הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 47052-11-18

04 נובמבר 2020

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף קשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר נמרוד משאלי
התובע
מוחמד נאצריה

ע"י ב"כ: עו"ד חנוך רובין
-
הנתבעות
1. חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ

2. מ. בראשי תשתיות (2015) בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד שרון כרמלי

פסק דין

התובע, מר מוחמד נאצריה, הגיש תביעה זו לגמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי נסיעות, פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר ופיצוי לדוגמה בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה.

עובדות שאינן במחלוקת
אין חולק על עובדות אלה:
הנתבעות הן חברות שעוסקות בבנייה וחל עליהן צו ההרחבה בענף הבניין.
התובע, תושב בית לחם, הועסק כמפעיל צ.מ.ה. בשכר שעתי מחודש 3/16, חמישה ימי עבודה בשבוע.
העסקת התובע דווחה למת"ש ברשות האוכלוסין ומעברי הגבול, ומת"ש הנפיק עבור התובע תלושי שכר, אשר נמסרו לו באופן סדיר.
עד לחודש 2/17, תלושי השכר של התובע היו על שמה של הנתבעת 1. החל מחודש 3/17 תלושי השכר היו על שמה של הנתבעת 2.
חרף ההסכמה כי התובע הועסק בשכר שעתי, בתלושי השכר של התובע בחודשים 3/16 עד 10/16 מפורט חישוב של שכר יומי. בחודש 3/16 השכר היומי הוא 225 ₪ ובחודשים 4/16 עד 10/16 – השכר היומי הוא 240 ₪.
החל מחודש 11/16 תלושי השכר של התובע מפרטים חישוב שעתי של השכר, בהתאם להסכמת הצדדים. עד לחודש 11/17 השכר השעתי הוא 28.57 ₪. החל מ-1/12 השכר השעתי הינו 30.77 ₪.
אין חולק על כך שהנתבעות הפרישו עבור התובע הפרשות סוציאליות למת"ש בהתאם לתקופות שתלושי השכר של התובע הן על שמן.
הסכומים שנרשמו בתלושי השכר כ"סכום לתשלום" שולמו לתובע.
הנתבעות ניהלו יומני עבודה אלקטרוניים שמשקפים את שעות עבודתו של התובע.
היקף משרתו של התובע היה 90% (כפי שהודיעו הצדדים בדיון מיום 20.7.20).
התובע הוסע על ידי הנתבעות ממחסום 300 עד לאתרי העבודה ומאתרי העבודה למחסום.
התביעה הוגשה לבית הדין בחודש 11/18, כשהתובע עודנו מועסק. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 20.7.20, התברר שלאחרונה פוטר התובע, אך עניינה של תביעה זו הי א בגין עילות שנוצרו עד למועד הגשת התביעה.
התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעות העידה רו"ח דנה בראשי, שעבדה אצל הנתבעות כמנהלת כספים.

המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך
המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן:
האם נכונה טענת התובע כי הנתבעות חבות יחד ולחוד בגין כל התקופה הרלוונטית לתביעה, או שמא נכונה טענת הנתבעות כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 עד לחודש 2/17 והחל מחודש 3/17 הוא הועסק על ידי הנתבעת 2, וחבות שתי הנתבעות היא בגין תקופות העסקת התובע אצל כל אחת מהן?
האם נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה? ככל שהתשובה לשאלה זו הינה בשלילה – האם יש לפסוק לתובע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002?
מה היה השכר השעתי של התובע? האם נכונה טענת התובע כי סוכם איתו שכר שעתי על בסיס שכר נטו בגובה 7,500 ₪ חלקי 203, למעט לגבי עבודתו באזור אילת שבו השכר היומי היה בסך 500 ₪ בתוספת אש"ל בסך 100 ₪ לשבוע , או שמא נכונה טענת הנתבעת כי שכרו השעתי של התובע הינו כמשתקף בתלושי השכר, וכי השכר השתנה בהתאם לשינויים שחלו בשכר על פי ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף הבנייה?
בהתאם לכך, האם נכונה טענת התובע כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים, וכי כל הזכויות הנלוות לשכר המצויינות בהם, אינן אלא מסווה לשכר עבודה, כך שהתובע לא קיבל תשלומי שעות נוספות וזכויות סוציאליות אחרות המ פורטות בתלושים.
האם נסיבות המעבר של התובע מהנתבעת 1 לנתבעת 2 בחודש 3/17 מקימות לתובע זכות לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת?
האם נסיבות הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת 1 מקימות לתובע זכות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע?
האם התובע זכאי לדמי הבראה?
האם התובע זכאי לפדיון חופשה?
האם התובע זכאי לדמי חגים?
האם הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, באופן המזכה אותה בפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק?
האם יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין הפרשה לפנסיה בחסר?
האם התובע זכאי לדמי נסיעות ובאיזה שיעור?

חבות הנתבעות יחד ולחוד?
התובע בסיכומיו עמד על טענתו בדבר חבות הנתבעות יחד ולחוד אך בשפה רפה, ומכל מקום, מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעות כי התובע עבד אצל הנתבעת 1 מחודש 3/16 עד לחודש 2/17 ואצל הנתבעת 2 מחודש 3/17 ואילך.
לעניין זה מקבל בית הדין את עדותה של רו"ח בראשי, לפיה בעלי המניות בנתבעת 1 הינם בני משפחה שבשנת 2015 החליטו "להיפרד וכל אחד מהם פנה לדרכו", ובמסגרת זו החליט מר מיכאל בראשי להמשיך בעיסוקו כקבלן לעבודות תש תיות במסגרת חברה חדשה ולשם כך ייסד את הנתבעת 2, שהינה בבעלות ובניהול שונים מהנתבעת 1. בהתאם לכך, בתום שנת 2016 בוטלה הקצא ת העובדים שניתנו לנתבעת 1 על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, ולא הייתה לנתבעת 1 אפשרות להמשיך ולהעסיק את העובדים. רו"ח ברשאי העידה כי המהלך של מעבר עובדים מהנתבעת 1 לנתבעת 2 בשלהי שנת 2016 ובתחילת שנת 2017, נעשה תוך יידוע העובדים ותוך שיתוף נציג הסתדרות עובדי הבניין במזרח ירושלים. התובע אישר בתצהירו כי בשנת 2017 התקיימה ישיבה שבה השתתפו כ-20 עובדים במשרדי הנתבעות עם מר מיכאל בראשי ועם נציגים נוספים, ושבישיבה השתתף נציג ההסתדרות. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי "אנחנו עבדנו קודם כל בזלמן בראשי, אחר כך ישבנו עם מיכאל בראשי והוא הזכיר לנו שאנחנו החברה רוצים לשנות את שם החברה מזלמן בראשי למ. בראשי". התובע קיבל, איפוא, הסבר על חילופי המעסיקים אשר התבטא בתלושי השכר. כמו כן, לא נסתרה עדותה של רו"ח בראשי כי המעבר של התובע לנתבעת 2 היה בהסכמתו, וכי בהיעדר הסכמה כזו הנתבעת 2 לא יכלה לקבל היתר להעסקתו.
אשר על כן בית הדין קובע כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 מחודש 3/16 עד לחודש 2/17 והחל מחודש 3/17 הועסק על ידי הנתבעת 2.

האם נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה
התובע טען שהתקבל לעבודה אצל הנתבעת 1 על ידי אדם ששמו צביקה. התובע טען שלא נמסרה לו כל הודעה בכתב על תנאי עבודתו. כאשר הוצג לו העתק של הודעה על שינוי בתנאי עבודה מיום 8.7.19, התובע טען שאינו יודע מהו מסמך זה. עדות זו לא תאמה את האמור בסעיף 28 לתצהירו, בו אישר שמר יוסי סגל הציג לו הודעה בכתב על תנאי עבודה.
הנתבעת טענה שנמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה. לתצהירה צירפה רו"ח בראשי הודעה ועדכון פרטים מיום 8.7.19, שבה נראה כי נציג הנתבעת, מר יוסי סגל , רשם שהתובע מסרב לחתום על ההודעה. לא הוצגה הודעה קודמת בכתב על תנאי עבודה . בחקירתה הנגדית טענה רו"ח בראשי שהנתבעות לא הגישו העתק של הודעה שנמסרה לתובע בסמוך לאחר תחילת עבודתו, בשל כך שמערכת המחשוב של הנתבעות הותקפה ב"וירוס כופר" בעטיה הוגשה תלונה למשטרה, וכי מסמכים רבים של הנתבעות הושמדו. רו"ח בראשי טענה שהנתבעות פועלות לפי נהלי קבלה עובדים ברורים במסגרתם ממולאים מסמכי קליטה כגון טופס 101 ונמסרים לעובדים הודעות בכתב על תנאי עבודתם.
בהיעדר עדות של צביקה שקיבל את התובע לעבודה בנתבעת 1 , או של גורם אחר בהנהלת החשבונות של הנתבעות לגבי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה לתובע בתחילת העסקתו בכל אחת מהנתבעות , בית הדין סבור שהנתבעות לא הרימו את הנטל המוטל עליה ן, להוכיח כי מסרו לתובע הודעות בכתב על תנאי עבוד תו בעת קבלתו לעבודה אצל כל אחת מהן . עדותה של רו"ח בראשי בעניין תקיפת כופר נגד מחשבי הנתבעת, ניתנה ללא אסמכתא בדבר הגשת תלונה למשטרה והועלתה בתשובה לשאלות בחקירתה הנגדית, ובנסיבות אלה בית הדין אינו סבור שיש בעדות זו כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעת בעניין זה.
חרף האמור, בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לפיצוי לדוגמה בסך 15,566 ₪. הסמכות לפסוק "פיצוי לדוגמה" ללא הוכחת נזק, מותנית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק הודעה לעובד, בהוכחת אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה "ביודעין". בית הדין סבור שלא עלה בידי התובע להוכיח אלמנט זה. על כן בית הדין אינו רואה לפסוק לתובע פיצוי שאינו תלוי בנזק בגין אי מסירת הודעה לעובד, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק.
עם זאת, בשים לב לכך שכל אחת מהנתבעות לא השכילה להגיש לבית הדין הודעות שהיו חייבות למסור לתובע בהפרשים של כשנה, ולא טרחו להעיד מי שיש לו ידיעה אישית לגבי הליכי קליטת התובע לעבודה בכל אחת מהנתבעות, בית הדין רואה לחייב כל אחת מהנתבעות לשלם לתובע פי צוי שאינו תלוי בנזק ממון, בהתאם לסעיף 5(ב)(1) לחוק. בית הדין מחייב כל אחת מהנתבעות לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪. בית הדין סבור שבשים לב לטענת הנתבעות, שאינה במחלוקת, ששכרו של התובע היה שכר שעתי, אך למרות זאת ברוב תקופת העבודה של התובע בנתבעת 1, תלושי השכר מפרטים שכר יומי, ובשים לב לכך בכל אחת מתקופות העבודה של התובע אצל שתי הנתבעות, תלושי השכר מציינים סכומים לא מבוטלים ששולמו כ"פרמיות", היעדר פירוט בכתב של תנאי עבודה פגע במטרת החקיקה להקנות לעובד וודאות ובהירות לגבי תנאי עבודתו, באופן שמצדיק פסיקת פיצוי כאמור.

