הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 5323-07-17

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר יוחנן בלכר
נציג ציבור (מעסיקים) מר עופר נוריאני

התובע
שלמה פילומנבוים
ע"י ב"כ: עו"ד אלכסנדרה בבצ'נקו
-
הנתבעים
1. ארז קופלה
ע"י ב"כ: עו"ד אסף מסדה
2. פרי סים פי.קיי טרייד בע"מ -
הסתיים בפסק דין מיום 24.10.19

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע (להלן: "התובע" או "שלמה") לתשלום שכר עבודה שלא שולם, הפרשי דמי הבראה, פדיון חופשה, תשלום בגין שעות נוספת, פיצוי בגין אי קבלת הודעה על תנאי העסקה, פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר, אי הפרשות לפנסיה ולפיצויים, אובדן זיכוי מס בגין הפרשות – חלק עובד, פיצוי בגין משיכת כספי רכיב הפיצויים על ידי המעסיק, השלמת פיצויי פיטורים, הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, הוצאות משפט ונזק בלתי ממוני בגין עוגמת נפש.
התובע העמיד את התביעה על סך של 325,265 ₪.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" או " פרי סים") לא הגישה כתב הגנה, וביום 24.10.19 ניתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה, על יסוד כתב התביעה.

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע" או " ארז") הכחיש טענות התובע, טען כי שלמה קיבל את הזכויות המגיעות לו, התביעה כוללת אי דיוקים רבים, וגם לשיטת שלמה היא תתברר כמנופחת בהגזמה קיצונית ומשכך יש לדחות את התביעה, ולחייב את שלמה בהוצאות לדוגמה.

מטעם שלמה העידו שלמה בעצמו ומר אלישיב חדד (להלן: " אלישיב").
מטעם ארז העידו ארז בעצמו ושני עובדים נוספים, הגב' יערה ראובינוף (להלן: "יערה") ומר עמנואל סוקניק (להלן: " עמנואל").

העובדות
התובע הועסק בחנות לממכר טלפונים ניידים ותקשורת סלולרית.
התובע התפטר מהעבודה.

המחלוקת
מה הייתה תקופת ההעסקה של התובע וה אם יש יריבות בין התובע לנתבע.
מה היו תנאי העבודה שסוכמו עם התובע? האם ניתן לתובע טופס הודעה על תנאי העסקה? ככל שלא, האם התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב זה .
כיצד התובע קיבל את שכרו? מה שיעור התשלום שהועבר בפועל לתובע? האם התובע קיבל תלושי שכר? האם התובע קיבל שכר בחסר? ככל שכן, באיזה שיעור?
מה היה תפקידו של התובע, באיזה סניפים עבד ומה היו שעות עבודתו, כתוצאה, האם התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות.
מה היו נסיבות סיום העסקת התובע. האם התובע נתן התראות לפני עזיבת העבודה? האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים? האם התובע זכאי לסכום שקיים בקופת הפיצויים על שם התובע, איזה סכום נצבר בקופה והאם המעסיק משך כספים מקופת הגמל שהתנהלה על שם התובע?
האם התובע זכאי להפרש בגין דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי הפרשות לפנסיה, ככל שכן, באיזה שיעור?
האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי קבלת פטור ממס בגין הפרשות לתגמולים? ככל שכן, באיזה שיעור?

הכרעת הדין

תקופת ההעסקה של התובע
אין מחלוקת כי שלמה הועסק על ידי ארז מיום 1.11.10.
שלמה טען כי עבד אצל הנתבעים עד ליום 10.7.13, אולם בהתאם לנספח ג' לתצהירו, עד ליום 20.6.13 הועסק על ידי פרי סים, ומיום 1.7.13 הועסק על ידי "מצארט קוקשינייריס אנד אפריזרס".
משכך, תקופת ההעסקה של שלמה היא מיום 1.11.10 ועד ליום 1.7.13. סך הכול שנתיים ו-8 חודשים (32 חודשים) .

היריבות בין התובע לנתבע
שלמה טען כי בתחילת העסקתו תלושי שכר הונפקו לו על ידי ארז עצמו, ובהמשך באמצעות פרי סים, ואולם למרות האמור, ארז היה מעסיקו היחיד, מנהלו הישיר והאחראי עליו בכל תקופת העבודה . לפיכך הגיש שלמה את התביעה כנגד ארז ופרי סים, יחד ולחוד.
ארז טען כי העסיק את שלמה עד ליום 31.12.11, היינו במשך שנה וחודשיים בלבד . לטענתו, החל מיום 1.1.12 ועד למועד סיום ההעסקה, שלמה עבד אצל פרי סים. עוד טען ארז כי עד ליום 31.12.12, היה הבעלים של פרי סים, ומיום 1.1.13, העביר את הבעלות בפרי סים למר אמיר אליעזר, ללא תמורה.
ארז הגיש "הסכם העברת חברה" (נ /1 לתצהיר עדות ראשית מטע מו) לפיו ביום 1.1.13 חברת "פרי סים פי. קיי טרייד בע"מ" הופכת להיות בבעלותו היחידה של מר אמיר אליעזר כמנהל, בעל המניות ומורשה החתימה מטעמה. ממועד חתימת ההסכם, לגרסתו הנתבע אינו אחראי ואינו חב בחובות החברה. לפיכך, לטענתו מיום 1.1.13 אף לא היה בעל המניות.
שלמה טען כי מדובר בדיווח לכאורה לרשם החברות, אולם הדיווח אינו מתוארך, אינו חתום בחותמת "נתקבל" של רשם החברות ואינו מעודכן בפועל במרשם. בכל הזמן הרלוונטי לתביעה, בעל המניות והדירקטור היחיד הרשום הוא ארז, ויש בכך להעיד שהסכם העברת המניות ללא תמורה, בין הנתבע למר אליעזר, לא יצא כלל אל הפועל.
בעדותו מסר ארז בתגובה לשאלה מי זה מר אמיר אליעזר: "אם אני זוכר נכון זה הבחור שעשינו איתו חוזה מכירה. את מדברת על 2013. אין לי היכרות אישית איתו" (עמ' 30 שו' 1-2).
כלומר, מעדות ארז עולה כי החברה לא הועברה למר אליעזר בפועל, אלא רק נערך עמו הסכם העברה, שלא מומש.
כך גם עולה מתיק רשם החברות. במהלך ישיבת ההוכחות מיום 15.11.20, הגיש התובע בהסכמה, העתק מתיק רשם החברות של פרי סים (סומן ת/1) ולפיו בסוף 2013 ארז העביר את המניות שלו בפרי סים לאדם בשם יצחק אבי ואף סיים לשמש כדירקטור בפרי סים, ומר יצחק אבי מונה לדירקטור במקומו.
לטענת שלמה, רק בחודש 12/13 דווח ברשם החברות על העברת השליטה בחברה למר יצחק אבי (תמורת 1 ₪ בלבד). ככל שארז סבר שצד ג' כלשהו צריך לשאת בחובות כלפי העובדים, היה עליו לצרפו כבעל דין, אך ארז לא פעל כך.
שלמה הוסיף כי ארז חתם על ההודעות לרשם החברות בסוף שנת 2013, בפני עו"ד, אך בעדותו מסר כי אינו יודע במה מדובר, ובתגובה לשאלה מי זה אבי יצחק מסר: "לא יודע מי זה אבי יצחק" (עמ' 31 שו' 9).
ארז הבהיר בעדותו את המניע להסכם ולהעברת השליטה בפרי סים:
"ת. אני לא צריך להכיר אותו כדי למכור את החברה, בשקל או בחינם.
ש. ז"א העברת חברה שלך ללא תמורה לבן אדם שאתה לא מכיר.
ת. יותר קל להעביר מניות מאשר לפרק חברה, לפרק חברה זה הליך מאוד מסובך ולא כדאי. יותר קל להעביר את המניות, עשיתי את זה בעוד חברה.
ש. החברה המשיכה לפעול, למה היה צריך לפרקה.
ת. החברה המשיכה לפעול עד 2013, ב-2013 היא כבר לא הייתה בבעלותי, ב-2013 פתחנו חברה על שם אחי ז"ל שהיה נכה. קיבלתי ייעוץ מרו"ח לפתוח על שמו.
ש. אז אתה פתחת חברה על שם אחיך.
ת. לא אני פתחתי, הוא פתח, כדי לעבוד בסלולר.
ש. ז"א שהעברת את המניות של פרי סים ללא תמורה למישהו אחר שאתה לא מכיר, במקביל אחיך שיש לו פטור ממס פתח חברה והמשכתם להפעיל את החנות.
ת. החנות שייכת להורים שלי, היא לא שלי ולא בבעלותי, בזמנו אחי לפני שנפטר רצה לפתוח חברה בייעוץ רואה חשבון כי יש לו פטור של 200,000 ₪ בשנה כי הוא נכה. החנות לא הי יתה שלי, היא עדיין לא שלי היא של הוריי. מן הסתם במקום לפרק את החברה שזה הליך שעולה כסף העברתי את החברה הזו ללא תמורה.
ש. אז כשאתה עבדת אחרי שהעברת את החברה למר אמיר עדיין החנות המשיכה לפעול כמוכרת סלולר.
ת. ב-2013. אני הייתי שכיר שם בפרי סים בוודאי.
ש. אז מה עושה החברה של אחיך.
ת. היא עבדה גם בסלולר, כשהמניות עברו באוגוסט 2013 אחי נכנס לעבוד בחנות במקום פרי סים. אז הייתי שכיר אצל אחי .(עמ' 30 שו' 4-24)(דגש ש.ש.).
הוכח כי הנתבע היה בעל המניות בנתבעת עד לסוף שנת 2013, לאחר תום העסקת התובע. וכן כי כל נושא העברת המניות לא היה בו ממש כעולה מעדות ארז.התובע עבד ברצף באותו מקום עבודה מול ארז כל התקופה..
נוכח כל האמור, התובע הועסק כדלהלן:
מיום 1.11.10 עד ליום 31.12.11 – על ידי הנתבע .
מיום 1.1.12 עד ליום 1.7.13 על ידי הנתבעת, שהייתה בבעלות הנתבע.
התובע טען להרמת מסך בין הנתבעת לבין התובע, כבעל המניות ובעל השליטה, בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט -1999.
מהעדויות עלה כי גם לאחר הקמת הנתבעת, הנתבע הוא שניהל את החנות בפועל, הוא שהעסיק את העובדים, היה בקיא בתנאי השכר, חילק משכורות ותלושי שכר, חילק מפרעות, ולו הודיע התובע על רצונו להתפטר. כך עולה סעיף 27 לכתב ההגנה, ביחס לשכרו של התובע לרבות השינוי לטענתו בחודש 3/13, מעדות התובע (בעמ' 24 שו' 4-11 ) , מעדות מר אלישיב חדד,( עמ' 27 שו' 9-19 .)
עדת ההגנה, יערה, מסרה בעדותה כי ארז הוא שקיבל אותה לעבודה בשנת 2012, היה לו מפתח, היה מגיע כל יום (עמ' 35 שו' 19-30) וכי ארז "היה בעסק שלו" (שו' 32). עוד מסרה יערה כי ארז היה לוקח את דיווחי השעות, מעביר לרו"ח ומחלק את המשכורת באמצעות צ'ק וכן מחלק תלושי שכר ( עמ' 36 שו' 21-26). ארז היה גמיש וכשהייתה צריכה משכורת לפני ה-10 לחודש, הייתה מבקשת מארז (עמ' 37 שו' 27 עד עמ' 38 שו' 3) וארז היה מחלק מפרעות לשלומה עמ' 38, שו' 25)
גם עד ההגנה עמנואל מסר כי עבד "אצל ארז" ( עמ' 39 שו' 8-12) משנת 2014, הגם שהחל לעבוד לאחר תום תקופת העסקת שלמה.
ארז טען כי היה שכיר בחברת פרי סים והגיש תלושי שכר בגין חודשים 1/13-8/13 (נ/2 לתצהיר הנתבע). ב"כ התובע הצביע על סימני שאלה ביחס למהימנות תלושי השכר: מועד ה דפסתם ביום הגשת תצהיר הנתבע, טעות במספר החברה , בשונה מתלושי השכר שהוצאו לשלמה ו כן טעות בשמה של הנתבעת "תפרי סים פי. קיי טרייד בע"מ", בעוד שעל גבי תלושי השכר של התובע לא נרשמה האות ת' אלא "פרי סים פי. קיי טרייד בע"מ". אכן יש באמור כדי לערער את מהימנות תלושי השכר , ולהטיל ספק אם הופקו בזמן אמת או שמא הוכנו לצורך תביעה זו בלבד. לא הוכח על ידי מי הוכנו.
ארז מסר בעדותו:
"ש. בתלושים שלך למטה, מתחת לטבלה, באיזה תאריך הודפס התלוש.
ת. 29/10/2020. הדפסתי את זה בבית שלי. כל התלושים הודפסו באותו תאריך, אתה רוצה שאבדוק בטלפון שלי מתי שלחו לי את התלושים.
ש. כשרואה חשבון מכין תלושים הוא מכין פורמט עם שם מעסיק מספר ח.פ וכו' ואז מזין לתוך המערכת נתונים ספציפיים לכל עובד ועובד.
ת. אני מעריך, לא הוצאתי לעצמי תלושים מעולם.
ש. אני מסתכלת על התלוש שלך מינואר 2013 ועל התלוש של התובע מינואר 2013. אצל התובע כתוב פרי סים ואצלך "תפרי סים". בתיק במס הכנסה אצל התובע כתוב מספר 5145788145 ואצלך זה 514578145. יש לך עוד טבלה שמצוירת פה באמצע ולתובע זו טבלה אחת ארוכה.
ת. את שואלת אותי זה לא אני עשיתי את התלושים, קיבלתי את זה מרואה החשבון. ביקשתי להעביר במרוכז את כל התלושים שלי לעורך הדין שלי מרואה החשבון.
ש. יש לך תלוש מזמן אמת שהיה לך כשאתה קיבלת.
ת. כן יש לי מיילים מ-2012 מה הבעיה. אלה התלושים, ביקשתי אותם במרוכז פשוט (עמ' 32שו'14-32 ) .
למרות טענתו, ארז לא הגיש תלוש מזמן אמת, לא הגיש מיילים שיש לו לכאורה מ-2012 כטענתו , ולא נתן כל הסבר ל"טעויות" שנפלו בתלושי השכר ולשוני בין תלושי השכר שהונפקו לו לאלו שהונפקו לשלמה. חזקה כי צד שיש בידו ראיה ולא הציגה, תפעל כנגדו.

