בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 67149-03-17

11 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון אמיר
התובע
וליד כישב

ע"י ב"כ: עו"ד כרכבי
-
הנתבעים
יצחק דוידוב

רפאל בכר

משה קפון

לונה לבנה אמיניה

רוחמה תמרי

דורי לוי

עמירם לוי

הילי אספיר

ע"י ב"כ: עו"ד אלקלעי

פסק דין

במשך שנים בהן לא היה כל פיקוח על עבודת התובע, לא העלה כל טענות בכל הנוגע לזכויותיו. לאחר פטירת המעסיק ולאחר שנמכר העסק לשותפו של המעסיק שהוא דוד התובע והוא החל לעבוד אצלו , הוגשה תביעה זו נגד עזבון המעסיק.

רקע נדרש
ברחוב הנביאים בירושלים קיימת זה שנים רבות חנות מכולת בשם "מינימרקט הנביאים" (להלן: החנות)
התובע הועסק בהפעלת החנות החל מחודש פברואר 1994 ועד לפיטוריו ביום 21.4.2016.
החנות מופעלת בנכס שהיה מוחזק בשכירות בדמי מפתח על ידי שניים: המנוח חיים בכר ז"ל (להלן: המנוח) , ועו"ד חליל ג'דעון (להלן: עו"ד ג'דעון). המנוח נפטר ונקבר ביום 4.3.14. ביום 14.3.14 מונו עו"ד ג'דעון ועו"ד אלקלעי כמנהלי עזבונו. יוער כי עו"ד ג'דעון לבדו מונה כמנהל עזבון לטפל בעניני החנות (ר' ה צו למינוי מנהל העזבון). צו ירושה מתוקן ניתן ביום 23.2.16. על פי צו הירושה המתוקן, הנתבעים הם יורשי המנוח.
ראוי לציין כי כעולה מצו הירושה, ואף מתעודת הפטירה, התובע היה ערירי והיורשים הם בני משפחה רחוקים שלו (בקרבת בני דודים ומטה) וכפי שציינו בכתב הגנתם אינם מודעים להתנהלותה של החנות בחייו של המנוח.
בפועל לא הפעיל אף אחד מהשוכרים בדמ"פ את החנות, אלא היא הופעלה על ידי התובע, שהוא אחיינו של עו"ד ג'דעון. (ר' עדות עו"ד ג'דעון בעמ' 22) יוער כי בשאלת מעמדו חלוקים הצדדים . יצוין כי ככל שניתן להבין את תמונת המצב המדויקת- למרות שהמנוח ועו"ד ג'דעון היו בעלי הזכויות המוגנות במשותף , בפועל- כך נטען - נרשם העסק ע"ש המנוח בלבד (אף שהוא כשלעצמו לא עסק בתחום, אלא היה מהנדס כבישים ). לא הובהר כלל משום מה כך נעשה ובאילו תנאים הסכים עו"ד ג'דעון לכך שהעסק המצוי ברכוש המשותף להם יתנהל ע"ש המנוח לבדו וכביכול לטובתו בלבד . (ר' ס' 12 לתצהיר מר יצחק דוידוב - הנתבע 2- להלן: מר דוידוב).עם זאת נתן ע"וד ג'דעון, שהוא גם יועץ מס, שירותי הנהח"ש לחנות.
אין חולק כי לפחות בין השנים 2008-2010 נטל התובע מחשבון החנות הרבה מעבר לשווי שכרו. ב23 בנובמבר 2011 , לדברי עו"ד ג'דעון ,לאחר שגילה זאת, נערך תחשיב ביחס לשנים 2008-2010 ממנו עלה כי התובע משך ביתר כ 121,000 ₪. התובע אישר חובו זה על גבי התחשיב (נספח ד' לכתב ההגנה- שנחתם ע"י התובע, עו"ד ג'דעון ומר עטאללה מנהח"ש). אין חולק כי התובע החל להחזיר חוב. ההחזר בוצע בתלושי השכר החל מראשית 2012 ועד סוף 2015 ובסה"כ 48,000 "ח מתוך סך זה . (יוער כי בח"נ עלה שעל נספח ד' מופיע תאריך מאוחר בשנה ואולם בסופו של דבר הצדדים לא ייחסו לכך משקל ומשכך , כך נעשה אף אנו). בעקבות פרשה זו החל עו"ד ג'דעון לשמש כמורשה חתימה בחשבונות.( עמ' 32ש' 30)
רק מינואר 2015 החלו מנהלי העזבון לבצע הפרשות לקופת פנסיה לתובע.
אין חולק כי החנות התנהלה באופן גרעוני. לדברי עו"ד ג'דעון, לא היה לו הסבר מלא לגרעון זה אולם חלק מכך נבע מאותם כספים שנטל התובע .
פיטורי התובע נעשו לאחר שימוע, ע"י מנהל עזבון המנוח, עו"ד אלקלעי.
במכתב מיום 23.5.16 ערך עו"ד אלקלעי תחשיב זכויותיו וחובותיו של התובע , ובהמשך לכך מסר בידו מכתב שחרור הכספים שנצברו לטובתו בקופה, ביצע קיזוז יתרת קרן החוב בה הודה התובע והשלים תשלום של 35,504 ₪. בהמשך שילם גם סך ש ל 6980 ₪ (בגין 26 ימי חופשה ו5.5 ימי חגים).
הסך שקוזז על ידי מנהל העזבון בשל יתרת החוב הוא 73,083 ₪. (להלן: החוב המוסכם)
עו"ד ג'דעון רכש מן העזבון את חלקו של המנוח בזכויות הדיירות המוגנת בחנות וממשיך להעסיק את התובע מאז ועד עתה בחנות.
התובע עבד בחנות בכלל הנדרש שם (מוכר, קופאי סדרן ושליח) ולטענתו (מאז נישואיו ב2003)בין השעות 6.30- 19.00 ובימי שישי עד 13.00 . לדבריו , שעות עבודתו נקבעו על ידי המנוח. למערער שולם שכר על בסיס שעה- על פי מספר שעות עבודה לפי דיווחו שלו לעו"ד ג'דעון מדי חודש בחודשו , כאשר שני הצדדים מאשרים כי שולם תמיד בערכי 100%, ולא בערכי ש"נ. יוער כי עו"ד ג'דעון אישר שהתובע היה, לפחות עד סוף ,2011 רושם לעצמו השיקים לתשלום (עמ' 14 ש' 5-6) וכך גם לעובדים אחרים.
להשלמת התמונה יאמר כי תחילה נתבעו בהליך זה גם מנהלי העזבון בתוקף תפקידם, ואולם לאחר שהופקד בקופת בית הדין (בהתאם להסכמות ולהחלטת ביהמ"ש לעניני משפחה שדן בתיק העזבון) סך שנועד להבטיח את הסכום שיפסק בהליך זה ככל שתתקבל התביעה, ומנהלי העזבון שוחררו מתפקידיהם, נותרו כנתבעים רק היורשים לבדם.

המחלוקות
התובע טוען כי עם פיטוריו זכאי היה לפיצויי פיטורין, כאשר לאחר קיזוז החוב המוסכם, שחרור כספי הקופה והסכום ששולם נותרה יתרת חוב בסך של כ64 א ש"ח; עוד טוען כי בפועל לא שולם לו עבור שעות נוספות- 4 שעות ביום ו98 שעות בחודש, אלא בערכי שעות רגילות ומשכך תובע הפרשי השכר המתחייבים מכך ; לטענת התובע זכאי לשווי דמי חגים שלא שולמו, להפרשי פדיון חופשה וכן להפרשי פנסיה. עוד תובע פיצויי הלנה.
לטענת הנתבעים , התובע ניהל את החנות , עשה בחנות כבשלו; לא היה מצוי בשעות העבודה הנטענות , אלא היה חופשי לבחור מתי ישהה בה ומתי לא. (בחנות עבדו גם עובדים נוספים כך שיכול היה לעזבה). מכל מקום מבנה שעות עבודתו בשנים האחרונות היה מ7.00.-19.00 בימים א-ד , ביום ה' רק עד השעה 15.00 וביום ו' עד השעה 13.00. גם נסיון לעקוב אחר היקף שעות העבודה שלו הוכשל על ידו שכן חיבל במצלמות האבטחה המותקנות במקום; אף בהתעלם מהעדרויותיו במסגרת השעות המוצהרות, הרי שהן כשלעצמן אינן יכולות בפועל להביא לסכום השעות עליו דיווח, ולכן יש לקזז הסכומים שגבה ביתר מכל סכום שנתבע. אשר לחישובי זכויותיו- טוענים הנתבעים שיש לחשבן על יסוד משרה מלאה ולא למעלה מכך כפי שחישב התובע וכי יש להפחית סכומים שכבר שולמו.
עוד טוענים הנתבעים כי יש לקזז מכל סכום ככל שיפסק גם שווי ההצמדה והרבית לחוב המוסכם כמו גם שווי מוצרי החנות שהתובע נטל לעצמו ללא תשלום בשווי מוערך של 2500 ₪ וכן שווי רכב ששייך לעזבון ושהיה ברשות התובע ונגנב אז. לטענת הנתבעים עומדות להם ההגנות מפני חיוב בפיצויי הלנה.

דיון והכרעה
בטרם יבחנו רכיבי התביעה השונים מצאנו לנכון לדון בסוגיות שיש להן השלכה על בחינת כלל רכיבי התביעה (וטענות הקיזוז)
תביעה נגד היורשים
כאמור לעיל, התובע לא הלין בכל השנים על כך שאין משולמות לו זכויותיו. יותר מכך, גם כאשר מונה מנהל עזבון לא הלין על כך.
אמנם מעמדו של עו"ד ג'דעון ביחס לחנות לא הובהר דיו, עם זאת יש לתמוה על כך שלמרות מעורבותו המעשית לא עורב על ידי התובע עצמו בזמן אמת בבירור זכויותיו והטענה מועלית רק נגד מי ש"אין לו פה".
כלל ידוע הוא כי כאשר מוגשת תביעה נגד עזבון , מוטל על התובע נטל הוכחה כבד יותר מאשר ברגיל. כך נקבע בענין זה בע"א 5997/92 דוד מלק- מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, 28.9.97:
"המדובר בענייננו בתביעה נגד עיזבון. בתביעה מסוג זה, "מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 323/86 לרנר נ' ניב ואח' [פורסם בנבו] [3]). מן התובע מעיזבון נדרשות "ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו" (דברי הנשיא שמגר בע"א 843/87 כוכב נ' עזבון המנוח חיטרוש שמעון ז"ל ואח' [פורסם בנבו] [4]). הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, ש"בהעדר הבעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראָיות יריבו..." (ע"א 459/59 מ' פינקלשטיין ואח' נ' פרושטייר ואח' [פורסם בנבו] [5], בעמ' 2330)."
אמנם נכון, הובא לעדות מטעם הנתבעים עו"ד ג'דעון עצמו שהיה כאמור מעורב בענייני החנות (אשר סרב להגיש תצהיר מטעמם) -ועדותו לפנינו תידון להלן. עם זאת אין להתעלם ממצבו המיוחד של עו"ד ג'דעון בהליך זה- כמי שהיה מנהח"ש של החנות בכל השנים הרלבנטיות, דודו של התובע, ומי שבחר לרכוש את החנות מהעזבון ולהמשיך להעסיק את התובע. נראה כי לעו"ד ג'דעון ישנם אינטרסים המחייבים התיחסות לעדותו -ככל שנועדה לשקף את ידיעות ומעשי המנוח -באופן מוגבל. ודוק, גם עו"ד ג'דעון (ע' 20 ש '24) מאשר כי המנוח לא היה מעורב בפעילות החנות אלא בשנים הראשונות לפעילותה בלבד. זאת כאשר מנגד ידוע כי לכל אורך הדרך היה דווקא הוא זה שהיה בקשר חשבונאי עם החנות לכל הפחות כיועץ המס (ואליבא דתובע יותר מכך- שכן קיבל ממנו אישורי העדרות) . דברי עו"ד ג'דעון בעדותו לפיהם הסיכום בינו לבין המנוח היה כי יקבל שכ"ט כיועץ מס וכן שכ"ד עבור החנות, אלא שלא קיבל שכ"ד ,מחזקים הרושם כי בנסיבות אלה התועל ת שנצמחה לו הושגה באופנים אחרים (סיפת עמ' 21) . אם כן, משהוגשה תביעה נגד העזבון (ונוגעת במרביתה לתקופה שבה לא העזבון עצמו ניהל החנות), הנטל המוטל על התובע מוגבר ביותר.