מה היה שכרו השעתי המוסכם של התובע?
התובע טען בכתב התביעה כי "כמקובל וכנפוץ בענף הבניין, נהגו הנתבעות עם עובדיהן עפ"י דפוס תגמול אשר התבסס על תשלום שעתי/יומי מוסכם ואשר שולם לעובד בנטו... ככלל, השתנה שכרו המוסכם של התובע מעת לעת ועם מעברו בין הפרויקטים השונים של הנתבעות. במסגרת שינויים אלו בשכר העבודה השתנתה אף שיטת חישוב השעות ולא רק גובה השכר". לטענת התובע בכתב התביעה, במהלך עבודת התובע באילת, הנתבעת הלינה אותו באתרים שונים והוא השתכר 500 ₪ ליום בתוספת 100 ₪ עבור מזון (בכתב התביעה ובתצהיר נטען – 100 ₪ ליום ואילו בחקירתו בבית הדין תיקן התובע – 100 ₪ לשבוע) , ואילו במהלך עבודתו בכל שאר הפרויקטים, הועמד שכרו של התובע על שכר חודשי של 7,800 ₪ נטו, כששכר זה חושב לפי 203 שעות חודשיות (כך נטען בתביעה ובתצהיר, כאשר במהלך עדותו תיקן התובע את גרסתו ל-7,500 ₪ בעד 203 שעות, אם כי טען שתחילה סוכם על 7,800 ₪ נטו, אך לאחר החודש הראשון הודיע לו צביקה שהוא טעה והתובע הסכים לשכר לפי 7,500 ₪ לחלק ל-203).
הנתבעת טענה ששכרו של התובע נקבע על בסיס שעתי והוא מתבטא בתלושי השכר.
לצורך הכרעה בין הגרסאות של הצדדים ביחס לבסיס השכר של התובע בית הדין מציין את הנקודות הבאות:
א. אין מחלוקת שהשכר השעתי סוכם בין התובע לבין מר צביקה, שהיה מנהל עבודה באתרי הנתבעות.
ב. כאמור לעיל, הנתבעת לא הוכיחה שהיא מסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי העבודה ועל כן עליה מוטל הנטל להוכיח את גרסתה, בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד. משמעת הדבר הינה שבמצב דברים של כפות מאזנים ראייתיות מעוינות, יש לאמץ את גרסת התובע.
ג. אין חולק על כך שמנגנון הדיווח על שעות העבודה ביומני העבודה של האתרים, היה אלקטרוני, וכי בהנהלת החשבונות של הנתבעות ביצעה עובדת, ששמה רינה , עיבוד של הנתונים שנקלטו בדיווח האלקטרוני , והעבירה למת"ש דיווחים על סמך הנתונים שעיבדה.
ד. מת"ש העבירה לעובדים (ובכללם התובע) את שכרם בהעברות בנקאיות והנפיקה תלושים בהתאם לדיווחים שהתקבלו .
הנתבעת מפנה להלכה פסוקה היא שתלושי שכר של מדור התשלומים בשירות התעסוקה הינם נקודת מוצא לקביעת ממצאי עובדה בענין השכר המשולם לעובדים תושבי השטחים המועסקים בישראל דב"ע מ"ז / 03-146 חוג'ירת נגד גל ואח' פד"ע כ' עמ' 19. כן נפסק כי על הטוען לכך שרישומי מת"ש אינם נכונים – הנטל להוכחת טענתו (עע 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ – אסמעאיל קיסיה (מיום 19.3.07).
כמו כן, מצביעה הנתבעת על התאמת תלושי השכר לדיווחי הנוכחות, ולעניין זה היא מדגימה בסיכומיה כיצד נתוני דו"ח נוכחות לחודש 7/17 מופיעים באופן מדויק בתלושי השכר של מת"ש (187 שעות רגילות מחולקות ל-182 שעות לפי תעריף שעתי בסך 28.57 ₪, 5 שעות נוספות בערך 100%, ודיווח של 39 שעות נוספות בערך 125% (כאשר לפי הדו"ח סך השעות בערך 125% הוא 39.29) ו- 4 שעות לפי 150%, כאשר בדו"ח מספרן של שעות אלה הוא 3.58.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לתובע אין גרסה עקבית: תחילה טען לשכר שעתי לפי בסיס של 7,800 ₪, לאחר מכן תיקן את גרסתו לבסיס חודשי של 7,500 ₪, ובכל מקרה, לטענתו בחלק מתקופת עבודתו שכרו היה יומי.
חרף טענות הנתבעת, בית הדין סבור כי היא לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי גרסתה מסתברת יותר מגרסת התובע, מטעמים אלה:
אכן, גרסתו של התובע לא הייתה חפה מחוסר אחידות. כך, בכתב התביעה לא העלה התובע גרסה ברורה ואחידה בעניין היותו מועסק על בסיס שעתי או על בסיס יומי. התובע טען ששכרו החודשי בסך 7,800 ₪ חולק ל-203 שעות. ואולם באותו כתב התביעה, נטען כי התובע השתכר שכר יומי: לטענתו השכר ששולם לו בעבור עבודתו באילת היה 500 ₪ ליום ואילו באתרים אחרים הוא טען ששולם לו השכר יומי בסך 300 ₪ נטו (סעיף 52 לכתב התביעה). כאשר התובע העיד בחקירתו הנגדית על נסיבות השינוי שחל בין טענתו בכתב התביעה לבין הנטען בתצהירו לגבי השכר החודשי שיחולק ב-203 שעות, תוכן עדותו – לפיה נמצא שקיבל 7,500 ₪ בשעה שסוכם שיקבל 7,800 ₪ - לא מתיישב עם תלושי השכר של התובע מחודשי עבודתו הראשונים (בחודש 3/16 התובע עבד 9 ימים וסך התשלומים שקיבל היה 2,424.30 ₪, ובחודש המלא הראשון שעבד (4/16) שולמה לו תשלומים בסך כולל של 9,108.50 ₪, ובחודש העוקב – 5/16 שולם לו סך כולל של 9,392.50 ₪.
למרות זאת, התובע התמיד בגרסתו לפיה סוכם עמו שכר נטו חודשי מסויים שכדי להיות זכאי לו, עליו לעבוד 203 שעות. גרסה זו פורטה בכתב התביעה, בתצהיר התובע ובעדותו. אין מחלוקת על כך שמי שסיכם מול התובע את תנאי העסקתו היה צביקה.
בהיעדר הודעה בכתב על תנאי עבודה, בית הדין סבור שאין בעדותה של רו"ח בראשי כדי לגבור על עדות התובע. רו"ח בראשי לא ידעה לספר מידיעה אישית דבר על תוכן הסיכום בין התובע לבין צביקה וכל גרסתה מבוססת על תלושי השכר, שאף היא מודה שאינם ברורים ואינם עקביים. נקודת החולשה העיקרית בגרסת הנתבעת, היא היעדר הסבר לתשלומי הפרמיות שבוצעו על בסיס חודשי, עד לחודש 12/17, ובחודשים רבים לאחר מכן, בנוסף לתשלומי השכר וגמול העבודה בשעות נוספות.
אכן, בכל הנוגע להעסקת התובע על ידי הנתבעת 2, תלושי השכר של התובע מציינים באופן עקבי שכר שעתי אשר משתנה בהתאם לשינויים בדרגות השכר של עובדי ענף הבנייה על פי צו ההרחבה. כך בחודשים ינואר עד נובמבר 2017 שכרו השעתי של התובע היה 28.57 ₪ ובחודש דצמבר 2017 השכר השעתי עלה ל 30.77 ₪. שיעורים אלה תואמים את השכר ואת השינויים ב שכר התעריפי לפי צו ההרחבה בענף הבנייה. כך, בסעיף 16 לצו ההרחבה מיום 28.10.15, שהרחיב את תחולת ההסכם הקיבוצי הכללי בין התאחדות בוני הארץ לבין ההסתדרות מיום 29.6.15 (הסכם מס. 7020/2015) (צו ההרחבה פורסם בי"פ 7134 מיום ט"ו חשון תשע"ו, 28.10.15), עלה השכר לעובד בדרגה 1 מ-5,100 ₪ ל-5,200 ₪ בדצמבר 2016, בדיוק 12 חודשים לאחר "יום התחולה", כנדרש בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה . סך 28.57 ₪ הוא המנה המתקבלת מחלוקת 5,200 ₪ ב-182, כאשר לפי סעיף 29(ב) לצו ההרחבה "בחישוב זכויות העובדים לפי צו זה, שוויה של כל שעת עבודה היא החלק ה-182 מסך השכר התעריפי". הוא הדין לגבי העלאת השכר השעתי של התובע בחודש 12/17 מ-28.57 ₪ ל-30.77 ₪. העלאה זו משקפת את הוראת סעיף 16(ג) לצו ההרחבה, על פיה בחודש 12/17 עלה השכר התעריפים ל-5,600 ₪, סכום אשר בחלוקתו ל-182, מתקבלת מנה של 30.76 ₪.
ועם זאת, תלושי השכר כוללים סכומים משמעותיים בגין "פרמיות", שלא ניתן להם הסבר משכנע על ידי הנתבעות. התובע טען בתצהירו כי מתלושי השכר עולה כי שולמו לו לכאורה פרמיות בסכומים גבוהים, וטען כי מדובר ברכיבים פיקטיביים. לא היה כל ניסיון בתצהירה של רו"ח בראשי להסביר זאת. בחקירתה הנגדית טענה רו"ח בראשי שהפרמיה מחושבת על ידי מנהל פרויקט, מהנדס, אך בית הדין סבור שאין לתת משקל משמעותי לעדות זו, בהיעדר התייחסות לעניין זה בתצהירה של רו"ח בראשי ובהיעדר עדות שמסבירה את שיטת תשלומי הפרמיות. לעניין זה יש לציין כי התובע לא נשאל בחקירתו הנגדית על סכומים שקיבל כפרמיות.
אכן כטענת הנתבעת, התאמת תלושי השכר לדיווחים שהעבירה הנתבעת למת"ש מודגמת בחודש 10/17 בכל הנוגע לשעות הרגילות והשעות הנוספות: באותו חודש שולם לתובע גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסך 624.97 ₪ עבור 17.5 שעות נוספות וניכר שתעריף השעה הוא 35.71 ₪ שהוא סכום המהווה 125% של התעריף השעתי בסך 28.57 ₪. ואולם אין לנתבעת הסבר לתשלום 3,451 ₪ בחודש זה כפרמיה .
הוא הדין לגבי טיעוני הנתבעת לגבי התאמת נתוני דו"ח הנוחות של התובע לחודש 7/17 לנתוני תלוש השכר של חודש זה: קיימת התאמה מלאה של נתוני השעות הרגילות והשעות הנוספות, לפי שיעוריהן, בין דו"ח הנוכחות לבין תלוש השכר. אך אין הסבר לתשלום סך 4,500 ₪ כפרמיה בחודש זה.
בית הדין מודע לטענת הנתבעת לפיה ניסיונות ב"כ התובע בסיכומיו "לחבר" את נתוני התלושים על מנת שיתאימו לגרסת התובע, הן בגדר "ספקולציה", ואולם בית הדין סבור שאין מקום, בנסיבות תיק זה, לדרוש מהתובע דווקא להוכיח התאמה מלאה של תלושי השכר ודוחו"ת הנוכחות לגרסתו. כאמור, לא הוכח כי נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה. לא ניתן הסבר משכנע לתשלומי הפרמיות הגבוהים ששולמו לתובע עד לחודש 12/17. לפיכך יש לקבוע שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת גרסתה, והתוצאה הינה שיש לאמץ את גרסת התובע.
אשר על כן בית הדין סבור כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת עדיפות גרסתה, ובית הדין מקבל את טענת התובע כי תלושי השכר שלו אינם משקפים את השכר השעתי המוסכם בין הצדדים ואין הרכיבים הנלווים לשכר אלא מסווה לשכר עבודה ויש לשלם לתובע את זכויותיו הסוציאליות על פי שכר בגובה 7,500 ₪.

האם נסיבות המעבר של התובע מהנתבעת 1 לנתבעת 2 בחודש 3/17 מקימות לתובע זכות לפיצויים ולדמי הודעה מוקדמת
התובע טוען שבוצע שינוי של זהות המעסיק ללא הסכמה שדינו כפיטורים. הנתבעת טוענת כי העברת התובע ויתר העובדים מהנתבעת 1 לנתבעת 2 בשנת 2017 נעשתה בהסכמת נציג הסתדרות עובדי הבניין ולאחר שנמסרה מבעוד מועד לעובדים על הכוונה לסיים את העסקתם בנתבעת 1 . גב' בראשי העידה כי הרקע לכך היה בהחלטה של בני משפחת בראשי לפרק את השותפות בנתבעת 1 כאשר מר מיכאל בראשי ממשיך בפעילותו בענף הבנייה באמצעות הנתבעת 2.לטענתה התובע הוא זה אשר פנה למר מיכאל בראשי וביקש להמשיך לעבוד בנתבעת 2 במקום לסיים את העבודה ולקבל פיצוי פיטורים.
אין ספק שנסיבות סיום עבודתו של התובע בנתבעת 1 מהווה פיטורים המזכים את התובע בפיצויי פיטורים.
התביעה לפיצוי פיטורים נגד הנתבעת 1 מבוססת על טענה לחוסר בהפרשות לפיצוי פיטורים בשיעור 8 ושליש אחוז, בתקופת העבודה אצל הנתבעת 1 ממרץ 2016 עד פברואר 2017. ההפרש הנטען הינו בסך 3,807 ₪ ואולם כאמור החישוב מבוסס על היקף משרה שגוי, ועל כן בית הדין יפסוק לתובע 88% מהסכום הנתבע, המשקף את היחסי בין 90 ל-98%. בהתאם לכך, בית הדין פוסק לתובע סך 3,350 ₪, אשר ישולמו על ידי הנתבעת 1 לתובע.

התביעה להפרשי פנסיה
מן הטעמים דלעיל בית הדין מקבל את תביעת התובע להפרשי פנסיה עבור התקופה שבין 3/16 ל-2/16, בשיעור 88% מהסכום הנתבע ( 2,404 ₪). בית הדין פוסק לתובע, איפוא, סך 2,116 ₪, שישולמו לתובע על ידי הנתבעת 1.

דמי הודעה מוקדמת
בית הדין אינו רואה להיזקק לבקשת התובע שהועלתה לראשונה בסיכומיו לפסוק לתובע דמי הודעה מוקדמת, למרות שהנתבעת השיבה לגופם של דברים.

האם נסיבות סיום העבודה של התובע בנתבעת 1 מקימות לתובע זכות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע
התובע טען שלא נעשה לו כל שימוע לפני סיום עבודתו בנתבעת 1.
הנתבעת טענה באמצעות גב' בראשי שהליך העברת העובדים מהנתבעת 1 לנתבעת 2 נעש ה בתיאום מול הסתדרות עובדי הבניין וכי הוסבר לעובדים הן במסגרת הפגישות שהתקיימו עם נציג מועצת הפועלים והן בשיחות שקיים התובע עם מיכאל בראשי שהנתבעת 1 אינה יכולה להמשיך להעסיקו ועל כן אין לקבל את טענת התובע כי פוטר שלא כדין וללא שימוע.
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. התובע העיד "ישבנו עם מיכאל בראשי והוא הזכיר לנו שאנחנו החברה רוצים לשנות את שם החברה מזלמן בראשי למ. בראשי, אתם העובדים נשארים באותה חברה". התובע המשיך והעיד "אני ישבתי עם מיכאל ואמרתי לו אני עבדתי עם זלמן שנה ואתה רוצה להחליף את החברה. אנחנו ביקשנו את הזכויות שלנו מהחברה שנקראת זלמן ולא רק אני הייתי בישיבה עם מיכאל היו רוב העובדים והטענות היו של כולם. לא היה הסכמה על זה שהוא יתן לנו פיצויים על העבודות שעבדנו בחברה הקודמת, הוא ביקש ממנו שנפנה לבית משפט". בית הדין סבור שעדותו של התובע מחזקת את גרסת הנתבעת בדבר שיתוף העובדים בכוונה לבצע שינוי של זהות המעסיק בקשר לפרויקטים והשיתוף של המהלך אל מול הסתדרות פועלי הבנ יין אף הוא תומך במסקנה שאין מדובר בפיטורים חד צדדיים ללא שיתוף או התייעצות עם ארגון העובדים.
נדחית, איפוא, תביעת התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

התביעה לדמי הבראה
התובע ביקש לפסוק לו 12 ימי הבראה אותם צבר אצל הנתבעות בעבודה של שנתיים, לפי היקף משרה של 98%, בסך 4,445 ₪.
בנסיבות שבהן הנתבעת לא שכנעה שיש להעדיף את גרסתה ובית הדין אימץ את גרסת התובע בדבר היותם של תשלומי הבראה שפורטו בתלושי השכר של התובע, בגדר תשלומי שכר, בית הדין מקבל את תביעה התובע ופוסק לו 92% מהסכום הנתבע – סך 4,089 ₪. כל אחת מהנתבעות תשלם מחצית מהסכום.

התביעה לפדיון חופשה
התביעה לפדיון חופשה נגד הנתבעת 2 דינה להידחות, שכן הזכות לפדיון חופשה קמה בסיום יחסי עובד ומעסיק.
לפי צו ההרחבה בענף הבניה, התובע זכאי כעובד חמישה ימי עבודה בשבעה ל-10 ימי חופשה בעד שנת עבודתו הראשונה, לפי היקף משרתו. בסיום עבודתו התובע אצל הנתבעת 1 היה התובע זכאי ל-10 ימי חופשה. אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו בשל כך בשים לב לכך שב"כ התובע אישר שבדו"ח תשלומים שקיבל התובע ביום 30.1.17, סך 7,241 ₪ הופקדו על ידי הנתבעת 1 למת"ש עבור זכויות חופשה (פרוטוקול 20.7.20, עמ' 7, שורות 4-6).
בהתאם לכך, נדחית התביעה לפדיון חופשה שנתית.

התביעה לדמי חגים
התובע ביקש לפסוק לו 8 ימי חגים בגין שנת 2016 ו-9 ימים בגין שנת 2017.
התובע לא היה בעל וותק של שלושה חודשים בחגים בשנת 2016 שחלו לפני חג השבועות, שחל ב-11.6.16. לתובע שולם בתלוש יום חופשה בחודש 6/16, אשר בשים לב להפרשות לחופשה שבוצעו בגין התובע באותה עת, יש לייחסו ליום החג. גם בחודש 10/16 שולמו לתובע חמישה ימי חופשה, אותם יש לייחס לחגים. ששת ימי החג שולמו לפי תעריף 240 ₪, בעוד שקבלת גרסת התובע בעניין שכרו השעתי מביא לקיומם של הפרשים בסך 90 ₪ לכל יום חג. לפיכך בעד חגים 2016 נפסוק לתובע סך 540 ₪. בשנת 2017 שולמו לתובע שני ימי חג בחודש 4/17, שני ימי חג בחודש 5/17 ושני ימי חג בחודש 10/17. בסיס התשלום בחודש 10/17 היה 196.31 ₪ ליום. יש לפסוק לתובע השלמות ל-330 ₪ ליום בגין ששת הימים הללו בסך 848 ₪, וכן לפסוק לתובע שלושה ימי חג נוספים שלא שולמו לו בסך 990 ₪.

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות
התובע טען כי על פי יומני העבודה מ-3/16 עד 12/17 עולה כי הוא ביצע 483 שעות נוספות של 125% ו-116 שעות של 150%. התובע כימת את תביעתו כך שבעד כל שעת 125% ישולם לו סך 10 ₪ ובעד סך כל שעת 150% ישלום לו סך 20 ₪, ובסך הכל 7,150 ₪.
בית הדין בדק את כימות השעות הנוספות שערך התובע ומקבל אותו. למעשה, בצירוף דו"ח נוכחות לחודש 1/18 שאף הוא צורף לתיק, עולה כי התובע ביצע עד 1/18 488 שעות נוספות של 125%.
הכימות שביצע התובע מבוסס על הנחה של שכר שעתי בסך 40 ₪, סכום שאינו עולה על המנה המתקבלת מחלוקת 7,500 ₪ ל-182, ועל כן תביעת התובע מקובלת על בית הדין, ואולם מתוך 488 שעות נוספות שביצע התובע בערך 125%, 252 היו בתקופת עבודתו אצל הנתבעת 1, והיתרה (236) אצל הנתבעת 2 ומתוך 116 שעות 150% 61.25 בוצעו עבור הנתבעת 1. לפיכך נחייב את הנתבעת 1 ב-52% מהסכום ואת הנתבעת 2 ב-48% מהסכום.

התביעה לדמי נסיעות
בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לדמי נסיעות. אין חולק על כך שהתובע הוסע ממחסום 300 לאתר העבודה ובחזרה על חשבון הנתבעת. התובע לא הוכיח את טענתו כי נשא בעלות של 20 ₪ ליום בגין נסיעות מביתו למחסום ומהמחסום לביתו.
מעבר לכך, אין מקובלת על בית הדין טענת התובע כי מתוך תקרת ההשתתפות של מעסיק בהוצאות הנסיעות של עובדו לפי צו ההרחבה הרלוונטי, המוגבלת ל-26.40 ₪ ליום, אין לקזז עלויות שהמעסיק נושא בהן לצורך הסעת עובדיו. הזכות להשתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה של עובד לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בה השתתף, מוגבלת לפי צו ההרחבה. למרות שהסעות מהמחסום לאתרי העבודה אינה ממצה את זכותו של עובד תושב השטחים להחזר הוצאות בעד נסיעות (עע 1697-07-12 אבו צפטט – ר.ל.פ.י. חקלאות בע"מ (מיום 20.11.12) , פסיקת בתי הדין רואה בעלויות ההסעות שהמעסיק נושא בהן כבאות על חשבון סכום ההשתתפות המירבית (סעש 41970-06-14 מראבעה – זיד (מיום 19.12.15), סעש 17419-01-17 שראונה – אשכול פרוייקטים (מיום 7.11.18).
בנסיבות אלה, אין הצדקה לפסיקת דמי נסיעות.

התביעה לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר
התובע ביקש לפסוק לו סך 7,500 ₪ בגין מסירת תלושי שכר שלא נכללים בה פרטים הנדרשים לפי סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר והתוספת לו.
הנתבעת טוענת כי יש להימנע מהטלת פיצו לדוגמה בשל כך שאין מדובר בתלושים שהנתבעת מסרה לתובע, כי אם מת"ש, וכי לנתבעת אין שליטה על האופן שבו מת"ש ערכה את התלושים. הנתבעת הפנתה לכך שעל פי העדויות, לא הייתה אפשרות לדווח ימי חג למת"ש לפני שנת 2017, והנתבעת נאלצה להתאים עצמה ואת דיווחיה לתבניות של מת"ש.
בית הדין סבור שיש מקום לקבל את תביעת התובע, שכן מן העדויות עולה שהנתבעת דיווחה, ביודעין, למת"ש נתוני שכר שלא היה להם עיגון בהסכמות שבין הצדדים, לאורך תקופת העסקת התובע. אמנם טכנית, הנתבעת לא ביצעה מחדל של אי הכללת רכיבים שהכללתם בתלוש השכר נדרשת, אך נראה לבית הדין שבמצב דברים שבו תוכן התלוש נקבע על פי דיווח של המעסיק, והתלוש כולל פרטים מטעים, יש לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר. בענייננו, בית הדין לא קיבל הסבר משכנע לאופן דיווח רכיבי הפרמיות שהיוו במרבית החודשים שבהם עוסק הליך זה, מרכיב נכבד של שכר התובע.
בית הדין מחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 7,500 ₪, כפי שהתבקש. הסכום יחולק בין שתי הנתבעות.

סוף דבר
התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה בסך 5,000 ₪.
הפרשי פיצויי פיטורים בסך 3,350 ₪.
פיצוי בשל הפרשות לפנסיה בחסר בסך 2,116 ₪.
דמי הבראה בסך 2,044.50 ₪.
דמי חגים בסך 540 ₪.
גמול עבודה בשעות נוספות בסך 3,718 ₪.
פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 3,750 ₪.
הסכומים שבסעיפים קטנים ב'-ו' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד לתשלום בפועל.
הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה בסך 5,000 ₪.
דמי הבראה בסך 2,044.50 ₪.
דמי חגים בסך 1,838 ₪.
גמול עבודה בשעות נוספות בסך 3,432 ₪.
פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 3,750 ₪.
הסכומים שבסעיפים קטנים ב' – ד' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד לתשלום בפועל.
הנתבעות ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.
ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ז חשון, התשפ"א, 04 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט