הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 63163-11-18

26 יולי 2020

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר רמי אלקנה
נציג ציבור (מעסיקים) מר נמרוד משאלי
התובעת/נתבעת שכנגד
דורית ברסאנו

-
הנתבעת/תובעת שכנגד
אפרת איי.אם בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד אליהו שרשבסקי

פסק דין

התובעת והנתבעת שכנגד, גב' דורית ברסאנו (להלן: "העובדת"), הועסקה על ידי הנתבעת/התובעת שכנגד, חברת אפרת איי. אם בע"מ (להלן: "המעסיקה"), כמנהלת מרפאת שיניים, מיום 14.3.17 עד לפיטוריה ביום 7.6.18.
לאחר פיטוריה הגישה העובדת את התביעה בהליך זה, בה היא עותרת לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר, פיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה, פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 בשל איחור במסירת תלושי שכר ופגמים בתלושים וגמול עבודה בשעות נוספות.
המעסיקה הגישה כתב הגנה בו הכחישה את זכאותה של העובדת לכל הסעדים שנתבעו בכתב התביעה. המעסיקה טענה כי שילמה לעובדת את מלוא זכויותיה, לרבות פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, אשר אף שולמו ביתר. המעסיקה הכחישה את טענת העובדת כי פוטרה ללא שימוע, ונטען כי נמסרה לעובדת הודעה בכתב על תנאי עבודתה, וכן נמ סרו לה באופן שוטף תלושי שכר תקינים כדין.
בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המעסיקה תביעה שכנגד בו עתרה לחייב את העובדת להשיב למעסיקה סך כולל של 7,800 ₪, שלטענת המעסיקה העובדת גנבה מהמעסיקה בשתי הזדמנויות , וכן סך 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש. כן עתרה המעסיקה לקבוע כי היא זכאית לשלול מהעובדת פיצויי פיטורים לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 וכן לשלול הודעה מוקדמת לפי סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001.
במהלך דיון ההוכחות, הודתה העובדת כי שולמה לה תמורת הודעה מוקדמת בסך 12,000 ₪ (ויצוין כי סכום דמי ההודעה המוקדמת שהעובדת תבעה היה 7,145 ₪), והודיעה ששוב אין היא עומדת על רכיב תביעה זה, ובהתאם לכך תביעה זו נדחית.

רקע עובדתי
המעסיקה מנהלת מרפאות שיניים, ביניהן מרפאה בשכונת תלפיות בירושלים (להלן: "המרפאה"). מנכ"ל המעסיקה הינו מר דוד בירנבוים (להלן: "מר בירנבוים").
העובדת הועסקה כמנהלת המרפאה בין 14.3.17 עד ליום 7.6.18. תנאי עבודתה של העובדת סוכמו בפגישה בבית קפה שהתקיימה בין העובדת לבין מר בירנבוים. הוסכם בין הצדדים כי שכרה הח ודשי של העובדת יעמוד על 10,000 ₪, וכי מעבר לכך ישולם לעובדת בונוס שייגזר מהיקף מחזור המרפאה ש מעל סכום מסוים (להלן: "הבונוס"). אין חולק על כך שזמן קצר לאחר הסיכום, הצדדים הסכימו, לפי דרישת העובדת, על שינוי הסיכום, באופן שישולם לעובדת סך 2,000 ₪ לחודש בנוסף לשכר בשיעור 10,000 ₪. אין חולק על כך שבתלושי השכר של העובדת לאורך כל תקופת עבודתה, תלושי השכר כללו שורה של "שכר יסוד" בסך 10,000 ₪ ו"בונוס" בסך 2,000 ₪.
אין חולק על כך שהפרשות לפנסיה בוצעו עבור התובעת משכר היסוד בלבד.
העובדת פוטרה לפי מכתב פיטורים מיום 7.6.18. במכתב צוין כי עבודת העובדת מסתיימת לאלתר, כי תשולם לה תמורת הודעה מוקדמת וייערך לה גמר חשבון. כאמור לעיל, אין חולק על כך ששולמה לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך 12,000 ₪.
אין חולק על כך שלאחר פיטוריה, המשיכה העובדת להגיע למרפאה שלא בהסכמת המעסיקה, והמשיכה לשלוח הודעות ווצאפ למר בירנבוים.
ביום 11.6.18 הגישה המעסיקה נגד העובדת תלונה למשטרה על הסגת גבול המרפאה החל מיום 7.6.18.
ביום 12.6.18 הגישה המעסיקה לבית דין זה בקשה לצו מניעה שיאסור על העובדת להיכנס למרפאה וכן יאסור עליה להמשיך לשלוח מסרונים לנציגי המעסיקה או ליצור עמה קשר שלא באמצעות ב"כ המעסיקה. כן התבקש בית הדין לאסור על העובדת לעשות שימוש כלשהו במידע של המעסיקה וליצור קשר עם עובדיה (להלן: "ההליך הקודם"). בדיון בבית הדין שהתקיים ביום 14.6.18, התחייבה העובדת שלא להתייצב במרפאה, לא לשלוח יותר הודעות ווצאפ ולהחזיר מחשב שהיה בחזקתה ששייך למרפאה. העובדת הצהירה ש "את המפתחות של הכספת ואת המפתחות של הדלת אני מחזירה כעת. אני מצהירה שאין אצלי שום דבר שקשור למרפאה חוץ מהמחשב שיחזור היום. דוד סמוך ובטוח שאין אצלי כלום". ההליך הסתיים ביום 14.6.18 בהסכמה שניתנה לה תוקף של החלטה, לפיה העובדת תחדל מלהתייצב במרפאה, תחדל מקיום תקשורת עם מר בירנבוים ותתקשר עם המעסיקה באמצעות ב"כ בלבד. נקבע כי העובדת תחזיר את המחשב ותחדל מפניה לעובדי המעסיקה. עוד הוסכם כי המעסיקה תמציא לעובדת טופס 161 ומכתבי שחרור וכן את שכר חודש 6/18 ותמורת הודעה מוקדמת, וכי ככל שיה יה צורך בהשלמת פיצויי הפיטורים על אלה שהופרשו לקרן הפנסיה, תפעל המעסיקה כחוק, וכי "הדברים יפים לגמר חשבון ככל הנדרש".
ביום 20.7.18 הגיש מר בירנבוים נגד העובדת תלונה על פריצה למרפאה וגניבה. אין חולק על כך שבאחד הלילות שלפני מועד זה, העובדת נכנסה בשעת לילה למרפאה באמצעות מפתח שהיה בידה. כעבור מספר ימים, הגישה המעסיקה תלונה נוספת על גניבת מכשיר מיקרו מוטור מהמרפאה. אין חולק על כך שבמסגרת פעולות חקירה שבוצעו על ידי המשטרה עקב תלונת המעסיקה הגיעו שוטרים לבית העובדת והיא מסרה להם מכשיר מיקרו מוטור. המכשיר נמסר למר בירנבוים על ידי נציג המשטרה במהלך דיון שהתקיים בבית משפט השלום.

התביעה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה
הצדדים נחלקו בשאלה אם נמסרה לעובדת הודעה בכתב על תנאי עבודתה. מר בירנבוים העיד שבפגישה שקיים עם העובדת בבית קפה בה סוכמו תנאי העסקתה, הוא מסר לה את תנאי עבודתה בכתב. העובדת מכחישה טענה זו. המעסיקה אינה טוענת שבידה העתק של ההודעה שמסרה לעובדת והיא לא הגישה מסמך כזה לבית הדין.
המעסיקה מוסיפה וטוענת שמהתכתבות הווצאפ שהעובדת צירפה, עולה כי הצדדים החליפו הודעות רבות בכתב בנוגע לתנאי העסקתה של העובדת, ויש לראות בהודעות של מר בירנבוים כממלאות אחר דרישות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי קבלה ומיון לעבודה), התשס"ב-2000.
במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם המעסיקה מסרה לתובעת הודעה בכתב על תנאי עבודה, בית הדין סבור שהמעסיקה לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה. יש קושי לקבל כמסתברת טענה שנמסרה הודעה בכתב על תנאי עבודה שהמעסיק לא שמר העתק שלה, ובית הדין לא מצא בהתכתבויות הווצאפ מחודש 3/17 שהוגשו לתיק, מסרונים של המעסיקה שמתייחסים לתנאי עבודתה של העובדת.
התובעת ביקשה שנפסוק לה פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודתה.
כפי שנפסק, תכלית ההודעה לעובד היא מתן מידע לעובד באשר לתנאי העסקתו, על מנת לסייע לו לעמוד על זכויותיו, ולצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק. אין המדובר בעניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ואין להסתפק במסירת הודעה בעל-פה, ובנסיבות של אי מתן הודעה בכתב, זכאי העובד לפיצוי [ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11) (להלן: עניין שניידר) וכן ר' בר"ע (ארצי) 31443-03-16 א.מ.י. אוזן בניה בע"מ נגד אורן אברהם [פורסם בנבו] (4.4.16)].
כן נפסק כי "חוק הודעה לעובד, בהיותו שייך לאותם הסדרים נורמטיביים המטילים על המעסיק חובות רישומיות, שם דגש מיוחד על כמה מהתכליות העומדות מאחורי הסדרים אלה שעניינן - אכיפה יעילה ושוויונית של זכויות מהותיות; ביסוס יחסים של שקיפות ואמון בין העובד למעסיק; מניעת התדיינויות משפטיות מיותרות, שהינן פועל יוצא של מחלוקות בנוגע לתנאי העבודה המוסכמים וכן, סיוע לעובדים למצות את זכויותיהם באופן יעיל, במקרה של מחלוקת המתעוררת בהליך משפטי באשר לתוכנו של הסכם העבודה" (ע"פ (ארצי) 29785-07-13 א. דינמיקה שרותים 1990 בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו],( 09.05.17) ).
סעיף 5 (א) (1) לחוק הודעה לעובד מסמיך את בית הדין לעבודה, במקרה בו הופרה החובה האמורה, בין היתר, "לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין", ובמקרה של הפרה "ביודעין" של החובה האמורה אף מוסמך בית הדין, מכוח הוראת סעיף 5 (ב) לחוק, לפסוק "פיצויים לדוגמא" שאינם תלויים בנזק בסכום שלא יעלה על 15,000 (בר"ע 31443-03-16 לעיל).
בתי הדין פירשו את היסוד מעשה "ביודעין" שבסעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד , בדומה לפרשנות שניתנה לסעיף 26 לחוק הגנת השכר [סע"ש (ת"א) 35778-10-16 אלעד סטפנסקי – יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ ,[פורסם בנבו] 16.1.19; ס"ע (ת"א) 31309-10-11 יובל דה פז - טיולי הדקל בע"מ (23.11.15); סע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון- משה טביב [פורסם בנבו] (5.7.1 5). התובעת לא טענה כי אי מסירת ההודעה על תנאי עבודתה נעשתה ב"יודעין", דהיינו בכוונה ליצירת אי וודאות בעניין גובה שכרה וזכויותיה.
בנסיבות עניינה של התובעת, הפרת החובה הרישומית על ידי הנתבעת, גרמה לתובעת לנזק ראייתי והובילה לניהול התדיינות משפטית מיותרת בין הצדדים בכל הנוגע להוכחת גובה שכרה הקובע לחישוב זכויותיה (10,000 ₪ או 12,000 ₪). בנסיבות אלה, בשים לב לכך שפסקנו לתובעת את הסכומים שתבעה (אשר נובעים מהמחלוקת בדבר שכרה הקובע לחישוב זכויותיה כפי שיפורט בהמשך), ובהתחשב בתקופת עבודת התובעת, אנו סבורים כי הפיצוי הראוי שיש לפסוק לתובעת ב גין רכיב זה הוא סך של 4,000 ₪.

התביעה לפיצויי פיטורים
התובעת שוב אינה טוענת, כפי שטענה בתביעתה, כי לא שולמו לה כספים בגין פיצויי פיטורים, אלא לשיטתה לא שולמו לה מלוא פיצויי הפיטורים.
בהתאם להסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של החלטה בהליך הקודם, מסרה המעסיקה לעובדת טופס 161 בו צוין סך 12,000 ₪ כ"שכר עבודה לעניין תקנות פיצויי פיטורים". צוין בטופס שסך 12,316 ₪ נצבר לעובדת בכלל חברה לביטוח וכי המעסיקה תשלם השלמת פיצויי בסך 2,380 ₪. סכום זה אכן הועבר על ידי המעסיקה בהעברה בנקאית לחשבונה של העובדת ביום 26.6.18.
התובעת אישרה קבלת סכומים אלה, בסך כולל של 14,696 ₪, אם כי טענה כי את הכספים שנצברו בחברת כלל קיבלה רק בחודש 9/18. לבית הדין לא הוצג אישור המעסיקה לכלל לשחרור הכספים, אך העובדת אינה חולקת על כך שקיבלה מסמך זה ופנתה בעזרתו לחברת כלל, אלא שלטענתה "חזרו שיקים" של המעסיקה – טענה שאינה ברורה, שכן מדובר על סכומים שהופקדו בקופת הגמל בחברת כלל.
התובעת עבדה 1.23 שנים, כך שלפי שכר קובע בסך 12,000 ₪, סכום הפיצויים שהגיעה לה היה צריך להיות 14,760 ₪, 64 ₪ יותר מהסכום ששילמה המעסיקה.
המעסיקה טוענת כי אין לחייבה בפיצויי פיטורים, מאחר שלמעשה, השכר הקובע לפיצויי פיטורים של העובדת היה 10,000 ₪, שכן תשלום סך 2,000 ₪ במסגרת תלוש השכר היה "בונוס", והעובדת הסכימה לכך בכך שקיבלה לאורך כל תקופת עבודתה את תלושי השכר כשהם מציינים בנפרד את שכר היסוד והבונוס, ומעולם לא הלינה על כך. אלא שטענה זו אינה מקובלת על בית הדין, שכן ה"בונוס" היה בלתי מותנה, ולמעשה היווה תוספת שכר, כפי שגם עולה מעדותו של מר בירנבוים (פרוטוקול 29.6.20, עמ' 25, שורות 12-15). בנוסף לכך עולה מנספחי כתב התשובה לתביעה שכנגד שעוד בחודש 5/17 הביעה העובדת את עמדתה שיש לתקן את התלושים כך שיירשם שכר עבודה בסך 12,000 ₪. אכן, התלושים לא שונו, אך אין בכך כדי לגרוע מכך שבפועל מדובר היה בתוספת שכר בלתי מותנית.
טענה נוספת של המעסיקה היא שאין לחייבה בהשלמת פיצויי פיטורים בשל זכותה של המעסיקה לשלול את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובדת. לכך נתייחס להלן במסגרת הדיון בתביעה שכנגד.

התביעה להפרשי פנסיה
צו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני מיום 23.5.16 מגדיר את "השכר הקובע" כ"כהגדרתו בהסכם החל על העובד, ולא פחות מהשכר המבוטח המתחייב על פי צו ההרחבה לפנסיית חובה".
על יסוד הקביעה כי מלוא סך 12,000 ₪ ששולמו לעובדת כ"שכר יסוד" ו"בונוס" היווה "שכר עבודה" של העובדת, ובהיעדר הודעה בכתב על תנאי עבודה אשר מוכיחה הסכמה בין הצדדים לפיה הפרשות לפנסיה יבוצעו מ"שכר היסוד" בלבד, בית הדין סבור שדין תביעת העובדת לפיצוי בגין הפרשה פנסיונית בחסר, להתקבל.
בהתאם לכך, העובדת זכאית ל-6.5% מ-2,000 ₪ בגין חודשי העסקתה, שהם 14.75.
בהתאם לכך נפסוק לעובדת סך 1,917.50 ₪.
