הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 48932-12-19

לפני:
כב' השופטת שרה שדיאור

התובעות:

  1. גולדה קרשבסקי
  2. מלכה קאליש

ע"י ב"כ: עו"ד אברהם ביטון

-
הנתבעים:

  1. נווה שרה הכשרה מקצועית בע"מ
  2. בית רוחמה בע"מ
  3. שרה חסון
  4. נתנאל אלעד חסון- ניתנת החלטה על עיכוב הליכים בעניינו

ע"י ב"כ: עו"ד דוד קפוסטין ועו"ד נורית פיקובסקי

החלטה

לפני בית הדין בקשת הנתבעים 2,3 ו-4 (להלן: "המבקשים") למחיקתם מההליך, תוך חיוב התובעות בהוצאות על הצד הגבוה, בשים לב לסכומים שנתבעו בכל אחת מהתביעות.
המבקשים טענו כי אין כל יחסים משפטיים בינם לבין התובעות ומשכך יש לדחות נגדם את התביעה בהעדר יריבות ובהעדר עילה.
התובעות התנגדו לבקשה וטענו כי יש לדחותה כיוון שהוגשה ללא תצהיר הגם שהבקשה נסמכת על טענות עובדתיות וכן כיוון שהוגשה במסגרת כתב ההגנה ולא באופן נפרד.
עוד טענו התובעות כי הבקשה מוקדמת ועל מנת שבית הדין יורה על סילוק התביעה על הסף, עליו לשמוע את ההליך וטענות הצדדים, ולא ניתן לקבל את הבקשה על יסוד טענות עובדתיות שטרם התבררו. לטענתן, מועד הגשת הבקשה בשלב כה מקדמי אינו מקרי, והנתבעים מתנהלים בחוסר תום לב חמור, תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט וההליך נגרר כמעט שנתיים בשל התנהלותם. התובעות טענו כי הנתבעים מבצעים פעילות אסורה הגובלת בפלילים, כאשר על הכל שולטת הנתבעת 3.
לטענת התובעות, בשלב זה אין צורך להוכיח את טענותיהן, ודי בכך שבכתבי התביעות טענו להרמת מסך ולחיוב הנתבעים באופן אישי, וכי מעשיהם של הנתבעים 3-4, לרבות מחדלי הנתבעות 1-2 מביאים לחיוב הנתבעים באופן אישי. עוד טענו כי מעיון בתלושי השכר עולה כי לא שולמו לתובעות תשלומים סוציאליים והפרשות לפנסיה, ודי בכך כדי להקים עילה לחיוב הנתבעים באופן אישי. עוד טענו כי הנתבעים כולם הונו את המוסד לביטוח לאומי, עד שביטוח לאומי לא הכיר בתובעות וחייב אותם בתשלומי מסים. בנוסף, לטענת התובעות, הנתבעים דרשו מהתובעות להעביר להם המחאות לתשלומים שונים, הסבו את ההמחאות לצדדי ג', גנבו את הכספים באופן אישי והתובעות נותרו בפני שוקת שבורה ונתבעו על ידי צדדי ג'.
התובעות הפנו לפסיקת מותב זה בהליך אחר שבו נקבע כי שאלות היריבות היא שאלה בעלת היבטים עובדתיים, שתוכל להיות מוכרעת רק בדרך של שמיעת ההליך לגופו. וכי יש לאפשר לתובעות להוכיח תביעותיהן ויש לאפשר לנתבעים להתגונן ולהוכיח את חוסר היריבות. התובעות טענו כי בהתאם לפסיקה, סעד של מחיקה על הסף ניתן במשורה, ויש להעדיף פתרון המחלוקת לגופה.
ביום 3.10.21 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד המבקשים. במסגרת הדיון ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה בית הדין ידון בדן יחיד בשאלת המחיקה על הסף של הנתבעת 2 והנתבעת 3.
בדיון טען ב"כ התובעות כי הסיכום בין הצדדים היה שבתחילת השנה הורי הילדים העבירו תשלומי שכר לימוד לנתבעים, על ידי התובעות. התובעות העבירו את מלוא תשלומי שכר הלימוד לנתבעים ולתובעות לא היתה כל גישה בכספים. התובעות קיבלו הוראות ברורות בגין שעות העבודה, מהות העבודה, נערכו ביקורות מטעם הנתבעים במשפחתונים על ידי הנתבעים, נערכו השתלמויות, עובדים נשלחו לבדוק את התקנים של הגנים. הרישום והפרסום נעשו על ידי הנתבעים. התובעת 1 טענה כי עשתה עם הנתבעת 3 הסכם שכירות על חדר בביתה, ששימש למשפחתון.
לעניין הנתבעת 2 טען ב"כ התובעות כי אין לו פרטים לגבי ה, אולם צירף הסכם בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 שסיכמו בניהם דברים ביחס לתובעות. לטענתו, על אף שלא הובהר בין מי למי נחתם ומתי, השאלה היא מה הקשר האמיתי בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, אך הן בחרו להסתיר את הקשר , והוא ידוע רק לנתבעת 3, שהייתה מוח הפעולה. לגרסת התובעות היא ניהלה, זימנה, קבעה ו לקחה את הכסף לכיסה הפרטי. נטלה המחאות ומסרה אותם לחלפנים, מסרה כספים לשותפים אחרים שלה.
לעניין הנתבעת 3 טען ב"כ התובעות כי אין מחלוקת שהיא ניהלה והיא קיבלה לידיה את ההמחאות והיא אף מסרה אותן לחלפנים, היא צירפה התכתבויות שלה לבין חלפן שעשתה איתו ברטר בבני ברק, ולטענתו, חלק מההמחאות עברו לכיסה הפרטי. לטענתו, לבית הדין יש סמכות לדון לא רק במקרה שיש יחסי עובד ומעסיק אלא גם במו"מ ובהתנהלות שלובה של יחסי עובד ומעסיק.
ב"כ התובעות הפנה לתיק ב"ל 33793-07-17 נתנאל חסון ונווה שרה הכשרה מקצועית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי וטען כי ממנו עולה כי הנתבעים סברו שקיימים יחסי עובד ומעסיק. על אף שבסופו של יום, המוסד לביטוח לאומי קבע אחרת , היינו שהתובעות לא היו שכירות. לטענת ב"כ התובעת, ככל שבית הדין יקבע שלא קיימים יחסי עובד ומעסיק לפי הסממנים הייחודיים שקיימים ביחסים אלה הרי שיש לתובעות עילה כנגד הנתבעת 1 והנתבעת 3 בקשר למצג שווא של יחסי עובד ומעסיק, שהרי מי שגרר אותן להתנהלות הזו והבטיח להן זכויות, לא מדובר רק ברכיב עגמת נפש ופיצוי על נזק בלתי ממוני כמופיע בכתב התביעה.
ב"כ המבקשים טענה כי אין עילה להרמת מסך כנגד הנתבעים וכי הנתבעת 2 לא התעסקה במשפחתונים, הנתבעת 3 היתה שכירה של הנתבעת .
ביחס לנתבע 4 נטען כי מצוי בעיכוב הליכים בעקבות פשיטת רגל.
עוד טענה כי לפי כל מבחני הפסיקה לא התקיימו יחסי עובד מעסיק. ב"כ המבקשים הפנתה לנספח 9 לכתב ההגנה וטענה כי ממנו רואים שה נתבעים לא קיבלו שכר עבור העבודה שעשו ואף הנתבעת 1 לא הרוויחה כסף. לטענתה, ההליך צריך להתנהל כנגד הנתבעת 1 בלבד. עוד טענה כי לנתבעים אין כסף והם במצב כלכלי לא טוב. ב"כ המבקשים בקשה לדחות את הטענות בעניין הסכם השכירות על חדר בביתה של התובעת 1, משטענה זו לא הוזכרה בכתב התביעה, ומהווה הרחבת חזית.
בענין ההסכם שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2 טענה ב"כ הנתבעים כי מדובר בהסכם סתמי, אפשר לומר אפילו טיוטה, לא קשור לתובעות. אין עליו תאריך אבל לפי התאריך שיש למעלה, זה אפילו לפני תקופת ההתקשרות עם התובעות. לטענתה, התובעות עושות מסע דיג, והיה עליהן לברר את הפרטים בטרם הגשת התביעה או להגיש בקשה לגילוי סמכים. מהמסמכים שהוגשו על ידי התובעות אין כל ראיה המקימה עילת תביעה כנגד הנתבעות 2-3.

רקע נורמטיבי

מחיקת כתב טענות על הסף הנו סעד מרחיק לכת ומשכך בתי הדין לעבודה חזרו וקבעו כי: "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בית המשפט ביד קמוצה ובמשורה (ראה למשל ע"א (עליון) 796/80 פנחס אוחנה נ' עזרא אברהם.
עוד נקבע בפסיקה, כי בבתי הדין לעבודה קמוצה היד עוד יותר. בספרו "סדר הדין במשפט העבודה" (הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 4 עמ' 13), מתייחס ד"ר יצחק לובוצקי למדיניות בתי הדין לעבודה להשתמש במחיקה על הסף "ביד קמוצה ובמשורה", ומדגיש כי בנוגע לדחייה על הסף: "בעניין זה על בית הדין להיזהר שבעתיים, בהתחשב בעובדה כי דחייה על הסף תהיה בדרך כלל בבחינה "מעשה בית דין" (דב"ע (ארצי) 3-15/מז אפנר יצחק ואח' נ' מפעלי הדסה לחינוך; דב"ע נא/3-31 (ארצי) חיפה כימיקלים בע"מ נ' אברהם רמי כלפון, פד"ע כב518, ; דבע (ארצי) 3-195/נא תובנה מכונות תרגום בע"מ נ' עמיחי סגל).
בע"א 693/83 פסח רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ קבע בית המשפט העליון:
"מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף".
יחד עם זאת, בתקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991, הוסמך בית הדין לדחות תביעות על הסף:
"45.(א)בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:
(1)מעשה בית דין;
(2)חוסר סמכות;
(3)כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע ".
במקרים המתאימים, קיבלו בתי הדין לעבודה בקשות לסילוק על הסף. כך לדוג' ביום 10.11.21 בבר"ע 7926-08-21 מנחם קובץ נ' suliman adam mansoor yagoob (וכן ע"ע 335/99 מושב בית אלעזרי – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שמעון לחמי; בש"א 4756/01 (תא) הסתדרות המורים בישראל נ' דניאל דותן; 39949-09-15 עאידה זערור נ' הקונסוליה הספרדית; סע"ש 48905-12-14 הול נ' בנק לאומי).

מן הכלל אל הפרט
להלן יפורטו טענות הצדדים ביחס לכל אחד מהנתבעים, והחלטת בית הדין בעניין כל אחד מהם.

הנתבעת 2 –בית רוחמה בע"מ
ביחס לנתבעת 2 הטענה היא שמדובר בחברה שקמה במטרה לסייע ליולדות אחרי לידה במגזר החרדי, לשהות בבית החלמה ליולדות במחירים שווים לכל נפש. החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2014 וכיום אינה פעילה ואין לה נכסים. לטענת הנתבעת 2 מכתבי התביעות שהוגשו עולה כי אין כל יריבות או עילת תביעה כנגדה. הנתבעת 2 הגישה עלון שיווקי המפרסם את שירותיה לרבות בית החלמה ליולדות וסיוע בטיפול ברך הנולד. בניגוד לנטען בכתב התביעה, הנתבעת 2 הכחישה שהיא חברה להפעלת משפחתונים, ולטענתה היא אינה קשורה לעבודה עם משפחתונים, גננות, מטפלות או חינוך, והתובעות גררו אותה לתביעה רק בשל היותה חברה שבבעלות הנתבע 4. הנתבעת 2 הוסיפה כי היא והנתבעת 1 הן גופים משפטיים נפרדים, ואין יחסי שיתוף או חלוקה בין הנתבעות. התובעות טענו כי היו מטפלות במשפחתון, ומשכך ברור כי לא יכלו לעבוד אצל הנתבעת 2 שלא מפעילה משפחתונים, אלא עסקה בניהול בית החלמה ליולדות. הנתבעת 2 טענה כי התובעות לא הציגו בדל של ראיה שיש בו כדי לקשר בינן לבינה, לא טענו באיזה תקופה עבדו אצלה, לא טענו איזה סעד הן תובעות מהנתבעת 2 ולא הציגו טענה משפטית המאפשרת התייחסות לנתבעת 2, ככל שעילת התביעה מתייחסת לקיום יחסי עבודה בין התובעות לנתבעת 1.
התובעות טענו כי הנתבעת 2 העסיקה את התובעות, היא שותפה עסקית ובלתי נפרדת של הנתבעת 1 ואף היתה צד להסכם ולהונאה של הנתבעות.
התובעות צרפו כנספח 1 לתגובתם תלושי שכר של התובעת 1, שהוצאו על ידי הנתבעת 1. לא הוגשו תלושים מהנתבעת 2.
עוד צירפו התובעות, כנספח 2 לתגובתם הסכם (נספח 2 לתגובת התובעות). מדובר בהסכם שעליו הערות בכתב יד. נרשם כי הוא נחתם בנתניה / ירושלים ביום 20.8.15. עוד נרשם כי הוא נחתם בין נוה שרה – הכשרה מקצועית בע"מ ובכתב יד נוספו המילים "וחברת בית רוחמה ח.פ. ...". לא הוכח כי התובעות חתמו על ההסכם שהוגש עם הנתבעות 1-2. מנוסח ההסכם שהוגש עולה כי מדובר בהצעה לשותף להצטרף לעסק, כשותף ב -15%, בתמורה להשקעה כספית בסך של 16,000 ₪. עוד נרשם כי החברה מצהירה שכל הזכויות, הרכוש, הרווחים ועוד נמצאים בשליטתה ובבעלותה, למעט 24% מרווחי העסק ששייכים למר אברהם אזולאי בהתאם להסכם משנת 2013. בנוסף נרשם כי לאחר החתימה על הסכם זה, חלוקת רווחי העסק יהיו כדלקמן: החברה 61%, אזולאי 24% והשותף 15% (שותפים – שלמה הוד ויוסף דלרונה). עוד נכתב כי "ידוע לשותפים כי מאחר ונוה שרה ובית רוחמה (רשת המשפחתונים) תלויה בצד ג' בכל הקשור להכרה סופית דרך התמ"ת י חכו כל הצדדים בסבלנות להתפתחות בעניין התמ"ת".
יודגש, לא הובא כל מסמך או ראיה אחרת כי ההסכם שהוגש יצא בשלב כלשהו אל הפועל .ממילא בעת רישום הנייר היה הסכם מותנה בצד ג'.משלא נכתב מול מי ההסכם, לא ברור אם אכן נחתם, או שמדובר בטיוטה בלבד. אין בו כדי ללמד על קשר כךשהו בין התובעות לנתבעת 2.
התובעות לא הצליחו לבסס כל עילת תביעה ולו לכאורה או בראשית ראיה, כנגד הנתבעת 2, אף לא טענות בעניין הטעיה במו"מ.
נוכח כל האמור, הבקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבעת 2 על הסף, מתקבלת.

הנתבעת 3 –גב' שרה חסון
הנתבעת 3 טענה כי עבדה כמנהלת הנתבעת 1. אין לה מניות בנתבעת 1, היא לא דירקטורית בחברה, אלא עובדת שכירה. לטענתה מדובר באישיות נפרדת ואין לחייב אותה בחובות הנתבעת 1. התובעת 3 הפנתה לנסח רשם החברות שבו צוין כי הנתבע 4 הוא הבעלים היחיד והדירקטור של הנתבעת 1. עוד טענה הנתבעת 3 כי התובעות לא הפנו למקור חוקי לפיו ניתן לחייב את הנתבעים 3-4 באופן אישי. הנתבעת 3 הפנתה לטענת התובעות לפיה הנתבעת 3 היא המנהלת והמעסיקה בפועל ומולה מתנהלים כל העניינים בחברה, אולם בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, לא ניתן להרים מסך ביחס לעובדת של החברה, שאינה בעלת מניות בחברה, אפילו אם עבדה בתפקיד מנהלת החברה.
התובעות טענו כי הנתבעת 3 לא היתה מנהלת בלבד, אלא דמות מפתח שניהלה את כלל החברות והנתבעים, עשתה מעשי עוקץ ותרמית כאשר לא שילמה את שכר התובעות ועובדות נוספות, גבתה כספים מהתובעות, נעלמה וגנבה את כספן. עוד טענו כי הנתבעת 3 והנתבע 4 ניהלו את החברות 1-2 ועשו בהן כשלהן תוך ביצוע מעשי עוקף ותרמית גם כלפי המוסד לביטוח לאומי, סחרו בהמחאות אישיות של העובדים וגרמו להם נזקים אישיים. התובעות הפנו לסעיפים 14-16 לכתב התביעה שבו טענו כי יש לחייב את הנתבעת 3 באופן אישי כיוון שהעסיקה את התובעת במשותף עם הנתבעות 1-2, וכן כי הלנת פיצויי פיטורים, אי הפרשות לפנסיה, אי העברת תשלומים לקופת הפנסיה, אי הנפקת תלושי שכר ועוד, מקימים עליה אחריות אישית כנגד הנתבעת 3 בהיותה מנהלת הנתבעת 1. עוד טענו התובעות בכתבי התביעה כי קיים עירוב כספים אסור בין התבעת 3 לבין הנתבעות 1-2, בהיות הנתבעת 3 שותפים לרווחיה עם גורמים חיצוניים, ומנגד עשתה הנתבעת 3 בכספים ובעובדים ככל העולה על רוחה, לרבות ניהול מספר חברות בעסקים מעורבים, ורישומם על שם בנה, ולכן יש להרים מסך.
מתדפיסי רשם החברות בדבר הנתבעות 1-2 עולה כי הנתבע 4 הוא בעל המניות היחיד והדירקטור היחיד של כל אחת מהחברות. התובעות לא ביססו טענותיהן לפיהן ניתן להרים את מסך ההתאגדות או לחייב באופן אישי את הנתבעת 3, שעבדה כשכירה, גם אם ניהלה בפועל את הנתבעות 1-2.
אולם הנתבעת 3 נתבעה גם כנושאת באחריות אישית , כשכירה ובעלת סמכות בנתבעת 1, עילה זו עצמאית ואינה תלויה בהרמת מסך. על כן מכח עילה זו יש להותיר את הנתבעת 3 כנתבעת בהליך.
מעבר לכך יודגש כי לבית הדין סמכות לצרף כצד להליך את מי שיכול לשפוך אור על התנהלותו. נוכח טענת האחריות האישית וגם נוכח המעורבות האינטנסיבית בפעילות יש לאפשר לתובעות ולנתבעת 2 לנהל הליך הוכחות בסוגיה זו, תהא התוצאה אשר תהא.
נוכח האמור, הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעת 3, נדחית. הנתבעת 3 תיוותר כנתבעת בהליך.

הנתבע 4 - מר נתנאל אלעד חסון
הנתבע 4 טען כי הוא בנה של הנתבעת 3 והבעלים של הנתבעות 1-2 אך הוא אישיות נפרדת, ואין לייחס לו את חובות החברה. עוד טען כי הנתבעות לא טענו להרמת מסך, לא הראו סיבה המצדיקה הרמת מסך ספציפית נגדו ואין לאפשר להן להרים את מסך ההתאגדות, שעל פי חוק ניתן להרימו רק במקרים חריגים שאינם מתקיימים בעניינו.
לטענת התובעות הנתבע 4 הוא בעל המניות היחיד בנתבעות 1-2, וכאמור התנהלותו מצדיקה הרמת מסך וחיובו באופן אישי.
ביום 7.6.21 הגיש הנתבע 4 בקשה לעיכוב ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי ביום 17.11.18 ניתן צו כינוס בעניינו במסגרת פש"ר (מחוזי ב"ש) 35917-11-18 .
ביום 7.6.21 ניתנה החלטת כבוד סגנית הנשיא, השופטת שרה ברוינר-ישרזדה לפיה ככל שלא שלא תוגש עמדה אחרת מטעם התובעות בתוך 3 ימים, יעוכבו ההליכים בהתאם לאמור בבקשה. משלא הוגש דבר בעניין זה, ההליכים כנגד הנתבע 4 עוכבו.
משכך, גם פרוצדורלית, וגם משפטית נוכח הליכי פשיטת הרגל ,לא ניתן לקיים את ההליך נגד נתבע 4 בלא קבלת רשות מפורשת מבית המשפט המנהל את הליך פשיטת הרגל. בנוסף בהיותו חדל פירעון גם מעשית אין ממש בתביעה נגדו .בנסיבות אלה הנתבע 4 אינו נתבע בתיק עוד.
יחד עם זאת הנתבע 4 יהיה זמין להיקרא למתן עדות בהליך אם וככל שידרש.
מאחר ובקשת הסף של הנתבעים התקבלה רק בחלקה ולאו דוקא מטעמיה, כל צד ישא בהוצאותיו .
ההליך כנגד הנתבעת 1 ו-3 יימשך כסדרו.

ניתנה היום, י"ד כסלו תשפ"ב, (18 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.