הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 64618-07-17

11 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופטת יפה שטיין
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסי פריד

התובע
סולטאן שוויקי

ע"י ב"כ: עו"ד יובל אור
-
הנתבעת
טי. אנד. אם סער בטחון בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד נעמי בן אברהם

פסק דין

זהו פס"ד בתביעת התובע לתשלום הפרשי פיצויי פיטורין, שעות נוספות ועבודה בימי שבת וחג ועוד.
להלן העובדות הרלבנטיות בתיק:
א. התובע הינו בן העדה המוסלמית, מתגורר בשכונת קטמון בירושלים.
ב. התובע עבד ככתבן של שבת בנתבעת בימי ששי ושבת.
ג. תקופת העבודה: 1/2/14 עד אפריל 2017
ד. הסכומים שרשומים בתלושי השכר משקפים את מה שקיבל התובע בפועל. כמו כן
התובע חתם על הסכם העבודה שצורף לכתב התביעה.
ה. התובע התפטר.
ו. במועד ההוכחות לא הגיעה נציג ת ציבור נוספת, ולפיכך, על מנת למנוע עינוי דין
ובזבוז זמנם של הצדדים ושל בית הדין, קויים הדיון בלעדיה.
3 . המחלוקות בתיק:
המחלוקות בתיק מתייחסות לחלות צו ההרחבה בענף השמירה ; לזכאותו של התובע לקבל
שכר של 150% על עבודתו בששי - שבת, וכן לקבלת גמול השעות הנוספות וכיצד יש לחשבן (כולל דמי חגים לימים בהם נפל החג ביום ששי).
עוד חלוקים הצדדים לעניין זכאות התובע לדמי הבראה וחופשה, וכן להחזר הוצאות נסיעה: האם היו הסעות כטענת הנתבעת או שהתובע הגיע ושילם באופן עצמאי, וככל שזכאי – לאיזה סכום. כמו כן – האם זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש ולהלנת פיצויי פיטורין .
שאלה נוספת שעלתה בכתב התביעה (וככל הנראה התובע זנח אותה) הינה האם נכונה טענת התובע כי מעולם לא קיבל את המפרעות הרשומות בתלושי השכר וכי זכאי לקבלם לידיו כחלק משכרו . מנגד – טענת הנתבעת לקיזוז מכל סכום שייפסק לטובתו, ככל שייפסק, בגין אי מתן הודעה מוקדמת במלואה.
דיון והכרעה:
חלות צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה:
א. אין חולק כי תפקידו של התובע היה כתבן של שבת ("גוי של שבת"), וגם אם מדי פעם עשה – כפי שטען – גם דברים נוספים – זה היה עיקר תפקידו בחברה ולשם כך נשכר.
לכן , לכאורה, לא אמור לחול עליו צו ההרחבה בענף השמירה. אלא – כפי שיובא בהמשך – עיקר עיסוקה של הנתבע ת הינו בשמירה, וכך גם עולה מההודעה לעובד ומהנספח להסכם עליו הוחתם התובע.
בהודעה לעובד על תנאי עבודה, ככתבן של שבת נרשם כי:
"יום העבודה ושבוע עבודה:
יום העבודה ושבוע העבודה מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה ו/או ע"פ האמור בצו ההרחבה ".(ההדגשה לא במקור – י.ש).
משמעות הדבר כי הנתבעת מסכימה כי יחול עליו צו ההרחבה.
אך בכך לא די. עם כניסתו לתפקיד נדרש התובע לחתום גם על "אישור בדבר הסדר על תוספת כוללת בעד עבודה בשעות נוספות בימי חול".
וכך נרשם ברישא של האישור (צורף כנספח לכתב התביעה):
"הריני נותן את הסכמתי לקבלת תוספת כולל בסך של 9% במקום גמול עבודה בשעות נוספות בימי חול וזאת בהתאם לאמור בסעיף... להסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף השמירה שנחתם בין הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל לבין הסתדרות העובדים..." (ההדגשה לא במקור – י.ש).
כאמור, התובע הועסק ככתבן שבת , ולא בשמירה, אלא שע"פ ה מסמך עליו התבקש לחתום, ושהנתבעת אף פעלה על פיו בעניין השעות הנוספות (ואף טוענת, בין היתר כי לאור מסמך זה קיבל את השעות הנוספות המגיעות לו ) - הכלילה הנתבעת את הסכם 9% על התובע בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה.
לפיכך , בהחתמה על מסמכים אלו, הביעה הנתבעת את כוונתה להחיל על התובע את צו ההרחבה, וככל שטוענת אחרת – עליה הנטל לשכנע שאין הדבר כן.
ב. בעניין חלות צו ההרחבה בתחום מסויים התייחס בית הדין הארצי בעניין פאינה פוליבצב – אברהם יצחק יעקב שירותים בע"מ (עע- ארצי – 28209-0814) מיום 28/8/18. וכך נאמר בפס"ד זה:
"שאלת תחולתו של צו הרחבה, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ( דב"ע נג/125-3 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, (פורסם בנבו] פד"ע כז 158, 160 מול האות ג'), ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ( ר' דב"ע לו/5-6 הנ"ל; דב"ע נו/272-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - מואסי מוחמד עבד אלעזיז ( לא פורסם. כמו כן, כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד (ר' ' דב"ע נב/4-6 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות - חברת תריסי חן בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כה 137, 141 מול האות ז'; דב"ע נג/125-3 הנ"ל, בע"מ 161 מול האות ה . ע"ע ארצי) 18/99 יפה אפרימי – ליליה עבד לעיל פורסם בנבו (9.7.2000). וראו גם: ע"ע ( ארצי ) 22305-02-15 טל חזון - קיבוץ נען [ פורסם בנבו (08.06.2017) . מכאן, שהשאלה העיקרית אותה יש לבחון היא סיווג עסוקה של החברה (ההדגשות לא במקור – י.ש)
ג. בענייננו, אין חולק כי עיסוקה העיקרי של הנתבע הינו בתחום השמירה והאבטחה. לכן, ואף שהתובע לא עבר קורס אבטחה ולא נשא נשק, כאשר נרשם בהודעה לעובד כי יחול צו ההרחבה, הכוונה הינה לצו ההרחבה בענף השמירה, שזהו עסוקה העיקרי של הנתבעת.
מכל האמור לעיל - יש לראות בתובע כמי שזכאי לזכויות סוציאליות בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה, ובהתאם לכך נבדוק את זכויותיו.
הפרשי פיצויי פיטורין, קרן השתלמות והפרשי פנסיה:
ד. לאור חלות צו ההרחבה בענף השמירה זכאי היה התובע להפרשות לפיצויי פיטורין לפי 8.3% לכן גם אם התפטר זכאי להשלמת פיצויי פיטורין .
בעניין זה טוענת הנתבעת כי בכל מקרה חישובי התובע מופרזים ואינם נכונים. אלא שהנתבעת לא הביאה חישובים מטעמה, למידה ובית הדין יקבע כי צו ההרחבה חל, והסתפקה בטענות כלליות. לאור זאת, יקבל בית הדין את חישובי התובע לעניין הפרשי פיצויי פיטורין, פנסיה וקרן השתלמות.
לפיכך התובע יהיה זכאי לסכום של 2,045 ₪ כהפרשי פיצויי פיטורין, 4,813 ₪, לקרן השתלמות, וסך של 1,295 כהפרשי פנסיה.
נסיעות:
ה. התובע טען כי הוא זכאי לכ-7,000 ₪ כהחזר הוצאות נסיעה. לטענת מנהל הנתבעת עמדה לרשותו הסעה מטעמה ולכן לא זכאי לתשלום בגין רכיב זה (ובוודאי שלא ע"פ חישובו).
בתצהירו של התובע הצהיר התובע (בסעיפים 71,72) כדלקמן:
"בכל תקופת העסקתי הייתי מגיע לעבודה בתחבורה ציבורית וח וזר מהעבודה באמצעות טרמפים או בתחבורה ציבורית... מפעם לפעם העמידה (הנתבעת) לרשות העובדים מונית שירות על חשבונם" (ההדגשות לא במקור – י.ש).
אלא שבעדותו בבית הדין שינה התובע את גרסתו בעניין זה כאשר העיד כי:
"בתחילת העבודה אמרו לי שיש הסעות, והתברר שאנחנו צריכים לשלם את ההסעות האלה מכספנו. היינו משלמים על ההסעות מכספנו ולא היינו מקבלים החזרים "(ההדגשות לא במקור – י.ש).
לטענת הנתבעת, העמידה לתובע הסעות על חשבונה ולכן לא זכאי לנסיעות.
כפי שעולה מהאמור לעיל -בחקירתו הנגדית שינה התובע, את גירסתו באופן מהותי: שוב לא טען כי נסע בתחבורה ציבורית, כפי שטען בתצהירו אלא טען לראשונה כי היתה הסעה אלא שהוא שילם על הנסיעות מכיסו.
גירסתו החדשה אינה יכולה להתקבל. אילו טען מלכתחילה כי תמיד הייתה הסעה ושהוא נדרש לשלם עליה – היה על הנתבעת להמציא מסמכים על כך ששילמה לנהג ההסעות. אלא שהתובע ביקש תחילה החזרי נסיעות בשל נסיעותיו בתחבורה הציבורית, ורק כשהתברר שהנתבעת שלחה לו הסעות "נזכר" לפתע כי תמיד הייתה הסעה אך הוא שילם עליה. (בהערת אגב יצויין כי כבר קרו מקרים בהם מעסיק שלח הסעה לעובד ושילם לנהג את שכרו, אך הנהג החליט על דעת עצמו לבקש תמורה גם מהעובדים. לו זה המצב – ייתכן ויוכל לשקול הגשת תביעה כנגד הנהג על כך שגבה ממנו נסיעות על אף שקיבל תמורה מהמעסיק). מכל מקום, וכאמור, ולאור שינוי גירסתו העובדתית של התובע – עדיפה עלינו גירסת הנתבעת כי אכן הועמדה לרשותו הסעה (כפי שהודה), וכי לא נדרש על ידה לשלם על ההסעה. בהערת אגב יצויין כי מעיון בתלושים ובדוחות הנוכחות, אכן עולה כי התובע ערך חישובים לא נכונים וכי גם אם היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה – אין מדובר בסכומים אותם תבע.
מכל מקום, ולאור כל האמור לעיל – התביעה לדמי נסיעות נדחית .
שעות נוספות ותשלום בגין עבודה ביום המנוחה השבועי:
ו. ראשית לעניין תוספת גמול עבודה ביום המנוחה השבועי:
בסעיף 46 הצהיר התובע כי:
"לפני תחילת עבודתי אצל הנתבעת סוכם עימי כי העבודה תהיה בשבת בלבד. עוד הובהר במפורש כי יום המנוחה השבועי הינו יום ששי".
בתצהירו התובע לא משתמש במונח "הבהרתי במפורש לאדם פלוני כי יום המנוחה השבועי שלי הוא יום ששי", אלא התובע בחר בנוסח מעורפל על פיו "הובהר במפורש כי יום המנוחה השבועי הינו יום ששי". נוסח זה מעלה תהיות, וכפי שיובא בהמשך, אינו משכנע.
בהודעה בדבר תנאי העבודה נרשם לעניין יום העבודה ושבוע העבודה כדלקמן:
"יום העבודה ושבוע העבודה מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה ו/או ע"פ האמור בצו ההרחבה.
העובד יועסק לפי שעות.
יום המנוחה השבועי: העובד מודע לכך שהתקבל לעבודתו לצורך העסקתו בימי שבת בלבד. זאת לאור העובדה כי אינו נמנה על בני הלאום היהודי והוא מצהיר שיום המנוחה השבועי שלו אינו יום שבת. יום המנוחה של העובד יהיה ביום
_______ בגין עבודתו בשבת לא יהיה זכאי העובד לגמול בגין יום העבודה ביום המנוחה השבועי " (הרובריקה של יום המנוחה השבועי של העובד נותרה פתוחה במקור).
ז. לטענת התובע, העובדה שהרובריקה לעניין יום המנוחה נשארה פתוחה – מחזקת את טענתו כי סוכם על יום ששי כיום המנוחה השבועי, ו כי בהיעדר רישום ברובריקה זו, הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי סוכם שיום המנוחה השבועי הוא יום ראשון.
כאמור, התובע טען כי הובא לעבוד בשבת, וכי "הובהר" כי יום המנוחה השבועי שלו הוא יום שישי.
אלא שבחקירתו הנגדית, נשאל (עמ' 9 שורה 10)
"ש. בסעיף 10 אתה אומר שרוב העבודה הייתה בשבת, נכון?
ת. העבודה בעיקר ביום ששי... רוב העבודה ביום ששי".
(ההדגשה לא במקור – י.ש).
הווה אומר, התובע נשכר על מנת לעבוד לא רק בשבת אלא גם ביום שישי (וע ל פי דבריו אלו – בעיקר ביום ששי).
אם כך, ואם אכן נשכר לעבוד בעיקר ביום שישי , כטענתו, כיצד ייתכן שעם קבלתו לעבודה "הובהר במפורש שיום המנוחה השבועי הוא יום שישי"? וכי מדוע על הנתבעת לקחת עובד כ"גוי של שבת" שיעבוד גם - או בעיקר - ביום שישי, אם הובהר במפורש כי זהו יום המנוחה השבועי שלו? סביר יותר שהנתבעת הייתה מעדיפה לאחר הבהרה זו (ככל שניתנה), להעסיק אדם שיום המנוחה שלו הינו יום ראשון ולא ש ישי. דבר זה יש בו כדי ללמד כי התובע בחר לנצל "פירצה" זו כאשר מתוך טעות לא נרשם יום המנוחה השבועי שלו כיום ראשון. בכל מקרה לא סביר שהיה מתקבל לעבודה בת שני ימים בשבוע – ש ישי ושבת בלבד, אם היה מודיע שהוא בוחר את יום שישי כיום המנוחה השבועי שלו! לכן ברור שאך בטעות לא צויין הדבר בהודעה לעובד, כשרובריקה זו נותרה בטעות ריקה.
ח. בעניין קיסלגוף ואח' – מעייני הישועה (עבל 396/09 מיום 9/11/10), נדון עניינם של עולים חדשים שאינם יהודיים שעבדו במעייני הישועה ושם בית הדין הארצי השתכנע כי יש לראות את התובעים כזכאים לתוספת של 50% בגין עבודה ביום המנוחה הש בועי.
וכך אמר בית הדין הארצי בעניין זה (מפי כב' השופט, כתוארו אז, אילן איטח):
"נקודת המוצא שלנו לצורך דיוננו בערעור זה היא, שהמערערים אינם יהודים. לעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי, לפיה כשם שהצהרתו של עובד על היותו יהודי מחייבת את מעסיקו לעניין החוק, כך גם הצהרתו - בין במפורש ובין במשתמע, כי אין הוא יהודי מחייבת, וזאת לאחר בדיקה סבירה של המעסיק שנעשתה בעניין זה בתום לב.
המערערים לא נשאלו על ידי בית החולים, מהו יום המנוחה השבועי שלהם כמצוות חוק הודעה לעובד ( תנאי עבודה), התשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) החל על חלק מהמערערים, והמחייב את המעביד למסור לעובד, בין השאר, מהו יום המנוחה השבועי שלו ( סעיף 2(7) לחוק הודעה לעובד). ניתן להניח, כי בית החולים יצא מנקודת מוצא, שמי שבוחר לעבוד ביום השבת מן הסתם, יום זה אינו יום המנוחה השבועי שלו.
המערערים הצהירו בדיעבד, כי יום המנוחה השבועי שלהם הוא יום השבת, הן משום שראו את עצמם כיהודים, או כחסרי דת, והן משום שיום השבת הוא יום המנוחה המקובל על רוב תושבי ישראל.
על פי חומר הראיות נראה, כי אכן רואים המערערים את עצמם, ביחס לבחירת יום מנוחתם כיום השבת, כחלק מאזרחי המדינה היהודים ללא כל זיקה לנוצרים ולמוסלמים אזרחי המדינה".
ט. בענייננו , ובניגוד לפס"ד קיסלגוף דלעיל אין חולק כי התובע הינו בן הדת המוסלמית וכי (בניגוד לבני הדת היהודית ) רשאי, ע"פ חוק שעות עבודה ומנוחה, לבחור את יום המנוחה השבועי שלו כרצונו.
נכון כי בד"כ בני הדת המוסלמית בוחרים בימי ש ישי, ובני הדת הנוצרית – בימי ראשון, אעפ"כ, הם גם יכולים לבחור אחרת, ולא מן הנמנע שלצורך קבלת עבודה בימי ששי-שבת, יעדיפו גם בני הדת המוסלמית לראות ביום ראשון את יום המנוחה השבועי שלהם, ולהיפך.
מכל מקום, מכיוון שהתובע התבקש לעבוד אך ורק בימי שישי ושבת, ולא בימים אחרים, (וזוהי מהות עבודתו), שוכנענו, בין היתר לאור תצהירו המעורפל ועדותו הבלתי משכנעת, כי אכן הודיע כי יום המנוחה השב ועי שלו הוא יום ראשון, וזו הסיבה שקיבלו אותו לעבודה.
עוד יצויין, כי בניגוד לעניין קיסלגוף דלעיל, אין מדובר בעולים חדשים הרואים עצמם כחלק מהזהות היהודית או כחסרי דת , ואשר ראו את עצמם כחלק מהעם היהודי גם לצורך יום המנוחה השבועי, אלא בעובד מוסלמי, אשר דתו ידועה, ואשר יכול היה לבחור את יום המנוחה השבועי שלו כרצונו. מכל האמור לעיל, עדיפה עלינו גירסת הנתבעת כי סוכם עם התובע כי יום המנוחה השבועי שלו יהיה יום ראשון וכי אך בטעות לא נרשם הדבר בהודעה לעובד.
י. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא כי התובע לקח בחישוב שעות העבודה ביום שישי את כל השעות משעה 14:00 עד למחרת בשעה 7:00 בבוקר, כאשר כידוע, שבת נכנסת ביום שישי בין השעות 16:00 אחה"צ לשעה 19:00 בערב (בהתאם לעונות השנה), כך שגם מסיבה זו חישוביו של התובע אינם מדוייקים בלשון המעטה. לכן אופן החישוב ל -150% לכל שעה מיום שישי בשעה 14:00 ועד למחרת בשעה 7:00 (ואף מעבר לכך), אינו יכול להתקבל, כאשר לכל הדעות – בשבת לא אמור לקבל תוספת של 150% מכוח היותה יום מנוחה שבועי שלו .
יא. למען הסר ספק יצויין כי התובע לא הוכיח עבודה רצופה של 24 שעות ויותר כפי שטען בתצהירו (כאשר לדבריו היו ימים בהם עבד ברצף מיום שישי בשעה 14:00 ועד מוצ"ש בשעה 23:00). בחקירתו הנגדית לא ידע להסביר את החישובים ועל בסיס מה טוען לשעות אלו.
וכך נשאל והשיב (מעמ' 9 שורה 1):
"ש. 5/14, תוכל לתת לי תאריכים מדוייקים שבהם עבדת 17 שעות, 24 שעות כמו שאתה טוען?
ת. כרגע אני לא זוכר בעל פה, אבל אם אפשר להסתכל על ההודעות שהיו ביני לבין האחראי אפשר לראות.
ש. אני מפנה לתלוש 4/14, יש לך 3 ימי עבודה ו 37.5 שעות נכון?
ת. כן.
ש. אם נלך לפי החישוב שלך 17 שעות בכל משמרת היה אמור להיות לך 51 שעות עבודה. אתה לא תובע שעות שלא שולמו לך עבור כל החודש?
ת. לא הבנתי את השאלה.
ש.ת. רוב המשמרות שלי שנה וחצי כמעט היו של 17 שעות.
ש. אבל בחודש 4/14 שהצגתי לך עבדת רק 3 ימים וכמות השעות היא לא 17. תבעת הפרש?
ת. אני זוכר שהיה לי חוסר שעות עבודה, ונמסר לי מיוני שהוא יבדוק לי לגבי השלמת השעות ויכניס לי למשכורת הבאה" (ההדגשות לא במקור – י.ש).
כך גם לא ידע לתת ולו גם הסבר מינימאלי כיצד ועל איזה בסיס תבע את הסכומים של 38,562 ₪ בגין שעות נוספות (עמ' 9 משורה 25) , ומכל מקום, לו הייתה נכונה טענתו – החדשה – כי אכן היו גם חוסרים בשכרו (בגין השעות הרגילות), מן הסתם היה תובע זאת.
יצויין עוד כי למרות הנטען בסיכומי התובע כי התובע מסתמך על "שלל עדויות" התומכות בגירסתו (סעיף 7 לסיכומים) – התובע לא הביא עדים, ולא התבסס על רישומים שערך אלא על אומדנים (שלא הוכחו ושלא ידע להסביר). מנגד – הציגה הנתבעת דוחות נוכחות שלא נסתרו. ההסתמכות על גזרי עיתון או כתבות עיתונאיות לעניין תנאי העבודה של כתבני שבת מוסלמים, אין בה ם כשלעצמ ם כדי להוות ראייה, כל עוד לא הביאו את העדים הרלבנטיים היכולים להעיד על כך מידע אישי.
יב. ונקודה נוספת לעניין חישוב השעות הנוספות:
כפי שנאמר לעיל, התובע חתם על אישור בדבר הסדר על תוספת כוללת בעד עבודה בשעות נוספות בימי חול, כך שיקבל תוספת של 9% עבור שעות נוספות חלף שעות נוספות בימי חול. אין חולק כי התובע אכן קיבל את הכספים המגיעים לו בהתאם להסכם זה .
לטענת בא כוחו, היה חוסר תום לב מצד הנתבעת כאשר החתימה אותו על מסמך זה, דבר שביטל לכאורה את זכותו לתוספת של 50% לכל שעת עבודה נוספת ,
איננו יכולים לקבל טענה זו. חזקה על התובע (ששולט היטב בשפה העברית), שידע על מה חתם, ומשקיבל בפועל את התוספת של 9% ולא מחה מיד על כך, משמעות הדבר שהסכים להסדר זה (גם אם היום הוא סבור שעדיף היה לו שלא להסכים להסדר 9%).
מכל מקום שוכנענו, כטענת הנתבעת, כי התובע הועסק מכניסת השבת ועד צאתה במשמרות משתנות בנות 12 שעות, וכפי שעולה מתלושי השכר ומדוחות הנוכחות של הנתבעת; כי התובע קיבל שכר שעתי של 26.88 ₪ וקיבל תוספת שעות נוספות ע"פ חוק אשר שולמו לו בגין כל שעות עבודתו.
מכל האמור לעיל רכיבי התביעה לתוספת שעות נוספות ו/או תוספת בגין עבודה ביום המנוחה השבועי, נדחים כולם.
יג. הבראה , חופשה, ודמי חגים :
אמנם בכתב התביעה טען התובע כי זכאי לדמי הבראה בשיעור של 1,972 ₪. יחד עם זאת, בסיכומיו צמצם סכום זה לסך 388.88 ₪ שלדברי בא כוחו לא קיבל כדמי הבראה. החישוב נעשה לדבריו, ל-3 השנים האחרונות ,וזאת לאור צו ההרחבה 8.1.17 ה קובע כי ניתן לתבוע 7 שנים אחורנית. בנקודה זו קיימת שאלה האם ע"פ הצו משנת 2017 ניתן לתבוע 7 שנים אחרונות (דהיינו – כבר משנת 2017 ניתן לתבוע לא רק על שנתיים אחורנית אלא על 7 שנים), או שמא הצו מדבר מכאן ואילך, ומשמעות הדבר כי רק בשנת 2022 ניתן יהיה לתבוע על 7 שנים אחרונות (כשבכל מקרה על שנתיים אחרונות אין חולק שניתן ל תבוע כבר עתה). לטענת ב"כ התובע, צו זה ביטל את הצו הקודם משנת 1998 ולפיכך ניתן לתבוע על הבראה 7 שנים, בעוד שלטענת ב"כ הנתבעת – בשנת 2017 ניתן היה לתבוע רק על שנתיים, ואין הצו חל רטרואקטיבית אלא מכאן ואילך.
בעניין זה אין הכרעה של בית הדין הארצי, ופסיקות שונות מתייחסות לעניין זה באופן שונה. יחד עם זאת, ואף שנטיית הח"מ לראות בצו מיום 8.1.17 ככזה שחל רק מכאן ואילך ולא רטרואקטיבית, מכיוון שמדובר בסכום זניח, ולאור העובדה שניתן לפרש זאת בשני האופנים – יפעל הספק לטובת התובע, ולפיכך יהיה זכאי לסכום של 388.88 ש"ח הפרשי הבראה.
גם בעניין חופשה, ומשהנטל הינו על הנתבע - קיבלנו את חישובו של התובע כך ש זכאי לסך של 1,334 ₪.
לעניין דמי חגים – לא מצאנו ממש בתביעה זו, מה גם שהתובע לא ידע להסביר לא בתצהירו ולא בחקירה שכנגד באילו ימי חג מדובר (שלא נפלו על שבתות) ועניין זה נטען בעלמא.
לפיכך , התובע לא זכאי לדמי חגים.
יד. החזר ניכויים:
בעניין זה לא הוכיח התובע את תביעתו להחזר ניכויים. לדברי מנהל הנתבעת המקובלים עלינו ושלא נסתרו, מדובר במפרעה , וכי לא נעשה כל ניכוי בשכרו, ועל כן אינו זכאי לרכיב זה. מכיוון שאין חולק כי התובע קיבל את הכספים המפורטים בתלושי השכר, מקובל עלינו כי אכן קיבל מפרעות, ולא מצאנו ניכויים שניכו משכרו.
היות וכך גם רכיב זה דינו להידחות.
טו. עוגמת נפש:
התובע טוען לעבודה נצלנית וללא זכויות. אמנם מצאנו כי מבחינה משפטית זכאי לתשלומים בגין חלות צו ההרחבה בענף השמירה, אולם עצם קביעה זו לא הופכת את הנתבעת לנצלנית, גם אם סברה שהצו לא חל עליו לאור אופי עבודתו. גם הטענה כי נפגע בשנת 2015 כתוצאה מעומס עבודה ומאופי העובדה שנדרש לבצע – לא הוכחה ולו ל כאורה. התובע אף לא טרח להביא כל עד מטעמו לעניין העבודות הנוספות שנדרש לטענתו לבצע מעבר לתפקידו , כולל לא בעניין בדיקת ה-א.ק.ג. שלדבריו בי צע לחולה שנפטר, ולא הוכח שעשה פעולות אלה – ככל שביצע אותם – ע"פ דרישת הנתבעת . לפיכך גם בעניין רכיב זה אין מקום לפסוק כל סכום בגין עוגמת נפש.
טז. הלנת פיצויי פיטורין:
אמנם סברנו כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף כהפרש פיצויי פיטורין (למרות התפטרות התובע), יחד עם זאת, ברור כי שאלת הזכאות להפרשים אלו הייתה במחלוקת משפטית, ובמיוחד לאור העובדה שהתובע אכן התפטר, וכי לולא חלות הצו – לא היה זכאי להפרשים אלו. לכן אין מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורין.
יז. טענת קיזוז של הנתבעת:
לטענת הנתבעת שלא נסתרה, התובע התפטר מבלי לתת לנתבעת הזדמנות לתקן את המעוות , אלא הודיע כי הוא מתפטר בשל הרעת התנאים. בנסיבות אלו מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע לא נתן את מלוא ימי ההודעה המוקדמת שהיה חייב, ולכן נותר חייב לנתבעת הודעה מוקדמת בת 4 ימים ובסה"כ (ע"פ חישוב של 4 ימים X 26.88 X 32% משרה - זכאית הנתבעת לקזז מהסכומים שנפסקו סך של 309 ₪.

סוף דבר:
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
קרן השתלמות בסך של 4,813 ₪,
דמי הבראה 388.88 ₪,
חופשה 1,334 ₪
השלמת פיצויי פיטורין – 2 ,045
הפרשי פנסיה בסך 1,295 ₪.
מתוך סכום זה יש לקזז סך של 309 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת במלואה.
סכומים אלו יצברו ריבית והצמדה מיום 1.5.17 ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות חלקיות של התובע ועל כן יקבל בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד סך נוסף של 2,500 ₪ אשר ישולמו ישירות לבא כוחו.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.
ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"א, (11 באוקטובר 2020 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור
מעסיקים

יפה שטיין, שופטת בכירה
אב"ד