הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 64950-07-18

13 אפריל 2020
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף חיים דרדיגר
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' אורית היימן שפירא

התובע
יעקב אלעזר

ע"י ב"כ: עו"ד בן ציון אדורם
-
הנתבעת
מדינת ישראל

ע"י ב"כ: עו"ד שני ינאי

פסק דין

התובע פרש מתפקידו בשירות המדינה כדיין עם פנסיה תקציבית מלאה, והיה זכאי למענק שנים עודפות.

השאלה המתעוררת בתיק דנן היא האם לצורך חישוב זכאותו של התובע למענק שנים עודפות יש לקחת בחשבון גם את תקופת כהונתו כרב שכונה מטעם המועצה הדתית אשדוד.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

ביום 20.7.1977 התמנה התובע לתפקיד רב שכונה אזורי וראש מחלקת שבת ושיעורי תורה באשדוד (להלן: "רב שכונה").

ביום 4.6.1979 מונה התובע כדיין בבתי הדין הרבניים עד פרישתו לפנסיה בחודש אוקטובר 2016. בסה"כ שימש התובע כדיין, אב"ד וראב"ד תקופה של 37 שנים ו-4 חודשים.

זכאות נושאי משרה שיפוטית למענק שנים עודפות מושא התביעה שלפנינו, הוסדרה במסגרת החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נושאי משרה שיפוטית ושאיריהם), תשמ"א-1981 (להלן: "החלטת הגמלאות").

סעיף 21א להחלטת הגמלאות קובע, כדלקמן:

"21א. (א) נושא משרה שיפוטית לשעבר שנתקיימו בו שלושה אלה:

(1) יצא לקצבה לאחר שהגיע לגיל 60;

(2) תקופת כהונתו כנושא משרה שיפוטית, לרבות תקופת שירותו בפועל במשרה ציבורית כאמור בסעיף 9(ב) שקדמה לתקופת כהונתו כנושא משרה שיפוטית, היתה 35 שנים לפחות;
(3) הוא זכאי לקצבה לפי סעיף 3(ב) בשיעור 70% מהמשכורת הקובעת.

יהיה זכאי לפיצויי פיטורים כמשמעותם בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, על תקופת הכהונה והשירות כאמור העולות על 35 שנים."
(ב) ...
(ג) נושא משרה ציבורית כאמור בסעיף 9(ב) שנתמנה לנושא משרה שיפוטית לפני יום כ"ה באדר ב' תשמ"ט (1 באפריל 1989) ולא בחר בזכויות לגמלה לפי סעיף 17א לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, יראו לגביו כאילו, בסעיפים קטנים (א)(2) וסיפה ו-(ב)(2) וסיפה, במקום "35 שנים" נאמר "30 שנים". [ההדגשות הוספו – כ.א.ק].

נושא משרה ציבורית מוגדר בסעיף 9(ב) להחלטת הגמלאות, באופן הבא:

"משרה ציבורית", לענין סעיף קטן (א) – שירות במדינה כעובד המדינה או כחייל או כל משרה אחרת המזכה לגמלאות מאוצר המדינה. [ההדגשות הוספו – כ.א.ק].

שלושת הסעיפים הקטנים בסעיף 21א(א) להחלטת הגמלאות מתקיימים בתובע ואין חולק כי הוא זכאי למענק שנים עודפות (שווה ערך לפיצויי פיטורים) עבור תקופה העודפת על 35 שנות שירותו כדיין.
לתובע שולם מענק שנים עודפות בגין התקופה העודפת על 35 שנות כהונה כדיין.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם גם סעיף 21א(ג) חל על התובע ובכלל זה האם בעבודתו כרב שכונה שימש התובע ב"משרה ציבורית".

טענות הצדדים

טענות התובע
עת התפטר התובע ממשרתו כרב שכונה עובר למינויו כדיין, הוא לא קיבל גמלה כלשהי או פיצויי פיטורין מהמועצה הדתית, כי העדיף רצף זכויות.

התנאים המפורטים בס"ק 21 א' ו-ג' להחלטת הגמלאות מתקיימים בעניינו של התובע, ולפיכך הוא זכאי למענק שנים עודפות על התקופה העולה על 30 שנות שירותו המצטבר (כדיין וכרב שכונה), קרי מחודש 7/2007 ועד לחודש 10/2016 ובסה"כ 9 שנים, חודשיים וחצי. בפועל שולם לתובע מענק בשווי פיצויי פיטורים בגין התקופה העודפת על 35 שנות כהונה כדיין - תקופה של שנתיים ו-4 חודשים – ולפיכך, הוא זכאי להפרש בגין 6 שנים ו-10.5 חודשים.

תביעתו של התובע הועמדה על סך 495,000 ₪ על פי משכורת ברוטו של 72,000 ₪ לחודש.

התובע סומך בטענותיו בין היתר על חוות דעת מיום 27.4.17 של ד"ר רפי רכס מי שכיהן בתקופה הרלוונטית כסגן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (בפועל), על פיה לכאורה, זכאי התובע לפיצויים בגין תקופת כהונה מעבר ל-30 שנה גם ללא קשר לכהונתו במשרה ציבורית עובר למינויו כדיין.

מכוח חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 המועצות הדתיות מוקמות ופועלות תחת "המטריה" של המשרד לשירותי דת, השר לענייני דתות הוא המופקד על ביצועו של חוק זה ולפיכך יש לראות בכהונתו של התובע כרב שכונה "משרה ציבורית".

בכל אימת שרב שכונה פורש והוא זכאי לגמלאות התקצוב מגיע ממשרד לשירותי דת והתשלום בפועל מבוצע על ידי המועצה הדתית. משמע, הגמלאות מגיעים מאוצר המדינה.

טענות המדינה
לא הוכח כי התובע לא פדה את זכויות הגמלה שלו עם פרישתו מכהונת רב שכונה, ומילא אין לכך כל נפקות, שכן בכל מקרה, ס"ק 21א(ג') אינו חל על התובע, מן הטעמים הבאים:

משרת רב שכונה אינה עונה להגדרת "משרה ציבורית".
ס"ק ג' אינו מתייחס למי שכיהן בתפקיד שיפוטי עובר לשנת 1989 כתנאי מספיק, אלא למי שכיהן "במשרה ציבורית אחרת" והתמנה למשרה שיפוטית עובר לתאריך זה. ס"ק ג' נועד ליתן מענה לאוכלוסיית עובדים מסוימת – אוכלוסיית העובדים אשר שימשה בשירות המדינה ועברה לשמש בתפקיד שיפוטי עובר לשנת 1989 ואוכלוסייה זו בלבד.

העובדה לפיה למועצות דתיות ניתן תקציב למתן גמלאות איננה מעידה על היות המשרה "משרה המזכה בגמלאות מאוצר המדינה".

בתקופה מסוימת חושב מענק השנים העודפות לדיינים, בטעות, לפי חישוב התקופה העודפת על 30 ולא 35 שנה וטעות אינה מצמיחה זכאות.

ההליך בבית הדין

לאחר השלמת ההליכים המקדמיים, הצדדים הגישו תצהירים. התובע הגיש תצהיר מטעמו בלבד והמדינה הגישה תעודת עובד ציבור ותצהיר מטעם גב' צייגר אירית-מנהלת תחום בכיר (שכר וגמלאות) במנהלת הגמלאות באוצר; תצהיר מטעם גב' יפה מור-מנהלת אגף חטיבת השופטים והרשמים בהנהלת בתי המשפט; ותצהיר מטעם גב' מירב רחמים-מנהלת תחום תנאי שירות דיינים.

במועד שנקבע לדיון הוסכם בין הצדדים כי תצהירי הצדדים יתקבלו לתיק כפי שהם, ויינתן פסק דין על יסוד סיכומי טענות בכתב.

התובע הגיש את סיכומיו ביום 17.12.19 והנתבעת הגישה את סיכומיה ביום 6.2.20. לתובע ניתנה רשות להגשת סיכומי תשובה, אולם בחר שלא לעשות כן.

בשים לב כי תצהירי הצדדים התקבלו בהסכמה לתיק, ללא חקירה נגדית, העובדות המפורטות בתצהירי הצדדים, ובכלל זה הנתונים שנמסרו לנו על ידי המדינה הנוגעות לאופן יישומה של החלטת הגמלאות, שלא נסתרו, התקבלו כראיה לתיק.
דיון והכרעה
לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושקלנו את טענות הצדדים לגופן הגענו לכלל מסקנה לפיה בחישוב זכאותו של התובע למענק שנים עודפות אין מקום לקחת בחשבון גם את תקופת כהונתו כרב שכונה מטעם המועצה הדתית אשדוד, ולפיכך דין התביעה להידחות.

אין חולק כי זכאותו של התובע למענק שנים עודפות מעוגנת בהחלטת הגמלאות. פרשנותו של הביטוי "משרה ציבורית" עומדת בלבה של המחלוקת בין הצדדים, באופן שתכריע אם סעיף 21א(ג) להחלטת הגמלאות חל על התובע או לאו.

כאמור, "משרה ציבורית", מוגדרת בהחלטת הגמלאות כמשרה בשירות המדינה כעובד מדינה, חייל או כל משרה אחרת המזכה לגמלאות מאוצר המדינה. התובע לא הוכיח כי הוא עונה על הגדרת הביטוי "משרה ציבורית" ושוכנענו ממילא כפי שנראה להלן כי בתפקידו כרב שכונה הוא לא שירת במשרה ציבורית. כך, אין מחלוקת כי בתקופת כהונתו של התובע כרב שכונה הוא לא היה "חייל". כמו כן, לא נטען בפנינו כי התובע היה "עובד מדינה" בתקופת כהונתו כרב שכונה ובכל מקרה אין חולק כי הועסק על ידי המועצה הדתית אשדוד. למעלה מהצורך נטעים כי רבנים המתמנים במועצות וברשויות המקומיות, אינם עובדי מדינה ואין הם מתמנים בדרך שבה מתמנה עובד מדינה כקבוע בסעיף 17 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-959), היינו, בכתב ובחתימת נציב שירות המדינה.

השאלה מיהו המעסיק של רב העובד ברשות מקומית נידונה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשות שפירא ו- אלעזרא. בשני מקרים אלה ובאחרים, נקבע כי במקומות שבהם קיימות מועצות דתיות, לא מתעוררת כלל השאלה מי המעסיק. שכן ברי הוא שהמועצות הדתיות הן המעסיקות של הרבנים בפרט, והמשרתים בקודש בכלל, המעניקים כולם שירותי דת במסגרת מחויבות של המועצות הדתיות על פי חוק לספק שירותי דת לעם היהודי. בעניין שפירא צוין, כדלקמן :

"על-פי חוק שירותי הדת היהודיים ניתנים שירותי הדת ככלל באמצעות מועצות דתיות. במקרים מעין אלה לא מתעוררת השאלה מיהו המעביד, שהרי לית מאן דפליג, שהמועצה הדתית היא הגוף המעסיק את המשרתים בקודש (רבנים, שוחטים, בלניות, להלן – המשרתים בקודש) והם עובדיה. השאלה מתעוררת במקום בו אין מועצה דתית כמו בתביעה מושא ערעור זה."

בלשון דומה נפסק גם בפרשת אלעזרא, כדלהלן:

"אין מחלוקת, שבהתאם לחוק שירותי הדת, השירותים הדתיים ניתנים במדינת ישראל באמצעות המועצות הדתיות, שהן גופים שהוקמו בדרך המותווית בחוק שירותי הדת. במקרים אלה המשרתים בקודש הם עובדי המועצה הדתית, ולא מתעוררת השאלה מיהו המעביד."

אין חולק כאמור כי מעסיקתו של התובע הייתה המועצה הדתית, שכרו שולם על ידה, וכך גם גמלתו או פיצויי הפיטורים ככל שהיה זכאי להם היו צריכים להיות משולמים על ידה.

השתתפות המדינה כרגלטור בתקציב המועצה אינה מעידה על היות המשרה ככזו "המזכה בגמלאות מאוצר המדינה". בעניין זה נפסק בעניין שפירא, כדלקמן:

"אכן, המדינה מתקצבת את המועצות האזוריות בכל הקשור לתשלומים למשרתים בקודש, ובמסגרת זו גם מחשבת את שכרם ומבקרת את ביצוע התשלומים.
...
ברם, אין בנתונים אלה כדי להפוך את המדינה למעבידת רבני ההתיישבות, במיוחד במקום בו ניתן להצביע על מעביד קיים שהוא ורק הוא משתמש בשירותיו של הרב, ומבקר את פעולותיו, ואשר לו ולו בלבד קשר חוזי עם הרב".

ראו בעניין זה גם את פסק הדין בעניין הרב עמאר, במסגרתו קבע בית הדין הארצי, כדלקמן:

המדינה "כיסתה" את עלות שכרו של המערער אך אין בכך כדי ללמד שהיא היתה גם מעסיקתו. מימון שכרם של מעסיקים ציבוריים על ידי המדינה הינו תופעה נפוצה ומקובלת ואין הדבר הופך את המדינה למעסיק, במיוחד כשקיימים סממנים ברורים לקיומם של יחסי עובד-מעביד עם המועצה.

העובדה שאדם מועסק בגוף מתוקצב על ידי המדינה לא הופכת אותו אפוא לעובד מדינה או למי שזכאי לקבל את גמלתו מאוצר המדינה. המדינה הינה במעמד של רגולטור בהקשר זה, המתקצבת את פעילות המועצה הדתית במידה מסוימת, ואין בכך אפוא כדי להפוך אותה לאחראית על תשלום גמלתו של התובע והאחרון אינו זכאי אפוא לתשלום גמלתו מהמדינה.

רבני שכונה, המועסקים במועצות הדתיות, זכאים לקבל את גמלתם מאוצר המועצה או הרשות המקומית, ולא במישרין מאוצר המדינה שלא מתקיימים בינה לבינם יחסי עבודה.

זאת ועוד, התובע לא הוכיח את טענתו לפיה לא פדה את גמלתו בגין תפקידו כרב שכונה מהמעוצה, לא הציג מסמכים בעניין זה ולא עשה מאמץ כלשהו להוכיח את הטענה בכל דרך אחרת.

על כן, כאמור לעיל בתקופת כהונתו כרב שכונה התובע לא שימש "כחייל" או "כעובד מדינה" ולא היה "זכאי שקצבתו תשולם מאוצר המדינה". לפיכך, התובע לא שירת "במשרה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 9(ב) להחלטת הגמלאות, ולפיכך סעיף 21א(ג) להחלטה לא חל עליו.

גם מתכלית החלטת הגמלאות, שנועדה מלכתחילה לחול על אוכלוסיית נושאי משרה מצומצמת, אין מקום להעניק לתובע את הסעד שנדרש על ידו.

סעיף 21א התווסף להחלטת הגמלאות בשנת 1989. עובר לכך, כלל לא הייתה זכאות למענק שנים עודפות לנושאי משרה שיפוטית. הנושא עלה לדיון במסגרת ועדת הכספים ביום 23.5.1989 במהלכו נידונו שתי בקשות, האחת לקבוע זכאות לפיצויי פיטורים לנושאי משרה שיפוטית שכיהנו מעבר ל- 35 שנים, בדומה להסדר הקיים בנוגע לכלל עובדי המדינה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) התש"ל-1970, והשנייה לקבוע הסדר מיטיב יותר, מענק שנים עודפות למי שכיהן מעבר ל-30 שנים. בסופה של ישיבת ועדת הכספים הוחלט לקבל את הבקשה הראשונה ולקבוע מענק שנים עודפות למי שיכהן מעל 35 שנים ולקבל התייחסות משרד האוצר לבקשה הנוספת, במסגרתה התבקש לקבוע מענק שנים עודפות בגין תקופה העודפת לתקופת שירות קצרה יותר.

עמדת הממונה על השכר שניתנה בהמשך לכך נידונה ואומצה במסגרת ועדת הכספים מיום 15.8.1989. בהתאם לעמדה זו ניתן אישור לאשר את מתן המענק בגין תקופה העודפת ל-30 שנות שירות, רק עבור מי ששירת במשרה ציבורית עובר לתפקיד השיפוטי הקודם לשנת 1989.

מדברי ועדת הכספים שהתקינה את החלטת הגמלאת עולה בבירור כי כוונתה היתה להחיל את סעיף 21א(ג) על עובדי מדינה שעשו מעבר ממשרה "ציבורית" למשרה "שיפוטית":

"הסידור הזה עוזר לקבוצה די מצומצמת של אנשים שעזבו את שירות המדינה, כמו למשל נשיא בית המשפט המחזוי ... העומד לפרוש בימים אלה שלפני שנתמנה לשופט הוא היה סגן פרקליט המדינה במשך די הרבה שנים. הוא התחיל בשנת __ כך שהוא נמצא בשירות המדינה למעלה מ-35 שנה. הוא ויתר על זכויותיו כי לא היתה אפשרות להקפיא אותן".

מדברי חברי ועדת הכספים ולשון החלטת הגמלאות ברי כי לא הייתה כוונה להחיל את סעיף 21א(ג) על שופטים שהגיעו לתפקידם השיפוטי מהמגזר הציבורי בכללותו – הכוונה הייתה לצמצם את מעגל הזכאים ולא להרחיבו.

לטעמנו לא השאלה הפרשנית היא שהביאה את הצדדים לכותלי בית הדין, אלא אופן יישומה הבלתי קוהרנטי של החלטת הגמלאות. מהנתונים שנמסרו לנו על ידי המדינה, עד לשנת 2007 ההחלטות וכן התשלום בגין מענק שנים עודפות בוצע על ידי המשרד הרלוונטי – הנהלת בתי המשפט, הנהלת בתי הדין הרבניים והנהלת בתי הדין השרעיים והדרוזים. משנת 2007 קבלת ההחלטות באשר למענק המשיכו להתקבל במשרדים הרלוונטיים אולם ביצוע התשלום עצמו הועבר למנהלת הגמלאות באוצר.

מבדיקה שנעשתה בהנהלת בתי המשפט, אשר כאמור נתוניה התקבלו לתיק כראיה ומקובלים עלינו, התברר כי עובר לשנת 2007, שופטים אשר מונו לפני שנת 89, ושרתו למעלה מ-30 שנה, קיבלו מענק מעבר ל-30 שנה גם אם לא שמשו קודם לכן במשרה ציבורית. ממועד זה ואילך יושמה ההחלטה באופן נכון, כאשר שופטים אשר מונו לפני שנת 89' ולא שמשו קודם לכן במשרה ציבורית, לא קיבלו מענק מעבר ל-30 שנה.

מבדיקה שנעשתה בהנהלת בתי הדין הרבניים התברר שלא הייתה גישה אחידה ביישום ההחלטה לאורך השנים. בחלק מהמקרים החישוב נעשה מעבר ל-30 שנות כהונה ובחלק מהמקרים החישוב נעשה מעבר ל-35 שנות כהונה. מנהלת הגמלאות שילמה את המענק לדיינים על בסיס החלטות הממונה על הגמלאות בבתי הדין הרבניים שהם ציינו האם קיימת זכאות למענק מבר ל-30 או 35 שנים, מבלי שמהות הזכאות נבדקה על ידי מנהלת הגמלאות. עניינו של התובע נבדק שכן הממונה על הגמלאות בבתי הדין הרבניים ציין כי הדיין זכאי למענק מבלי לציין אם זכאי למעבר ל-30 שנה או 35 שנים ולפיכך נערכה בדיקה על ידי מנהלת הגמלאות. בהתאם לתצהיר גב' צייגר ממועד זה לא נקבעה זכאות למענק לדיינים אשר לא שימשו בתפקיד ציבורי עובר לתפקידם כדיינים לפי תקופה של 30 שנה.

המדינה על משרדיה השונים יישמה את ההחלטה באופן שגוי בהנהלת בתי המשפט עד לשנת 2007 והמשיכה ביישום שגוי של ההחלטה בבתי הדין הרבניים עד לבחינת עניינו של התובע.

מצאנו לדחות את טענות התובע לפיה במחלוקת פרשנית עסקינן בין האוצר לבין הנהלת המשרדים השונים ולקבל את עמדת המדינה לפיה היא יישמה את ההחלטה באופן שגוי ובלתי אחיד. עמדתה של המדינה כפי שהובאה בתצהיריה לפיה עם גילוי הטעות החלה ביישום נכון של החלטת הגמלאות לא נסתרה כאמור ומקובלת עלינו. עמדה זו קיבלה חיזוק גם מהנחיות היועמ"ש במשרד האוצר אשר הועברו להנהלת בתי המשפט בשנת 2011 בגין מקרה משנת 2009. לכך יש להוסיף את לשון החלטת הגמלאות ותכליתה כפי שהובאה לעיל.

חוות הדעת של ד"ר רפי רכס עליה נסמך התובע, איננה מקובלת עלינו נוכח המסקנה אליה הגענו. בכל מקרה יוטעם כי חוות הדעת הייתה מבוססת בעיקר על הפרקטיקה הקיימת שכאמור מצאנו אותה שגויה, היא לא נסמכה על דברי ועדת הכספים כפי שהובאו לעיל, והיא לא דנה בפרשנות לשונה המפורש של סעיף 9ב' להחלטת הגמלאות. זאת ועוד, חוות דעתו של ד"ר רפי רכס לא הייתה מקובלת על משרד האוצר אשר השיב לד"ר רכס באמצעות מכתבו של עו"ד נור חאיכ מהלשכה המשפטית, במסגרתו הובהרה הפרשנות הנכונה בין היתר על יסוד דברי ועדת הכספים.

הסתמכותו של התובע על הגדרת הביטוי "משרה ציבורית" בחקיקה אחרת איננה רלוונטית לענייננו שכן כל חוק וההגדרות שלו. משהוגדר הביטוי "משרה ציבורית" מפורשות בהחלטת הגמלאות שהוא הדין הרלוונטי לענייננו, אין מקום לפנות למקור חקיקתי אחר לפרשנות הביטוי.

פסק הדין בעניין יוסי לוי אליו מפנה התובע אינו מסייע לו בהוכחת התביעה. אמירה בפסק הדין לפיה שכרו של ראש המועצה הדתית משולם מהקופה הציבורית ולפיכך הינו מי שמשרת "במשרה ציבורית" אין בה כדי לסייע בפרשנות ביטוי מהוראה נורמטיבית אחרת, שלא נדונה כלל בפסק הדין. באותו אופן פסקי הדין אברג'יל ואביב , שניתנו בבית משפט מחוזי על יסוד מערכת נורמטיבית שונה, אינם רלוונטיים לענייננו.

גם הצעתו של התובע להרחיב את מעגל הזכאים בשים לב כי בחקיקה סוציאלית עסקינן, על יסוד פסק הדין בעניין אליזרע ופסקי דין אחרים שניתנו בבית המשפט המחוזי, איננה מקובלת על בית הדין. הסעיף מושא התובענה דנן מתוך החלטת הגמלאות בא להעניק לקבוצה קטנה ומוגדרת של נושאי משרה שיפוטית הזכאים לפנסיה תקציבית מלאה, הטבה נוספת מעבר לגמלה המלאה המוענקת להם, ועלינו לפרשה על פי לשונה ותכליתה כפי שתואר לעיל. פרשנות מרחיבה כפי שמוצעת על ידי התובע, שאיננה עולה מלשונה של ההוראה הנורמטיבית ומתכליתה יוציא אותה מהקשרה.

ללא ספק יש להצר על מחדליה של המדינה בעניין זה, במיוחד בשים לב כי על אף שהאחריות לתשלום המענק הועברה למנהלת הגמלאות המשיכה המדינה ביישום שגוי של ההחלטה, והלכה למעשה ביישום לא אחיד של ההחלטה. ברי כי יישום ההחלטה בצורה אחת על שופטים ובצורה אחרת על דיינים, כאשר מקור הזכות הוא אחד, אינה מתקבלת על הדעת ויש לאכוף מדיניות שווה, העולה מההוראה הנורמטיבית כפי שפורשה על ידינו לעיל.

עם זאת, לא ניתן להיעתר לדרישתו של התובע, המבקש הלכה למעשה, להכשיר בדיעבד מדיניות בלתי אחידה, הסוטה מלשון החלטת הגמלאות ותכליתה, הגם שבפועל במשך תקופה ממושכת יישמה המדינה את ההחלטה באופן שגוי. על אף מחדליה של המדינה על משרדיה השונים, אין לתובע זכות לחייב את המדינה להנציח את הטעות. הלכה זו הודגשה חוזר ונשנה בבית הדין הארצי לעבודה ואף בבית המשפט העליון, כדלקמן:

"רשות ציבורית המגלה כי פעלה מחוץ לגדרי הדין חייבת לתקן את נוהלי פעולתה, וליישר קו עם הוראות הדין המחייבות, המגדירות את מרחב כוחה וסמכותה. אך ברור הוא, כי בנסיבות כאלה אדם אינו רוכש זכות מוקנית לקבלת תנאים מיטיבים שמקורם בפרקטיקה מוטעית, ולא עומדת לו זכות לחייב את הרשות להנציח גם להבא את טעותה. כך בהיבט דיני העבודה, וכך על-פי עקרונות המשפט המינהלי (בג"צ 6522/06 כוכבי נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 22.4.09), פסקאות 17-18 (להלן: ענין כוכבי); בג"צ 265/77 ועד מקומי סביון נ' שר הפנים, פד"י לב(1) 566, 570 (1978); בג"צ 298/70 ה' ג' פולק בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פד"י כה(2) 3, 8 (1971); ע"ע 39/99 אסרף נ' מדינת ישראל, תק-אר 2001(3) 1471 (להלן: עניין אסרף)."

בפסק הדין בעניין אסרף שהוזכר בפסק דין בעניין ארצי נקבע, בפי כב' השופטת רונית רוזנפלד, כי לא קמה לעובד כל זכות משפטית להנצחת טעות שטעתה המדינה בכך ששילמה לו תשלומי יתר בשכרו. כך, בין שתיבחן השאלה לפי דיני החוזים ובין לפי כללי המשפט המנהלי. עוד קבעה כב' השופטת רוזנפלד, כדלקמן:

ספק אם בכלל הפך התשלום ששולם למערער בטעות, לפי דרגת סגן ניצב, לתנאי מכללא בחוזה האישי שלו, שהרי נעדר מן התשלום יסוד הכוונה, באשר הוא שולם, ואפילו במשך תקופה ארוכה, בהיסח הדעת, ומתוך טעות. ואפילו היינו אומרים כי אמנם הפך התשלום, ולו מכוח התקופה הארוכה בה שולם, לתנאי מכללא בחוזהו של המערער, כי אז בנסיבות כאלה, ובבחינת על אחת כמה וכמה, לעומת מקרה בו שולם התשלום מדעת ותוך חריגה מסמכות, דינו של תנאי כזה להתבטל מכאן ואילך (ראה עוד לעניין סמכות הרשות המינהלית לבטל החלטה שניתנה בטעות אצל י' זמיר, הסמכות המינהלית, (כרך ב) [5], בעמ' 1007-1005).
בעניין ארצי הנ"ל נקבע עוד כי משנתגלה פגם ביישום המדיניות והנהלים, מחובת הרשות לתקנו באופן מידי, כדלהלן:

מחובתה של הרשות הציבורית לפעול במסגרת סמכותה על פי דין בביצוע תשלומים מקופת המדינה נגזרת החובה לתקן סטייה שחלה בנוהל התשלומים בהפעילה, שיש בה כדי חריגה מגדר הסמכות כאמור. מותר לרשות, ואף שומא עליה לומר, כלשונו של השופט ברנזון, "עד כאן ולא יותר. מלאה הסאה ואין להוסיף עליה" (בג"צ 301/69 שמילוביץ נ' עיריית תל-אביב, פד"י כד (1) 302, 305 (1970)(להלן: פרשת שמילוביץ). ברי עוד, כי ביטול הפרקטיקה המוטעית, אין בכוחה להעניק לפלוני זכות שהדין אינו מכיר בה..."

מכאן, אף שהמדינה יישמה באופן שגוי את החלטת הגמלאות במשך שנים, משהתגלתה הטעות מחובתה לתקנה באופן מידי באופן שלא תוענק לתובע זכות שלא מגיעה לו על פי החלטת הגמלאות אף שזו שולמה לעמיתיו (בשגגה).

אמנם, היישום הבלתי אחיד של החלטת הגמלאות יכול לבסס עילת אפליה כפי שטוען התובע בסיכומיו, אולם עם גילוי השגגה החלה המדינה ביישום נכון של החלטת הגמלאות. מתן הסעד הנתבע כעת, יביא להפליית התובע לעומת נושאי המשרה שיפוטית אחרים.

ממלא יוטעם כי הטענה להפליה לא תוכל לסייע בידי התובע באכיפת ההתחייבות שכן נפסק כי: "שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעיקרון של אי אפליה".

גם מתן הסעד שנתבע במסגרת "פיצויי הסתמכות" אינה אפשרית בנסיבות העניין שכן הלכה היא כי תיקון פגם בהתנהלות הרשות, אינו מצמיח טענת הסתמכות לגיטימית של הפרט.

העובדה כי המדינה לא גבתה את התשלומים ששולמו על ידה ביתר מנושאי משרה שיפוטית שהמענק שולם להם בטעות, אינה מצמיחה לתובע זכות כלשהי. על שאלת ההשבה חלות הוראות דין שונות, ויתכן אפוא שהשבה כזו לא תתאפשר בנסיבות מסוימות. כך למשל, על פי ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 המאפשר לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, כאשר אין ההשבה צודקת בנסיבותיו של העניין. על כן, אין לזקוף את אי ההשבה לחובתה של המדינה.

נוכח האמור, ומששוכנענו כי בכהונתו של התובע כרב שכונה הוא לא שירת "במשרה ציבורית" כהגדרתה בהחלטת הגמלאות, הוא אינו זכאי למענק שנים עודפות מעבר למה ששולם לו.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה נדחית.

בנסיבותיה המיוחדות של התובענה, אשר נולדה עקב התנהלות בלתי אחידה של המדינה, על משרדיה השונים, אין צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.
 
המזכירות תמציא את פסק הדין בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, י"ט ניסן תש"פ, (13 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יוסף חיים דרדיגר
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
סגן נשיא

גב', אורית היימן שפירא
נציגת ציבור (מעסיקים)