא לנקותם (פרוטוקול, עמ' 35, ש' 3-5). התובעת ציינה בחקירתה כי היו שירותים, אולם אלה לא היו תקינים. מכל מקום שוכנענו כי לתובעת הייתה א פשרות לצאת לשירותים בחנות סמוכה (פרוטוקול עמ' 12, ש' 1-3), ובשירותים אלה, שהיא הורשתה להשתמש בהם, סגי כדי לענות על דרישת הדין.
ביחס לטענות להיעדר תלושי שכר ואי תשלום דמי מחלה בזמן, נקבעו הסעדים דלעיל, אשר ממצים לטעמנו את הפיצוי המגיע לתובעת בגין טענות אלו.

בנסיבות אלה, לא מצאנו מקום לפסיקת פיצוי נוסף בגין העסקה פוגענית . התביעה בגין רכיב זה נדחית אפוא.

קיזוז נזקיה הנטענים של הנתבעת 1

לטענת הנתבעים, נגרמו לה נזקים המוערכים בסכום של 36,000 ₪ בגין התנהלותה של התובעת, נטישתה את עבודתה ללא הודעה מוקדמת, פגיעה בתדמית ובניהול העסק והותרת הנתבעים בפני שוקת שבורה.

הנתבעים לא פירטו מהם הנזקים שנגרמו לטענתם כתוצאה מהתנהלות התובעת והסתפקו בהתייחסות כללית בלבד. כמו כן לא הציגו כל תחשיב תומך ביחס לסכום המבוקש, לא כימתו כל נזק בנפרד , לא חקרו את התובעת בעניין זה ולא הביאו כל ראיות תומכות לנזקים שנטענו. בטענות בעלמא לא סגי כדי לקבל זכויות.
בנסיבות אלה, משהנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה הנדרש, טענת הקיזוז נדחית.

סוף דבר

התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת 1 והנתבע 2 ישלמו לתובעת , יחד ולחוד את הסכומים הבאים:

פיצויי חלף הפרשה לקופת פיצויים בסך 14,800 ₪
פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות (חלק עובד ומעביד) בסך 30,764 ₪
פדיון חופשה בסך 5,138 ₪
דמי מחלה בסך 6,020 ₪
פיצוי בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר בסך 8,000 ₪
דמי הבראה בסך 8,694 ₪
דמי נסיעות בסך 11,515 ₪
ניתן בזאת סעד הצהרתי, לפיו החבות בגין תשלומים לרשויות, ביחס לשכר של התובעת כאמור לעיל בס' 65-67 , תחול על הנתבעים 1-2.

הסכומים המפורטים בס"ק א- ז הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 30.7.18 ועד למועד התשלום בפועל.

טענות הקיזוז של הנתבעים נדחות.

התביעה כנגד נתבעת 3 נדחית.

הנתבעים 1-2 ישלמו יחד ולחוד, הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים

ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"א, (03 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.