הרמת מסך
כאמור, כנגד הנתבעת ניתן פסק דין על יסוד כתב התביעה, אולם ככל הנראה, החברה אינה בת פירעון.
בדיני תאגידים חל הכלל לפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע מתי ת יעשה פעולת הרמת מסך שעה שבעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. (בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' נגרוס (פורסם בנבו)).
השימוש החריג הינו במקרה שהוכח כי "נעשה באופן שיש בו להונות אדם או לקפח נושה של חברה" או " באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".
הפסיקה קובעת כי הרמת מסך תעשה ביד קמוצה ובמשורה ורק במקרים קיצונים יוצאים מן הכלל (ע"א 79/71 החברה ליצור מוצרי מתכת בע"מ נ' חברת הגג למפעלי ייצוא בע"מ פ"ד כו (1) 634,637). בעניין זה נקבע כי יש לבדוק אם היה ערבוב נכסים בין החברה למנהליה, פגיעה בתקנת הציבור, תרמית, הברחת נכסים וכדומה.
נפסק כי במצב בו בעלי שליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות עובדים נחשבת פעולתם בחוסר תום לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד כמגן (ע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג בע"מ נ' ריאד עבדל רחמן (פורסם בנבו)).
הוכח כי כל עניין הקמת החברה ושינוי החברות היה לצורך פטור ממס , והתחמקות מפירוק העסק שהוא לדעת ארז ארוך ומורכב, וחרף זאת המשיך לנהלו ולהעסיק.
נוכח התנהלות ארז כמפורט לעיל, ואי תשלום זכויות, לרבות הפרשות לפנסיה כדין, כפי שיפורט להלן, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את ארז אף אישית ,בחיובים השונים שנתבעו בתביעה שהוגשה ושלגביהם יוחלט כי קמה זכות לתובע.

טופס הודעה לעובד

אין מחלוקת כי התובע לא קיבל טופס הודעה על תנאי העסקתו.
שלמה טען כי לא קיבל טופס הודעה לעובד הן בתחילת העסקתו והן בעת השינויים בתנאי שכרו או בזהות המעסיק.
הזכות לפיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד קמה מיום 11.12.12, ומשכך לא חל במועד תחילת ההעסקה, אולם כאשר הועבר להיות מועסק באמצעות החברה, ביום 1.1.13, חל החוק. לטענת שלמה, לא מדובר בעניין טכני, וככל שהייתה ניתנת הודעה כחוק, המחלוקת המשפטית בדבר תנאי ההעסקה הייתה מתייתרת, לרבות תנאי העבודה המוסכמים, זהות המעסיקים והחבות של כל אחד מהם כלפיו. שלמה הפנה לפסיקה לתע"א 9518/07 מרים רפפורט נ' פרץ כנרת (להלן: "עניין רפפורט") לפיו שיחות בעל פה על תנאי עבודה אינן מייתרות את החובה על פי חוק הודעה לעובד ואינה מצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי. עוד טען שלמה כי אי מתן טופס הודעה מעביר את הנטל לנתבע, בכל השאלות הנוגעות למחלוקת על תנאי העבודה.
ארז טען כי מסר לכל עובדיו הסכם העסקה, אולם התובע, בניגוד ליתר העובדים סרב לחתום על הסכם זה (מכתב תשובה של ב"כ ארז מיום 1.12.14 צורף כנספח יב' לתצהיר התובע), אולם ארז לא הציג אפילו טיוטה של ההסכם הנטען. עדת ההגנה, יערה, סתרה את גרסת ארז והצהירה שלא קיבלה הסכם והתנאים עמה סוכמו בעל פה. עד ההגנה עמנואל לא זכר אם קיים הסכם בכתב. גרסת ארז הופרכה כליל. לפיכך, עתר התובע לפיצוי המקסימלי על פי החוק, בסך של 15,396 ₪.
ארז טען כי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") נכנס לתוקפו בחודש 12/11, היינו לאחר המועד שבו החל שלמה לעבוד. עוד טען ארז כי היה על התובע להוכיח שמי מהנתבעים ניצל את חוסר ידיעתו או מנע ממנו זכויות, אשר לו הייתה ניתנת ההודעה לעובד, יכול היה לקבל או לעמוד עליהן. ארז הפנה לע"ע (ארצי) 39970-03-14 י. שומרוני – חברה להשקעות ובניה בע"מ – דאוד טארק לפיו העובד לא הצביע על נזק ממוני או אחר, ולפיכך אין להתערב בפסק הדין שבו נדחתה תביעת העובד לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד. עוד טען ארז כי כששלמה נשאל אם ביקש טופס הודעה לעובד, מסר בעדותו כי אינו יודע במה מדובר. עוד מסר כי בעת המעבר להעסקה באמצעות החברה, אשתו הכינה לעובדים הסכם עבודה שבו צוין בין היתר כי זכויות העובדים לא יפגעו, אולם שלמה סרב לחתום על ההסכם (עמ' 31 שו' 17-27). לטענת ארז, שלמה ידע את זכויותיו ועמד עליהן, וכעת מבקש להתעשר שלא כדין ומשכך יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
בניגוד לטענות הצדדים, חוק הודעה לעובד נכנס לתוקף ביום 21.6.02 ומשכך היה בתחולה בעת שהתובע החל לעבוד. בתיקון מספר 4 שנכנס לתוקפו בשנת 2012 הוסף סעיף 5(ב) אולם חובת מתן ההודעה נכנסה לתוקפה כבר בשנת 2002. מכל מקום, אף לשיטת ארז, היה על הנתבעת למסור טופס הודעה לעובד מיום שחדל להעסיק את שלמה וההעסקה נעשתה באמצעות הנתבעת. כך גם כאשר חלו שינויים בשכרו של שלמה, הן כאשר עלה והן כאשר ירד, וזאת לא נעשה.
בע"ע (ארצי) 154/10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ, שקדם לתיקון מספר 4, נפסק:
"...ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.
הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.
מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק".
ארז לא טען לסיכום בעל פה, אלא כי שלמה היה מודע לזכויותיו. ארז לא הציג את ההסכם שנתן לטענתו לעובדים, ועליו שלמה סרב לחתום, ואף לא שב בסיכומיו על טענתו לפיה נתן לעובדים הסכם העסקה, אך שלמה סרב לחתום עליו. נוכח האמור, משלא ניתן לשלמה טופס הודעה על תנאי העסקתו, יש לחייב את ארז בפיצוי.
באשר לשיעור הפיצוי, בסעיף 5 לחוק הודעה לעובד נקבע:
"(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין;
(2) ליתן צו עשה לתיקון ההפרה.
(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה);
(2) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר...".
לא הוכח כי טופס ההודעה לעובד לא נמסר לשלמה ביודעין, ומשכך אין לפסוק פיצוי ברף הגבוה. יחד עם זאת, משלא ניתן לטופס טופס כחוק, נדרשו הצדדים להליך זה ובו מחלוקות לגבי מכלול תקופת ההעסקה ותנאיה לרבות שעות העבודה שסוכמו, עבודה בשעות נוספות, גובה השכר וכו'.
בנסיבות אלה, ארז ישלם לשלמה פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי ההעסקה בסך של 8,500 ₪.

תנאי העבודה שסוכמו

בהתאם לסעיף 5 א לחוק הודעה לעובד: "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971" (דגש ש.ש.).
שלמה טען כי בין הצדדים סוכם ששכרו יעמוד על סך של 7,000 ₪ נטו (כ-7,900 ₪ ברוטו). בעניין זה הפנה שלמה לתלושי השכר שהוגשו, לסעיף 27 לכתב ההגנה ולעדות ארז (בעמ' 28 שו' 27).
ארז טען כי סיכום זה החל רק מחודש 1/12 עד 3/13. וכי הסיכום בין הצדדים היה כפי שמתועד בתלושי השכר. היינו:
מחודש 11/10 עד 6/11 שכרו של התובע היה שעתי, בתעריף של 25 ₪ לשעה.
מחודש 7/11 שכרו של התובע עמד על סך של 7,000 ₪ ברוטו.
מחודש 12/1 1 עלה שכרו של התובע ועמד על סך של 7,737 ₪.
מחודש 1/12 עלה שכרו של התובע ועמד על סך של 7,000 ₪ נטו.
מחודש 3/13 הופחת שכרו של התובע, ועמד על סך של 5,250 ₪.
מעיון בתלושי השכר אכן עולה כי חלו שינויים בשכרו של שלמה כמפורט לעיל. בניגוד לטענת שלמה, בסעיף 27 לכתב ההגנה לא הוסכם כי השכר עמד על סך של 7,000 ₪ נטו לכל התקופה , אלא צוין כי חלו שינויים בשכרו של שלמה. בעדותו מסר ארז כי שכרו של שלמה עמד על סך של 7,000 ₪, אולם ציין כי שכר זה היה נטו, פחות ההפרשות לפנסיה, ולאחר מכן אף התייחס לירידה בשכר מחודש 3/13 (עמ' 29 שו' 2-4) כך שגם בעדותו ארז לא הסכים לכך שהשכר עמד על 7,000 ₪ נטו בכל התקופה .
הצדדים ביקשו להסתמך על תלושי השכר על מנת להסיק את הסיכום ביניהם. יצוין כי עד לחודש 3/13 התובע לא טען כי בזמן אמת היו לו טענות על שיעור שכרו או כי התשלום שקיבל היה נמוך מזה שסוכם עמו. בהעדר הסכם עבודה או טופס הודעה על תנאי העסקה, שכרו של התובע סוכם בהתאם למצוין בתלושי השכר, לכל הפחות עד לחודש 3/13.
מחודש 3/13 שלמה טען כי ההפחתה נעשתה ללא סיכום עמו וללא מתן הודעה מוקדמת, ולטענתו, הפחתה זו אף גרמה לו להתפטר מהעבודה. יש לקבל טענה זו, שכן הפחתה בשכר צריך שתהא מעוגנת בהסכמה ברורה וזו לא הוצגה ע"י ארז שכאמור הנטל על כתפיו.
נוכח האמור, מתקבלות טענות ארז בעניין תנאי השכר שסוכמו, כמפורט לעיל, רק עד חודש 3/13.
מטיעוני הנתבע עולה כי התשלום כלל שעות רגילות בלבד, ולא גולם תשלום בגין שעות נוספות, בחודשים מסוימים אף שולם תשלום בגין שעות נוספות.

שכרו של התובע
שלמה טען כי השכר שולם בניגוד לסיכום עמו, בחלק מהמקרים לא נעשתה העברת משכורת מסודרת במועד הקבוע בחוק וכמקשה אחת, אלא באמצעות הסבת שיקים של לקוחות, תשלומי מזומן ארעיים בסכומים שונים בכל פעם. שלמה הגיש תדפיס עו"ש של חשבון הבנק שלו (נספח ה' לתצהירו) וטען כי רק בחלק מהמקרים הופקד סך של 7,000 ₪. עוד הגיש שלמה חישוב לפיו במהלך תקופת העבודה צבר ארז חוב כלפי שלמה, בסך כולל של 49,606 ₪ (נספח ו' לתצהיר). לטענת שלמה, החישוב אינו מביא בחשבון חוסרים לשנת 2011, כיוון שקיבל את תלושי השכר עבור חודשים אלו רק במהלך ההליך, ולא ניתן לערוך את החישובים במועד שהוגשו, גם משהתלושים אינם משקפים את המציאות והוכנו בדיעבד לצורך ההליך. עוד טען שלמה כי מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצויי הלנת שכר על סך של 20,000 ₪ שנתבעו וצומצמו לצרכי אגרה.
ארז טען כי שלמה הודה שקיבל חלק מהשכר במזומן כפי שאף יערה מסרה בעדותה, אולם שלמה לא הפחית תשלומים אלה שקיבל מהחישוב שהגיש בנספח ו'. בעדותו לא ידע כיצד נערכו התחשיבים והפנה לב"כ. שלמה אף מסר בעדותו כי לא הפקיד את הכספים שקיבל במזומן, ולכן לא הכניס אותם לתחשיבו. עוד טען ארז כי למרות טענת שלמה שלפיה קיבל חלק מהשכר באמצעות המחאות של לקוחות, בעדותו לא הצליח להפנות להמחאה אחת כזאת, ומסר תשובה מתחמקת. ביחס לשנת 2011 טען ארז כי יש לדחות את טענות שלמה. השכר שמופיע בתלושי השכר לשנת 2011 הוא הנכון והמצאת מסמכי הבנק הייתה מוכיחה זאת, ומשכך בחר שלמה שלא להגיש את תדפיסי חשבונות הבנק ביחס לשנה זו. עוד טען כי שלמה התעלם מכך שערך חישוביו לפי מועדי מקדמות ולא לפי מועד התשלום בפועל. כך למשל הזין שלמה את משכורת חודש 11/12 ליום 14.11.20 ואת משכורת חודש 12/10 יום 2.12.10, על אף שמדובר היה במקדמות, ולא בתשלום שכר. גם מטעם זה טען ארז כי אין להתייחס לחישובי שלמה בנספח ו' לתצהירו.
בעניין הלנת השכר טען ארז כי שלמה לא שילם אגרה בגין עילה זו ומשכך דינה דחייה. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, תביעה בעניין הלנת שכר מתיישנת בתוך 60 ימים, ובמקרים מיוחדים בתוך 3 שנים. התובע הגיש את התביעה לאחר כ-4 שנים, ומשכך יש לדחות רכיב זה.
טענת התובע בדבר תשלום באמצעות הסבת צ'קים של לקוחות לא הוכחה. שלמה התבקש בעדותו לתת לכך דוגמאות והשיב:
"ש. איפה יש לך דוגמאות של המחאות כאלה.
ת. הגשנו אז תדפיסים של חשבון בנק. רציתם לראות הפקדות של המחאות אז אני מציג את נספח ה' הפקדה מיום 14/11/2010 יש המחאה של 3,400 ₪, יש עוד המחאה של 812 ₪.
ש. מה זה המספר הזה שבסוף השורה 64700 ומתחת לזה זה 64770 תאשר לי שזה מספר המחאה.
ת. זה מספר המחאה כך אני מבין.
ש. ז"א שמה שקרה פה זה שזה בעצם המחאות של אותו בן אדם שניתנו בהפרש של 70 המחאות.
ת. לא מבין בזה אבל אם אתה אומר.
ש. אלה ההמחאות של הנתבע, אתה יכול להראות לי מסמך שאלו המחאות של לקוח.
ת. מאיפה יהיו לי.
ש. בסעיף 17 אתה כותב שבוצעו הסבים.
ת. שקיבלתי המחאות במקום?
ש. כן. הצבעת ששתי ההמחאות האלה זה המחאות של לקוחות שהוסבו אלייך. תציג לי העתק של המחאה.
ת. אין לי. אבל תדפיס חשבון יש לי... זה היה לפני עשור כמעט.
ש. את המסמך הזה ביקשת מהבנק.
ת. 2017-2018 בערך. לא זוכר. לא ביקשתי לראות את ההמחאה" (עמ' 18 שו' 31- עמ' 19 שו' 16)(דגש ש.ש.) .
שלמה אישר בעדותו כי קיבל מפרעות במזומן, אולם לא הפחית סכומים אלה מחישוביו ולא ידע להסביר את החישוב :
"ש. מפנה לסעיף 18 לתצהירך. יכול להיות שחלק מהתשלום בוצע במזומן.
ת. כן. אני אומר את זה.
ש. איפה עשית את ההפחתות של המזומן.
ת. זה היה נרשם בפנקס של בעל הבית שלי.
ש. אבל למעשה לא עשית לך שום רישום לא על הכספים ולא על השעות.
ת. נכון
ש. אז איך עשית את התחשיב של סעיף 19.
ת. אחרי שישבתי יחד עם עורכת הדין שלי ועברנו על כל מיני דברים, תלושים והכל, וזה מה שהגענו בחשבון.
ש. אתה מצרף תחשיב וכותב שאתה רוצה 50,000 ₪ בסעיף 19. תסביר את התחשיב.
ת. אני לא מבין בתחשיבים, אפשר לשאול את עורכת הדין.
(עמ' 19 שו' 17-27) (דגש ש.ש.).
משקיבל שלמה את תלושי השכר עבור שנת 2011, יכול היה לערוך את החישוב ולתקן את הסכום בתביעה , אולם שלמה לא בקש לעשות כן, ומשכך לא הוכח כי בשנת 2011 היו חוסרים כלל, אף לשיטת התובע, לאחר שראה את תלושי השכר, וחרף טענותיו בסיכומים. רכיב זה נדחה.
מדובר בתביעה לשכר עבודה, שלא ניתן להגיש על דרך האומדנה, אלא יש לפרט ובאופן מנומק.
התובע לא עמד בנטל המוטל עליו. הוכח כי לא נלקחו בחשבון תשלומים שבוצעו לתובע במזומן לגביהם הודה. משלא הוכח כי ישנם הפרשים בתשלום השכר, נדחית אף הטענה לפיצויי הלנת שכר. תביעה אשר ממילא התיישנה.
התביעה להפרשי שכר לא הוכחה, ומשכך נדחית.

שעות נוספות
שלמה טען כי עבד שעות רבות, מבלי ששולמו לו שעות נוספות . לטענתו, בשנה הראשונה לעבודתו עבד רק בסניף "הדוידקה". לאחר כשנה החל לעבוד גם בסניף בגבעת שאול. לטענתו, החנות בגבעת שאול היתה פתוחה משעה 09:30 עד 19:00, ובדוידקה משעה 10:00 עד 19:30. לטענתו, עבד משעת פתיחת החנות בגבעת שאול, 09:30 ועד לשעת סגירת החנות בדוידקה, בשעה 19:30. בימי שישי עבד 4 שעות, משעה 09:00-13:00 או משעה 10:00-14:00. לעיתים אף נשאר מעבר לשעות הפתיחה, על מנת להשלים תיקונים שלא הספיק בשעות הפתיחה. בכתב התביעה הועמד סכום התביעה בגין רכיב זה, על סך של 42,921 ₪, בגין שעתיים נוספות בכל יום, בערך של 125%, ביחס לכל תקופת העבודה, גם כאשר עבד רק בסניף הדוידקה. שלמה ביקש להותיר את הזכות לתקן את גובה הסכום לאחר גילוי מסמכים והתלושים החסרים. בסיכומיו עתר שלמה לתשלום סך של 98,580 ₪ בגין אי תשלום עבור שעות נוספות. לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, וממילא לא ניתנה רשות לתקנו. מדובר בהרחבת חזית מאוחרת ואסורה , הסכום עולה על זה שנטען בכתב התביעה ואינו תואם לאגרה ששולמה, ומשכך דין הטענה בסיכומים להידחות.
התביעה לשעות נוספות תידון בהתאם לנטען בכתב התביעה בלבד.
עוד טען התובע כי תפקידו דרש מתן אמון בו, אולם לא מתקיימים בעניינו התנאים שנקבעו בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה ולא מדובר במשרת אמון. בהקשר זה טען כי נאסר עליו ועל חבריו לעבודה לצאת להביא אוכל, והארוחות היו מובאות להם אל מקום העבודה.
ארז טען כי החישובים שהגיש שלמה אינם נכונים הן ביחס לחודשי העבודה והן ביחס לשעות , ונעשו תוך התעלמות מכך שהיה יוצא להפסקות רבות וניהל את זמנו כרצונו. לעיתים היה מאחר לפתוח את החנות, והוא לא נדרש להישאר מעבר לשעות הפתיחה הרשמיות – לא להקדים לפתוח ולא לאחר את הסגירה. לכל היותר עבד שלמה 3 שעות נוספות בתקופה שבין 12/11 לבין 12/12, כשעבד שבוע מלא, ללא חופשה . בתקופה שמחודש 11/10 עד 6/11 שלמה עבד לפי שעות, ושולם לו גמול מתאים עבור שעות נוספות. בחודש 11/10 נרשמו 250 שעות עבודה, וככל הנראה מדובר בטעות. בחודשים מסוימים נראה כי נעשתה טעות וחישוב השעות הנוספות גולם לשעות רגילות. בחודש 12/10 שולמו לשלמה 267 שעות רגילות, כמות מופרזת שלא תיתכן ובכל מקרה מדובר בטעות בדיווח של שעות עבודה ביתר, וברור שנעשתה טעות נוספת בהנהלת חשבונות בכל שכנראה נעשה גילום של שעות נוספות של 125% לשעות של 100% וכך גם בחודשים 1-2/11.
ארז טען עוד, כי נוכח השיהוי הקיצוני במועד הגשת התביעה, נגרם לו נזק ראייתי שכן הוא אינו זוכר איך תתכן כמות שעות מוגזמת שכזו אך הוא משוכנע שמדובר בטעות בדיווח ובהגדרת השעות בתלוש, מכל מקום משוכנע ששלמה קיבל גמול מתאים עבור השעות נוספות.
בחודשים 3-5/11 לא היו שעות נוספות. בחודש 6/11 שולמו שעות נוספות בסעיף נפרד, ומחודש 7/11 שלמה עבר למשכורת חודשית. עוד טען ארז כי שלמה קיבל שכר גבוה מאוד, כמעט כפול משכר המינימום והטבות רבות. שלמה ידע מה היו שעות העבודה, שלא היו בסדר הגודל שנכתב בכתב התביעה, והשכר היה אמור לכלול זאת. ארז טען כי פעל בתום לב ולא קיפח את שלמה. לטענתו, תשלום השכר באופן זה, היה במסגרת יחסי האמון, ההבנה והחברות בין הצדדים, ומבחינתו היה מדובר במשרת אמון. ארז הוסיף כי ככל שבתלושי השכר היה מוגדר חלק מהשכר כ"תשלום גלובלי עבור שעות נוספות" לשלמה לא הייתה שום תביעה בסעיף זה, ועדיין שכרו היה גבוה ומעל לשכר המינימום. שלמה הסכים לתפקיד, לשעות העבודה ולשכר, ובכתב התביעה הפר את האמון ששרר בין הצדדים.
בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר , תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שכותרת השוליים שלו "נטל הוכחה", שינה המחוקק את חלוקת נטל ההוכחה , כך שאם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה מוטלת עליו חובת ההוכחה, כך:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת /ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
(ג) בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת".
בע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.2017) (להלן: "עניין ריעני") סיכם בית הדין הארצי את ההלכה ביחס להוכחה של תביעה בעילת עבודה בשעות נוספות:
"לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה."
עוד פסק כבוד בית הדין הארצי:
"לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) – כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע ".
ארז לא הגיש דו"חות נוכחות של שלמה, ומשכך יש לבחון אם שלמה הוכיח שעבד בשעות נוספות.
שלמה מסר ביחס לרישום השעות:
"דבר ראשון כל אחד היה רושם את השעות שלו לפי בקשה של הנתבע, היה פנקס והיינו רושמים שם, הפנקס היה תמיד אצלו והכל היה נרשם אצלו. היו ימים שהנתבע היה יום יום, אבל כל פעם כשהוא היה שואל מה השעות היינו אומרים לו והוא היה רושם אצלו בפנקס, זה יכל לקרות פעם פעמיים בשבוע או פעם בשבועיים.
ש. אם זה היה פעם בשבוע איך זכרת כמה בדיוק עבדת.
ת. כי שעות הבוקר היו תמיד אותו דבר, והיינו יוצאים תמיד באותו שעה בערב 10-11 בלילה. אז הוא היה אומר לי בוא נעגל את זה, אם אני אומר 10-11 והוא היה אומר נעגל ל10 וחצי, לא אני ולא אתה" (עמ' 18 שו' 23-29).
ארז מסר בעניין דיווחי השעות:
"ש. איך דווחו שעות העבודה של העובדים ולמי.
ת. העובדים דיווחו לשלומי ושלומי דיווח לרואה החשבון ישירות, היה להם כרטיס עובד והם דיווחו לו.
ש. תתאר לי איך נראה כרטיס עבודה.
ת. יש כרטיסים שקונים במקס סטוק וכאלה, כרטיס מוכן. אז לא היה ממוכן. זה כרטיס שקונים מוכן וממלאים.
ש. אז אתה אומר שהעובדים היו ממלאים את השעות האלה.
ת. שלומי היה ממלא להם.
ש. בדקת את מה שרשום שם.
ת. לא.
ש. ולמי הועברו הכרטיסים האלה.
ת. לרואה החשבון.
ש. באיזה אופן.
ת. עם כל הניירת של הנהלת חשבונות.
ש. ורואה החשבון היה מכין את השכר בהתאם לדוח הנוכחות.
ת. נכון" (עמ' 27 שו' 30 – עמ' 28 שו' 12) .
יערה מסרה ביחס לדיווח:
"ש. דיווחת על שעות העבודה שלך.
ת. היה כרטיס עובד, כשהיינו מגיעים אז שלומי היה רושם את השעות.
ש. ואז מה עושים עם הכרטיס הזה במהלך החודש.
ת. ארז לוקח את זה בסוף החודש לרואה החשבון ומוציא לנו משכורות (עמ' 36 שו' 18-21).
ואולם, מעיון בתלושי השכר של שלמה עולה כי לא הייתה הקפדה על דיווחי השעות ו שעות העבודה במרבית החודשים, לא תועדו באופן המשקף את שעות העבודה בפועל :
ב-4 החודשים הראשונים לעבודה, 11/10-2/13, נרשמו שעות רבות מדי חודש: 215, 267, 248 ו-226 (בהתאמה). בחודשים 11/10, 6/11 נרשם בתלושי השכר תשלום בגין שעות נוספות (הגם שבחודש 6/11 נרשמו רק 186 שעות).
בחודשים 3-5/11 נרשמו 165 שעות עבודה .
בחודשים 6/11-6/13 נרש מו מדי חודש "186" שעות עבודה , על אף טענת ארז לפיה שכרו של שלמה הופחת, נוכח הפחתת שעות העבודה. ככל שהופחתו שעות, לא היה לכך כל ביטוי בתלושי השכר.
עמנואל מסר ביחס לרישום השעות:
"ת. ארז הוא בן אדם מאוד קל, בוס שלא מוצאים לדעתי, כביכול ההסכם היה משעות הבוקר עד שעות הערב, אם היו שעות מסוימות שסיכמנו עליהם מראש עם מעקב שאני רושם שעות וכו', ממנו לא באה הדרישה מראש לזה. הוא לא היה אחד כזה ש... הייתה תקופה שהיה הרבה לחץ בעבודה והוא בא והציע לי יום אחד בשבוע לצאת בצהריים ללא קשר לשעות, כאילו תפקדתי רגיל באותו יום אבל בפועל יצאתי בצהריים. לא הייתה גריעה במשכורת החודשית בסופו של דבר.
ש.ת. לא רשמתי את השעות שלי" (עמ' 38 שו' 18-23).
על אף טענותיו בכתבי הטענות, בעדותו מסר שלמה כי עבד שעות רבות מעבר לשעות פתיחת החנויות:
"ש. עד איזה שעה להערכתך היית נשאר.
ת. 11-12 בלילה חופשי היינו מגיעים לזה. היו ימים שהיינו יוצאים גם ב10 אבל בממוצע 11-12 בלילה. היו ימים שסיימנו יותר מאוחר מ11-12 בלילה. לא עם לקוחות, אני עם העובד שהיה איתי בחנות.
ש. מפנה לסעיף 13 בתצהירך. אתה רושם שלקוחות היו מתעכבים גם לאחר שעת הסגירה.
ת. עוד חצי שעה עוד שעה שעה וחצי, גם אחרי שהלקוחות שהתעכבו סיימו הם היו יוצאים אנחנו היינו סוגרים את החנות ויושבים במעבדה ומתקנים טלפונים כדי שיהיו מוכנים לבוקר. היינו יושבים ומכינים הזמנות לחלקי מעבדה שצריך, אם זה להזמין לחנות, זה הזמן היחידי שיש לעבור על הרשימה של באמת מה שצריך" (עמ' 18 שו' 10-17).
וכן:
"ש. כמה שעות נוספות אתה טוען לכל חודש.
ת. זה מאוד איניבידואלי, יש חודשים שהיו קצת יותר ויש חודשים שהיה פחות. יש ימים שיצאנו ב-10 ויש ימים שיצאנו ב-12 בלילה, יש חריגים שהגענו לשעות של 1-2 בלילה" (עמ' שו' 25-27).
ובהמשך עדותו:
"ש. כמה שעות ביום היית עובד.
ת. יותר מאוחר כשהייתי מתחיל ב-10, אז מ-10-22:00 לפחות 12 שעות. בימי שישי מ-10 עד 1 בצהריים, בימי שישי היינו נשארים אולי חצי שעה אחרי אבל היינו בורחים בגלל יום שישי.
ש. אתה אומר שבשבוע חמשת ימי החול היית עובד 60 שעות ועוד 5 שעות ביום השישי. 65 שעות בשבוע.
ת. כן, אפילו יותר" ( עמ' 21 שו' 1-6).
ארז לא הכחיש ששלמה, ועובדים נוספים, היו בחנות עד שעות מאוחרות, אולם לטענתו לא מדובר היה בשעות עבודה:
"זה שהם עשו מסיבות הם היו צעירים גם אני הייתי פעם צעיר. לא הפריע לי, זה היה מקום מפגש, לא היה להם לאן ללכת" (עמ' 33 שו' 20-21).
כאמור, התובע טען לשעות נוספות ביחס לכל תקופת העבודה, זאת על אף שבעדותו מסר כי כאשר פרק כתף היה בחופשת מחלה, וקיבל שכר מלא (עמ' 23 שו' 1-3), וכי לא עבד כלל בחול המועד, וגם בימים אלו קיבל שכר מלא (עמ' 23 שו' 15-18). שלמה אף לא הפחית את החודשים שבהם בתלושי השכר נרשם תשלום בגין שעות נוספות, כמפורט לעיל. דהיינו החישוב שעשה התובע לשעות נוספות לוקה בחסר ואין להסתמך עליו.
ארז התייחס לכך בעדותו:
"בשעות העבודה יש משהו מאוד תמוה, אם אני מסתכל על התלושים בדיעבד, מעולם לא הסתכלתי, אז שלומי לא גרע יום אחד עבודה, לא הביא יום אחד של סיק בכל השנים שהוא עבד, לא ירדה לו שעת עבודה אחת כל התקופה שהוא עובד חוץ מהתקופה שהוא מחליט שהוא מוריד בשעות העבודה. זה קצת לא סביר (עמ' 34 שו' 6-9).
עד ההגנה, אלישיב מסר בעדותו כי לא עבד בסניף בגבעת שאול: "לא. יצא לי להיות שם אולי פעם אחת להחליף איזה טכנאי או עובד, לא באופן רשמי" (עמ' 26 שו' 11). וכי שלמה היה בחנות בדוידקה: "ת. ארז היה מעורב בעסק ושלומי היה מנהל את המקום בפועל, הוא היה נמצא שם רוב שעות היום (עמ' 27 שו' 13).
בכך יש לסתור טענת שלמה שלפיה היה מתחיל את יום העבודה בסניף גבעת שאול. כך עולה גם מעדות יערה לפיה עבדה בדוידקה, הסניף אמור היה להיפתח כל יום בשעה 10, "הסניף היה נפתח בשעה 10... הוא לא נפתח באמת, היו תמיד איחורים מצד שלומי" (עמ' 35 שו' 25-26).
בניגוד לטענת שלמה בכתב התביעה, לפיה "על התובע וחבריו לעבודה נאסר – בהוראות הנתבע 1 – לעזוב את מקום עבודתם לארוחת הצהריים וארוחות אלו היו מובאות להם אל מקום העבודה ..." (סעיף 48), בסיכומיו טען "תצהירה של העובדת יערה לפיה העובד היה לכאורה "נכנס ויוצא" אינה מעידה על הסיבה ליציאותיו של התובע מהחנות. התובע עבר מסניף לסניף, נפגש עם ספקים, ביצע הפקדות לבנקים. בעוד שתפקידה של יערה היה בחנות בלבד והיא אינה יודעת במה עסק התובע בזמן שנכנס ויצא" (סעיף 29).
מהאמור עולה כי אף לגרסת שלמה, הוא יצא ונכנס מהחנות במהלך היום, כרצונו לרבות להפסקות .
עמנואל מסר בעדותו בעניין שעות הפתיחה:
"ת. שעות הפתיחה מ-10 בבוקר עד 6 -7 בערב. רשמית היה בנינו אמון מוחלט ולא הייתה לי הרגשה של בוס מעביד וכל הדבר הזה. אבל רשמית שעות הפתיחה של החנות הן מ-10 בבוקר עד 7 בערב. בתכלס היו ימים שהייתי פותח יותר מאוחר או יוצא יותר מוקדם או יותר מאוחר. אצלי לא הייתה הקפדה מבחינת ארז" (עמ' 41 שו' 9-12).
מהעדויות עלה כי לא הייתה הקפדה על שעות העבודה, וגם כאשר התובע החסיר שעות או ימים, שכרו לא נפגע כלל. עוד עולה כי ארז לא ניהל את העסק כנדרש ובהתאם לחוקי העבודה. אולם לעובדים ובכללם התובע ניתן חופש תמרון בנוכחות בפתיחה ובסגירה.
ארז לא היה מסודר ולא התנהל כנדרש ממעסיק. יחד עם זאת, סמך על העובדים שהעסיק ונהג אתם ביד רחבה:
"שלומי היה מסתובב ברחובות גאולה, כמו אלישיב קודמו, ללא תעסוקה, ללא מעש, ההיכרות שלנו התחילה בזה שהוא היה בא ומתיישב והיינו שותים קפה, לא הייתה לו עבודה מסודרת הוא היה יורד לפיצה סיטי עוזר לו קצת, עולה קצת אליי, הוא הסתבך עם המשטרה, לקחתי אותו בעשר אצבעות והכנסתי אותו למעגל עבודה. אביו לא פעם הגיע אליי לחנות, הודה לי שסוף סוף הוא עובד בעבודה מסודרת ומחזיק מעמד. ב-2014 אחרי ששלומי עזב וכתב לי מכתב בחסות אשתו שהוא תובע אותי על כספים שלא מגיעים לו פגשתי אותו ברחוב והזמנתי אותו לקפה, ישבנו, הטענה הראשית של שלומי הייתה זה שאני גנבתי לו לכאורה את כספי הפיצויים שלו. הוכחתי לו והתקשרנו גם לסוכן הביטוח אלברט גבאי ושמתי על ספיקר והוא שמה שהכסף עדיין נמצא שם ואף אחד לא משך אותו עד היום. הוא התרצה והוא המשיך לבוא לחנות גם ב-2014-2015 והביא תיקונים של בני משפה שלו שתיקנו והוא ישב ושתה איתנו. הכל היה על מי מנוחות, התביעה הזו הייתה לי כהפתעה. שלומי היה כמו אחי הקטן, הוא היה בן טיפוחיי, נתתי לו את הסמכויות האלה כי סמכתי עליו. לא פקפקתי במקצועיות שלו ובנאמנות שלו אף פעם. לא אמרתי שלכאורה הוא גנב ממני. מעולם לא פיטרתי בן אדם. פיטרתי מישהו לפני שנתיים כי הוא נתפס עושה משהו, גונב מהעסק, הוא תבע ומשך את תביעתו, עד היום אנחנו מדברים. הפעם הראשונה ששמעתי ששלומי לא קיבל כסף הייתה בכתב התביעה. הטענה שלו הייתה שהוא לא קיבל את כספי הפיצויים. הנאמנות שלו כלפיי הייתה טוטאלית לא הייתה לי סיבה לפטר אותו (עמ' 33 שו' 5-19).
מכל האמור לעיל עולה כי גרסת התובע למסגרת השעות, למקום בו נכח ולשעות נוספות נסתרה ולא הוכיח שעבד בשעות נוספות, מבלי שקיבל תמורה.
התביעה לגמול שעות נוספות, נדחית.

נסיבות סיום העסקת התובע
התובע טען כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו.
בתצהירו מסר כי בחודש פברואר 2013 התחתן וביקש לעבוד רק בשעות שסוכמו עמו מלכתחילה כי עבודה עד שעות הלילה המאוחרות לא עלתה בקנה אחד עם נישואיו. בחודש מרץ 2013 שכרו ירד באופן חד צדדי, שלא תואם עמו. לטענתו, בהתחשב בשעות הרבות שנדרש לעבוד, מדובר בשכר הנמוך משכר מינימום, אף אם היה עובד רק בשעות הפתיחה של החנויות, כאשר בפועל עבד יותר מכך באופן משמעותי.
מעיון בתלושי השכר שהוגשו (נספח ד' לתצהיר התובע) עולה כי בחודש 2/13 שכרו של התובע עמד על סך של 7,000 ₪ נטו. בחודש 3/13 עמד שכרו על סך של 5,250 ₪.
הנתבע טען כי לאחר שהתובע הכיר את אשתו, ביקש לסיים את יום העבודה בשעה 16:00-17:00, הנתבע הודיע לו שהדבר יפגע בשכרו והוא הסכים. "ובאיזשהו שלב הוא אמר שהוא ממילא מתכוון לעזוב כי היא לא רואה בעין יפה את זה שהוא משרת ציבור של נשים והיא חוששת שהוא יתפתה להיות עם נשים אחרות או משהו כזה" (עמ' 29 שו' 3-7). לפיכך, שכרו של התובע הופחת כפועל יוצא של הפחתת שעות העבודה של התובע.
סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה, כפיטורים".
נטל ההוכחה כי חל סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים רובץ לפתחו של העובד (ר' דב"ע מח/158-3 חיים שלום נ' מירון סובל שור ושות' פד"ע כ 290; דב"ע לו/18-3 פישמן נ' מ"י (לא פורסם)).
בפסיקה נקבע, כי על מנת שיחשב דינו של עובד כדין מפוטר עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים ומצטברים:
ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או כי היו נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן היה לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה נקבע, שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (דב"ע נז/179-3 יצחק ריזנברג - חברת גסטטנר (ישראל) בע"מ, לא פורסם) .
שנית, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתפטרות להרעה או לנסיבות הנ"ל, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל ולא בשל טעם אחר (דב"ע לה/41-3 יעקב היגר נ' דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע מח/159-3 חיים שלום נ' מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290).
שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (דב"ע שן/10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).
אשר לתנאי הראשון. הרעה מוחשית תחשב כאשר הצר המעסיק את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה אם לנטוש את העבודה ולהתפטר. השאלה מתי תנאי העבודה הורעו בצורה מוחשית, אינה סובייקטיבית, אלא על העובד להוכיח קיומה של תשתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה משמעותית בתנאי העבודה.
בע"ע 127/00 אמ"י מתו"ם- אדריכלים בע"מ נ. חיים אברהם (להלן: אמ"י מתו"ם) עבודה ארצי כרך לג(78) 43 נקבע, כי נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן "שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה החלים ומשפיעים על עובד בודד, אי קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים, פגיעה אישית בעובד על רקע דעותיו או מוצאו, וכיוצאים באלה עניינים מהותיים המהווים צידוק לעובד לקום ולעזוב את מקום עבודתו, ביוזמתו, תוך קבלת פיצויי פיטורים".
שלמה מסר בעדותו:
"ש. נתת מכתב התפטרות.
ת. כמו שהיינו עובדים ביחד היה בנינו אמון, אם זה בשעות אם הכל, כך שבאמת הסכמנו לרשום הכל, הכל היה די מכובד, הסברתי לו שאני עוזב את מקום העבודה ושזה לא מתאים לי. הנתבע אמר לי בוא ננסה להתקדם, אני אקח עוד מקום ותיכנס איתי ותנהל איזה סניף שזה יהיה הבייבי שלך, הוא אמר לי יש מקום שמתפנה ברב שפע שזה היה מתחם של סלקום אז, הוא אמר שאני אקח את זה ואנהל והוא יכנס איתי. נעניתי לו בשלילה. הוא אמר לי אם אתה כבר לא רוצה לעבוד תנסה לעזור לי להביא בחור לעבודה, אני זה שניהלתי את השיחה עם סוקניק שיושב פה בחוץ, אני זה שהבאתי אותו למקום העבודה, אני חיברתי בין סוקניק לקופלה. הבאתי את סוקניק לחנות כדי שיתחיל לעבוד וללמוד את כל התחום (עמ' שו').
התובע הוכיח נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. הכל נעשה בהבנה, לפי רצון התובע לעזוב ולהכניס מחליף תחתיו. על התובע להוכיח תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. שלמה טען כי בעדותו שהסביר לארז שהוא עוזב כי לא מתאים לו, ארז הציע לו לנהל מקום חדש, אולם שלמה סרב. בנסיבות אלה, לא הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה שבגינה בקש שלמה לעזוב את העבודה, והוא אף לא טען שנתן לארז התראה והזדמנות לתקן את ההרעה. כך שלא התקיימו לפחות שניים משלושת מבחני הרעת תנאים בפסיקה.
בכתבי הטענות טען שלמה כי עזב בשל הפחתת שכרו בשל בקשתו להפחית את שעות העבודה, אולם לא תמך בגרסה זו בעדותו. אף לא הוכיח כי בפועל עבד יותר מהשעות בגינן קיבל תמורה.
בנסיבות אלה, בהן שלמה לא התריע בפני הנתבע על הרעה מוחשית בתנאי העבודה ואף לא נתן לו הזדמנות לתקן את הנדרש, מה גם שלא הוכחה הרעה מוחשית ממשית בתנאי העבודה, דין התביעה לפיצויי פיטורים להדחות.
עוד מסר התובע בתצהירו כי אשתו חשבת שכר והעירה לו לגבי הזכויות שמגיעות לו, התעקשה על כך שכאיש משפחה עליו לקחת אחריות ואינו יכול להרשות לעצמו להתנהל עם העבודה והכספים כפי שהתנהל. הנתבע לא שינה את ההתנהלות למרות שהתובע שוחח עמו על כך מספר פעמים, והתובע החליט לעזוב את מקום העבודה. שלושה חודשים לפני שהתפטר התובע הודיע על כך לנתבע, הפציר בנתבע, בנוכחות עוב דים אחרים, שיביא עובד אחר במקומו, כדי שיספיקו לבצע חפיפה, אך לשווא, הנתבע התרברב ואמר "עוד תראו הוא יישאר" והציע לנתבע לנהל איתו בשותפות חנות בקניון רב שפע. העילה לעזיבתו היא רצון רעייתו כך מדבריו.
הוכח כי הנתבע חפץ בהמשך עבודתו , על אף הצהרותיו והודעתו על סיום העסקתו, הנתבע לא נענע לבקשתו להביא עובד אחר במקומו, ולא בוצעה חפיפה לעובד אחר.
בניגוד מוחלט לאמור, בסיכומיו מסר: "התובע הועסק בין התאריכים 10.7.13 -1.11.10, עד שהתפטר תוך מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים, ותוך שהוא מוצא עובד אשר הועסק במקומו (עדותו של עד ההגנה, עמנואל סוקניק פרוט' עמ' 39 ש' 30). לא ניתן להביא עובד ולבצע לו ח פיפה, מבלי להודיע למעסיק תחילה אודות העזיבה".
מר עמנואל סוקניק מסר בעדותו כי ה חל לעבוד אצל הנתבעת "החל מ-2014" (עמ' 40 שו' 11). יש באמור כדי לסתור את טענת התובע לפיה ביולי 2013 מצא עובד אחר- את מר סוקניק, ובצע עמו חפי פה.
עוד יצוין כי העד סוקניק מסר כי עבד בחנות סמוכה, התובע הוא שהציע לו לעבוד בחנות, וכי באותו מועד "לא זוכר שהיו תלונות. אני אישית כשהוצעה לי העבודה הזאת קרץ לי כי זה היה נראה שהתנאים שם טובים, שהיחס הוא טוב, ממש הרגשה טובה לעבוד שם. קרץ לי לעבוד שם"
ובהמשך:
"ש. תצביע על איזשהו הבדל בין מה שאמר התובע בתיאור שלו בשיחה לבין מה שקרה בפועל.
ת. היה יותר טוב" (עמ' 39 שו' 12, 14-15, 20-21).
התובע לא הביא כל ראיה לכך שהודיע על רצונו להתפטר בכלל, ובשל הרעת תנאים בפרט. אף לפי טענתו, אין מדובר בהרעת תנאים כלל, שכן לא הצביע על כל שינוי בתנאי ההעסקה, ולא ציין מה נדרש לטענתו המעסיק לתקן בהתנהלותו. הנתבע ציין כי שכרו של התובע ירד, כפועל יוצא מקבלת בקשתו של התובע להפחית את שעות העבודה, לאחר נישואיו. התובע לא הוכיח שהתריע על כוונתו לעזוב בנסיבות המזכות אותו לטענתו בפיצויי פיטורים.
מר סוקניק, אשר הגיע לעבודה בעקבות הצעת התובע, מסר כי התובע מסר לו שהתנאים טובים, וגרם לו לרצות בעבודה, וכי בפועל העבודה הייתה טובה משחשב. ככל שהתובע היה עוזב בשל הרעת תנאים, הכיצד היה מביא לעבודה חבר שלו, שעובד בחנות סמוכה, ומספר לו שמדובר בתנאים טובים ?
בעדותו בבית הדין מסר התובע גרסה אחרת לחלוטין להתפטרותו: " ביום שרציתי לחזור לעבוד 8 שעות כמו שאני אמור לעבוד, ראיתי את כל הפרצופים העקומים. אם זה היה אמור להיות יום שישי כן עובד יום שישי לא עובד וזה לא היה ככה יוצא, הבנתי שאני כל השבוע בעבודה ואין לי זמן לחיים הפרטיים שלי, החלטתי שזה לא בשבילי ואני עוזב" (עמ' 17 שו' 1-3 דגש ש.ש. ).
היינו, התובע החליט לעזוב כיוון שרצה ,לבקשת רעייתו, יותר זמן לעיסוקיו הפרטיים, ולא בשל הרעת תנאים או בשל תנאי העסקתו . בעדותו, לא מסר התובע שנתן הודעה מוקדמת.
בעדותו נשאל התובע אם מסר מכתב פיטורים והשיב בשלילה: "כמו שהיינו עובדים ביחד היה ביננו אמון, אם זה בשעות אם הכל, כך שבאמת הסכמנו לרשום הכל, הכל היה די מכובד, הסברתי לו שאני עוזב את מקום העבודה ושזה לא מתאים לי. הנתבע אמר לי בוא ננסה להתקדם, אני אקח עוד מקום ותיכנס איתי ותנהל איזה סניף שזה יהיה הבייבי שלך, הוא אמר לי יש מקום שמתפנה ברב שפע שזה היה מתחם של סלקום אז, הוא אמר שאני אקח את זה ואנהל והוא יכנס איתי. נעניתי לו בשלילה. הוא אמר לי אם אתה כבר לא רוצה לעבוד תנסה לעזור לי להביא בחור לעבודה, אני זה שניהלתי את השיחה עם סוקניק שיושב פה בחוץ, אני זה שהבאתי אותו למקום העבודה, אני חיברתי בין סוקניק לקופלה. הבאתי את סוקניק לחנות כדי שיתחיל לעבוד וללמוד את כל התחום" (עמ' 24 שו' 4-11).
לא הוכח אף לא אחד מתנאי הפסיקה להתפטרות בהרעת תנאים המזכה בפיצויים. הוכח ההיפך. הוכח שהתובע התפטר מעבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים.
התביעה לפיצויי פיטורים נדחית.
הכספים שנצברו בקופה
התובע טען כי בסיום תקופת העבודה, המעסיק פדה את הכספים שנצברו בקופת הפיצויים, אולם כאמור, הנתבע לא היה מעסיק של התובע במועד סיום ההעסקה. זאת ועוד, התובע לא הוכיח מי פדה את הכספים.
מעבר לצורך, יצוין כי הנתבע טען שלא משך את הכסף שנצבר כלל. התובע אישר בעדותו כי לא בדק מול "כלל" מי משך את הכסף (עמ' 24 שו' 18-19). ממכתב שצרף התובע לתצהירו (נספח י') עולה כי ביום 2.9.13 הודיעה חברת כלל לתובע על פי הודעת המעסיקה – הנתבעת, התובע סיים לעבוד בתאריך 1.7.13 בתנאים שאינם מזכים בכספי פיצויים. יחד עם זאת, כספי התגמולים עומדים לזכות התובע. עוד צוין כי ככל שלא תתקבל פניה כתוב ה מצד התובע, ב תוך 60 ימים ממועד המכתב, יוחזרו כספי הפיצויים למעסיקה, כבקשתה, והצבירה תוקטן בהתאם.
בעדותו מסר התובע כי קיבל את המכתב, אך לא פנה ל"כלל" בכתב, כמצוין במפורש במכתב, אלא התקשר ל"כלל" (עמ' 2 4 שו' 24-29) זאת אף לא הוכח . בנסיבות אלה, המחדל הוא של התובע שקיבל את מכתב כלל ואין לתובע להלין אלא על עצמו.
התביעה להשלמת פיצויי פיטורים, למשיכת כספי רכיב פיצויים על ידי המעסיק, לאי הפרשות למרכיב פיצויים ולהלנת פיצויי פיטורים, נדחות.

תלושי השכר

שלמה טען כי לא קיבל את תלושי השכר באופן שוטף ומסודר, בניגוד לחוק הגנת השכר. גם בדיעבד ארז נמנע ממסירת תלושי השכר, כאשר אשתו פנתה אל מנהלת החשבונות בבקשות חוזרות ונשנות, כעולה מתכתובות שצרף שלמה כנספח ג' לכתב התביעה. לטענתו, תלושי השכר לשנת 2011 צורפו לראשונה לכתב ההגנה ונראה כי הוכנו בדיעבד, לצורך ההליך המשפטי. כראיה לכך טען שלמה כי תלושי השכר לשנת 2011 הודפסו כולם יחד ביום 30.1.18 וכן בניגוד ליתר התלושים שהודפסו בסוף שנת 2013, השכר המופיע הוא 7,000 ₪ ברוטו, הגם שהשכר עמד על 7,000 ₪ נטו, כפי שמופיע בתלושים האחרים. נוכח האמור, עתר שלמה לתשלום פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין רכיב זה.
ארז טען כי כל תלושי השכר הומצאו בזמן אמת. כראיה הפנה לעדות העדים יערה ועמנואל, שמסרו שקיבלו תלושי שכר במועד. עוד טען כי מערכות השכר מציינות את יום הדפסת התלושים, ולא את יום עריכתם, ככל ששלמה רצה להוכיח טענתו, יכול היה להמציא מסמך מרשויות המס, ולהראות שארז דיווח סכומים שונים מאלו שצוינו בתלושי השכר, אולם לא עשה כן, ויש בכך לחזק את טענות ארז. לטענתו, גובה השכר המופיע על התלושים, נרשם בהתאם לעבודת שלמה, שלמה לא טען שהסכומים אינם אותנטיים ובוודאי שלא הוכיח טענה זו, ומשכך יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
אכן, לא ניתן להוכיח אם שלמה קיבל את התלושים בזמן אמת, אם לאו. אין מחלוקת כי שלמה לא ביקש את התלושים בזמן אמת.
יערה מסרה בעדותה:
"ש. קיבלת תלושי שכר.
ת. כן. זה היה מגיע עם ארז תלוש שכר והצ'ק ביחד" (עמ' 37 שו' 24-25).
אף עמנואל מסר בעדותו:
"ש. הוא היה מביא תלושים בתחילת החודש.
ת. כן היה אצל רואה החשבון. אף פעם לא דרשתי את התלושים, היה בנינו אמון. אני יודע שהיו תלושים כי הייתי בקשר עם הרו"ח כשחליתי. ניגשתי, היה בכל חודש תלוש, הכל היה מסודר".
עדויות העדים, ובעיקר עדותו של עמנואל לפיה כאשר היה לו צורך בתלושים, קיבל אותם באופן מסודר, מהימנות , וניתן להסיק מהם כי גם עבור התובע הונפקו תלושי שכר בזמן אמת. אין מחלוקת ששלמה לא ביקש את תלושי השכר בזמן אמת.
אף העובדה שניתנו לשלמה תלושי שכר לפני ולאחר שנת 2011, ומשלא הועלתה כל טענה לכך שדווקא ביחס לחודשים אלו לא הונפקו תלושי שכר במועד, מחזקת את טענת ההגנה ולפיה הונפקו תלושי שכר ביחס לכל תקופת העבודה.
מהתכתובת שצורפה כנספח ג' לכתב התביעה עולה כי מדובר בתכתובת ממושכת, שבה ביקשה הגב' ללי פלומנבוים מסמכים ונתונים שונים. ביחס לחלק מהם קיבל תשובה ומסמכים, וביחס לאחרים נרשם כי הבקשה לא הובנה או שהופנה לברר את הנתונים ישירות מול ארז.
שלמה לא טען לפיצוי בגין פגמים בתלושי השכר, אלא אך ורק כי לא קיבל את תלושי השכר בזמן אמת. טענתו זו הופרכה.
התביעה בגין אי מתן תלושי שכר במועדם , נדחית.

דמי הבראה
שלמה טען כי במהלך תקופת העסקתו היה זכאי לתשלום של 5,821 ₪ בגין דמי הבראה. על פי תלושי השכר שולמו 3,770 ₪ בלבד, ומשכך עתר להפרש בסך של 2,051 ₪.
ארז טען כי במועד הגשת התביעה התיישנו זכויות התובע לדמי הבראה. עוד טען כי החישוב שערך שלמה אינו מתחשב בהיקף המשרה שבה עבד, היינו 88% משרה בחודשים 3/11-5/11 ו 70% משרה בחודשים 3/13-6/13. עוד טען כי בחודש 7/13 שלמה לא עבד ולכן בתקופה 11/12-6/13, שלמה היה זכאי לכל היותר ל-4 ימי עבודה, בסך של 1,484 ₪.
בהתאם לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים מיום 08.01.2017, עובד שסיים את העסקתו לפני ינואר 2017, יוכל לתבוע בתוך תקופת ההתיישנות של 7 שנים, פדיון דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, לכל היותר.
בגין השנתיים האחרונות לעבודתו היה שלמה זכאי לסך של 3,996 ₪ .
בכל תקופת העבודה היה שלמה זכאי לסך של 5,821 ₪. בתלוש השכר מחודש 10/12 שולם סך של 1,855 ₪ בגין 5 ימי הבראה. סכום זהה שולם בחודש 8/12. היינו שולם סך של 3,710 ₪. היתרה לתשלום נמוכה מהסכום שלו זכאי שלמה בגין השנתיים האחרונות, ומשכך על ארז לשלם את ההפרש לשלמה. שלמה עתר לתשלום סך של 2,051 ₪.
נוכח האמור ארז ישלם עבור הפרש דמי הבראה סך של 2,051 ₪.

פדיון חופשה
בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 נקבע כי תקופת ההתיישנות בגין פדיון חופשה היא 3 שנים.
התובע סיים לעבוד ביום 30.6.13, והתביעה הוגשה ביום3.7.2017 היינו למעלה מ-4 שנים לאחר סיום העסקתו של שלמה, ומשכך התביעה בגין רכיב זה התיישנה.
התביעה בגין פדיון חופשה נדחית.

הפרשות לפנסיה
שלמה טען כי בטרם העסקתו על ידי הנתבעים, היה מבוטח באמצעות מקום העבודה הקודם שבו עבד, בחברת מנורה. משכך, היה על הנתבעים להפריש עבורו לפנסיה ולפיצויים מינואר 2011, באופן רטרואקטיבי ממועד תחילת העסקתו ב11/10. למרות האמור, הנתבעים החלו להפקיד עבורו כספים בחברת "כלל", רק מחודש 3/12. לפיכך, על הנתבעים להשלים את ההפקדות לפנסיה עבור השנים 2010-2012, בסך כולל של 4,126 ₪, וכן הפרשות לפיצויים בסך של 4,120 ₪.
ארז טען כי שלמה לא הביא אסמכתה לכך שה ייתה לו פנסיה קודמת פעילה, ובהעדר ראיה, היה על הנתבעים להפריש עבור שלמה רק לאחר חצי שנת עבודה, ולא באופן רטרואקטיבי.
עוד טען שלמה, כי הנתבעת הפרישה על חשבונה עבור חלקו של שלמה לתגמולים, היינו הוסיפה את הסכום למשכורת, כדי ששכרו ימשיך לעמוד על סך של 7,000 ₪ נטו, למרות שלא ה ייתה צריכה לעשות כן, והייתה רשאית להפריש סכום זה משכרו. משכך טען שלמה כי יש לקזז סכום זה בסך כולל של 6,157 ₪.
אין בטענת ארז כדי להסביר את מועד תחילת ההפקדות רק בחודש 3/12, היינו כשנה וחצי לאחר מועד תחילת ההעסקה.
זאת ועוד, שלמה הגיש כנספח ח' לתצהירו אישור לפיו במועד תחילת ההעסקה הייתה לו קופת פנסיה פעילה, ומשכך היה על הנתבעים להפריש ממועד תחילת ההעסקה, כטענת שלמה.
ארז טען כי המסמך אינו מעיד על ההפקדות בשנים 2010 ו-2011, אולם בהעדר טענה של הנתבעים לפיה הופקדו עבור שלמה כספים קודם לחודש 3/12, די במסמך זה, שנועד להעיד על קיומה של קופת פנסיה פעילה במועד תחילת ההעסקה.
ארז טען כי הנתבעת שילמה לתובע את סכום ההפרשה לפנסיה, על מנת ששכרו יישאר 7,000 ₪ נטו, ולא יופחת, ומשכך עתר לקיזוז סך של 6,157 ₪. אולם נוכח קביעתנו לעיל בדבר הסכמת הצדדים על שיעור השכר שהופיע בתלושים עד מועד מסויים שנקבע לעיל, אין לקזז סכומים אלו ששולמו לשלמה טענה זו של ארז לקיזוז נדחית .
התובע הוכיח כי הייתה לו קופה טרם כניסתו לעבוד אצל ארז וכי לא הופרש לו במועד ובשיעור המחוייבים, לתגמולים ולפיצויים . התביעה בגין אי הפרשות לקרן הפנסיה מתקבלת.
ארז ישלם לשלמה סך של 4,126 ₪ בגין השלמת הפרשות לקרן הפנסיה .
עוד ישלם ארז לשלמה סך של 4,120 ₪ בגין השלמת הפרשות לפיצויי פיטורים.
סך הכל ישלם ארז לשלמה סך של 8,246 ₪ בגין השלמת הפרשות לפנסיה ולפיצויים.
טענת הקיזוז של הנתבע נדחית .

פיצוי בגין אי קבלת פטור ממס
שלמה טען כי זכאי לפיצוי בגין אי קבלת פטור ממס בגין הפרשות לתגמולים בחסר.
בע"ע (ארצי) 293/07 יואב להב נ' חברת השמירה בע"מ נדחתה טענה דומה. כבוד בית הדין הארצי פסק כי נכון קבע בית הדין האזורי כי טענה זו לזכאות לפטור ממס לא הוכחה. מעבר לדרוש נציין, כי ככל שיש למערער טענה לעניין זה, ראויה הטענה להתברר מול רשויות המס. קביעות אלה יפות אף בענייננו שכן התביעה בגין רכיב הפטור והזכאות לפיצוי לא הוכחה וטענה זו ראויה להתברר מול רשויות המס.
התביעה לפיצוי בין אי קבלת פטור ממס, נדחית.

נזק בלתי ממוני ועגמת נפש
התביעה לנזק בלתי ממוני ועוגמת נפש לא כומתה, לא שולמה בגינה אגרה ולא נקבעה פלוגתא בעניינה. משכך התביעה בגין רכיב זה, נדחית. גם לגופה של הטענה, הוכח כי הנתבע פעל אולי בחוסר יעילות אבל היה מעסיק נח גם כלפי התובע ונהג בו באמון ובדרך מכבדת ובנסיבות עזיבת התובע ספק מי הסב למי עגמת נפש , ולא קמה הצדקה עניינית לפיצוי ה תובע בגין נזק בלתי ממוני ועגמת נפש.
התביעה ברכיב זה נדחית

סוף דבר
התביעה נדחית ביחס לרכיבים:
הפרשי שכר עבודה שלא שולם, פדיון חופשה, תשלום בגין שעות נוספת, פיצוי בגין אי קבלת הודעה על תנאי העסקה, פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר, אי הפרשות לפנסיה ולפיצויים, אובדן זיכוי מס בגין הפרשות – חלק עובד, פיצוי בגין משיכת כספי רכיב הפיצויים על ידי המעסיק, השלמת פיצויי פיטורים, הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, הוצאות משפט ונזק בלתי ממוני בגין עוגמת נפש.
טענת הקיזוז של הנתבע נדחית.
ארז – הנתבע ישלם לשלמה – התובע את הסכומים בגין הרכיבים המפורטים מטה:
פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד על תנאי העסקה בסך של 8,500 ₪.
הפרש דמי הבראה בסך של 2,051 ₪.
השלמת הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך של 8,246 ₪.
סך הכל 18,979 ₪.

נוכח הפער המשמעותי בין סכום התביעה, 325,265 ₪, והרכיבים שנתבעו ונדחו , לבין הרכיבים והסכומים מהתביעה שהתקבלו, העדר ביסוס של חלקם ונוכח הפסיקה בעניין זה, שלמה-התובע, ישלם שכ"ט ב"כ הנתבע- ארז , בסך של 5000 ₪. סכום זה יופחת מהתשלומים שנזקפו לחובת ארז בפסק דין זה.
משכך סך הכול ישלם ארז לשלמה סך של 13,797 ₪ . סכום זה ישול ם תוך 30 ימים, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד אלול תשפ"א, (22 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
מר יוחנן בכלר

נציג ציבור מעסיקים
מר עופר נוריאני

שרה שדיאור, שופטת