העדויות
לבד מן התובע לא העיד הוא עד נוסף ולא הביא ראיה חיצונית כלשהי לגרסתו. יצוין כי הוא עצמו מציין שעבדו עמו ואף בשעות בהן עבד, עובדים אחרים ואולם הוא בחר שלא להביא לעדות ולו אחד מהם. הדבר נזקף לחובתו.
כאמור לעיל, גם עדותו של עו"ד ג'דעון ראויה להשקל בזהירות המתחייבת ככל שמהווה עדות מטעם הנתבעים. ודוק לענין זה כי עו"ד ג'דעון עמד בראשית הדרך על מחיקת התביעה נגד העזבון ועל כן נגדו כמנהלו והוא אף לא נתבע ישירות בהליך זה למרות מעמדו כפי שהובהר לעיל ויובהר להן .

מידת מעורבותו של התובע
מן הראיות עלה כי למרות נסיונו של התובע להציג עצמו כעובד זוטר, הרי שבפועל היה הוא המוציא והמביא היחידי בכל הנוגע לענייני החנות: הוא זה שעמד מול ספקים- הזמין וקיבל סחורה, הוא זה שהיה קובע מחירי הסחורות (גם אם נטען שאת המדיניות התוו השותפים שנים לפני כן, הרי שבפועל, כך עלה מעדות עו"ד ג'דעון, לא היה כל פיקוח על עמידה במדיניות זו והוא עצמו לא ידע אלא מחיריהם של 6 מוצרים (ע' 22) ). עו"ד ג'דעון אף ציין ש יתכן שהתובע היה גם משלם תשלומי חשמל ומים ככל שהגיעו אליו החשבונות (בהכרח עו"ד ג'דעון, שהוא הגורם האחר היחיד שיכול היה לעשות כן יודע היטב מי עשה זאת)(ע' 32).
הוברר כי התובע עצמו היה חותם על שיקים בעצמו לספקים ולעובדים וכן לעצמו (ר' עדות עו"ד ג'דעון בעמ' 22 ש' 26 ובעמ' 29 ואילך העומדת בסתירה חזיתית להכחשת התובע כי חתם על שיקים). גם כאשר לא הוא זה שחתם על השיקים, הוא זה שמסר דווחים לעו"ד ג'דעון על משכורות (לא רק של עצמו אלא גם של אחרים).כפי שמציין עו"ד ג'דעון (רישת עמ' 29) במשך למעלה מ3 שנים, למרות שהתובע הוציא שיקים ויכול היה לקזז מהם מקדמות שמשך לעצמו (כנגד רישום פתקי סיכום משיכות כספים חודשיים, בכתב יד ש לא הועברו למנהח"ש), לא עשה כן והמשיך למשוך לעצמו שיקים על מלוא המשכורת ובכך נטל מהחנות כ121 אש"ח מעבר לזכאותו (עו"ד ג'דעון העיד כי כששאל את התובע על כך מסר שנטל לעצמו סכומים אלה על חשבון פיצויי פיטורין עתידיים- זאת עשה בלא שדווח לאיש .) מעבר למשמעות שיש להתנהלות זו כשלעצמה ואף לצרכי מהימנות , הרי שהיא בוודאי מצביעה על כך שהתובע עשה בחנות כבשלו.
למעשה , כעולה מכלל הראיות, היה התובע בפועל מנהל החנות (אף אם, כפי שציין עו"ד ג'דעון, "הוא לא אהב את הטייטל הזה"). ודוק- איננו סבורים כי תפקידו כ"מנהל" משמעו שאין חלות על התובע הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א -1951 מכח איזה מן החריגים הכלולים בו. די בגובה השכר ששולם לו כדי לשמוט הקרקע תחת טענה שכזו , ואולם יש לכך משמעות בבחננו את שאלת העמידה בנטלים המוטלים על הצדדים.

לאחר שעמדנו על הרקע האמור יבחנו להלן רכיבי התביעה השונים:

התביעה לתשלום בגין ש"נ
בסוגיה זו המחלוקת היא עובדתית ונוגעת לשאלה האם בפועל עבד התובע שעות נוספות. התובע טוען כי עבד בשעות שדווחו על ידו ומופיעות בתלוש אך לא שולם בגינן כראוי. לטענת הנתבעים את הרישומים ערך התובע עצמו ואין לתת בהם אמון ולו נוכח פרכות שעלו גם מתוך הראיות. אין חולק כי בפועל הוצגו לתיק שני דווחים יומיים ביחס לשני חודשי עבודה בלבד ומעבר לכך רק "פתקים" בודדים בהם נרשם רק סך שעות כולל חודשי. בנסיבות אלה, בפועל אין רישומיי נוכחות תקינים.
אכן בהתאם לחוק הגנת השכר, בהעדרם של רישומי נוכחות תקינים, מוטל הנטל על המעסיק להוכיח את היקף שעות העבודה. עם זאת, על רקע הפסיקה לענין תביעה נגד עזבון אין לומר כי הנטל מוטל על המעסיק בנסיבות דכאן.
נעמוד על המשמעות שיש להעדר רישומים מחד גיסא, ולנתונים שכן עלו מתוך הראיות מאידך גיסא. נציין כבר עתה כי מצאנו קושי רב לאמץ את גרסת התובע כאילו עבד בהתאם למתכונת לפיה דווח:
מתוך עדותו של מר דוידוב עלה כי למעשה אינו חולק על שעות הגעתו של התובע לחנות ושעות סיום העבודה בשנים הרלבנטיות לתביעה זו (במגבלת ההתיישנות) מ7.00 ואולי אף מ 6.30 ועד 19.00 עם זאת עו"ד ג'דעון טען שהתובע החל לעבוד בשעה 6.45.(אם כי אישר שבעצמו לא נכח בעת הפתיחה). המדובר בהבדלים זניחים ומצאנו מקום לאמץ את עדותו של עו"ד ג'דעון, הן כיון שהוא בעל בקיאות רבה בנדון והן כיון שמדובר בממוצע סביר בין טענות הצדדים ביחס לשעות הפתיחה וגם כפי שעלה מהסרטונים שהוצגו בדיון . עוד אין חולק על כך שלפחות בימים א-ד התובע סיים בשעה 19.00 כך על פי הדווחים ומתכונת העבודה וכי ביום שישי סיים ב13.00 . (הצדדים חלוקים רק ביחס ליום ה' כשאליבא דנתבעים סיים התובע ב 15.00 בשנים האחרונות) ואולם לא בכך הקושי- אלא בשאלה אחרת- האם יש להסיק מכך שהתובע הוא זה שעבד בחנות בכל השעות שלמן הגעתו ועד שעת הסיום מדי יום?
התובע טוען כי הוא זה שברגיל היה פותח את החנות ועדותו בענין זה לא נסתרה. כן ציין כי בשעה 19.00 עזב את החנות.
מתוך ס' 8-12 לתצהיר התובע עלה כי אכן, כטענת הנתבעים , ברוב שעות העבודה הנטענות על ידו היה עובד נוסף לבד מהתובע מצוי בחנות – כך לדברי התובע עצמו מ9.00-17.00 היה עובד נוסף ו כך מריכוז שעות עבודה ל2015 שנעשה ע"י ב"כ הנתבעים על פי דווחי הנוכחות שהגיש התובע לעו"ד ג'דעון (נספחים ג-ד לתצהיר דוידוב) וכלול בנספח ב דשם, עולה כי ישנם עובדי לילה אך גם עובד יום שעובד במשרה מלאה. אם כן, לשם פעילות החנות אין כל הכרח להסיק כי דווקא התובע עבד בכל השעות. התובע אמנם טוען שדרוש יותר מעובד אחד שישמש כקופאי וזאת לשם קבלת סחורה וסידורה ואולם באותה נשימה הוא מציין שבבוקר ובערב ניתן היה לתפעל החנות גם ע"י אחד וכך בפועל היה (ס' 8 לתצהירו) אף אם מקבלים אנו כסביר ה את העובדה ש קבלת סחורה נעשית לרוב בשעות הבוקר (ור' לענין זה עדות עו"ד ג'דעון שכך הוא ושלרוב התובע טיפל בכך – סיפת עמ' 20) , לא שוכנענו כי היה צורך בנוכחות התובע בכל השעות שמאז 9.00 ועד 17.00 ( למעשה מתוך דבריו שלו ברי כי בשעות הבוקר (לאחר הגעת העובד הנוסף) התובע לא היה בחנות במשך כל הזמן שכן לדבריו ניתן היה לתפעלה גם עם עובד אחד וכך גם בשעות הערב.
התובע טען כי מעת גירושיו בחודש 3/15- היה יוצא לעתים מוקדם יותר בשל הסדרי ראיה וכן לצורך ההליכים המשפטיים הכרוכים בכך (ס' 13+15) זאת באישור עו"ד ג'דעון- דוח הנוכחות היחיד שצרף התובע (נספח ג' לתצהירו) אינו מצביע על כל יציאה מוקדמת שהיא ועיון בו יוצר רושם כי נערך "במשיכה אחת" בסוף החודש ללא כל קשר למצב הדברים בפועל . הדברים מקבלים משמעות מיוחדת דווקא נוכח העובדה שדוח זה הוא מחודש 6/15 ואילו דוח נוסף שצורף כנספח ג' לתצהיר מר דוידוב הוא מחודש הגירושין עצמו (3/15) ןאף הוא נחזה להראות כ ערוך בהינף אחד ואינו כולל כל הפחתה בשעות כלשהן המבטאת יציאות התובע בשל ההליכים המשפטיים או הסדרי ראיה. אם כן עולה בבירור שהתובע שהוא היחיד ששלט על דווחי הנוכחות שלו, לא מצא מקום להתאימם ליציאות בפועל גם תוך כדי עבודה, וגם תוך קיצור יום העבודה אלא הסתפק בפירוט המתכונת בלבד .
יוער שהתובע לא צרף לראיותיו את הסדר הראיה שיכול היה ללמד על היקפן האמתי של יציאותיו- ולו הסדורות- לשם מטרה זו. זאת אף שידועה היתה לו טענת הנתבעים כי בימי חמישי היה מסיים לפני השעה 15.00 ובימי שישי לפני השעה 13.00 בשל אותם הסדרים. התובע אמנם הכחיש טענה זו ואולם הסתרת ראיה רלבנטית שיכולה היתה לשפוך אור על מצב הדברים לאשורו מעוררת חשש שמא היה בה כדי לחזק דווקא את גרסת הנתבעים.
זאת ועוד, מתוך עדות עו"ד ג'דעון (ע' 26 ש' 27 ואילך, וכן עמ' 31 לענין ויתורו על הפעלת המצלמות) עולה כי הוא ויתר על כל פיקוח שהוא והסתמך רק על הדיווחים שדווח לו התובע בדבר נוכחות (נספח ה' לתצהיר דוידוב) שהיו סתמיים ולמעשה לא היוו אלא סכימת שעות מתכונת העבודה. (הפתקים שצוינו לעיל). התובע העיד (ע' 10 ובח"ח בעמ' 19 ) כי ביחד עם כל "תמצית" נמסר גם פירוט שנמצא אצל עו"ד ג'דעון (ולכן לכאורה היה צריך להמצא אצל הנתבעים )- אלא שלמרות שלכאורה ישנם דוחות כאלה , התובע לא פנה לבקשם גם לא במסגרת גמ"ס ספציפיים. בכך יש כדי ללמד שהתובע ידע היטב שאינם. אם היה ספק בכך הרי שעו"ד ג'דעון עצמו סותר את דברי התובע בציינו כי למעשה הדיווח לפי שעות החל רק כאשר עו"ד אלקלעי עמד על כך בעוד לפני כן היה מקבל רק רישום של סה"כ שעות לתשלום. (עמ' 20 ש' 23 ואילך) .
מעדות עו"ד ג'דעון דלעיל עלה גם כי למרות מודעותו כעו"ד לחובות ניהול רישומי שעות לפי חוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) ונפקוי ות העדר ניהול ,לא מצא לנכון להתקין שעון נוכחות- זאת בנימוק כי בלאו הכי יוכל העובד לצאת את החנות לאחר העברת הכרטיס ולשוב מאוחר יותר. לדברים אלה משמעות עליה נעמוד להלן ואולם מכל מקום יש בכך כדי ללמד כי גם עו"ד ג'דעון ידע בזמן אמת שבפועל כך מתנהלים הדברים.
עוד מעדות עו"ד ג'דעון (עמ' 30 ש' 8 ואילך) עולה כי לפחות בארוע ספציפי אחד שבוצע בעת בחינה של עו"ד אלקלעי, התובע דיווח דיווח נוכחות שקרי, זאת התברר רק כאשר עו"ד אלקלעי פעל לביצוע הבירור: הוברר שבעוד שעובד אחר שנועד להחליף את התובע בשעה 17.00 מצוין כמי שעבד באותה שעה, התובע דיווח על עבודה עד 19.00 למרות שכאמור היה לו מחליף ששולם לו. מתוך דברי העד שם נמצאנו למדים כי בעקרו של דבר לא נדרשה נוכחות של שני עובדים בו זמנית ועל כן גם עו"ד ג'דעון מצא קושי בעצם קיומו של כפל.
הנתבעים ביקשו להסתמך על תצלומי מצלמות האבטחה כדי להצביע על כך שהתובע לא היה נוכח בעבודה בשעות להן טען. מקבלים אנו את טענת התובע בסכומיו כי לכתחילה לא הוצבו המצלמות דווקא על מנת לפקח על שעות עבודת העובדים אלא עיקר מטרתן לעקוב אחר גניבות. משכך לטעמנו העובדה כי לא היו שמישות באותן שנים שעד לחודש מרץ 2016 כשעו"ד אלקלעי ביקש להשמישן מחדש, אינה יכולה לעמוד לתובע לרועץ כשלעצמה. מוכנים אנו גם להניח לטובת התובע כי אין בהכרח אפשרות להסיק מסקנות משמעותיות מצילומים מסוימים בימים ספציפיים ביחס לכלל היקף עבודת התובע במהלך השנים (גם אם דוחים אנו טענתו כי הצלומים נעשו בסמוך לפיטוריו ולכן בלתי רלבנטיים). עם זאת אין להתעלם מהראיות לפיהן נעשה על מנת לנתק ולחבל במצלמות מאז חוברו. עדותו של מר רומי נציג החברה שבצעה את התיקונים וההשמשה של המצלמות בדבר חבלה בהן לא נסתרו. בכלל זה גם לא נסתרה הטענה כי כשבא הנציג לתקן בשנית את המצלמות זכה למטר קללות מהתובע. אכן אין ראיה ברורה בשאלה מי הוא זה שחיבל במצלמות ואולם אין חולק כאמור כי הגורם הרלבנטי והדומיננטי בחנות היה התובע משכך יש להניח כי חבלה כאמור היתה לכל הפחות בידיעתו (הנסיון לטעון כביכול לא ברור מה התיקון שנדרש למצלמות לא שכנע- האמנו לעדות מר רומי שהיתה חבלה) . נסיון הסתרה אינו תומך במהימנות התובע ולהפך. (לא למותר לציין כי כעולה מעדות מר דוידוב ש (ס' 8-9) שלא נסתרה, גם עו"ד ג'דעון נמנע לכתחילה בניגוד להבטחתו, להשמיש את המצלמות)
זאת ועוד, בסעיף 42 לתצהירו ערך דוידוב תחשיב לפי ספירת ימי עבודה אפשריים בפועל במהלך שנת 2015, והראה כי בהתאם למתכונת שהתובע עצמו מאשר שעבד בה במרבית שנה זו, לא יכול היה לעבוד את היקף שעות העבודה הנטען על ידו וכפי שדווח בזמן אמת לעו"ד ג'דעון. (דוידוב אמנם עורך תחשיב על יסוד ההנחה כי התובע סיים בימי ה' לעבוד בשעה 15.00 ואולם גם בהוספת השעות לפי גרסת התובע אין התאמה נדרשת) זאת כיון שהתובע הכליל ימי שבתון בהם לא עבד וכו' .
אם כן, לפנינו רישומי נוכחות המשתקפים בתלושי השכר ואשר הוברר כי אין בהם אלא העתקת דוח שמסר התובע לבדו, ללא כל פיקוח או שליטה של מאן דהוא- על שעות עבודתו ואשר הובהר בנקודות מסוימות כי לא יכול היה להתאים לדווחי אמת. המסקנה היא כי לא ניתן להתבסס על רישומי תלושי השכר לשם קביעת היקף עבודת התובע בכלל ובשעות נוספות בפרט.
האם בנסיבות אלה צריך העדר דוחות נוכחות בכלל לעמוד לעזבון לרועץ? לטעמנו התשובה שלילית: מצאנו כי התובע לא דווח דיווחי אמת ובכך די כדי לשמוט הקרקע תחת טענתו לעבודה בש"נ . יותר מכך, בזמן אמת התובע לא העלה כל טענה והמתין לפטירת המנוח ולפיטוריו כדי להעלות טענות בדבר זכאות להפרשי שכר- שתיקתו במהלך השנים מצביעה על מודעותו להעדר חבות כלפיו. ולו יטען והרי המעסיק (המנוח) הוא שנמנע מלקבל נתונים ראויים ומשכך הוא האחראי כך או כך- נשיבנו- מהאמור לעיל עולה כי המנוח לא היה מעורב בניהול החנות. מאידך גיסא-שותפו לדיירות המוגנת הוא שעשה יד אחת עם התובע – אחיינו- למניעת קבלת דווחי אמת. עו"ד ג'דעון שהוא גם מנהל חשבונות העיד כאמור כי היה מודע לחובות המעסיק לניהול רישומי נוכחות . למרות זאת ואף שפעל בפועל כשליח ה"מעסיק" (כזכור דווחים הגיעו אליו וכך היה הוא אף מורשה חתימה) נהג כאמור. בנסיבות אלה אין לזקוף לחובת המעסיק (ודאי כאשר עסקינן בעזבון) את אי הדווח.
נוכח כלל האמור, והיות ואיננו נותנים אמון בדווחי התובע שמצאו ביטויים בתלושי השכר כלל, הרי שהתובע לא עמד כלל בנטל המוטל עליו להוכיח העסקה בשעות נוספות- זאת למרות שהיתה כביכול "מתכונת" לשעת הגעתו ושעת יציאתו, ודין תביעתו ברכיב זה להדחות (בגדר "המצב הרביעי" כפי שהוגדר בסעיף 11 לפסה"ד בענין ריעאני ע"ע (ארצי ) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 29.03.2017)
למעלה מן הצורך יאמר כי גם אם טועים אנו במסקנתנו, הרי שלכל היותר ונוכח הקשיים עליהם עמדנו לעיל, מצויים אנו בגדר "המצב השלישי" כפי שהוגדר בענין ריעאני (מצב בו כפות המאזניים מעוינות ל ענין הוכחת עבודה בש"נ ואין דווחים). בנסיבות שכאלה זכאי עובד לתשלום בגין ש"נ בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר , ואם כן לזכאות לתשלום בגין 15 שעות שבועיות נוספות או 60 ש"נ בחודש בלבד (ולמעשה בערך 125% בגין כל שעה נוספת כזו) . התובע לא טען אף כטענה חלופית טענה זו ולא בכדי, שכן לגרסתו שלו, הנסמכת על דווחיו שלו קיבל תשלום עבור סך ממוצע של 98 שעות נוספות מדי חודש בתשלום 100% ערך שעה – בכך יש בפועל תשלום של למעלה מהזכאות על פי החזקה הקבוע ה בסעיף האמור (75= 60*1.25) . אם כן, גם ככל שכפות המאזניים מעוינות- דין התביעה לתשלום בגין ש"נ היה להדחות.

לכאורה די בכך ואולם מצאנו לנכון להוסיף גם את הדברים הבאים:
הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה, בתצהיר מר דוידוב, וכן בסכומים את זכאות התובע לתשלום בגין ש"נ וטענו כי דווח על שעות עבודה העולות על היקף עבודתו בפועל . ואולם, דרך הילוכו של טיעון הנתבעים היה שונה מן האמור לעיל (ר ס' 113-117 (כולל החלקים הרלבנטיים בטבלא) שבסכומיהם). הנתבעים בצעו "הערכה" של שעור ההפחתה שיש לבצע מתוך השעות המדווחות ע"י התובע לפי הפרמטרים הבאים (ר' ס'42 לתצהיר מר דוידוב): א. השוואת שעות העבודה האפשריות בשנת 2015 אל מול דווחי התובע כפי שנמ סרו להם . השוואה זו גזרה חוב של 405 שעות לשנת 2015 שאותן דיווח התובע ביתר (3504-3079 לאחר סכימת העמודה הרביעית בטבלא שם) ב. קיזוז נוסף של שעת הפסקה ביום וכן 10שעות חודשיות ל"סידורים")- מה שיצר בסה"כ לדידם פער של 776 שעות לשנה ששולמו שלא כדין לתובע. הנתבעים טענו כי נוכח נתונים אלה, התובע אמנם זכאי היה לשעות נוספות אך בשעור של 41 שעות לחודש ובסה"כ בשווי 31,524 ₪ (לכל 74 החודשים שבגינם נתבעו תשלומי ש"נ). עם זאת טענו כי יש להפחית מכך (מעבר לטענות הקיזוז האחרות) גם את שווי השעות שקיבל בעודף בשנתיים בהן עסקינן בעזבון (בפועל תוך היקש מנתוני שנה אחת ביחס לשנה הנוספת) - בסך של 42,990 ₪.
התובע יצא חוצץ נגד מנגנון ההערכות שביצעו הנתבעים ביחס לחיסורי התובע (הפסקה +10שעות חודשיות) וטעו כי אין להן כל בסיס. טענה זו מקובלת עלינו שכן גם מעדותו של מר דוידוב עלה כי אינה נסמכת על כל ראיה עובדתית. מנגד- הטענה המתבססת על נתוני שעות בלתי אפשריים שדווח התובע בשנת 2015 וקיזוז העודף מקובלת עלינו. מתוך שקבלנו טענה אחת ודחינו האחרת ואם נצמד לטענת הנתבעים שמשום מה סכמו אותה ביחס לשנתים בלבד- יש מקום לקיזוז של 910 שעות לשנתיים (445 לשנה) ולפי ערך שעה של 27.7 ₪-סך של 22,431 ₪ מתוך הסכום בו מודים הנתבעים בחבות בגין ש"נ.
אם כן, ועל אף מסקנתנו דלעיל, נוכח הודאת הנתבעים בחוב בגין ש"נ בסך של 31,524 ₪ ולאחר שקבלנו רק חלק מטענת הקיזוז בענין זה כדלעיל- נותרו הנתבעים חבים לתובע סך של 9093 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות.

חופשה+ חגים
עו"ד ג'דעו ן מאשר שלמרות שלא נרשם בתלושים בד"כ, החישובים כללו חופשה וחגים – ר' עדותו בעמ' 25 ש' 13 וההפניות שם . כך מאשר גם בעמ' 20 כי לרוב באוגוסט היה התובע יוצא ל16 ימי חופשה ועל כך היה מדווח כפי שעולה גם מהתלושים של חודשי אוגוסט וספטמבר מדי שנה (באופן תמוה חסרים רבים מתלושי חודשי ספטמבר מתצהיר התובע) . עיון בפתקים שעל גביהם סכם התובע את הסכומים שהגיש לעו"ד ג'דעון מדי חודש- הדוגמאות שמסר עו"ד ג'דעון וצורפו כנספח ג' לתצהיר מר דוידוב מעלה כי אכן ישנם רישומים גם של חופשה וגם של חגים בדווחי התובע, וכן ניתן לראות בהתאמה גם רישומים בתלושים.
חופשה
בתביעתו טוען התובע כי היה זכאי בתקופת מגבלת ההתיישנות ל72 ימי חופשה וכי שולמו לו במהלך התקופה וכן עם סיום ההסקה בסה"כ 16,184 ₪ ברכיב חופשה. הנתבעים מאשרים נתונים אלה.
המחלוקת בין הצדדים נעוצה למעשה בתחשיב שווי יום חופשה ועל כן בשאלה האם זכאי התובע להפרש תשלום בסך 8,144 ₪ כנתבע.
התובע ביסס תחשיב יום חופשה על שווי ממוצע שכר יסוד שקיבל בתקופת העבודה בחלוקה ל23 ימים. שני פגמים נפלו בתחשיבו זה: האחד- כאמור השכר כלל תשלום עבור יותר ממשרה מלאה ומשכך אין להתיחס אלא להיקף משרה מלאה אחת. השני- התובע , ועל כך אין חולק, עבד 6 ימים בשבוע ועל כן חלוקה ל23 ,התואמת שבוע עבודה בן 5 ימים, היא שגויה.
הנתבעים בחנו את תשלומי החופשה המופיעים בתלושים בשנים הרלבנטיות וספרו ומצאו בסה"כ (כולל הפדיון) 66.5 ₪ ימים . משכך לדידם זכאי התובע להפרש של 5.5 ימי חופשה. מקובל תחשיב הנתבעים לפיו יתרת החוב עומדת על סך של 1,218 ₪. ( טענתם כי יש לקזז זאת מול תשלומי יתר תידון בהמשך)
חגים
אף ביחס לרכיב זה אין לקבל את גרסת התובע באשר לשווי יום עבודה (שהתבססה על שכר הכולל תשלום בגין ש"נ ועל חלוקה ל23 כדלעיל). הצדדים אינם חולקים על כך שחלו בתקופה הרלבנטית 48 ימי חג בגינם מגיע תשלום. משכך יש לקבל את טענת הנתבעים כי התובע היה זכאי לדמי חגים בשווי 10,608 ₪. הצדדים חלוקים בשאלה כמה בדיוק שולם לתובע במהלך הזמן בגין חגים- אליבא דנתבעים 4915 ₪ , אליבא דתובע 4411 ₪. בהעדר פירוט מצד מי מן הצדדים בדבר מועדי התשלומים מצאנו לקבוע כי שולם הסך לו טוענים הנתבעים .
על כן זכאי התובע להפרשי תשלומים בגין דמי חגים בסך של 5701 ₪. (גם בנדון זה טוענים הנתבעים לקיזוז) .

הפרשי הפרשות ל פנסיה
כאמור, אין חולק כי ההפרשות לפנסיה עבור התובע החלו רק בשנת 2015 בהמשך בוצעו גם תשלומים רטרואקטיביים. לדברי עו"ד ג'דעון עם כניסתו לתוקף של צו ההרחבה הכללי בענין זה ב2008 פעל כדי לבטח את התובע , אלא שזה לא היה מעונין בכך ולא השלים מלאכת מילוי הטפסים. מכל מקום אין חולק כי הופרשו בסה"כ 20,889 ₪.
טענת התובע היא כי ישנו פער של 6718 ₪ בין הסכום ששולם- לסכום שלו זכאי – הנובע מאי הפרשה מלאה בהתאם להוראות צו ההרחבה- כאשר לא בוצעה הפרשה על מלוא שכר היסוד השנתי.
לטענת הנתבעים- אין מקום להשלמות שכן בפועל שולם מעבר לזכאות התובע שעמדה על סך של 19,373 ₪. אליבא דנתבעים ההפרשה בוצעה על בסיס משרה מלאה 186 שעות במכפלת ערך שעה של 27.7 ₪ (ובסה"כ 5152 ₪).
דין טענות התובע להדחות.
כידוע, עם כניסתו של הצו הכללי לתוקף, בתחילת 2008, נקבעה זכותו של כל עובד לביטוח פנסיוני, בשיעורים ובתנאים שנקבעו בצו, תוך שנקבע שהשכר המבוטח יהא שכר העובד ורכיביו כמשמעותם בחוק פיצויי פיטורים והתקנות שהותקנו על פיו. זאת, עד גובה השכר הממוצע במשק . בהתאם לחוק ול תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 אין תשלום בגין שעות נוספות בא בכלל השכר שבגינו משולמים פיצויי פיטורין. התובע סכם את כלל שכר היסוד שקיבל בכל שנה ואולם אף לדידו מדובר בשכר המשולם גם עבור ש"נ רבות. משכך אין לקבל תחשיבו. תחשיב הנתבעים הביא בחשבון מקסימום משרה מלאה ואף עשה כברת דרך לטובת התובע הן בהתבססו על שכר שעתי גבוה יותר מזה ששולם לתובע בחלק מהשנים הרלבנטיות, והן בהתחשב בכך שבוצעו הפרשות בשעורים העולים על הנדרש בשנים הרלבנטיות על פי צו ההרחבה. זהו גם ההסבר לפער שבין הסכום ששולם לסכום שבו חייבים הנתבעים.
משדחינו הטענות שביסוד תחשיב התובע, וקבלנו את אלה של הנתבעת-התביעה ברכיב זה נדחית

הפרש פיצויי פיטורין
אין חולק כי התובע פוטר וכי שולמו לו פיצויי פיטורין- הן על דרך שחרור הכספים שעמדו לטובתו בקופת הפנסיה ברכיב הפיצויים, הן על דרך קיזוז החוב המוסכם, והן על דרך השלמת תשלום פיצויי פיטורין ובסה"כ שולם לו סך של 114,628 ₪.
המקור למחלוקת נובע מטענת התובע כי השכר הקובע לצורך חישוב הפיצויים הוא שכר היסוד הממוצע בשנה האחרונה- 8,024 ₪. לעיל דחינו הטענה כי יש להתבסס על "שכר יסוד" הכולל תשלום בגין שיעור העולה על משרה אחת והדברים יפים גם לכאן.
תחשיבי הנתבעים בסעיפים 52- 54 לסכומיהם ביחס לתקופת העבודה ושיעור שכר אחרון מקובלים עלינו. לשיטתם שולם בעודף פיצויי פיטורין (נוכח הפער שבין גרסאות הצדדים ביחס לסכום שנצבר בקופת הפנסיה , מצאנו כי יש להתעלם מכך ומכל מקום היות והסכום שולם לאחר תחשיבים שערך עו"ד אלקלעי עצמו לא מצאנו כי יש מקום להורות על השבת סכומים ששולמו או קיזוזם -טענה שאף לא נטענה לכתחילה בכתב ההגנה.)
נוכח האמור דין התביעה להשלמת הפרשי פיצויי פיטורין להדחות.

פיצויי הלנה
אנו דוחים טענת התובע לזכאות לפיצויי הלנה ביחס לסכומים שלא שולמו לו מששוכנענו כי היתה מחלוקת כנה ביחס לחבות בהם.

טענת קיזוז
אין חולק כי הובהר בדיעבד כי התובע נטל ללא רשות וללא דווח למאן דהוא במהלך השנים כספים רבים מעבר למה שהיה זכאי לו – לדברי עו"ד ג'דעון, הדברים נתבררו ביחס לשנים 2008-2010 (וככל הנראה גם ביחס לראשית 2011) בנובמבר 2011, והוסכם כי נטל בשנים אלה סך של121,182 ₪ מכספי החנות עליהם לא דווח. התובע הגיע להסכם עם עו"ד ג'דעון (ללא שהמנוח צד לו) ועם מנהח"ש מר עטאללה על החזר החוב בתשלומים. ובסה"כ בהתאם לכך הוחזרו עד סוף 2015 48,000 ₪. הנתבעים למעשה לא חלקו על נתונים אלה (ר' מכתב עו"ד אלקלעי נספח ח' לתצהיר דוידוב). בהתאם לכך קיזז עו"ד אלקלעי מתשלום הפיצויים סך של 73,108 ש"ח (יתרת קרן החוב- החוב המוסכם.
טענת הנתבעים היא כי היה מקום לערוך תחשיב החוב המוסכם בתוספת הפרשי הצמדה ורבית ומשכך נותרה לתובע יתרת חוב גדולה יותר מאשר זו שקוזזה. בחקירתו ציין התובע כי אין הצדקה לכך שכן הסדר פרעון החוב נעשה בהסכמת המנוח ועו"ד ג'דעון, (ע' 14) . על אף הקושי המתעורר נוכח העובדה שההסכם לא נעשה כלל עם הגורם הרלבנטי – המנוח -אלא עם אחרים- לא מצאנו מקום להתערב בהסדר עצמו (שאגב לא כלול במה שהועלה על הכתב- נספח ח' לעיל) . בעת שנערך ההסדר היתה למנוח יכולת לעקוב אחר פעילות החנות. העובדה שבמשך שנים ועד לפטירתו לא היתה דרישה להשלים החוב בצירוף רביות מעלה כי המנוח או שהסכים לכך או שלא התענין בכך. בנסיבות אלה יש מקום ליתן תוקף להסכמה על פיה התנהלו הצדדים. על כן הטענה לקיזוז שווי הצמדה ורבית בגין הסך של 121 אש"ח דינה להדחות
עוד טוענים הנתבעים כי התובע היה חב לקופה בגין רכישות שבצע סך של 10,836 ₪ כפי שהופיע ברישומי המינימרקט בסוף סיום עבודתו (הכרטיס עצמו לא הוצג) . התובע אינו מכחיש כי בכרטסת היה מצוין חוב זה אך טוען שהוא "נסגר" מול תשלומי משכורת וכי מדובר בחוב ישן שהוסדר עוד ב2011 .
עו"ד ג'דעון (רישת עמ' 25) אישר כי התובע כעובדים אחרים ניהלו כרטיס בגין רכישות שבצעו אך לא ידע לאשר כי אכן הסכומים נגבו דרך המשכורות. התובע עצמו נשאל באשר לאופן שבו יכול להצביע על תשלום החוב באמצעות המשכורות אך לא יכול היה לעשות כן והפנה לעו"ד ג'דעון (ר' סיפת עמ' 15). ידויק כי בעמ' 16 ש' 9 מאשר התובע כי נטל מקדמות (בכסף ממש) מעת לעת וכי אלה הורדו ממשכורותיו (לבד מתשלום החוב האמור מעלה). אם כן , אין כל בסיס לטענה כי הקיזוזים במשכורות היו בגין חובות בכרטיס-אלא כפי שעלה מהראיות- בגין החוב ובגין מקדמות בכסף שניטלו . יותר מכך, לו אכן היה התובע משלם את חובותיו בכרטסת עוד ב2010 ודאי היה לו ענין להביא לכך שימחקו בהתאם לכל תשלום ותשלום ואולם אין חולק כי בסוף תקופת העבודה וכאשר עו"ד אלקלעי בדק את הכרטיס של התובע מצא חוב זה.
עסקינן בטענת הודאה והדחה והנטל בנדון זה מוטל על התובע . משלא הרימו יש מקום לקיזוז הסך של 10,836 ₪ מכל חוב בו חבים הנתבעים.
טענת קיזוז נוספת בפי הנתבעים- נוגעת לגניבת מכונית של החנות שבה החזיק התובע ושנגנבה בהמצאה ליד ביתו. לא מצאנו מקום לקבל הטענה בנדון. ככל שעסקינן בגניבה של רכב שהוחזק אצל התובע- לא ברורה אחריותו לכך. מכל מקום בהעדר תלונה במשטרה ובירור הנסיבות הרלבנטיות, לא ברור מה טעם יש להטלת אחריות עליו בענין זה. ודוק- אין חולק על כך שהרכב הוחזק בידי התובע בסמכות וברשות (גם אם לצרכיו הפרטיים). הטענה בענין זה נדחית.
אשר לטענה כי יש לקזז שווי שמוש של התובע לצרכיו האישיים במוצרי המכולת (אוכל וסיגריות)-הנתבעים העמידו סכום הקיזוז על 2500 ₪ לחודש. התובע טען כי כשרכש מוצרים מהחנות היה עושה כן במזומן או בכרטיס אשראי . הנתבעים נתלים בכך שלא הומצאה אסמכתא לרכישות באופן האמור, כחיזוק לגרסתם שהסכומים לא שולמו. בכך שוגים- הנטל בנדון מוטל עליהם. לכל הפחות היה עליהם לדרוש במסגרת הליך גילוי מסמכים ספציפי פירוטי תשלומי כרטיסי אשראי באופן שיכול היה להפריך גרסת התובע. זאת לא עשו. בהעדר כל ראיה להיקף השמוש במוצרי החנות , אין מקום לקבל הטענה והיא נדחית.

העולה מן המקובץ

התובע זכאי לתשלום הסכומים הבאים:
בגין שעות נוספות - סך של 9093 ₪
בגין פדיון יתרת חופשה סך של 1,218 ₪.
בגין דמי חגים סך של 5701 ₪.
מנגד זכאים הנתבעים לקיזוז סך של 10,836 ₪
סה"כ זכאי התובע איפה לתשלום הסך של 5176 ₪ (משעסקינן בחובות שנצברו לשני הצדדים במקביל ישולם הסך האמור בצירוף הפרשי הצמדה ורבית החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל)

התביעה הועמדה על סך של כ160,000 ₪. נוכח התוצאה דלעיל לפיה נפסקו לתובע כ3% בלבד מסכום תביעתו מצאנו לנכון לחייב אותו בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"א, (11 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אלי קדוש, נציג ציבור עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

אמנון אמיר,נציג ציבור מעסיקים