יצוין כי בכתב התביעה נתבע סעד של "פיצויין בגין אי תשלום תנאים סוציאליים כגון פנסיה וכדומה בשל אי הנפקת תלושי שכר כדין". בית הדין אינו נזקק לכל תביעה להפרשי זכויות שהן "כדומה" לפנסיה, בהיעדר פירוט ופירוש בכתב התביעה של הזכויות וההפרשים הנתבעים.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע
המעסיקה כופרת בטענת העובדת שפיטוריה היו ללא שימוע. מר בירנבוים טוען שהוא קיים לעובדת שימוע בשיחה שקיים כחודש לפני פיטוריה. הקלטת השיחה הוגשה על ידי העובדת ביום 2.7.20 (השיחה לא תומללה). בית הדין האזין לשיחה שקיים מר בירנבוים עם התובעת. בשיחה זו העלה מר בירנבוים את תחושותיו ורגשותיו בכל הנוגע לעבודתו עם התובעת. מר בירנבוים שיבח את התובעת על מקצועיותה הרבה, ומנגד עמד על הנקודות שעליה לשפר על מנת שניתן יהיה לעבוד בשיתוף פעולה ולקדם את המרפאה, כגון: תקשורת בינאישית לקויה ויצירת אוירה עכורה במקום העבודה , שבאה לידי ביטוי ביחס קשה וביקורתי לעובדים, למטופלים ואליו (טען לתחלופה של עובדים בשל האווירה העכורה במקום העבודה, כן טען כי העובדים מפחדים לדבר איתה וקיימים מטופלים שעברו להמשך טיפול בסניף "מרכז העיר" בשל יחסה הנוקשה), חוסר גמישות, אי קבלת ביקורת ומרות, אי כיבוד המעסיק (תוך ציטוט אמרתה כי מקום העבודה "פח") , הפגנת חוסר אמון במעסיק, אי הבנת מעמדה כעובדת- בא לידי ביטוי בניסיונה "להנחית" עליו הוראות וקביעת עובדות מוגמרות, אינה מאפשרת לו להתוות מדיניות ולהוביל תהליכים שאינם מתיישבים עם עמדתה, מרבה לבקר אותו בצורה נוקשה ובלתי מכבדת. מר בירנבוים אמר לתובעת כי "אין דיבור" ביניהם, בשל יחסה הנוקשה, הביקורתי וחוסר הגמישות שמגלה בעבודתה בעניינים שאינם מתיישבים עם עמדתה, וכי לא ניתן להמשיך לעבוד ביחד בדרך זו, אלא אם תשנה את יחסה אליו ולצוות העובדים ובכלל זה צוות השינניות והסייעות ותפסיק להתערב בעבודתן. במהלך כל השיחה התובעת התקשתה לקבל את הביקורת שהופנתה אליה, התפרצה לדברי מר בירנבוים, הגיבה בתוקפנות ובצעקות וענתה תשובות שאינן ענייניות. כך למשל, כאשר מר בירנבוים ביקש מהתובעת שתחדל ממתן הוראות לשינניות כיצד עליהן לעבוד, השיבה בחוסר ענייניות ובטון גבוה , כי מר בירנבוים הביע את עמדתו בפניה כי שיננית אינה אמורה להאריך טיפול מעבר ל-20 דקות. בתגובה לכך, השיב מר בירנבוים לתובעת כי זו דוגמא קיצונית לחוסר הגמישות שלה. התובעת השיבה למר בירנבוים כי הוא מנסה "להקטין" אותה ולגרום לה להיות "אדם אחר" ולשנות את "סולם הערכים" שלה ו"חינוכה" , כי הדבר "אינו חוקי". כן טענה התובעת כי מר בירנבוים אינו מצביע על נקודות ספציפיות שעליה לשפר (תוך התעלמות משלל הטענות שהעלה כלפיה) וכי הוא אינו יכול "לשנות" אותה בגיל 50. במהלך השיחה ניכר ניסיונו של מר בירנבוים להרגיע את התובעת ולבקש ממנה לא להשיב בצעקות ולא לקחת את הערותיו באופן אישי, ואת הקושי בהתנהלות מולה ("תפסיקי לצעוק. את צריכה להתנהל כאדם נורמלי, בלי צעקות. לדבר נורמלי.. כל האנשים שאני מכיר.. אין עובד אחד שרוצה לדבר איתך... כולם מפחדים.. מטופלים.. אני מקבל תלונות, אנחנו לא יכולים לעמוד בסטנדרט ים שלך וצריכים לעשות שינוי"), אך התובעת התקשתה לנהל את השיחה ללא הרמת קול וצעקות. התובעת טענה כי לא מוכנה להשתנות וכי לא תתפטר ואם הוא מעוניין שיפטר אותה. מר בירנבוים השיב לתובעת כי שיחה זו נועדה לבחון אם היא מוכנה לשנות את הנקודות שהעלה ואם לא מוכנה הוא יצטרך לפטרה. בהמשך טענה התובעת כי אסור לו לפטרה ללא מכתב שימוע ועריכת שימוע. מר בירנבוים השיב כי הוא מוכן לרצות אותה ולהיפגש שוב ביום ראשון כדי לערוך איתה שיחה נוספת בעניין. במהלך השיחה התובעת אף איימה כי תשכור שירותיו של עו"ד וטענה כי "אתה מפטר אדם שלא עשה כלום, שרק שיפר את המערכת".. "לי זה לא קורה".. "זה לא יקרה לי פה שהקזתי דם... אני לא רוצה להיפרד, השקעתי כאן".. אני אומרת שזה לא מוצדק, ובסדר נלך לבית משפט"...
בית הדין סבור כי השיחה שקיים מר בירנבוים עם התובעת שהוקלטה על ידי התובעת, עונה על הרציונליים שבקיום שיחת שימוע. בפני התובעת פורטו הטענות העומדות בבסיס כוונת הפיטורים, לתובעת ניתנה הזדמנות הוגנת וכנה להגיב על הטענות שהועלו כלפיה (השיחה ארכה כשעה וניכר היה כי מר בירנבוים מוכן לשמוע את התובעת בנפש חפצה).
לפיכך, התביעה לקבלת פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע נדחית בזאת.

התביעה לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר
תביעת העובדת לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר נחלקת לשניים – טענה לאיחור במסירת התלושים וטענה לפגמים בתלושים.
לעניין התביעה המבוססת על פגמים בתלושים – בית הדין דוחה את התביעה , מנימוקים אלה:
תביעה לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר שמבוססת על פגמים בתלושי שכר, צריכה לכלול פירוט של הפריטים שבתוספת לחוק הגנת השכר שמעסיק חייב לכלול אותם בתלוש השכר לפי סעיף 24(ב) לחוק, אשר לא נכללו בו.
בסעיף 21 לכתב התביעה, שהוגש על ידי ב"כ העובדת לפני התפטרותה מהייצוג, אין פירוט ראוי שמבהיר במה מפירים תלושי השכר שניתנו לעובדת את הוראות סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, אלא הועלתה טענה כללית ש"הנתבעת מסרה לידי התובעת תלושי שכר פגומים שלא הכילו את תנאי עבודתה, החסירה מהם בכוונת מכוון".
בהיעדר פירוט בכתב התביעה של ההפרות של סעיף 24(ב) שבוצעו בתלושי השכר - דין התביעה להידחות.
לעניין הטענה בדבר איחור במסירת התלושים: סעיף 24(ג) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 מחייב מסירת תלוש שכר "לא יאוחר מהיום הקובע". בסעיף 1 לחוק מוגדר "היום הקובע" כ"היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה".
גם בעניין זה העובדת לא פירטה בכתב תביעתה את המועדים שבהם לטענתה נמסרו לה תלושי שכר, אך היא היפנתה להתכתבות שצורפה לכתב התביעה שבה לדבריה מוכח "המרדף אחר התלושים".
התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שתלושי השכר נמסרו לה על ידי רואה החשבון בפקס. או הובאו למרפאה על ידי מר בירנבוים. לדבריה, כאשר רואה החשבון העביר את התלושים בפקס. זה היה לאחר מועד התשלום ו"הלנת תלושים היה משהו קבוע".
מנספחי כתב התביעה עולה שביום 15.4.18 העובדת פנתה בווצאפ בטענה שלא קיבלה תלוש משכורת לאחר שהיא פנתה פעמיים למר מאיר אברו, רואה החשבון של המעסיקה. לאחר כחצי שעה מר בירנבאום משיב "מסרתי לך את התשלום לפני שקיבלת את התלוש . אעביר לך תלוש במייל בעוד שעה", והעובדת מאשרת למחרת בבוקר "קיבלתי". העובדת לא חקרה את מר מאיר אברו שהעיד למעסיקה בעניין זה.
עוד עולה מנספחי כתב התביעה שביום 8.10.17 העובדת העלתה טענה ש"התלוש שלי לא ברור..." מכאן ניתן להסיק שתלוש 9/17 נמסר לעובדת עד ל"מועד הקובע".
כאמור, העובדת לא פירטה חודשים שבהם לטענתה תלוש השכר נמסר לה לאחר המועד הקובע. לאחר שבית הדין עיין בנספחי כתב התביעה אליהם היפנתה העובדת, בית הדין סבור שהעובדת לא הרימה את הנטל להוכיח שהמעסיקה לא מסרה לה ביודעין תלושי שכר עד למועד הקובע.
בנסיבות אלה, לא קמה סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, והתביעה בעניין זה נדחית גם לגבי הטענה ל"הלנת תלושים".

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות
העובדת טוענת שלא שולמו לה 137.4 שעות נוספות. לתמיכה בטענתה צירפה את דוחו"ת הנוכחות שלה. התובעת ביקשה כי בית הדין יחשב את הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות להם היא זכאית.
אין חולק על כך שלא שולם לעובדת גמול עבודה בשעות נוספות.
אכן, בחלק מחודשי עבודתה, ישנם חודשים שבהם סך השעות שנרשמו בדו"חות הנוכחות של העובדת עולה על 186 שעות, ויש ימים שבהם על פי הרישום, היא ה ועסקה בשעות נוספות.
למרות זאת, בית הדין סבור שיש להעדיף את גרסת המעסיקה, לפיה העובדת לא הועסקה בשעות נוספות. הטעם לכך הינו שהעובדת אישרה בחקירתה הנגדית שהיא יצאה לאימוני כושר בשעות העבודה. המעסיקה טענה שיציאות אלה היו תכופות וארוכות, ואילו העובדת הודתה בחקירתה הנגדית בביצוע יציאות כאלה רק פעמיים בשבוע, וכי היציאות היו לחצי שעה בלבד. לטענתה, אימוני הכושר היו באורך של 20 דקות וההגעה למכון הכושר והחזרה ממנו למרפאה לקחו 10 דקות. העובדת העידה כי החתימה ביציאות אלה את שעון הנוכחות ביציאה ובכניסה. אלא שעדות זו אינה נתמכת בדוחו"ת הנוכחות, שלא ניתן להבחין בהם ביציאה וכניסה מחודשת באמצע ימי העבודה.
בהתאם לכך, בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעת לפיה העובדת יצאה יותר פעמים מאלה שבהן העובדת הודתה, וכי זמני ההיעדרות של העובדת היו ארוכים מאלה שציינה. בהתאם לכך, סיכומי השעות בדוחו"ת הנוכחות אינם משקפים את שעות עבודתה של העובדת.
נציין כי במסרון ששלחה העובדת ביום 8.10.17 שבו הלינה כי תלוש השכר שלה אינו ברור, לרבות מספר השעות, לא נלוותה דרישה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות. במסרון ארוך שכתבה העובדת ביום 6.7.17, שנשלח לאחר מסרון אחר מאותו תאריך שבו פירטה העובדת טרוניות רבות, טענה העובדה "אני נמצאת במרפאה עד שעות מאוחרות כי אני לא מכבדת החודש עשיתי 200 שעות, לא התייחסת אפילו, לאח חשבת שאולי מגיעות לי שעות...". עם זאת, לא הועלתה דרישה של העובדת לתשלום שעות נוספות. גם במסרון ששלחה העובדת למר אברו ביום 2.11.17 ביקשה העובדת לתקן את התלוש ומר אברו הסביר שהתלושים מופקים בהתאם לדיווחי השעות שמעביר לו מר בירנבאום. לא קיימת ראיה לכך שהעובדת טענה כי עבדה בשעות נוספות באותו חודש וכי היא זכאית בשל כך לגמול עבודה בשעות נוספות.
בית הדין מקבל את עדותו של מר בירנבאום לפיה העובדת "לא עבדה מעבר למשרה מלאה" וכי הוא לא נהג להתחשבן עם עובדת שמועסקת כמנהלת המרפאה שמבוססת על אמון.
מסקנת בית הדין הינה, כי לא הוכח שהעובדת הועסקה בשעות נוספות. אשר על כן נדחית התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות.

התביעה שכנגד
אשר לתביעה שכנגד המבוססת על טענות המעסיקה לגניבת כספים על ידי העובדת - בתביעה שכנגד נטען כי העובדת גנבה מהמעסיקה סך 4,800 ₪ במזומן בחודש 4/18 וסך נוסף של 3,000 ₪ ביום 7.6.18.
בדיון המוקדם נעשה ניסיון לברר את טענת המעסיקה לגבי מועד הגניבה השנייה הנטענת וב"כ המעסיקה הבהיר שמדובר בנטילה מיום 17.6.18. עם זאת, במהלך הצגת ראיותיה, טענה המעסיקה כי הסכום שנגנב בגניבה השנייה היה 1,000 ₪ בלבד, וכי הגניבה בוצעו מספר ימים לפני שהמעסיקה הגישה את תלונתה למשטרה מיום 20.7.18, באותה כניסה שהעובדת נכנסה למרפאה בשעת לילה.
לעניין האירוע הראשון לגביו נטען כי העובדה גנבה מהמרפאה, הביאה המעסיקה לעדות את רו"ח מאיר אברו. מר אברו הסביר שתפקידו כולל בדיקה חודשית של התאמתם של מסמכי התקבולים של המרפאה ל אישורי ההפקדה של התקבולים בבנק. ביום 23.4.18 הוא מצא אי התאמה שהתייחסה לשני תקבולי מזומן מתאריך 14.3.18, אחד בסך 4,000 ₪ והשני בסך 800 ₪, אשר לא היה לגביהם אישור בדבר הפקדתם בבנק. הוא פנה לתובעת כמנהלת המרפאה ביום 23.4.18 כדי לברר "היכן הכסף" . התובעת השיבה כעבור חמש דקות כי "הכל הופקד, אילנה הפקידה פעמיים ואני פעם נוספת. פניתי למאיה מהבנק כאשר לא היו שוברים בתיק ואמרה שתבדוק את הנושא". מר אברו העביר למר בירנבאום את ההתכתבות בינו לבין התובעת, ומר בירנבאום שלח מייל לעובדת בו ביקש הבהרות לגבי תשובתה, ושאל מתי היא פנתה למאיה בבנק. התכתבות צורפה כמוצג נ/1. לא ברור אם היה לה המשך ומהו.
בית הדין סבור כי המעסיקה לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה לגניבת 4,800 ₪ על ידי העובדת. מר אברו הסביר בחקירתו הנגדית שתפקידו התמצה בהבאת החוסר לידיעת הלקוח וכי הוא אינו מאשים את העובדת. מר אברו אישר שלא ידוע לו על בירור שעשתה המעסיקה בעניין, ולא שמענו על בירור ממר בירנבוים או מגב' שונטל גרניליק, מנהלת המרפאה שהחליפה את העובדת, אשר העידה למעסיקה – מעבר למייל של מר בירנבאום לעובדת מיום 23.4.18. לא נטען כי העובדת לא השיבה למייל של מר בירנבאום מיום 23.4.18, כי ננק טה פעולת בירור כלשהי מול אילנה - העובדת האחרת שלכאורה הפקידה מזומנים באותו יום.
לענין הגניבה השניה, העידה גב' שונטל שהחליפה את העובדת, כי בחודש 7/18 באחד מימי העבודה בסוף היום היא סגרה את המרפאה והשאירה 1,000 ₪ בכספת, בהם התכוונה לרכוש למחרת חומרי ניקוי. היא הגיעה למחרת ולא מצאה את המזומנים בקופה, ודיווחה על כך למר בירנבאום, שהזמין טכנאי של החברה שמתחזקת את מצלמות האבטחה במרפאה, אך המצלמה לא עבדה. עם זאת, במצלמה מחוץ לבניין המרפאה, שמתוחזקת על ידי גורם אחר, נקלטה העובדת נכנסת לבניין ערב לפני. כאמור, העובדת מודה בכך שנכנסה למרפאה בשעה 21:00 באחד הערבים בחודש יולי. מר בירנבאום בעדותו אישר את פרטי עדותה של גב' גרליניק.
מאחר שמדובר בטענה חמורה המייחסת לעובדת גניבה, בית הדין סבור שהנטל המוטל על המעסיקה להוכחת הטענה בדבר גניבת 1,000 ₪ מהמרפאה במועד אותה כניסה לילית בלתי מאושרת של העובדת, מהווה נטל מוגבר ביחס לנטל האזרחי הרגיל.
בית הדין סבור שהמעסיקה לא הרימה את הנטל, בשים לב לכך שהמעסיקה לא הגישה לבית הדין ראיה תומכת ממועד האירוע. כך, המסרון שמר בירנבאום טען שגב' גרניליק שלחה לו בו דיווחה על גילוי החוסר של 1,000 ₪ - לא הוגש לבית הדין. לא הוגש כל רישום כדי להוכיח כיצד החוסר במזומנים נרשם בהנהלת החשבונות של המרפאה. המעסיקה לא הגישה לבית הדין את תיק התלונה במשטרה. מר בירנבאום העיד כי הוא הבין בדיון שאליו התייצב בבית משפט השלום, כי רשויות התביעה החליטו לא להאשים את העובדת בגניבת כספים. בית הדין ער לכך שהנטל בהליך זה אינו הנטל של "סיכוי סביר להרשעה" שחל על תובע פלילי בעת שמתקבלת החלטה על העמדה לדין, אך בית הדין סבור שלנוכח היעדר כל תמיכה ממועד האירוע לעדויות, כמפורט לעיל, אין מקום להיעתר לרכיב זה של התביעה שכנגד.
אשר על כן בית הדין מחליט לדחות את התביעה שכנגד לחייב את העובדת להשיב למעסיקה כספים שנגנבו מהמעסיקה.

התביעה לשלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
אין חולק על כך שהעובדת פוטרה ללא הודעה מוקדמת, וכאמור לעיל, שולמו לה דמי הודעה מוקדמת וכן פיצויי פיטורים, למעט הפרש של 63 ₪. התשלומים האמורים התחייבו גם מהסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של החלטה בהליך הקודם.
בית הדין סבור שהמעסיקה לא הוכיחה עילה להפחתה או לשלילת פיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת. בית הדין סבור שאף שתיתכן שלילה בדיעבד של הזכות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת על יסוד ראיות המתגלות לאחר הפיטורים, ככלל נראה כי אותן ראיות צריכות לבסס עילה שנעוצה בתקופת העבודה של העובד, ולא ניתן לשלול או להפחית פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת ששולמו לעובד, על יסוד מעשים שבוצעו על ידי העובד לאחר סיום עבודתו. (לבדוק).
אשר על כן בית הדין דוחה את תביעת המעסיקה במסגרת התביעה שכנגד, להצהיר על זכותה לשלול מהעובדת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש
האם ניתן לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש לתאגיד? שאלה זו נדונה בע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, [פורסם בנבו] 11.11.10), ושם נקבע כי, ככלל, לא ייפסקו פיצויים בגין עגמת נפש לתאגיד:
"פיצויים בעד נזק לא ממוני לא ייפסקו, דרך כלל, לתאגיד. הטעם לכך הוא, כי בהיותו תאגיד, הוא אינו מסוגל לסבול נזק נפשי. אולם, אין לשלול אפשרות כי אורגן של החברה, או בעל עניין בחברה יתבע בשמו שלו פיצוי על נזק לא ממוני שנגרם לו באופן אישי עקב התנהגות המפר" .
בענייננו, לא הוגשה תביעה אישית של מר בירנבוים נגד העובדת לפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לו כבעל מניות בחברה עקב התנהגותה. על כן, לא ניתן לפסוק למעסיקה פיצוי בגין עגמת נפש.
עם זאת, בית הדין סבור שמקרה זה מצדיק לחייב עובד בפיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב כלפי המעסיק. בהתאם לפסיקה, ניתן לפסוק פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב מקום שבו נפל פגם במעשיו של אדם, כאשר הדגש בתביעה שכזו ניתן לבחינת ההתנהגות, בעוד שפיצוי בגין עגמת נפש ניתן בעבור תחושת הפגיעה של אדם ומהווה חלק מהנסיבות לשקילת פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב (ע"ע (ארצי) 25805-12-11 מדינת ישראל- מירון חומש, [פורסם בנבו] (29.11.16) ולהלן- "עניין מירון חומש" ):
"ככלל, פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב ניתן מקום שבו נפל פגם במעשיו של אדם כאשר הדגש בתביעה שכזו ניתן לבחינת ההתנהגות, בעוד שפיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בעבור תחושת הפגיעה של אדם. היינו, הדגש מושם על בחינת עוצמת הפגיעה. אלא שהאבחנה בין השניים אינה חדה ולמעשה מצינו כי במרבית המקרים שלובים הם זה בזה בבחינת " הָא ? ְהָא ? ְַיָא" (שבת קלה ב). בבחינת התנהלות הנעשית בחוסר תום לב נבחנת עוצמת הפגיעה כך ששיעור עוגמת הנפש מהווה חלק מהנסיבות לשקילת הפיצוי על התנהלות בחוסר תום לב ומגולמת בה ( ראו עמדת הנשיא פליטמן בע"ע 456/06 בש"א 205/07 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע, [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.2.08, סעיף 6 לחוות הדעת; וראו גם ע"ע 549/08 סלאנגו קריסטליין בע"מ - אינה חי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 7.7.10) וזאת בשונה מפסיקת פיצוי לא ממוני מכח הדין ( כגון על פי חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") או החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998) שגם בהם רק במקרים חריגים של פגיעה עמוקה, יהא מקום לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש בנוסף לפיצוי בגין התנהלות שלא כדין ( ראו ע"ע ( ארצי) 635/06 רננה לוי - עיריית ירושלים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 11.2.07]" .
בענייננו, העובדת התעלמה באופן מופגן מפיטוריה, ושלחה למר בירנבאום מסרונים מתריסים, כאילו לא חל כל שינוי במהלך הרגיל של העסקתה. המעסיקה נדרשה לפנות לבית הדין למניעת המשך הפרת זכויותיה המעסיקה והטרדתה. לאחר שהעובדת התחייבה בהודעתה לבית הדין להימנע מלהתייצב במרפאה, והצהירה שמסרה את מפתחות המרפאה וכי אין ברש ותה דבר הקשור למרפאה זולת מחשב. העובדת הפרה התחייבותה זו ואת החלטת בית הדין, בכך שנכנסה למרפאה באישון לילה באמצעות מפתח של המרפאה שהותירה בידיה, בניגוד להצהרתה בבית הדין .
הצדדים נחלקו בשאלה אם המעסיקה הוכיחה שבאותה כניסה העובדת נטלה מהמרפאה מכשיר מיקרו מוטור. העובדת לא התייחסה בכתב הגנתה לטענת המעסיקה כי נטלה את מכשיר המיקרומוטור. גב' גרליניק העידה שבחודש 7/18, יומיים לאחר שגילתה את היעלמות הכסף כאמור לעיל, גילתה שמכשיר מיקרומוטור של המעסיק נעלם גם הוא, לאחר שהתבקשה על ידי רופא במרפאה לתת לו אותו. כאמור לעיל, המעסיקה הגישה תלונה נוספת למשטרה ובעקבותיה מסרה העובדת למשטרה את המכשיר, והמשטרה החזירה את המכשיר למר בירנבאום בדיון אליו הוזמנה העובדת ולא התייצבה.
העובדת טענה בעדותה שמכשיר המיקרומוטור היה שייך לה, אך בית הדין מעדיף את גרסת המעסיקה לעניין זה. לעובדת אין הסבר מדוע לא כללה בתביעתה סעד של השבת מכשיר המיקרומוטור. היא לא הסבירה מדוע לא התייצבה לדיון בבית המשפט וטענה לפניו כי המכשיר הוא שלה, וכי היא לא נטלה אותו מהמרפאה בכניסתה הבלתי מאושרת למרפאה מחודש 7/18. העובדת טענה שהיא שוחחה עם רופא ששמו ד"ר אליאב על עניין זה, וניתן היה להבין שבשיחה זו, שהוקלטה על ידה, יש כדי לתמוך בגרסתה. אלא שהועבדת לא הביאה את ד"ר אליאב לעדות.
הנה כי כן, מכלול התנהגותה של העובדת לאחר פיטוריה, שכללה מסירת התחייבות שווא לבית הדין כי אין היא מחזיקה במפתח של המרפאה, הפרת צו של בית הדין על ידי כניסה לא מורשית שהיוותה הסגת גבול, ונטילת מכשיר השייך למרפאה, כל אלה מצדיקים היענות לתביעת המעסיקה ל קבלת פיצוי בגין התנה לות העובדת בחוסר תום לב .
אמנם, המעסיקה לא תבעה סעד בגין התנהלות העובדת בחוסר תום לב , אולם, כפי שהובהר בעניין מירון חומש שצוטט לעיל, "שיעור עוגמת הנפש מהווה חלק מהנסיבות לשקילת הפיצוי על התנהלות בחוסר תום לב ומגולמת בה", מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מהסעד הנתבע. לעניין זה נפסק כי ניתן לפסוק סעד שלא נתבע בכתב התביעה אם העובדות הנחוצות להכרעה באותו סעד הובהרו למעלה מן הנחוץ, או במקרה בו נמצא כי הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבע בכתב התביעה , כבענייננו (ע"ע (ארצי) 597/06 הרב יוסף מינסקי- משה סלומון, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.7.07)).
לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין, חומרת מעשי העובדת כמפור ט לעיל, תפקידה ומעמדה, החלטנו כי שיעור הפיצוי שיש לפסוק למעסיקה הוא 10,000 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת חלקית:
המעסיקה תשלם לעובדת את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.18 עד לתשלום בפועל:
הפרשי פיצויי פיטורים בסך 64 ₪.
פיצוי בגין הפשרה לפנסיה בחסר בסך 1,917.50 ₪.
כן תשלם המעסיקה לעובדת פיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה בסך 4,000 ₪.
התביעה שכנגד מתקבלת חלקית:
העובדת תשלם למעסיקה פיצוי על הפרת חובת תום הלב ביחסי עבודה בסך 10,000 ₪.
כמו כן תשלם העובדת למעסיקה הוצאות ההליכים בסך 2,500 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אב תש"פ, (26 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט