הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 49002-05-18

08 יוני 2020

לפני:
כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא

התובעת: סופי סמרה ת.ז. XXXXXX946
ע"י ב"כ: עו"ד לילך סנג'רו

-

הנתבעים: 1. שוקי הלון ת.ז. XXXXXX613
2. קלימוסיס פתרונות גמר בנייה בע"מ ח.פ. 512107301
3. ק.ל.מ ויואן קוסמטיק בע"מ ח.פ. 515701738

פסק דין

בהתאם לסמכותי לפי תקנה 49(ב)(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה"), ניתן בזאת פסק דין בהיעדר התייצבות כנגד הנתבעים וזאת נוכח אי התייצבותם (גם) לישיבת קדם המשפט שנקבעה ליום 1.6.20 , ולאחר שהתובעת בהתאם להוראת בית הדין, הגישה תצהיר לתמיכה בגרסתה.
בטרם יידונו רכיבי התביעה, יצוין בקצרה כי פסק דין זה ניתן לאחר שהנתבעים הכשילו בכל דרך קידום ההליך לגופו עד כי בסופו של דבר גם לא התייצבו לדיון האחרון. (כך לענין הליכי הפישור ( ור' החלטה מ 1.4.20), כך בקדמי משפט קודמים אותם ניסו בדרכים שונות שלא לקיים, ור' החלטות בנדון וכך גם באשר לשחרור מייצוג ב"כ בסמוך לקראת דיונים ור' ההחלטות הרבות בנדון, וכך לענין גמ"ס (ר' 4.7.19, 4.8.19) ). בדיון האחרון התובעת התייצבה לבדה , שנתיים לאחר פתיחת ההליך ,ללא שקודם לגופו כלל.

דיון והכרעה
טרם נדון ברכיבים לגופן, ידונו סוגיות מקדמיות, אשר רלוונטיות לכל אחד מבין הרכיבים הנתבעים.
תחילה נדון בטענתה של התובעת לכך שיש לראות בנתבע 1 כמעסיק במשותף יחד עם הנתבעות.
התובעת ציינה בעלמא, כי יש לראות בנתבע 1 כמעסיקה הישיר. זאת, חרף טענתה הנוספת כי הנתבעות 2 ו-3 היו מעסיקותיה בתקופות השונות. התובעת גם לא טענה מפורשות ומכל מקום גם לא הניחה התשתית עובדתית הנדרשת לצורך החלת אחריות על הנתבע 1 מכוח דוקטרינת 'הרמת מסך' או 'הטלת חבות אישית על נושא משרה'. יצוין בהקשר זה כי טענתה לפיה החלפת המעסיקים בין הנתבעת 2 ל3 נבעה מהרצון שלא להעסיקה אינה מתיישבת עם לוחות הזמנים של כלל תקופת עבודתה ואף מועד סיומה (כ-3 חודשים לאחר החלפת החברות).
בהתאם לפסיקה, נקודת המוצא היא כי יש לתת עדיפות לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ורק בהתקיים הנסיבות החריגות הקבועות בס' 6 בחוק החברות, תשנ"ט-1999 ובפסיקות בתי הדין לעבודה, יינתן סעד חריג זה. הנתבעת לא ציינה בכתב התביעה את העובדות שעשויות להטיל את האחריות על הנתבע.
משכך, גם על יסוד כתב התביעה והתצהיר בלבד, כל התביעות כנגד הנתבע 1 נדחות בזאת, למעט התביעה לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק לשון הרע"), אשר תידון בהמשך.
אשר להטלת החבות על הנתבעת 3, בגין תקופת העבודה תחת הנתבעת 2. בהתאם לס' 30 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק הגנת השכר"), ערב המעסיק החדש לקודמו, זולת אם פרסם המעסיק החדש הודעה על הגשת דרישות לתשלום כאמור בסעיף זה. משאף לא נטען כי פורסמה הודעה כאמור, תחוב הנתבעת 3 גם חובות שיפסקו להלן בגין תקופת העבודה של התובעת תחת הנתבעת 2. הנתבעת 2 תחוב בחובות הקשורים לתקופת בה עבדה הנתבעת תחתיה.
אשר לרצף העסקה - מאחר והתובעת עבדה כאמור באותו תפקיד ובאותו מקום עבודה, הרי שאיפוס הוותק של התובעת פיקטיבי, ובנסיבות אלו יש להתעלם ממנו.
אשר לנסיבות סיום ההעסקה- הצדדים חלקו בשאלה האם פוטרה התובעת או התפטרה. בהעדר גרסה ראייתית מטעם הנתבעים נקבל את גרסת התובעת. יצוין מעבר לכך כי השינוי במצב הקיים (סיום העבודה בענתות) היה שינוי ביזמת המעסיקה והוא הכתיב שינויים מהותיים בעבודת התובעת. משכך בין אם פוטרה עקב כך ובין אם התפטרה לאחר שינוי שכזה - המוטיבציה לסיום היחסים באופן שהתקיימו עד אז הייתה של הנתבעים.

פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת
התובעת עבדה 8.5 חודשים, ועל כן, בהתאם לס' 3(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, היא זכאית ל-11 ימי הודעה מוקדמת.
לטענת התובעת, השכר הקובע עומד על סך של 7,000 ₪. מעיון בתלושי השכר עולה כי השכר המצוין בו בערכי הברוטו שלו (שהוא השכר הקובע) אף גבוה מכך. אם כן, העמדנו את שכרה הקובע של התובעת ע"ס של 7,000 ₪.
התובעת זכאית ל-37% משכרה כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת (11 ימים קלנדריים מתוך 30 יום), ובסך הכול זכאית התובעת לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,590 ₪.
על כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,590 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.4.18 ועד תשלומו בפועל.

פיצוי מכוח חוק עבודת נשים
ביום פיטוריה, עבדה התובעת 8.5 חודשים. על כן, בהתאם לס' 9(א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: " חוק עבודת נשים"), טרם פיטוריה, היה על הנתבעת לקבל היתר לפיטוריה מאת הממונה על חוק עבודת נשים. הנתבעת לא פעלה כן.
ס' 13א(ב) לחוק עבודת נשים קובע כדלקמן -
(1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.
(2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה:
(א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור;
(ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר;
(ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה.
בפסיקת פיצויים לפי סעיף זה, אין נפקא מינא באם היה קשר בין ההיריון לבין הפיטורים, אלא כל שיש לקבוע הוא שלא התקבל היתר מאת הממונה בהתאם לס' 9 לחוק עבודת נשים (ר' ע"ע (ארצי) 23169-10-18 ARAYA NETSANET MALAKI - תירצה מאפה בע"מ (23.10.19), פסקה 31, להלן: " עניין אראיה").
בהתאם להוראות ס' זה, התובעת זכאית ל-150% משכרה הקובע (7,000 ₪) לתקופה שבין מועד פיטוריה ועד תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים, כאמור בס' זה, דהיינו, 60 יום לאחר סיום תקופת לידה והורות. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 21,000 ₪, שלמעשה מהווה פיצוי רק בגין חודשיים בלבד (7,000* 1.5 * 2) .
עם זאת, התובעת עתרה לקבלת פיצוי בגין הפסדי שכר עבודה, בגין התקופה שבין פיטוריה ועד הלידה (נכון למועד הגשת כתב התביעה, צוין רק מועד הלידה הצפוי ביום 1.9.18), בסך של 38,500 ₪ (7,000 ₪ * 5.5 חודשים). התובעת זכאית לסכום זה מכח חוק עבודת נשים, ולפיכך תפוצה בהתאם.
על כן, על הנתבעת 3 לשלם לתובעת פיצוי בגין פיטורים בניגוד לס' 9 לחוק עבודת נשים בסך של 59,500 ₪.

פיצוי על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
בהתאם לפסיקה, ניתן לפסוק פיצויים הן בגין עצם הפיטורים ללא קבלת היתר ס' 9 לחוק עבודת נשים, ובמידה ועל כי הפיטורים נעשו תוך הפליית העובדת, ניתן לפסוק, בנוסף, פיצויים לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (ר' ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ ילו בע"מ (16.3.08)). כמו-כן, פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח ס' 13א(א)(1), תלויה אף היא בשאלת הקשר הסיבתי בין ההיריון לבין הפיטורים (ר' עניין אראיה לעיל, פסקה 40 לפסק הדין, שם דחה בית הדין הארצי את התביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק, בשל העובדה שלא הוכח קשר בין ההיריון לבין הפיטורים).
לטענת התובעת, לאחר שהודיעה לתובע על הריונה בחודש דצמבר 2017, הוא החל להכשיר מזכירה חדשה, כדי להחליף את התובעת עצמה. אלא שמהראיות שצירפה התובעת לתביעה, עולה תמונה אחרת. מההתכתבות בין התובעת לנתבע 1 מיום 19.3.18 (ר' נספח ד' לכתב התביעה), עולה כי המזכירה החדשה החלה לעבוד בג'וליס, ולא הייתה כוונה להעסיק אותה תחת התובעת, אלא שבמקום בו התובעת עבדה (ענתות), הופסקה העבודה.
אמנם טוענת התובעת, כי הנתבע 1 ניסה בהודעות אלה להציג תמונה שקרית, אך תגובותיה אינן תומכות בשיטתה, והיה מצופה כי אם כך הוא היתה התובעת מגיבה בהתאם בזמן אמת. התובעת לא חלקה על כך שהועסקה מזכירה אחרת בג'וליס, או על שהעבודה בענתות חדלה. אדרבא, התובעת ביקשה להמשיך ולעבוד במקום עבודה אחר (עופר). נוכח העובדות שאינן שנויות במחלוקת לפיהן, העבודה בענתות הסתיימה (לאותה עת) וכי התובעת סרבה לעבוד בג'וליס בשל המרחק, לא מצאתי כי נסיבות סיום עבודתה כרוכות בהריונה ולו אף כשיקול משני (כהכתמה) .
משכך נדחית התביעה לפיצוי בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה
התובעת לא קיבלה הודעה על תנאי עבודה, כאמור בס' 1 ל חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: " חוק הודעה על תנאי עבודה").
בהתאם לס' 5(ב)(2) לחוק הודעה לעובד, בסמכותו של בית הדין לפסוק פיצויים בגובה של עד 15,000 ₪ ללא הוכחת נזק. בהתאם לפסיקה, לבית הדין שיקול דעת רחב בקביעת גובה הפיצוי ועליו להתחשב בעגמת הנפש שנוצרה לעובד כתוצאה מאי מתן ההודעה על תנאי העבודה, הפגיעה בשכרו והפגיעה ביכולתו להכויח את זכויותיו.
מצאתי כי בנסיבות המקרה דנא יש לפסוק את הפיצוי ברף הנמוך. לא עלה כי בין הצדדים נתגלעו מחלוקות, אשר עומדות ביסוד טעם הטלת החובה על מסירת ההודעה על תנאי עבודה – כך , לא הייתה מחלוקת על גובה שכרה של התובעת, על אורך יום העבודה ויום המנוחה השבועי, על הזכויות המגיעות לה וכו'.
עם זאת, עצם אי מתן ההודעה על תנאי עבודה מצדיקה פסיקת פיצוי עונשי הרתעתי.
על כן, הנתבעת 2 תשלם לתובעת פיצוי בסך של 3,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.

פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר
לטענת התובעת, בחודשים נובמבר-דצמבר 2017, לא הונפקו לה תלושי שכר, ועל כן היא עותרת לפיצוי בסך של 14,600 ₪.
בהתאם לס' 26א לחוק הגנת השכר, מוסמך בית הדין לפסוק פיצויים בגין אי מסירת תלושי שכר, וזאת גם ללא הוכחת נזק, בסך של 5,000 ₪ בגין כל תלוש. על פי ס' 26א(ב) לחוק זה, תנאי לפסיקת פיצויים הוא כי אי מסירת התלוש יעשה ביודעין, כאשר נקבע כי הפרה בשני חודשים לפחות בטווח זמן של 24 חודשים קובעת חזקה כי הדבר נעשה ביודעין. על כן, התובעת עמדה בתנאי זה.
גם כאן, נתון לבית הדין שיקול דעת בפסיקת הפיצויים ללא הוכחת נזק, הכוללים שיקולים בגין נזק שנגרם לעובד, משך ההפרה וחומרתה, מידת חוסר תום לבו של המעסיק וכו'. התובעת לא ציינה כי פנתה לנתבעת בבקשה להנפיק עבורה את תלושי השכר וסורבה. גם התובעת בעצמה מודה, כי ביתר החודשים הונפקו לה תלושי שכר, מבלי שנטען כי היו פגומים. מנגד, יש מקום לפסוק פיצוי שמטרתו להרתיע מעסיקים מאי מתן תלושי שכר. כמו-כן, לטענת התובעת, מדובר בחודשיים בהם לא הונפקו תלושי השכר לכל העובדים. בהינתן אלו, וכן כלל תקופת העבודה הקצרה שמתוכה תקופת אי הנפקת התלוש קצרה יותר, מצאתי כי יש מקום לפסוק סכום גלובאלי, אך ברף הנמוך.
על כן, הנתבעת 2 תשלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר לחודשים נובמבר-דצמבר 2017, בסך של 500 ₪.

דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות
לטענת התובעת, לנוכח העובדה כי הנתבעת לא הפרישה לביטוח לאומי את דמי הביטוח הלאומי ודמי ביטוח הבריאות, היא זכאית לתשלום בגין הסכום שהיה אמור להיות מועבר למוסד לביטוח לאומי על ידי המעסיק.
לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעת את הסכום שהיה על המעסיק להפריש על חשבונו, (שכן כספים אלו אינם שייכים מלכתחילה לעובדת), אלא רק את הסכום שנוכה משכרה ולא הועבר למוסד לביטוח לאומי. בעניין זה, לא קיבלתי את חישובי התובעת, אלא יש מקום להיצמד למצוין בתלושי השכר (שכן אין טענה כי הרישום בהם אינו משקף את אשר שולם בפועל).
על כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת את הניכויים משכרה בגין ביטוח לאומי ובגין ביטוח בריאות בסך של 3,528 ₪ , מתוכם 2,364 ₪ ביחד ולחוד עם הנתבעת 2. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (אוקטובר 2017) .

השלמת פיצויי פיטורים
משהתובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים, הרי שפיטוריה בטלים מעיקרם והיא זכאית לזכויותיה כאילו המשיכה בעבודתה. התובעת טוענת לזכאות לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה של שנה ובסך של 7,000 ₪, על פי השכר הקובע – וכך אני קובעת.
על כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים בסך של 7,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע
לטענת התובעת, לאחר פיטוריה, ולאחר שב"כ פנתה אל הנתבע 1 במכתב התראה לתשלום זכויותיה, החל הנתבע 1 בהכפשתה בשקר בפני הקבלנים עימם עבד, בטענה שניהלה רומן עם אחד מהקבלנים עמם היו לנתבעת 1 קשרים עסקיים, ועל רקע היחסים הרומנטיים, הם מעלו יחד בכספיה של הנתבעת.
בתמלול השיחה בין ב"כ התובעת לבין הנתבע 1, הוא מאשר כי הוא אכן חושד בתובעת שהיא ואחד הקבלנים מעלו בכספים, וכי הם נפגשו באופן רומנטי. הדבר מחזק את גרסת התובעת, ולו בכך שניתן ללמוד מכך שזו היתה עמדת הנתבע 1. לכך יש להוסיף האמור בתצהיר התובעת ולתצהיר הנוסף שצרפה התובעת עוד לכתב התביעה (של מר תמימי) בנדון , ומשלא הוכחה איזו מן ההגנות על פי חוק זה, יש מקום לקבל טענת התובעת.
מתצהירה של התובעת לא ברור בפני כמה אנשים פורסמו דברי הלשון הרע, ובאיזה אופן. בכך יש כדי לפגוע בחובתה של התובעת להוכיח את תביעתה. עם זאת נוכח תצהירו של מר תמימי ברור כי לפחות כלפיו פורסם לשון הרע זה. תוכן הלשון הרע הוא פוגעני -עסקינן באישה נשואה שנטען שניהלה רומן עם אדם אחר, וכן על מעילה בכספים במאות אלפי שקלים .
הפיצויים הראויים בנסיבות העניין לטעמי, יעמדו על סך של 30,000 ₪.
משהנתבע פעל בפרסום הלשון הרע, כך על פי התצהירים בתיק ,לשם מניעת קיום חובותיה של הנתבעת 3 כלפי התובעת הרי שיש להטיל אחריות גם עליה .
על כן, הנתבעת 3 והנתבע 1 ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, פיצויים בסך של 30,000 ₪ על פי ס' 7א לחוק איסור לשון הרע. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד תשלומו בפועל.

דמי הבראה
התובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים ועל כן פיטוריה בטלים מעיקרם והיא זכאית לזכויותיה כאילו לא פוטרה. התובעת טוענת לזכאות לדמי הבראה בסך של 1,890 ₪ (378 ₪ ערך יומי * 5 ימים) – וכך אני קובעת.
על כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת דמי הבראה בסך של 1,890 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.3.18 ועד תשלומו בפועל.

חלף הפרשות לקרן פנסיה ולמרכיב הפיצויים
לטענת התובעת, היא זכאית פיצוי אי בגין הפרשות לביטוח פנסיוני (גמל ופיצויים), כי על אף שעבדה 8.5 חודשים, היא זכאית להפרשות בגין שנה שלמה. כמו-כן, לטענתה, שיעור ההפרשה למרכיב פיצויים הינו בשיעור 8.33% מהשכר הקובע. כמו-כן, עותרת התובעת לפיצויי הלנת שכר על ההפרשות.
כאמור, משהתובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים, פיטוריה בטלים והיא זכאית לזכויותיה כאילו המשיכה בעבודתה. לצד זה, משלתובעת נפסקו פיצויי פיטורים סטטוטוריים, היא אינה זכאית בנוסף, להפרשות עבור מרכיב הפיצויים בקרן הפנסיה.
התובעת הציגה דו"ח שנתי מקרן הפנסיה "מגדל" לשנת 2017 ממנו עולה שלא הופרשו כלל הפרשות פנסיוניות בשנה זו. מכך, אנו מסיקים כי עם תחילת עבודתה, לתובעת לא הייתה קרן פנסיה פעילה. התובעת החלה לעבוד בנתבעת בחודש יולי 2017, ובהעדר אסמכתא לביצוע הפרשות במשך ששת החודשים שקדמו לתחילת עבודתה בנתבעת, לא היתה זכאית לבצוע הפרשות בגין 6 חודשים ראשונים לעבודתה. על כן, בהתאם צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 (להלן: "צו ההרחבה הכללי") היא זכאית להפרשות פנסיוניות החל מהחודש השביעי בלבד. כפי שניתן ללמוד מתלושי השכר, לתובעת לא הופרשו כלל כספים לקרן פנסיה. לאור האמור, התובעת זכאית להפרשות לקופת גמל בשיעור של 6.5% מהשכר הקובע, וזאת למן התקופה שמחודש ינואר 2018 ועד יולי 2018 (כולל), בסך של 3,185 ₪ (7,000 ₪ * 7 * 6.5%).
על כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת, חלף הפרשות לגמל בסך של 3,185 ₪.

פיצוי בגין הפרת חובת השימוע
לטענת התובעת, היא זכאית לפיצויים בגין הפרת חובת השימוע ששיעורם הועמד על 30,000 ₪.
לתובעת לא נערך שימוע. בהתחשב בתקופת עבודתה, וחומרת ההפרה שנעשתה במקרה דנא ובפיצויים שכבר נפסקו לה, וכן , מאידך גיסא, בהתכתבות הנרחבת בין הצדדים שבה ניתנה לתובעת ההזדמנות בפועל לשטוח טענותיה, אני מעמידה את סכום הפיצויים על סך של 5,000 ₪.
על כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת פיצויים בגין הפרת חובת השימוע בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד תשלומו בפועל.

פיצוי בגין הפרש תשלום דמי לידה ושמירת הריון
לא מצאנו לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין שמירת הריון, שכן ממילא התשלום בגין שמירת הריון מכוסה במסגרת הפיצוי שקיבלה התובעת בגין הפסד שכר עבודה.
לעניין הפרשי דמי הלידה עצמם, ציינה התובעת בס' 3 לתצהירה כי קיבלה דמי לידה מלאים. משכך, נדחית התביעה בגין רכיב זה.

סוף דבר
הנתבעת 3 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים(בסוגריים – הסכום בו תישא ביחד ולחוד עם הנתבע 1 או הנתבעת 2):
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,590 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.4.18 ועד תשלומו בפועל.
פיצוי בגין פיטורים בניגוד לס' 9 לחוק עבודת נשים בסך של 59,500 ₪.
פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים בסך של 7,000 ₪.
פיצויים בסך של 30,000 ₪ על פי ס' 7א לחוק איסור לשון הרע (הסכום כולו ביחד ולחוד עם הנתבע 1) .
דמי הבראה בסך של 1,890 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.3.18 ועד תשלומו בפועל.
שווי ניכויים משכרה שלא הועברו לביטוח לאומי וביטוח בריאות בסך של 3,528 ₪ (מתוכ ם 2,364 ביחד ולחוד עם הנתבעת 2) . סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (אוקטובר 2017) ועד תשלומו בפועל.
חלף הפרשות לגמל בסך של 3,185 ₪.
פיצויים בגין הפרת חובת השימוע בסך של 5,000 ₪.
בנוסף, הנתבעת 2 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
פיצוי בסך של 3,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.
פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר לחודשים נובמבר-דצמבר 2017, בסך של 500 ₪.
כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום. אשר לסכומים אשר לא צוין לגביהם באופן ספציפי כי הם כוללים הפרשי הצמדה וריבית, אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד תשלומם בפועל, באם לא ישולמו בתוך 30 יום.
בנוסף, הנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות שכר טרחת עורכת דינה של התובעת והוצאותיה בסך של 12,000 ₪. סכום זה, ככל שלא ישולם תוך 30 יום, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד תשלומו בפועל.

ניתן היום, ט"ז סיוון תש"פ, (08 יוני 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת