הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 53188-06-18

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור מעסיקים – מר עופר נוראני
נציג ציבור עובדים – מר רמי אלקנה

התובע / הנתבע שכנגד
יוסף אלהור, ת.ז. XXXXXX915
ע"י ב"כ: עו"ד עדי מני
-
הנתבעת / התובעת שכנגד
ניסן חומרי בנין בע"מ
ח.פ. 513135236
ע"י ב"כ: עו"ד שלי בורנשטיין

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") לתשלום פיצויי פיטורים, השלמת שכר, הפרשי שכר, ניכויים שלא כדין, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, אי מסירה הודעה על תנאי העסקה, פיצוי התובע בנזקי מס ופיצויי הלנת שכר, בסך כולל של 431,315.

הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") טענה כי שילמה לתובע את מלוא השכר לו היה זכאי, וכל התנאים הסוציאליים, וכי התובע התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.

תחילה הוגשה התביעה הוגשה כנגד שני מנהלי הנתבעת, באופן אישי, אולם בהתאם להחלטת בית הדין, התביעה כלפיהם נדחתה בהעדר עילה.
הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בסכום של 210,416 ₪, שכן לטענתה, היא נתנה לתובע הלוואה בסך 50,000 ₪, והלוואה נוספת בסך של 1,000 ₪. עוד טענה כי סמוך למועד סיום עבודת התובע, התגלה במחסן שבו עבד התובע חוסר של ציוד בשווי של 159,416 ₪ והוגשה תלונה במשטרה כנגד התובע בגין גניבה ממעסיק.

התובע טען כי מעולם לא ביקש או נטל הלוואה מהנתבעת או מי מטעמה. ביחס לציוד החסר טען כי התלונה נסגרה מחוסר אשמה פלילית והנתבעת הגישה את התלונה על מנת למנוע את עבודתו בישראל. לגרסתו ,מר יעקב ניסן, מנהל הנתבעת (להלן: "יעקב") מסר לאביו של התובע כי אם התובע מעוניין להמשיך לעבוד בישראל, עליו לבטל את התביעה, אחרת, יעקב ימשיך להגיש תלונות שווא ולמנוע את עבודתו בישראל.

העובדות
התובע, תושב השטחים, הועסק על ידי הנתבעת כעובד כללי אשר עיקר תפקידו היה מחסנאי.
הנתבעת, חברה פרטית אשר מפעילה חנות לחומרי בניין, ואשר העסיקה את התובע במקום עסקה, בעיר בית שמש ובמחסן הנתבעת במושב מחסייה.
בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק, בכל התקופה הרלוונטית לתביעה.
התובע הועסק בנתבעת החל מיום 1.6.10 עד ליום 8.4.18, תקופה של 94 חודשי עבודה.
התלונה שהוגשה על ידי הנתבעת כנגד התובע בגין "גניבה בידי עובד" נסגרה ביום 6.11.18. הנתבעת הגישה ערר למשטרת בית שמש, וביום 17.2.19 הליך התלונה כנגד התובע נסגר.

המחלוקת
האם התובע עבד בתקופה המתוארת בכתב התביעה כתקופה א'- היינו מחודש 6/1997 עד חודש 6/2007.
האם התובע הועסק ללא חוזה עבודה, והאם נמסרה לו הודעה על תנאי עבודתו.
מה היה שכרו של התובע בכל שנה ובאיזה מועד קיבל את שכרו.
מה היה היקף שעות העבודה של התובע בכל יום.
כיצד בוצע רישום שעות עבודתו של התובע.
האם התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורים מהנתבעת.
האם התובע קיבל את שכרו עבור עבודתו בחודשים 3-4/2018.
האם התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה. אם כן, לאיזה סכום .
האם התובע זכאי להשבת ניכויים שנעשו ביתר משכרו. אם כן, לאיזה סכום .
האם התובע יצא לחופשה בתשלום בפועל. האם זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה . אם כן, באיזה סכום . האם נוהל עבור התובע פנקס חופשה .
האם התובע קיבל תשלום עבור דמי הבראה שנתיים.
האם התובע זכאי להשלמת הפרשות לפנסיה בהתאם לשכרו הנטען.
האם התובע זכאי לתשלום הלנת שכר על הסכומים שיפסקו לטובתו בתביעה.
האם התובע זכאי לפיצוי בגין נזקי מס על הסכומים שיפסקו לטובתו בתביעה.
האם התובע נטל הלוואה מהנתבעת בשנת 2017 בסך של 50,000 ₪.
האם התובע נטל הלוואה מהנתבעת בשנת 2018 בסך של 1,000 ₪.
האם התובע ביצע עבירה של גניבה ממעסיק, כנטען בכתב התביעה שכנגד.

הכרעת הדין
לשם הנוחות, בפסק דין זה ייקרא התובע/הנתבע שכנגד בשם "התובע", והנתבעת/התובעת שכנגד תיקרא "הנתבעת" אף כאשר יידון עניין התביעה שכנגד.
תקופה העבודה
התובע טען כי עבד אצל הנתבעת בשתי תקופות:
הראשונה – מחודש 6/97 עד 6/07 (עשר שנות עבודה) והשניה מ 1.6.10 עד 8.4.18 (7 שנים ועשרה חודשים).
התובע טען כי התקופה הראשונה התיישנה ואינו עומד על הרכיבים בגין תקופת העבודה הראשונה. יחד עם זאת, טען כי יעקב מסר בעניין זה תשובה מתחמקת ושקרית, ומשכך ניתן להסיק כי התובע עבד גם בתקופה הראשונה. עוד טען כי אין לו כל סיבה לשקר בעניין זה.
ראשית יצוין כי בהעדר תביעה בעניין "התקופה הראשונה" מדובר בהכרעה תאורטית, שאינה צריכה לעניין ומשכך בית הדין אינו נדרש להכריע כלל בעניין זה. מעבר לצורך יצוין כי על התובע להוכיח טענתו. התובע הפנה לתלושי השכר בתקופת עבודתו, אולם בתלושי השכר צוין ת. תחילת עבודה 01.06.2010. התובע לא הביא כל ראיה אחרת למועד תחילת העבודה, ואין די בכך שיעקב מסר בעדותו כי אינו זוכר באיזה תאריך קיבל את התובע לעבודה, ובאיזה שנה התחיל התובע לעבוד, כדי להסיק כי היה זה בשנת 1997 כטענת התובע. עוד יצוין מעבר לצורך כי יעקב מסר בעדותו כי הנתבעת נפתחה בשנת 2001, ומשכך ברי כי עד למועד זה, התובע לא הועסק על ידי הנתבעת.
בהערת אגב יצוין כי ככל שהייתה מתקבלת טענת התובע, לפיה עבד במשך 10 שנים אצל הנתבעת, ולאחר תקופה של 3 שנים ,המפסיקה רציפות ממילא, שב לעבוד אצל הנתבעת, יש בה כדי להצביע על כך ששכרו וזכויותיו שולמו לו כדין, שאם לא כן, התובע לא היה ממשיך לעבוד אצל הנתבעת, ואף שב לעבודה זו, במשך תקופה כה ממושכת. מדובר בחנות למוצרי בנין, ובשכר מינימום, ולא בעבודה ייחודית, שקשה למצוא כדוגמתה.
נוכח כל האמור, טענת התובע בעניין שתי תקופות העבודה נדחית.
הוכח שהתובע עבד אצל הנתבעת מיום 1.6.10 ועד ליום 8.4.18.

טופס הודעה על תנאי העסקה
התובע טען כי במהלך כל תקופת עבודתו לא נחתם עמו הסכם העסקה בשפתו ומעולם לא נמסרה לידיו הודעה על תנאי העסקה בכתב. עוד טען כי הטופס שהגישה הנתבעת נכתב בשפה העברית, ולא בערבית, והוא לא יודע לקרוא עברית, על כן אין כל רלוונטיות אם הנתבעת מסרה לו את הטופס כפי שהנתבעת טוענת, אם לאו.
הנתבעת הגישה טופס הודעה לעובד, ובו פרטי התובע בכתב יד (ת/3) וטענה כי מסרה לתובע את הטופס, אך הוא סרב לחתום עליו.
יעקב מסר בעדותו:
"ש. תאשר שבסעיף 33 לתצהירך הצהרת שהתובע סירב לחתום על טופס תנאי עבודה.
ת. הוא קיבל על זה תלוש שכר והוא אמר שהוא לא חותם. לפי כן עשיתי אתו סיבוב בחנות והסברתי לו את מהות העבודה שלו, מה הוא צריך לעשות, מה הזכויות שלו והחובות שלו ומתי הוא מקבל שכר.
ש. איפה הוא היה אמור לחתום שם.
ת. הוא לא חייב לחתום" (עמ' 13 שו' 8-12).
בתו של יעקב, הגב' נופר יעקב (להלן: "נופר") מסרה בעניין זה:
"ש. לתובע היה חוזה עבודה.
ת. היה לו משהו אחר שזה הטופס שצירפנו לתלוש השכר שבו כתובים תנאי השכר שלו, איך זה משולם – מזומן במקרה שלו, ומה השכר בעצם. זה מצורף בנספחים שלנו... שכתוב כאן את אורך השעות שהוא עובד ביום, כתוב מה הוא מקבל, מה סוג התשלום שהוא מקבל... העובד לא הסכים לחתום על המסמך... הוא החזיר לי את הטופס ואמר לי אני לא חותם זה, זהו פה זה נגמר.
ש. מתי זה היה.
ת. אני נתתי לו את הטופס יידעתי אותו על זה. זה היה ב-2010. להגיד שעה מדויקת ומיקום אני לא יודעת לומר לך, המון מים עברו בנהר, נתתי לו את הטופס הזה יחד עם תלוש שכר, הידקתי לו את זה יחד עם התלוש. הוא לא החזיר לי את זה באותו רגע אלא אחרי זמן מה" (עמ' 24 שו' 9-24).
עוד טענה הנתבעת כי תלושי השכר של התובע היו בעברית ובערבית, כך שהתובע לא יכול לטעון כי לא הבין במשך 8 שנים מה שולם בתלוש השכר. לטענת הנתבעת, התובע יודע לקרוא ולדבר היטב, ומשכך לא הייתה צריכה לתת לתובע טופס גם בערבית. הנתבעת טענה כי המתורגמן שנכח בבית הדין בישיבת ההוכחות לא תירגם את עדות התובע, והיא נמסרה בעברית.
בעדותו הכחיש התובע כי קיבל את טופס ההודעה לעובד, אולם אישר כי סיכם את פרטי העסקתו עם יעקב:
"ש. הצמידו לך טופס של התנאים שלך לתלוש השכר. קיבלת את התנאים שלך מה שסיכמת עם יעקב.
ת. לא. סגרתי עם יעקב ביני לבינו בתוך המשרד.
ש. אז סגרת איתו, ידעת מה התנאים שלך.
ת. התנאים שלי סגרתי איתו" (עמ' 7 שו' 21-24) (דגש ש.ש.).
התובע אף אישר בעדותו כי דן עם יעקב מדי חודש על השכר: " אמרת שהיית יושב עם יעקב כל חודש על השכר שלך, מסכמים כמה והיית מקבל. ת. כן" (עמ' 3 שו' 33 – עמ' 4 שו' 1)(דגש ש.ש.).
התובע הפנה לפסק הדין בעע (ארצי) 154/10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ שבו נקבע:
"הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים". (דגש ש.ש.)
הוכח מעדויות התובע ועדי הנתבעת והמסמך כי הנתבעת מילאה את תכלית ההודעה לעובד באופן שקוף ומלא כנדרש . התובע, אף לטענתו, היה מודע לזכויותיו, ישב עם יעקב על תלושי השכר מדי חודש ותלושי השכר נרשמו אף בערבית כך שהנתבעת שיקפה לו והוא ידע בדיוק מה שכרו וזכויותיו.
נוכח האמור, התביעה לפיצוי בגין אי מסירת טופס הודעה לעובד נדחית.

שכר התובע ומועד תשלום השכר
התובע טען כי מתחילת עבודתו ועד לשנת 2012 לערך השתכר סך של 230 ₪ ליום, ומשנת 2012 ועד לסיום העסקתו, השתכר סך של 300 ₪ ליום. עוד טען כי משנת 2013 עד שנת 2014 קיבל תוספת לשכרו החודשי. בתחילה סך של 500 ₪ לחודש, לאחר מכן 1,000 ₪ לחודש ו-1,500 ₪ לחודש ומשנת 2014 ועד לסיום העסקתו קיבל תוספת קבועה בסך של 2,500 ₪ לחודש.
התובע טען כי יש לדחות את טענת יעקב לפיה שכרו של התובע היה שכר מינימום, ויש להעדיף את עדותו כיוון שלא היה לו כל אינטרס לומר ששכרו היה גבוה משכר המינימום.
הנתבעת הכחישה טענת התובע וטענה כי קיבל שכר מינימום. ביחס לטענת התובע לפיה קיבל תוספת של 2,500 ₪ מדי חודש השיב יעקב בעדותו: "אנחנו חנות חומרי בניין ולא בנק. זה לא נכון" (עמ' 18 שו' 4).
התובע סתר טענתו בדבר העלאות השכר כמפורט לעיל, כאשר ציין בעדותו:
"ש. אז לא קיבלת מינימום.
ת. שכר מינימום לא קיבלתי, קיבלתי לפי מה שאמרתי קודם.
ש. מראה לך לפי התלוש שרשום פה שזה לפי שכר מינימום.
ת. רשום שכר מינימום אבל אני התלוננתי כמה פעמים שיעלה את השכר והוא לא העלה " (עמ' 4 שו' 12-15) (דגש ש.ש.).
התובע רצה ואולי אף ביקש כי הנתבעת תעלה את שכרו, אולם אף לטענתו, השכר לא עלה.
הנתבעת הוכיחה שהתובע קיבל שכר מינימום, כמפורט בטופס ההודעה לעובד ובתלושי השכר. גרסת התובע נסתרה בעדותו שלו.
הוכח ששכרו של התובע עמד על שכר מינימום.
לעניין מועד התשלום, בהעדר רכיב תביעה בעניין זה, אין בית הדין נדרש להכריע בעניין. התובע לא טען דבר בעניין זה בכתב התביעה, אף לא פרט טענתו בעניין מועד התשלום, ובסיכומיו טען כי קיבל את השכר במועדים משתנים "לעיתים ב-5 לכל חודש ולעיתים ב-20 לכל חודש (עמ' 12 סעיף 47 לסיכומיו). בעדותו הודה כי קיבל מקדמות, כך שלעיתים אף קיבל את השכר בטרם הזמן (עמ' 7 ש' 33). לא נתבקש סעד לכך.

היקף שעות העבודה של התובע ושעות נוספות
התובע טען כי עבד בימים א'-ה' משעה 07:00 עד 17:30 וביום ו' משעה 07:00 עד 12:00. מעת לעת הועסק אף בשעות נוספות ובשעות הלילה, בהתאם להנחיית יעקב.
בעדותו מסר התובע כי בימי צום הרמדאן היה עובד עד השעה 14:00, ולא עד 17:00 (עמ' 3 שו' 8-11).
הנתבעת טענה כי התובע עבד חמישה ימים בשבוע משעה 07:00 עד 15:00. וביום ו' עבד לעיתים רחוקות בלבד. הנתבעת הכחישה את הטענה שהתובע הועסק בשעות נוספות ובלילה. ובנוגע לחודש הרמדאן טענה שהתובע עבד בו כל יום עבד עד השעה 11:00 או 12:00 (ס' 74 לתצהיר יעקב).
מעדות עדי הנתבעת הוכח כי העבודה במחסן הנתבעת מסתיימת לכל המאוחר בשעה 14:30, שכן אז יוצא נהג המשאית לסבב המשלוח שאורך כשעה וחצי, ואותו עליו לסיים לפני השעה 16:00 ואז לומד הוא תורה עם בנו (עדות יעקב עמ' 17 ש' 12-18).
העידה נופר : "כיוון שברגע שהמשאית סיימה להעמיס במחסן הוא היה מסיים את העבודה שלו ומגיע אלינו לרוב ובעצם ככה היינו יודעים שהוא סיים את יום העבודה שלו" (עמ' 26 ש' 13-15).
במענה לטענת התובע שאמר שלאחר שסיים את עבודתו במחסן היה ממשיך לעבוד עם לקוחות בחנות עד לשעה 17:30 טענה נופר כי תפקידו של התובע היה מחסנאי חוץ ובנוסף אליו היו מחסנאי פנים והם אלו שעזרו בחנות, ולא נזקקו לעזרתו של התובע (עמ' 26 ש' 19-25). וכן שבה וטענה שוב ושוב שהיא האחרונה שהייתה נשארת בחנות, ושהתובע לא היה נשאר שם אחרי 15:00 (עמ' 26 ש' 26 – עמ' 27 ש' 5).
התובע לא התייחס לטענות אלו, אלא טען בעלמא שעבד מידי יום עד לשעה 17:30.
במהלך דבריו טען התובע שלא יכול היה לצאת מוקדם שכן "לא יכולתי לתת לבחורות להעמיס מלט." (עמ' 7 ש' 31), שכוונתו זו עד לסיום זמן עבודתו עבד במחסן. טענה זו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת, שהייתה עקבית בעדות שני עדיה לפיהם העבודה במחסן הסתיימה בשעה 14:30. נוכח חולשתה ,גרסת תובע נדחית מפני גרסת הנתבעת.
שני הצדדים לא צירפו מסמכים המעידים על שעות עבודתו של התובע. למעט מסמך אחד (ת/5) שהינו רישום חודשי של כמות ימי העבודה שעבד התובע בשנים 2010-2013, ומצוין בו עבור כל חודש בכלליות שהתובע עבד "8 שעות עבודה ליום". אין במסמך זה די לשמש כראיה לכמות שעות עבודתו של התובע, שכן אינו מפרט את שעות עבודתו של התובע עבור כל יום, וכל שנכתב בו הוא בכלליות שהתובע עבד 8 שעות.
אודות אופן רישום שעות עבודתו של התובע, טען התובע כי זה נעשה על ידו. הוא היה רושם בכתב יד על נייר את ימי העבודה שעבד, ובסופו של כל חודש היה מגיש את הרישום ליעקב וזה היה משלם לו בהתאם לכך (ס' 11 לתצהירו), רישום זה כלל את ימי העבודה ולא את השעות (עמ' 11 ש' 5).
הנתבעת הסכימה לטענת התובע. לטענתה, התובע סירב להשתמש בשעון הנוכחות המוצב בנתבעת, והעדיף לרשום לעצמו את ימי העבודה ידנית. הנתבעת קיבלה זאת, וערכה את חישוב השכר המגיע לו בהתאם למופיע ברישום הנוכחות שערך (עמ' 16 ש' 31 – עמ' 17 ש' 3. עמ' 18 ש' 16-17).
לדברי התובע, רישום זה אינו נמצא בידיו משום ש"כל חודש אחרי שהייתי יושב על החשבון, אחרי זה הייתי קורע את הדפים שרשמתי כי לא הייתי צריך אותם." (עמ' 11 ש' 8-9). מחד טוען התובע שלא קיבל את כל המגיע לו, ומאידך קרע את המסמכים לאחר ששולם לו משלא נזקק להם עוד-דהינו שולמה לו תמורת עבודתו במלואה. הוכח שהתובע קיבל את כל אשר הגיע לו בהתאם למה שהיה רשום ברישומיו.
בהיעדר המסמכים, ולאור העדויות שנשמעו לפנינו, יש להעדיף את גרסת הנתבעת, לפיה שעות עבודתו של התובע בימים א-ה היו מהשעה 07:00 עד לשעה 15:00.
לטענת התובע, חובת ההוכחה בדבר מספר השעות שעבד מוטלת על המעסיקה (הנתבעת), שכן זו לא הציגה רישום של שעות עבודתו, ובהתאם לקבוע בס' 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 כאשר מעסיק אינו מציג פנקס שעות עבודה, נטל ההוכחה בתביעת שעות נוספות מוטל עליו.
חובה זו פורשה על ידי בית הדין הארצי בע"ע (ארצי ) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (נבו 29.03.2017), שם נקבע כי:
לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב) – כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע.
11. לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
[...]
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין". (דגש שלי, ש.ש.)
מצב הדברים שלפנינו נופל בגדר המצב הרביעי המתואר בידי בית הדין הארצי, שכן נקבע כי מאזן ההסתברויות נוטה לגרסת המעסיק. אף שהנתבעת לא הביאה רישום שעות עבודה, ומדבריה מובן שלא ניהלה רישום כנדרש בהתאם לס' 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, עדיין אין בכך על מנת שנקבל את גרסתו של התובע שנטענה ונסתרה בעדות עדי הנתבעת.
נוכח האמור, נדחית התביעה עבור שעות נוספות.
בנוגע לטענה כי עבד באופן קבוע בימי שישי, טען יעקב שאין הדבר כך ורק לעיתים עבד בימי שישי עת החליף את אחיו שהתפלל במסגד (עמ' 13 ש' 15). התובע איש דתי (עמ' 2 ש' 19-20), ולא הוכיח שלא התפלל במסגד ביום שישי. על כן, אף בעניין זה נראה לקבל את גרסת הנתבעת.
התובע רצה להוכיח מתלושי השכר כי עבד בימי שישי, כך במספר רב של חודשים נרשם כי התובע עבד 25 ימים ואף 26 או 27, ומכאן לכאורה הסיק התובע שעבד בכל יום שישי.
טענה זו נסתרה בעדות יעקב שטען על כך: "ש. מהתלושים והדיווחים שדיווחת ניתן לראות שאתה דיווחת שהתובע עבד 6 ימים בשבוע. ת. יש לזה הסבר. אני לא מפיק את התלושים לערבים כמו שאני מפיק לעובדים היהודים שלי. יש בין 15-17 עובדים. התלושים הם לפי החלטה של רשות האוכלוסין כדי לכסות את מה שבאמת מגיע לו כמו הבראות ותשלומים של שעות נוספות המרנו את זה על הימים. זה לא הכי מדויק אבל אין ברירה. אני לא יכול לתת כסף שהוא לא עבד עליו. ש. בעצם במילים אחרות זה שהצהרת שהתלוש הוא פיקטיבי. ת. אתה אמרת שהוא פיקטיבי. אני צריך לכסות בניירת שלי מול ההוצאות שלי אם הוצאתי כסף מהקופה 7000 ₪ בחודש, צריך להיות לזה כיסוי." (דגש שלי, ש.ש.).
בעדות יעקב הימים המופיעים בתלושי השכר אינם משקפים את ימי העבודה בפועל.
הלכה היא - לתלושי השכר המונפקים על ידי שירות התעסוקה עומדת חזקת תקינות ביחס לתוכנם, כפי שקבע בית הדין הארצי לא אחת (ראה לדוגמה בעניין ע"ע (עבודה ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ - אסמאעיל קיסיה (נבו 19.03.2007)).
עם זאת, כאשר הוכח בראיות מהימנות שתשלושי השכר אינם אמינים נסתרה חזקת התקינות , ואין לקבלם עוד כראיה מוחצת לעניין תוכנם (דב"ע מח/146-3 יוסף חוג'ירת – שלום גל ואח', פד"ע כ' 26).
יפים לעניין זה דבריו של סגן הנשיא (כתוארו אז) הש' כאמל אבו קאעוד בסע"ש (אזורי י-ם) 60840-01-16 עודה חטייב - מד מים רימונים בע"מ (נבו 13.08.2018):
"ככלל יש לראות בדיווח למדור התשלומים כמשקף את מציאות העסקתו של העובד, זאת בשים לב למרכזיות הדיווח במערך הזכויות של הצדדים ליחסי העבודה, בינם לבין עצמם ובינם לצדדים שלישיים. כך לדוגמא, לדיווח למדור התשלומים חשיבות בעת ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה, לחופשה ולפיצויי פיטורים. לדיווח לשירות התעסוקה משקל בעת קביעת זכויותיהם של הצדדים ביחס לצדדים שלישיים, בנסיבות בהן נפגע עובד במהלך עבודתו ועוד.
הלכה פסוקה היא כי נקודת המוצא במערכת היחסים בין תושב שטחים לבין המעסיק, הינה, כי הרישומים הנעשים על ידי מדור התשלומים משקפים מהימנה את מערכת יחסי העבודה בין הצדדים ועל הטוען לסתור נתונים אלה – מוטל נטל כבד.
עוד נפסק כי תלושי השכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת.
עם זאת, הדיווח לשירות התעסוקה איננו חזות הכל ובמקרים בהם מתעורר ספק לעניין מהימנותו של הדיווח, צריך בית הדין להכריע במחלוקת שבפניו בהתאם לכללים המשמשים את בית הדין כרגיל לצורך הכרעה במחלוקות העובדתיות ביחסים שבין עובד למעסיק".
בהתאם לפסיקה, נוכח הודאת יעקב במפורש שהנתונים שדווחו לשירות התעסוקה אינם משקפים את אופי העסקה בפועל, נסתרה החזקה באופן שהתובע אינו יכול עוד לסמוך טענתו עליהם ו מתקבלת הטענה כי עבד בימי שישי רק לעיתים ולא באופן קבוע.
התובע מסכים כי הסכום שנרשם בתלושים שולם לו (ולדבריו שולם לו אף יותר מכך).אין בידינו ראיות אמינות ביחס לימי עבודתו בפועל של התובע במהלך השנים . יש איפה לקבל את המופיע בתלושים כהערכה בקירוב לשכר עבודתו החודשי של התובע. עם זאת, לו היה מוכח מספר שונה מהכתוב בתלושים בנוגע ליום או חודש מסוימים, היינו מקבלים אותו.
חזקת התקינות של התלושים לעניין זמני העבודה המופיעים בהם, נסתרה. בהיעדר אינדיקציה טובה יותר לשכר המגיע לתובע אין לנו אלא להסתמך על המופיע בהם.

פיצויי פיטורים
אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע התפטר מעצמו.
התובע טען כי בסמוך למועד העסקתו העביר סחורה ממחסן הנתבעת לחנות, בעת שהיה בדרכו במשאית התקשר אליו יעקב ושאל מדוע אינו רואה אותו במצלמות המחסן, התובע השיב כי הוא בדרכו לחנות. כאשר נכנס לחנות אמר לו יעקב שהסיבה שהתקשר היא שמאז שאחת העובדות גנבה ממנו הוא חושד בכל העובדים. בנוסף, אמר שצריך לשלוח את העובדים להיבדק במכונת אמת לבחינת אמינותם. בהמשך לדין ודברים זה, יצא התובע לחצר לעשן סיגריה, שם פגש שוב את יעקב והודיע לו שבאותו היום יעזוב את עבודתו בנתבעת, וזאת משום שאם לאחר כל כך הרבה שנות עבודה עדיין הנתבעת אינה נותנת בו אמון אין הוא מעוניין להמשיך לעבוד ברשותה. יעקב ניסה לשכנעו שכל הדיבור ביניהם היה חברי ושכוונתו הייתה בצחוק, אך התובע לא קיבל זאת. בסוף אותו היום, משסיים לעבוד נתן את המפתחות לאחת העובדות ואמר לה ש"אף אחד לא יתקשר אלי, זה נגמר". לאחר שבוע פנה אליו יעקב שוב וניסה לשכנעו לשוב לעבודה, אך התובע סירב, משלא רצה לעבוד אצל מישהו שחושד בו. (עמ' 8 ש' 3-32).
הנתבעת הסכימה לגרסת התובע, אך טענה כי גרסה זו אינה שלימה. קודם להתפטרות התובע נתפסה אחת מהעובדות בנתבעת בגניבה, ולכן הותקנו מצלמות אבטחה בין היתר במחסן, מקום עבודתו של התובע. לטענת הנתבעת, בתקופה זו גנב התובע מהמחסן ציוד בשווי רב, ומכיוון שהותקנו המצלמות והוא הבין כי לא יוכל להמשיך בכך, בחר לעזוב את עבודתו. טענת הנתבעת בדבר הגניבה תידון להלן.
מגרסאות אלו מובן כי אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע התפטר מעצמו קם ועזב . התובע לא טען להרעת תנאים או לאחד מהטעמים האחרים המפורטים בס' 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, ומשכך נדחית תביעתו לפיצויי פיטורים.
בטופס "ריכוז נתוני השתכרות שנתיים" שצורף על ידי הנתבעת כנספח לכתב ההגנה, מופיע במפורש שהנתבעת הפרישה לפיצויים עבור התובע כדים בשיעור 6% משכרו. כספים אלו, מנוהלים על ידי קרן ייעודית לעובדי הרשות הפלסטינאית, ומנוהלת בידי משרד האוצר. לטענת הנתבעת, הכסף שהופרש נמשך על ידי התובע.
נדחית תביעת התובע לפיצויי פיטורים.

שכר עבור חודשים 3-4/2018
התובע טען שלא קיבל תשלום עבור עבודתו בחודשים מרץ ואפריל 2018.לטענתו, בחודש מרץ עבד 26 ימים מלאים, ובחודש אפריל עבד 6 ימים.
הנתבעת טענה כי משכורתו עבור חודשים אלו שולמה. לעניין אופן התשלום ומועדו לא הייתה כל התייחסות בתצהירי הנתבעת. אך בחקירה הנגדית נשאל על כך יעקב וטען כי התובע קיבל זאת במזומן. לדבריו, החל מחודש ינואר (יעקב) היה פצוע ולא הגיע לנתבעת, בזמן זה משך התובע מפרעות בסך 29,000 ₪ מבנותיו של יעקב, ומפרעות אלו מהוות את שכרו לחודשים אלו ואף יותר מכך. מסמך הרישום על מפרעות אלו מופיע כת/6. יעקב נשאל מדוע לא טען זאת בתצהירו והשיב שרק יום קודם לדיון ההוכחות (שנערך ב-23.06.2020) ראה את המסמך המדובר (עמ' 18 ש' 31 – עמ' 19 ש' 23). לאחר מכן נשאל שוב מדוע בתצהירו כלל לא התייחס לסוגיה, בתשובתו לא התייחס לכך וטען ששילם הכול על ידי בנותיו (עמ' 20 ש' 1-5). וכן טען שאין לו אסמכתא בכתב לתשלום זה (עמ' 19 ש' 10-11).
גרסת הנתבעת בעניין זה לוקה בחוסר עקביות. בכתב ההגנה נטען ששכרו שולם לו. בתצהיר לא הייתה התייחסות לסוגיה, ובחקירה הנגדית נטען כי השכר שולם באמצעות מפרעות, תוך שנעשתה חלוקה שאינה ברורה בין שכר חודש מרץ ששולם לפני חודש זה (עמ' 19 ש' 1) ושכר חודש אפריל שלא ברור מתי שולם. בנוסף, לו אכן לא ידע יעקב על המסמך המציין את המפרעות, ואכן לא ידע על התשלום שנעשה על ידי בנותיו כיצד יכול היה לטעון בוודאות שהשכר לחודשים אלו שולם.
אין חולק שהתובע עבד בחודשים אלו, והנתבעת לא מסרה גרסה אמינה על כך ששולם שכרו מתקבלת טענתו שלא קיבל שכר עבור חודשים אלו.
אודות סכום השכר המגיע לו, טען התובע כי עבד 26 ימים בחודש מרץ ו-6 ימים בחודש אפריל.
הנתבעת לא טענה לעניין זה, אך צירפה טופס "ריכוז נתונים חודשיים" (נספח א לכתב ההגנה) בו נרשם שכרו של התובע לחודשים אלו, לפיו התובע עבד 18 ימים בחודש מרץ ו-3 ימים בחודש אפריל. סך השכר ברוטו לחודשים אלו הוא 5662.5 ₪ ו-656.25 ₪ בהתאמה. ועבור שכר זה הופרשו כלל ההפרשות. כמו כן, צירפה הנתבעת את תלושי השכר לחודשים אלו, אך סריקת התלושים אינה ברורה ולא מופיע בהם סך הנטו לתשלום. יצוין כי מתלוש השכר מובן שבחודש מרץ קיבל התובע 5 ימי חופשה.
בחודש מרץ 2018 היו 21 ימי א-ה, חמישה ימי שישי, וחמישה ימי שבת. בהתאם לכך, טען התובע שעבד 26 ימים, שכן לטענתו עבד שישה ימים בשבוע. לאחר שלעיל קיבלנו את טענת הנתבעת כי בדרך כלל התובע עבד חמישה ימים בשבוע, ורק לפעמים אף בימי שישי, נראה כי נסתרה גרסת התובע שבחודש זה עבד כל יום שישי. לעומתה, גרסת הנתבעת (כמופיע בתלושים) הינה שהתובע עבד 23 ימים, כלומר 21 ימי עבודה רגילים ועוד שני ימי שישי. גרסה זו תואמת לקביעתנו לעיל, ויש לקבלה.
נוסף על כך, גרסת יעקב שהביאה לסתירת חזקת התקינות הייתה שבתלושים נרשמו ימים יתרים על אלו שעבד התובע בפועל, ולא כגרסת התובע במקרה זה כאילו נרשמו לו בחסר לעומת ימי עבודתו. בעניין זה ניתן לומר שיש לסמוך על המופיע בתלושים.
לא ניתן להסתמך על תחשיבי התובע לשכר חודשים אלו, שכן אלו מחושבים בהתאם לטענותיו שנדחו בנוגע לשיעור שכרו.
צילום תלוש השכר שצורף עבור חודש מרץ 2018 הינו חתוך, ולא ניתן לראות מהם סכומי הניכויים שנוכו לתובע ומהו שכר הנטו. כל שניתן לראות הוא ששכר הברוטו הינו 5,662.5 ₪, ושמשכר זה נוכו מס הכנסה, ביטוח לאומי, בול בריאות, פנסיה, ענ. תעשייה, היטל השוואה ודמי טיפול אירגוני.
תלושי השכר האחרונים שאינם חתוכים וניתן לראות בהם את סכומי הניכויים הנ"ל ביחס לשכר הינם תלושי חודש יוני ויולי 2017. שכר הברוטו עבור חודש יוני עמד על 6,250 ₪, והניכויים ממנו היו בסך 682.66 ₪, כלומר, כ-11 אחוזים משכר הברוטו. בחודש יולי שכר הברוטו היה 6,492 ₪, והניכויים היו בסך 740 ₪, כלומר מעט יותר מ-11 אחוזים. בהתאם לכך, ננכה אף משכר הברוטו לחודש מרץ 2018 סכום בגובה 11 אחוזים, והשאר ישולם לתובע כשכר הנטו.
כנ"ל שכר הברוטו לחודש מרץ עמד על סך 5,662.5 ₪, שווי 11 אחוזים מסכום זה הינו 623 ₪, וסכום הנטו לתשלום הינו 5,039.5 ₪.
בנוגע לשכר חודש אפריל, אף שתלוש השכר הינו מטושטש ניתן לראות כי נכתב בו במפורש ששכר הנטו הינו 604 ₪.
לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובע 5,643.5 ₪ כשכר חודשים אלו.
מאחר שמהעדויות הוכח כי מנהל הנתבעת יעקב היה פצוע בשעת מעשה, וחשב שהשכר ניתן כמפרעות על ידי בנותיו, אזי הייתה מחלוקת כנה בין הצדדים, התביעה לפיצויי הלנה נדחית .

ניכויים משכר התובע
בתלושי השכר מופיע כי משכר התובע נוכו סכומים בשל "היטל השוואה", "דמי טיפול ארגוני" ובחודשים מסוימים אף " ענ. תעשיה".
לטענת התובע, היה על הנתבעת להראות כי הוציאה הוצאות בגין ניכויים אלו, ומשלא הציגה הרי שלפי הפסיקה אינה יכולה לנכותם. וכן שהנתבעת לא סיכמה על כך עם התובע, ושבהודעה על תנאי העבודה שצירפה הנתבעת אין על כך שום אזכור. בנוסף, טען לעניין דמי הטיפול הארגוני שהנתבעת לא הצהירה שהינה חלק מארגון עובדים או כפופה להסכם קיבוצי, ולכן אינה רשאית לנכות.
הנתבעת טענה כי הדרישה לניכויים אלו הינה של שירות התעסוקה המנפיק את התלושים, ואלו נעשו בהתאם להוראותיו.
לתלושי שירות התעסוקה עומדת חזקת התקינות, חזקה זו קיימת בנוגע לשאלה בדבר ניכויים שנעשו בתלוש זה. מכיוון שכך, ובהתאם לגרסת הנתבעת ניכויים אלו נעשו בהוראת שירות התעסוקה, יש לקבוע שניכויים אלו נעשו כדין.
התביעה להחזר ניכויים נדחית.

פדיון חופשה
התובע טען שבמשך כל תקופת עבודתו לא יצא לחופשה ולא קיבל תשלום עבור פדיון חופשה.
הנתבעת טענה שהתובע יצא לחופשה, ושעבור ימים אלו שולם לו שכר עבודה מלא והפנתה לתלוש חודש מרץ 2018 בו מופיע שלתובע שולם עבור חמישה ימי חופשה.
לטענת התובע, הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה, ועל כן נטל ההוכחה עליה להראות שהתובע אכן יצא לחופשה וקיבל שכר עבור ימים אלו. הנתבעת טענה שניהלה פנקס זה, ויעקב אף העיד שפנקס זה הוגש לבית הדין (עמ' 18 ש' 21-25). מעיון בכלל המסמכים שהוגשו לא מצאנו כי אכן הוגש פנקס שכזה.
בסיכומיה, טענה הנתבעת שדו"ח הנוכחות (ת/5 שצורף לתצהיר התובע) עונה על הדרישה לניהול פנקס חופשה וממנו ניתן לחלץ את הנתונים הנדרשים. טענה זו אינה נכונה, בדו"ח הנוכחות המדובר כתובים רק סך ימי העובדה של התובע לכל חודש, לא מצוינים בו ימי החופשה, בדו"ח זה אין נתונים על החודשים מיוני 2015 עד אפריל 2018 אודותם נסוב דיון זה.
שבהתאם לפסיקה נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להראות שאכן יצא התובע לחופשה וקיבל שכר עבור ימים אלו כדין.
בתלושי השכר מופיע תחת הפרשות המעביד שהנתבעת הפרישה 4% משכר התובע לחופשה, לשירות התעסוקה. זאת נוסף על השכר החודשי אותו שילמה הנתבעת (ולא מתוכו כטענת התובע). תשלום זה הועבר על ידי שירות התעסוקה ישירות לתובע, יש לראות בו כתשלום עבור ימי חופשה.
שני עדי הנתבעת טענו שהתובע ניצל את ימי החופשה שלו. כך, יעקב טען שהתובע נעדר בימים מסוימים בהם העסק לא עובד וקיבל על כך תשלום (עמ' 15 ש' 3-19), נופר טענה שעל אף שלא הייתה מנהלת החשבונות בדקה שהתובע יקבל את זכויותיו כדין ובתוכן ימי חופשה (עמ' 28 ש' 25-27)
התובע עצמו, אף שטען שלא יצא אף ליום חופשה אחד במהלך עבודתו (עמ' 5 ש' 10-11), הודה בעדותו שבימים מסוימים לא היה מגיע לעבוד. כך, אישר כי לא היה מגיע בשני ימי חג מוסלמיים (נוסף על ימי החג היהודיים בהם החנות הייתה סגורה), בימי הסגר על אזור יהודה ושומרון, ובשנת עבודתו האחרונה אף לא בימי חול המועד, אך טען שלא קיבל תשלום על ימים אלו. (עמ' 3 ש' 10-16).
תמורת חופשה הופרש ה לשירות התעסוקה והועברה לידי התובע. אלה לא נוכו משכרו, אף לגרסתו. אף שעל הנתבעת מוטל להראות שהתובע ניצל את מלוא מכסת ימי החופשה לה הוא זכאי, וזה לא הוכח. הרי שהתשלום ניתן באמצעות ההפרשה לשירות התעסוקה, הוכח שהתשלום עבור כל ימי החופשה להם היה זכאי אכן ניתן לתובע.
התביעה לפדיון חופשה נדחית.

דמי הבראה
התובע טען שלא שולו לו דמי הבראה, וטען כי הינו זכאי לסך 17,010 ₪ ברכיב זה.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע דמי הבראה. אך גם הגרסה ביחס לכך השתנתה. בתצהירו טען יעקב כי רכיב זה "הופרש במישרין לעובד בתלוש השכר" (ס' 7 לתצהיר). בחקירה הנגדית שינה מגרסתו וטען שבתלושי שירות התעסוקה המונפקים לעובדים מהרשות הפלסטינאית לא ניתן לכתוב רכיב הבראה , ועל כן נרשמו בתלוש חודש יולי ימים נוספים (יתרים על אלו שבוצעו בפועל) ובכך לטענתו גולם התשלום עבור דמי ההבראה. לדבריו, בהנהלת החשבונות נוהל רישום מסודר אודות כך, אך רישום זה לא צורף על ידו (עמ' 14 ש' 17-33).
מבחינת תלושי השכר מוכח כי לא נרשמה עליה בשכר חודש יולי ביחס לשאר חודשי השנה. כך, ביולי 2012 נרשם כי עבד התובע 25 ימים, כשם שעבד בכל החודשים הסמוכים לו. ביולי 2013 עבד התובע 27 ימים כאשר בחודשים הסמוכים לו עבד 25 ימים. ביולי 2014 עבד התובע 26 ימים, ביוני עבד 25 ימים ובאוגוסט 26. ביולי 2015 עבד התובע 26 ימים כשם שעבד בחודשים הסמוכים לו. ביולי 2016 עבד 25 ימים, באוגוסט עבד 27. ביולי 2017 עבד 26 ימים, ובאוגוסט 27.
אין לקבל את טענת הנתבעת ששילמה עבור הבראה בהבלעת ימי עבודה נוספים בתלושי השכר. על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה עבור התקופה שמחודש יוני 2011 עד להתפטרותו בחודש אפריל 2018.
סך ימי ההבראה שחבה הנתבעת הינם 44 ימים. (7 ימים עבור כל שנה משנות עבודתו הרביעית, החמישית, השישית והשביעית; 6 ימים עבור שנות עבודתו השניה והשלישית; ו-4 ימים עבור השנה הראשונה, שכן שנה זו אינה מלאה ואין לחשב בה חודשיים עליהם חלה התיישנות.)
שווי יום הבראה הינו 378 ₪, וסכומו הכולל במכפלת הימים הינו 16,632 ₪. הנתבעת תשלם סכום זה לתובע.

הפרשות לפנסיה
מוסכם על שני הצדדים כי הנתבעת הפרישה לתובע פנסיה בהתאם למופיע בתלוש השכר.
התובע טען כי השכר שקיבל בפועל היה גבוה מהשכר שנכתב בתלוש, ועל כן על הנתבעת להפריש לו לפנסיה אף מהפרש השכר.
נדחתה טענת התובע, ונקבע כי השכר הרשום בתלוש משקף את השכר האמיתי שקיבל.
על כן טענתו בדבר יתרת ההפרשה לפנסיה נדחית.

פיצוי בגין נזקי מס
בכתב התביעה נתבע רכיב פיצוי בגין נזקי מס, בטענה שעל הנתבעת לשלם את ההפרש בין סך המס אותו היה עליו לשלם אם היה מקבל את שכרו בזמן למול המועד בו יידרש לשלם בגין קבלת כל התשלום בפעימה אחת. רכיב זה לא כומת ולא פורט, ואף בסיכומיו לא התייחס לכך התובע וחזר בו .
לנוכח האמור נדחית התביעה ברכיב זה.

התביעה שכנגד
הלוואות מהנתבעת
הנתבעת (התובעת שכנגד) טענה שהתובע (הנתבע שכנגד) לווה ממנה 51,000 ₪. סך 50,000 ₪ בשנת 2017, וסך 1,000 ₪ בשנת 2018.
הנתבעת צירפה שני מסמכים. הסכם הלוואה על ההלוואה מתאריך 03.01.2017. בו נכתב כי "אני יוסף אלהור... מקבל הלוואה מניסן יעקב.... באופן אישי בסך: 50,000 ש"ח" (דגש ש.ש.), על מסמך זה מופיעה חתימתו של התובע, ונכתב כי נכחו בעת חתימתו התובע, יעקב ניסן ושיר ניסן.
כן צירפה הסכם הלוואה מתאריך 14.01.2018, בו נכתב כי "בתאריך 14/01/18 לבקשת יוסף אלהור הלוואה על סך 1,000 ש"ח. ובאישור טלפוני של ניסן יעקב ניתן סכום זה לעובד יוסף אלהור. בכבוד רב, נופר ניסן".
בנוגע להלוואה משנת 2017, במהלך החקירה הנגדית, טען יעקב שההלוואה ניתנה על ידו, מכיסו האישי, ולא מחשבון החברה (הנתבעת). כך, טען שההלוואה לא מופיעה בספרי הנתבעת משום שניתנה מכספו האישי ולא מכספי הנתבעת, וזו גם הסיבה שההלוואה לא נרשמה בתלושי השכר כנדרש (עמ' 20 ש' 21 – עמ' 21 ש' 3). לטענתו, התובע ביקש את ההלוואה משום שהיה צריך לטפל בבנו (עמ' 21 ש' 9-10).
יעקב טען שאחיו של התובע היה עד להלוואה, אך העדיף שלא להביאו לעדות על מנת להימנע מסכסוך בתוך המשפחה (עמ' 21 ש' 18-21).
התובע הכחיש כי נטל הלוואה זו (עמ' 5 ש' 26-31). לדבריו, מעולם לא ראה את המסמך המדובר, ולא חתם עליו (עמ' 5 ש' 32 – עמ' 6 ש' 7). בנוגע לטיפול בבנו טען שכיום בנו בן עשרים והטיפול בו היה רק כאשר היה בגיל שנה עד גיל חמש (עמ' 5 ש' 4-5).
בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען התובע כי החתימה המופיעה על מסמך ההלוואה אינה חתימתו. לאחר מכן, בחקירתו שינה גרסתו וטען כי זוהי חתימתו אך שאינו מכיר את המסמך (עמ' 5 ש' 32-33).
במהלך הדיון הודיעה ב"כ הנתבעת לבית הדין שתחפש את המסמך המקורי של הסכם ההלוואה לשנת 2017, והודעה זו קיבלה את מקומה בהחלטת בית הדין בדיון זה. אך כפי שהודע על ידי הנתבעת בתאריך 02/07/2020 הנתבעת לא מצאה מסמך זה.
על נסיבות ההלוואה משנת 2018 כלל לא הצהירו עדי הנתבעת ולא נחקרו עליה, אף שנופר היא זו שחתומה על המסמך המאשר אותה. גם את ההלוואה הזו הכחיש התובע, וטען כי לא לקח הלוואה אף פעם (עמ' 5 ש' 30-31).
מבחינת הראיות ועדויות הצדדים, נראה כי בנוגע להלוואת 2017 עדות יעקב הייתה אמינה ונסמכה על ההסכם שצורף על ידי הנתבעת, על יו מופיעה חתימת התובע. לעומת זאת בעניין הלוואה זו , התובע סתר עצמו, ושינה גרסתו . תחילה טען שהחתימה המופיעה על המסמך אינה חתימתו ולאחר מכן אישר כי זו חתימתו. יש להעדיף את גרסת הנתבעת, ולקבוע כי התובע נטל את ההלוואה המדוברת ולא השיבה.
אולם , במהלך החקירה הנגדית, טען יעקב שההלוואה ניתנה על ידו, מכיסו האישי, ולא מחשבון החברה (הנתבעת). כך, טען שההלוואה לא מופיעה בספרי הנתבעת משום שניתנה מכספו האישי ולא מכספי הנתבעת, וזו גם הסיבה שההלוואה לא נרשמה בתלושי השכר כנדרש (עמ' 20 ש' 21 – עמ' 21 ש' 3).
אף בהסכם ההלוואה בשנת 2017 נכתב מפורשות כי ההלוואה ניתנת על ידי יעקב ניסן "באופן אישי"
בהתאם להחלטת בית הדין מתאריך 19.01.2019, לא התקיימו במקרה זה יחסי עבודה בין יעקב לתובע, ובנסיבות אלה, נמחק יעקב מהתביעה ואין לבית הדין סמכות עניינית לדון בזכאות מר יעקב להשבת סכומים אלו.
אף שטענה זו הועלתה אך במשתמע בסיכומי התובע, נוכח הפסיקה חלה חובה על בית הדין להעלותה מעצמו.
נפסק ב(עבודה ארצי) 6-6/מח משה ברוכים - ועבודות ציבוריות אגודה שיתופית בע"מ, כ(1) 307 (1989) כי: "סמכותו העניינית של בית-המשפט, ובית-דין לעבודה בכלל זה, נקבעת על-ידי המחוקק, ואין הצדדים בני חורין להעניק סמכות לבית-משפט שלא הוסמך לכך בחוק. לכן רשאי בית-משפט ובית-דין, ולעיתים אף חייב, להעלות נושא זה מיוזמתו (דב"ע מג/208- 9)."
בבר"ע (ארצי ) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שרותי קירור בע"מ (נבו 03.04.2017 ( נדון מקרה כזה שבפנינו, ושם נקבע כי:
עקרון שלטון החוק מחייב להימנע, ככל הניתן, ממצב בו ערכאה שיפוטית תדון בעניין שאינו מצוי בגדרי סמכותה העניינית. מבחינת הפגיעה בשלטון החוק אין זה רצוי שמערכת בתי הדין לעבודה תדון בעניין המסור לסמכותן של הערכאות האזרחיות (עקב שגגה בדחיית בקשה לסילוק על הסף) כשם שאין זה ראוי שערכאה אזרחית תדון בנושא המסור לסמכותו הייחודית של בתי הדין לעבודה (עקב שגגה בקבלת בקשה לסילוק תובענה). משכך, ועל מנת לצמצם את הסיכון לשגגה מוטלת על בית הדין החובה לברר את טענת הסמכות בזהירות וקפדנות, תוך שבית הדין מתייחס לטענות הצדדים אך הוא אינו כבול להן. ואכן,  לאור משקלו של עקרון שלטון החוק נקבע בהלכה הפסוקה כי הערכאות השיפוטיות רשאיות להעלות את סוגית הסמכות העניינית מיוזמתן אף אם בעלי הדין לא טענו לה (ראו: בג"ץ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי לאיזור התיכון נ' טייבה, פ"ד נד (1) 211, 214 (2000) וכן נוסח תקנה 45 לתקנות המסמיך את בית הדין לדחות על הסף תובענה, בין היתר, מחמת חוסר סמכות "אף בלא בקשה כזאת ..."). 
...
אציין, כי ערה אני לכך כי בפסיקה המאפשרת העלאת טענת העדר סמכות עניינית גם ביוזמת בית המשפט – חל במרוצת הזמן ריכוך מסוים, וזאת בעיקר במקרים בהם ההליך השיפוטי נשוא בקשת המחיקה כבר נתקיים או התקדם באופן משמעותי (ראו: רע"א 4472/10  Proneuron Biotechnologies, Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, [פורסם בנבו] (6.10.10)). ריכוך זה מבטא מורת רוח הנובעת מאובדן זמן שיפוטי יקר  והוא נומק בכך שהעלאת הטענה בתום הליך ולאור תוצאותיו  לוקה בחוסר תום לב. ואולם בענייננו הועלתה הטענה לחוסר סמכות עניינית בפתח ההליך – היינו טרם הושקע זמן שיפוטי בליבונו ובהתחשב בשלב המיקדמי בו הועלתה הטענה החשש לחוסר תום לב  לא ניעור – ולכן הטעמים לריכוך חובת ההיזקקות לטענה בשלב מאוחר לא חלים. משמעות הדבר היא כי במקרה דנן מוטלת על בית הדין החובה, הנגזרת משלטון החוק, לברר את סוגית הסמכות העניינית בצורה קפדנית. ככלל וכאמור לעיל, עליו לתת את הדעת לטענות הצדדים אך הוא אינו  כבול בבחינתו להן.
[...]
10.הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה הוא כי "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה" (רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 27 (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם). בעניין רוחם נקבע כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה – האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה. את מבחן תלת שלבי זה נפנה ליישם במקרה דנן."(דגש ש.ש.)
נוכח הפסיקה ולאור כל האמור לעיל, התביעה להשבת ההלוואות נדחית בהעדר סמכות עניינית לבית דין זה.
לעומת זאת, הלוואת 2018 כלל לא הוכחה בעדויות עדי הנתבעת.

לא הייתה גניבה ממעסיק
הנתבעת (התובעת שכנגד) טענה כי עם סיום עבודת התובע ברשותה, ערכה בדיקה של מלאי הציוד במחסן. בתוך כך, נמצאו חוסרים בציוד בשווי 159,416 ₪. לטענתה, התובע (הנתבע שכנגד) הוא זה שגנב את הציוד החסר.
התובע הכחיש טענה זו מכל וכל.
טענת הנתבעת מסתמכת על כך שהתובע היה האחראי היחיד על המחסן, ומשום שבחודשי עבודתו האחרונים המחסן היה מרוחק מחנות הנתבעת לא הייתה לנתבעת שליטה על הנעשה במחסן, והתובע יכול היה לעשות בו כרצונו, ולכן אין בנמצא גורם אחר שיכול היה לגרום לחוסרים אלו.
עד הנתבעת, מר משה אזרד (להלן: "משה"), טען בתצהירו שמחסן הנתבעת הינו בבעלותו ושוכן סמוך לביתו, שהגורמים היחידים מטעם הנתבעת שהגיעו למחסן היו התובע ונהג התובלה, אך פעמים רבות ראה רכבים שאינם שייכים לנתבעת שמגיעים למחסן ומעמיסים סחורה (ס' 2–6 לתצהירו). בחקירתו הנגדית לא נשאל על כך מאומה.
בנוסף, ביססה הנתבעת את טענתה באופן נסיבתי. העובדה שהתובע התפטר בפתאומיות זמן קצר לאחר שהותקנו מצלמות במחסן . קשרי התובע עם אחת העובדות שנתפסה גונבת והודתה בכך. לטענת הנתבעת, עובדת זו בשם שיר זוזוט נתפסה במצלמות גונבת מהנתבעת והוגש נגדה כתב אישום על כך, בחקירת המשטרה טענה כי עובדים נוספים גנבו מהנתבעת (לא צורפו מסמכים המעידים על כך שאכן העובדת טענה זאת בעדותה). לתובע קשרים קרובים עם גב' זוזוט כפי שהוא עצמו העיד כי " היחסים שלנו בעבודה ברוך ה' יותר מהמשפחה" (עמ' 9 ש' 12-13). בא כוחו של התובע בהליך זה מייצג אף את גב' זוזוט בהליך נגדה. זוזוט גרה במושב מחסיה בו נמצא מחסן הנתבעת. ולטענת הנתבעת לתובע אף קשרים עם אביה של זוזוט שאף ביצע עמו מעשים בלתי חוקיים במחסן הנתבעת. עוד ציינה הנתבעת כי לתובע קשרים עם בעלה של זוזוט, שאף הוזכר בעדותו כחברו (עמ' 6 ש' 30-32) ושהוא זה שקישר בינו לבין בא כוחו (עמ' 10 ש' 5).
טענה נוספת של הנתבעת הינה שלאחר שעזב התובע את עבודתו ברשותה פתח חנות לממכר חומרי בנייה ביישוב צוריף, טענה שאושרה על ידי התובע (עמ' 12 ש' 6-7).לטענת התבעת עלות חומרי בנייה הינה גבוהה, ואין זה סביר שהתובע יכול היה לעמוד בעלות הכספית של פתיחת חנות שכזו.
התובע השיב לטענות אלו, שהוא החל לעבוד במחסן זה רק בחודש ינואר 2018, בחודש פברואר הותקנו המצלמות, ובחודש אפריל הוא עזב את העבודה. לטענתו, לא התפטר מיד אחרי שהותקנו המצלמות (עמ' 9 ש' 8, 31-32). בנוגע ליחסיו עם שיר טען שאין להסיק מכך דברושהוא ביחסים טובים על כלל העובדים בנתבעת (עמ' 9 ש' 22-24). וכן טען שהכסף לפתיחת חנות חומרי הבניין הושג באמצעות מכירת רכבו וחלק מהקרקע שלו וכן היה עמו שותף (עמ' 12 ש' 9).
בנוסף, תלונה שהוגשה במשטרה נגד התובע בעניין זה נסגרה מחוסר אשמה פלילית (ראה נספח ת/10 שהוגש על ידי התובע בעת דיון ההוכחות) וערר שהוגש על ההחלטה נדחה. התובע טוען כי אכן אין ממש בטענת הנתבעת.
טענה זו אין לקבל שכן נטלי ההוכחה בהליך הפלילי שונים מאלו של ההליך האזרחי, ואין בסגירת ההליך הפלילי לחייב לשם הוכחת טענתה בהליך האזרחי.
לא הוכח כי התובע גנב מהנתבעת דבר.
מעדות יעקב הוכח שאכן אמת בטענת התובע שהחל לעבוד במחסן זה רק בתקופה האחרונה לעבודתו. יעקב אישר שהתובע עבד במחסן תקופה קצרה ("יכול להיות" ששלושה חודשים) וקודם לכך היה עובד במחסן שנמצא במרחק של 150 מטרים מהנתבעת (עמ' 17 ש' 20-27). ברי כי טענת הנתבעת שהמחסן היה מרוחק מחנותה ועל כן לא יכלה לפקח על התובע, רלוונטית אך לתקופת עבודתו האחרונה. והקצרה מכיוון שהוכח בעדות התובע שהמצלמות הותקנו בחודש פברואר, ואין חולק על התקנתן ,לא יכול היה התובע להמשיך בגניבותיו הלכאוריות. התקופה היחידה לגביה רלוונטית טענת הנתבעת הינה חודש ינואר 2018.
משה טען בתצהירו שהגניבות התרחשו "לאורך תקופה ארוכה" (ס' 7). חודש אינו "תקופת זמן ארוכה", עדותו של משה לא תאמה את המציאות. למשה קשר משפחתי קרוב עם יעקב מכיוון שילדיהם נשואים, וכפי שטען בעדותו הקשרים ביניהם הם "יותר משפחתיים מאשר עסקיים" (עמ' 30 ש' 5).
שאר טענות הנתבעת היו נסיבתיות בלבד, ואינן מוכיחות כלל את הטענות הנטענות כנגד התובע. אין בקשריו של התובע עם הגב' זוזוט ועם משפחתה להוכיח כי אף הוא בחטא כלשהו.
הטענה שעזב לאחר שהותקנ ו המצלמות מוכיחה כי אכן גנב הוא נדחית. התובע סיפק גרסתו לגבי המניעים שהביאו לעזיבתו גרסה זו התקבלה.
אף לטענה בדבר מקור הכסף הנדרש לפתיחת החנות ניתנה תשובה מספקת בדברי התובע .
מדובר בהליך אזרחי .
ההלכה היא שבמקרים בהם "נושא התביעה אזרחית מייחס לנתבע מעשה שיש בו משום עבירה פלילית", נדרשת מידת הוכחה מוגברת להוכחת הטענה. בכך יש מחלוקת בפסיקה האם נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר מאשר במשפט אזרחי רגיל (דעת הש' בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, מ(1) 589 (1986)), או שנדרשת מידת הוכחה במאזן ההסתברויות כמשפט אזרחי "רגיל", אך נדרשות ראיות בעלות משקל מוגבר להוכחת הטענה (דעת הש' ברק באותו עניין). אך לכל הדעות ככל שהטענה הפלילית הינה חמורה יותר נדרשות ראיות טובות יותר להוכחתה. (לדיון בסוגיה ראה יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי] 1554–1557 (2003) והמקורות המובאים שם)."(דגש ש.ש.)
הטענות הנסיבתיות של הנתבעת אינן עומדות בנטל ההוכחה המוגבר המוטל על הנתבעת בעניין זה. אף לא בנטל הוכחה שאינו מוגבר. אלו טענות בעלמא.
הנתבעת אף לא הוכיחה שאכן אלו כמויות החוסרים האמיתיות ועל מה התבססה בנקיטת מחירים אלו. הנתבעת צירפה לכתב התביעה שכנגד טבלה שערכה בה מפורטים החוסרים הנטענים. טבלה זו כוללת רישום של המלאי במחסן, ובחלק מהמוצרים נרשם כי המלאי הינו במינוס. אין ללמוד מהטבלה כלל וודאי שלא לאור נטל ההוכחה המוגבר הנדרש להוכחת טענות גניבה ממעסיק.
לאור כל האמור, טענת הגניבה לא הוכחה ולו לכאורה. התובע לא גנב מהנתבעת. נדחית התביעה שכנגד ברכיב זה.

סוף דבר
מתקבלת התביעה ברכיבים דמי הבראה ושכר חודשי מרץ אפריל 2018.
הנתבעת תשלם לתובע סך: 16,632 ₪. – עבור דמי הבראה, 5,643.5 ₪ - עבור שכר חודשים מרץ ואפריל 2018. סה"כ 22,275.5 ₪.
נדחית התביעה בכל יתרת הרכיבים, כל אחד מנימוקיו: פיצויי פיטור ים, הפרשי שכר, ניכויים, פדיון חופשה, הפרשות לפנסיה, אי-מסירת הודעה על תנאי העסקה, פיצוי בגין נזקי מס והלנת שכר.
התביעה שכנגד ברכיב ההלוואה נדחית מחוסר סמכות עניינית . אין בכך לגרוע מזכות הצדדים לפעול בערכאה המתאימה.
התביעה שכנגד בטענת הגניבה ממעסיק נדחית מכל וכל.
נוכח סכום התביעה 1,880,268 ₪, ותוצאת ההליך בה חויבה ה נתבעת לשלם ל תובע 22,275.5 ₪, יש להחיל את ההלכות שנפסקו ע"ע 537/09 זיידמן דב נ' אי.סי.איי.טלקום בע"מ (פורסם בנבו). וחל גם האמור בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (נבו 17.11.2020)
עוד לקחנו בחשבון כי שתי התביעות שכנגד נדחו, אם כי לא רק מטעמים שהעלה התובע.
בשים לב למכלול האמור ולמצב התובע, יש מקום לחייב את התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 7,500 ₪.
סכום שכ"ט ב"כ הנתבעת יקוזז מהתשלומים לתובע. הנתבעת תשלם לתובע סך 14,275.5 ₪.
סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז אייר תשפ"א, (29 אפריל 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נוראני

נציג ציבור עובדים
מר רמי אלקנה

נציג ציבור מעסיקים
מר עופר נוראני

שרה שדיאור,
שופטת