הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 44245-09-17

11 פברואר 2021

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר קיבורק נלבדיאן
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' טלי לוי
התובעת
ROHINI PRIYADARSHANI FONESKA WANNI ARACHCHIGE

ע"י ב"כ: עו"ד דרויש
-
הנתבעים
1. שמואל אפוטה

2.יוסף אפוטה

3.שמעון אפוטה

4. רוזט בן איון

5.סימי אוחיון

ע"י ב"כ עו"ד ממן

6. יקיר אפוטה

7.לביא אפוטה

פסק דין

התובעת, עובדת זרה מסרי לנקה, טפלה בתחילה באביהם המנוח של הנתבעים 1- 5 (החל מיום 7.2.1999) ומאז פטירתו במועד שלא הובהר די הצורך- באמם (להלן: המנוחה או האם) שהיא סבתם של הנתבעים 6-7. תקופת העבודה שהחלה בשנת 2007 ונסתיימה עם פטירת האם ביום 21.2.17 (הצדדים חלוקים ביחס ליחסי העבודה ב תקופה בת כ3 שנים מאז יוני 2006, ועד אוגוסט 2009 ).
הנתבעים כולם נתבעו כיורשי האם ואילו באשר לנתבע 1 (להלן- שמואל), נטען כי היה , ביחד עם האם, בעצמו , מעסיקה של התובעת.
התובעת הגישה תביעתה דכאן הכוללת טענות לזכויות הנובעות מתקופת העבודה ומסיומה.
לכתחילה נתבע בן נוסף של המנוחה (יוסף) אשר נמחק מהתביעה לאחר שהסתלק מחלקו בעזבונה. כן נתבעה חברת כח האדם- תגבור, עמה הגיעה התובעת להסכם פשרה מכוחו שולם לה סך של20,300 ₪. (להלן: הסכם הפשרה- ההודעה על הסכם הפשרה צורפה נספח 3 לתצהיר התובעת והתובעת פרטה בתצהירה מה קבלה).
שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים (מעבר לטענות הספצ יפיות ביחס לתחשיבים וביחס לרכיבי תביעה שונים) . האחת- האם ישנו רצף עבודה בכל התקופה שמאז תחילת העסקת התובעת ועד לפטירת האם? השניה- האם ישנם יחסי עובד- מעסיק בין התובעת לבין שמואל.

דיון והכרעה
נדון תחילה במחלוקות העיקריות ונוכח ממצאינו ביחס אליהן , יידונו גם רכיבי התביעה.

האם היתה התובעת עובדת של נתבע 1?
פסיקת בית הדין הארצי לעבודה דנה בסוגיית יחסי עבודה בין מטפל סיעודי לבין בן משפחה של המטופל וכך נקבע בענין בירגר- עע ( ארצי) 660/06 ישי בירגר נ' ג'ונל קטיבוג (23.1.08)):
"בבחינת סוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, יש ליתן את הדעת, בין היתר, למאפייניו של ענף מיוחד זה... אכן, לעיתים קרובות בהעדר יכולת של המטופל לדאוג לענייניו מוצא עצמו בן משפחתו של המטופל אחראי על הטיפול בהם. ואולם הפיקוח על ענייני המטופל שהינה פעולה מתבקשת עת עסקינן בבני משפחה אינה מקימה, דרך כלל, יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של המטופל למטפל. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הטלת חובות מתחום משפט העבודה על בן המשפחה הבא לסייע לקרובו הנזקק לטיפול עלולה ליצור תמריץ שלילי לאותו בן משפחה הנכון ליטול על עצמו את האחריות הכרוכה בטיפול באותו קרוב משפחה – דבר שאינו רצוי. זאת ועוד. סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף יחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך."
סוגיה זו חזרה ונדונה בענין ע"ע 60-10 Timalsina Prasad Bishnu-אפללו (4.10.11) שם נקבע:
נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו - קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית - אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 ל חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962).

נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, ככל שכלל נסיבותיו של המקרה מצביעות על כך שאדם אחר הינו המעסיק - בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. ... לצורך סתירת החזקה לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל. מאידך ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק.

באותו ענין ציין בית הדין כי:
לא הייתה מחלוקת כי בהתחשב במצבה הסיעודי של מרגריט, ילדיה הגיעו לביתה לעיתים תכופות וסייעו בטיפול בה, כל אחד לפי יכולתו. אף לא הייתה מחלוקת .. כי כל בני המשפחה היו מעורבים בהעסקתו של המערער. בית הדין האזורי אמנם קבע כי "יוסי היה מעורב יותר בהעסקתו של התובע מאשר ילדיה האחרים של מרגריט", אך הדגיש במקביל לכך כי הדבר נבע בשל מגוריו בסמיכות לאמו, וכאשר "הפעולות שביצע יוסי... אינן חורגות מטיפולו של בן משפחה בעניינו של קרוב משפחה שאינו מסוגל לטפל בענייניו".
לטעמנו לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להפריך את החזקה לפיה מעסיקתה היחידה היתה המנוחה. למעשה התרשמנו מתוך כלל הראיות כי לא הובאו אינדיקציות ממשיות ליחסי עבודה עם שמואל והאמור בפסיקה לעיל בדבר החזקה-מתיישב עם עובדות המקרה דכאן. במה דברים אמורים?
מתוך הראיות, ואף מתוך דברי התובעת עצמה, עלה בבירור כי המנוחה ועד החודשים האחרונים בטרם פטירתה , היתה צלולה מבחינה קוגניטיבית ועצמאית מבחינה פיזית כמעט לחלוטין .
הובהר על ידי עדי הנתבעת ואושר על ידי התובעת כי המנוחה לא סבלה ממגבלויות פיזיות משמעותיות -אלא הסיבה שבגינה נעזרה בשירותי התובעת היתה כי בעברה סבלה ממספר ארועים לבביים וילדיה חששו להשאירה לבדה בנסיבות אלה וכן נוכח הקושי שלה לבצע עבודות נקיון הבית . (ר' למשל ס' 3.3 לתצהיר שמואל);הובהר כי ב2006, בחרה המנוחה עצמה לעבור לגור עם אחיה ולמעשה להתרחק מילדיה. באותן שנים לא נזקקה כלל לטיפול כלשהו; התובעת אישרה כי האם היתה עצמאית באופן שניתן להשאירה לבדה למשך שעות ללא חשש (סיפת עמ' 27) וכי היתה מסוגלת לבשל (אך לא לנקות) (עמ' 18 ש' 23)וכן, ציינה שהמנוחה היתה עורכת רשימת קניות ולפיה התובעת היתה פועלת והמנוחה היתה משלמת (רישת עמ' 26); התובעת ציינה כי המנוחה עצמה טיפלה בתשלום דמי שכירות עבור הבית בו התגוררו (עמ' 28 ש'9) ;התובעת היתה מקבלת מידי המנוחה כספים מדי חודש (ר' ס' 16.14 לתצהירה כדוגמא) ; (בהקשר זה-נתבעת 5 –שמחה-העידה שהיא זו שהוציאה לאם מדי חודש מהבנק כ4000 ₪ בהם המנוחה עשתה כהבנתה). התובעת גם פנתה למנוחה עצמה כאשר טענה שנגנב רכושה מהבית, והמנוחה היא שפצתה אותה על שווי הגניבה באלפי ₪. התובעת גם ידעה להפנות את העדה מטעמה , גב' בירן מ"קו לעובד" , לשוחח עם המנוחה דווקא בדבר זכויותיה כעולה מס' 16.9 לתצהירה .בכך ביטוי להבנת התובעת עצמה בזמן אמת כי בעלת דברה היא המנוחה , וכן למידת יכולתה של המנוחה לנהל את העסקת התובעת . יש לאמץ גרסת הנתבעים בענין זה כמפורט בין היתר בס' 2.1-2.4 לתצהיר שמואל.
עוד הוברר כי לא רק שמואל היה מעורב בטיפול באם, אלא , היתה חלוקה ולפיה הוא תמך בפן האדמיניסטרטיבי והכלכלי בשל מצבו הכלכלי ואילו אחים אחרים (בעיקר הבת שמחה והבן שמעון ) נהגו לארח לאם לחברה או לארחה (ביחד עם התובעת, לרצונה) - בין בשעות בהן התובעת לא היתה בבית (לאחר תאום עמם) ובין כשהיתה בבית או בימי שבת וחג ,וכן ללוותה לטיפולים רפואיים לפי הצורך. לא באה לידי ביטוי דומיננטיות יתר של שמואל. מכאן אין להסיק אלא סיוע של בן לאמו. יותר מכך, מסעיף 16.15 לתצהיר התובעת עולה שהיא מלינה על כך שבתקופה מסוימת אף אחד מהאחים לא בא לבקר והותיר אותה "בבדידות" לטפל באם.
אמנם נכון- התובעת צרפה לתצהירה את נספח 2 -הסכם העבודה שנחתם בשנת2009ועליו חתום כמעסיק שמואל בלבד. עם זאת , וכפי שהסביר שמואל, זאת נעשה כיוון שב2006 לקראת חזרת המנוחה ממגוריה בנתניה, ביקשה מבנה כי יטפל בהסדרת העסקת התובעת וכי לשם כך מילא הטפסים הפורמליים שהתבקש למלא ע"י פקידות תגבור. עיון בהסכם העבודה מחזק את דבריו. בפועל מוגדר בהסכם "המעסיק" ככזה שמקבל את שירותי הטיפול. כך , נכתב שם כי העובד יעבוד בבית המעסיק ויטפל בכל צרכיו- רחצה ,בישול, נקיון כביסה וכו'. ברור ששמואל הוא לא זה שבביתו ניתנו שירותיה של התובעת ולא הוא זה שנזקק להם. ההסכם גם חסר פרטים מהותיים של תנאי ההעסקה שכלל לא מולאו. עוד יצוין כי ע סקינן בהסכם לשנה בלבד ונוכח מהות מערכת היחסים עם המנוחה כמתואר לעיל, גם לו היינו רואים כי הגדרת "מעסיק" שבו מתאימה לשמואל, ברי כי היא לא נמשכה עמו כלשון ההסכם לאחר מכן.
התובעת טוענת כי את כל ההתחשבנות בענין שכר ניהלה מול שמואל ואולם לא היה דבר בעדותה שיתמוך בכך. גם שמואל הודה כי היה מעביר כספים לאמו על מנת שתשלם תשלומים שונים ובכלל זה גם לתובעת את שכרה ואולם הסביר זאת בכך שהוא תמך בהוריו כלכלית ולכן העביר להם כספים. בפועל, כפי שהוברר גם מפי התובעת, לרוב היתה התובעת מקבלת את הכספים במשרדו של שמואל ממנו או מהמזכירה (רישת עמ' 28). היא אמנם טוענת שקבלה את המשכורת עצמה ממנו, ואולם באותה נשימה היא מסבירה כי קבלה ממנו גם כספים כדי למסור לאם עצמה או כדי לשלם לבעלי מקצוע . מדובר אם כן באקט טכני בלבד. ברי כי שמואל היה ממונה על העברת הכספים והתובעת שמשה כשליחה , בין לצרכי המשכורת שלה ובין לצרכים אחרים. בכך אין כדי ליצור יחסי עבודה.
הטענות בתצהירה (ס' 4.3-4.6) בדבר קבלת הוראות לטיפול במנוחה ליציאה לחופשה והסמכות לפטר נטענו מהשפה ולחוץ ולא הובאו להן ראיות של ממש. יצוין כי גם אם סייע שמואל בידי אמו לטפל בענייני היציאה לחופשה של התובעת, ובכלל זה גם לשם הערכות לצרכי האם בעת העדרותה, אין בכך כדי להפכו למעסיק. הן שמואל והן שמעון וסימי טענו כי האחרונים הם אלה שתאמו מול התובעת יציאות וזאת על מנת שיוכלו להערך לשהות בבית אמם במידת הצורך ( ר' למשל ס' 5.3 לתצהיר שמואל). הדברים מתיישבים עם הודאת התובעת עצמה כי המגעים היומיומיים התכופים היו לה עם שמחה או שמעון.
גם הטענה לפיה שמואל הבטיח לתובעת כשתבעה כספים שונים, כי ישלם לה אותם "בקבורה של האמא" (עמ' 9 ש' 19)- מחזקת את גרסתו ולא את גרסתה. לו סברה שהוא זה שמעסיקה ,היה מקום שתתבע ממנו בזמן אמת לקבל זכויותיה.
יצוין לענין זה כי התובעת לא מצאה לנכון להביא תימוכין לטענותיה השונות . העדה היחידה שהביאה –הגב' בירן אינה עדה שניתן לבסס על דבריה כל ממצא. לא זו בלבד שכל אמרותיה ביחס לתנאי העסקת התובעת והקשור בכך הם פרי מה ששמעה ,לדבריה, מהתובעת, ומשכך נעדרות משקל כלשהו, אלא שעדותה היתה מוכוונת מטרה שהיא מעבר לתובעת עצמה (כך העצימה את "מחדלי" הנתבעים בעוד מצאה לנכון להתעלם מכך שהתובעת עברה על תנאי ההיתר שלה ; כך עשתה שמוש מגמתי במלים כמו "זקנה אומללה" ביחס למי שהתובעת עבדה אצלה מחוץ להיתר(עמ' 12 ש'19), או "עבדות" ביחס לתאור עבודת כל מטפלת באשר היא ועוד. גב' בירן אף טענה לתנאי מצוקה של התובעת אצל המנוחה , טענות שהתובעת עצמה הזדעזעה לשמען והכחישה אותן-( ר 'עמ' 26 .)).
נוכח האמור, אנו דוחים טענת התובעת כי שמואל היה מעסיקה בנפרד/עם המנוחה. מעמדו אינו שונה ממעמד שאר יורשיה.

רציפות העבודה?
כאמור הצדדים חלוקים בשאלה האם בתקופה שבה עברה המנוחה להתגורר בנתניה נמשכו יחסי העבודה בין הצדדים.
אין חולק כי המנוחה היא שהודיעה לתובעת כשבוע לאחר חזרתה מחופשת מולדת ב2006, כי היא מתעתדת לעבור לגור בנתניה בדירה עם אחיה וכי שם לא תזקק לה עוד. בפועל התגוררה המנוחה בבית אחיה בנתניה למעלה מ3 שנים, וחזרה לירושלים רק כאשר האח חלה.
אין גם חולק באשר לכך שבפועל הגיעה התובעת להסכם עם מי מהנתבעים או המנוחה (בקשר לשאלה עם מי וביזמת מי- הצדדים חלוקים- ולא מצאנו צורך להכריע בכך שכן מדובר בתקופה שחורגת ממגבלת ההתיישנות)- כי למרות הודעת המנוחה, התובעת תמשיך להגיע לביתה החדש בנתניה , לא לשם טיפול בה, אלא לשם נקיון הבית. זאת נעשה, אליבא דתובעת ולא נסתר, פעמיים בשבוע – 4.5 שעות בכל פעם . ה"עסקה" כללה הותרת רישום התובעת אצל הרשויות כעובדת בטפול במנוחה- כך שנותרה עובדת המצויה בארץ בהיתר (והשתכרה במקומות אחרים). יצוין כי בשאלה האם ה"עסקה" התנהלה במשך כל אותן 3 שנות מגורים בנתניה כדאליבא דתובעת, או רק בשנה האחרונה מאותן 3, כגרסת הנתבעים- מעדיפים אנו את גרסת התובעת. לא היה כל הגיון בכך שלאחר שנתים תפנה התובעת ותרצה להגיע להסכם כזה חלף פתרונות אחרים להשמתה במקום מוסדר לפני כן ולאחר מכן . הנתבעים יכולים היו גם להמציא מתגבור פירוט ביחס לתקופות ההתקשרות המדווחות אצלם, אך בחרו שלא לעשות כן. יוער כי מתלושי השכר של תגבור שצרפה התובעת לא ניתן ללמוד לענין זה שכן אמנם בתלושים הישנים יותר נרשם שתחילת העבודה ב2008, ואולם משלב מסוים מצוין כי תחילת ההעסקה היא 2012, כך שלא ניתן להסתמך על רישומי תגבור בתלושיה כאינדיקציה לתחילת ההתקשרות . תמיכה נוספת לגרסת התובעת עולה מתשלומי הפיצויים ששלמה תגבור בהסכם הפשרה המשקפים, נוכח גובה שכרה , רצף עבודה של כ18 שנה כנטען על ידה. לו לא הועסקה ע"י המנוחה בשנתים הראשונות בנתניה , גם תגבור לא היתה מעסיקתה באותן תקופות.
לדברי התובעת את השכר שקבלה מ"תגבור" היתה צריכה להעביר למנוחה ושולמו לה רק 300 ₪ בגין הוצאות הנסיעה שלה לנתניה. (באותה תקופה התגוררה באזור תל אביב). הנתבעים טוענים כי התובעת לא נדרשה להחזיר את השכר שקיבלה מתגבור. לטענתם בתקופה זו, תמורת שירותי הנקיון קבלה למעשה שכר מתגבור בלבד ולכן לא היתה מועסקת ע"י המנוחה.
במחלוקת שבין הצדדים נוטים אנו להעדיף את גרסת התובעת ולו בחלקה . לכאורה למנוחה לא היה כל ענין ב"החזקת" התובעת כעובדת בעלת אישור העסקה על שמה כאשר בפועל אינה נעזרת בה, ומי שהיתה בעלת האינטרס בכך היא התובעת שעקב ה"עיסקה" פטרה עצמה מעבודה מוגבלת כמטפלת סיעודית ועשתה לביתה בעבודות אחרות (ויש להניח מכניסות לא פחות, כגון עבודות נקיון וכו'). סביר כי כנגד אותה טובת הנאה שנצמחה לתובעת ביקשה המנוחה לצאת "נשכרת" אף היא, ולקבל את גמלת הסיעוד המשולמת בעין ולכל הפחות את החלק ממנה העודף על היקף ההעסקה המצומצם בעבודות נקיון. ודוק, אין מדובר בתקופה קצרה, אלא כזו שנמשכה 3 שנים ולכן לשווי גמלת הסיעוד היתה משמעות כלכלית .
ככל שאכן כך הוא, הרי שבפועל לא הועסקה התובעת על ידי תגבור, שכן את הכספים שקבלה משם העבירה למנוחה - אלא ע"י המנוחה עצמה גם בשנים בנתניה ובכך נוצר רצף העסקה .
ואולם גם אם שוגים אנו בהנחתנו זו, והתובעת בפועל קבלה את מלוא שכרה בגין עבודות הנקיון מ"תגבור", איננו סבורים כי נותק קשר העבודה בינה לבין המנוחה. די בכך שהמנוחה ממנה את הוצאת הנסיעות של התובעת לצרכי עבודתה אצלה כדי ליצור יחסי עבודה. זאת ועוד, התנהלות התובעת הוכתבה על פי רצון המנוחה וההסכמה עמה וזאת תוך ששני הצדדים יוצרים מצג כלפי רשויות החוק (מנהל האוכלוסין והבטוח הלאומי) לפיו התובעת מועסקת על ידי המנוחה כמטפלת סיעודית. אין מקום בנסיבות אלה לשלול אחריות המנוחה כמעסיקה מחובותיה כלפי התובעת.
נוסיף בהקשר זה -אף כי הדבר נוגע לתחשיבים דלהלן בלבד- התובעת טוענת כי גם בתקופת העסקתה בפועל בבית המנוחה בירושלים היה עליה למסור בידי המנוחה את השכר שקבלה מתגבור. הנתבעים מכחישים זאת מכל וכל ואף טוענים לענין חוסר הסבירות וההגיון שלפיהם תוותר התובעת על כספים שקבלה. לטעמנו , האמת מצויה בתווך שבין הגרסאות. המנוחה סכמה עם התובעת על גובה השכר החודשי הדולרי. המנוחה היתה זכאית לקצבת סיעוד בעין, שאותה משלם הביטוח הלאומי באמצעות תשלומי שכר המועברים ע"י חברות כ"א כדוגמת תגבור. אם כן הסכומים ששולמו על ידי תגבור נועדו לבוא ע"ח השכר המוסכם עם התובעת. התובעת קיבלה שכרה הדולרי המוסכם באופן מלא וכנגד כך החזירה את הסכום השקלי שמומן באמצעות קצבת הסיעוד, על ידי המוסד לביטוח לאומי. משכך , בהמשך נתי יחס לסכומים ששולמו ע"י חברת תגבור (לא עם סיום העבודה או כחלק מהסכם הפשרה) כסכומים שאין להפחית מחובות הנתבעים כלפי התובעת.
נוכח האמור מעלה, גם בתקופה שבה התגוררה האם בנתניה- נמשכו יחסי עו"מ בינה לבין התובעת. לפיכך עסקינן בעבודה רצופה מאז 1999 ועד הפטירה . עם זאת יש ליתן משקל להיקף ההעסקה המצומצם באותה תקופה מיוחדת והדברים יבואו לידי ביטוי בהמשך.

לאור מסקנותינו דלעיל להלן הכרעותינו ביחס לרכיבי התביעה השונים:

הפרשי שכר
התובעת מציינת כי משחזרה לעבוד בפועל בטיפול במנוחה בירושלים , קבלה שכר של 600$ וכן דמי כיס (430 ₪ לחודש) שהמנוחה היתה משלמת מתוך כספי שכר התובעת מחברת תגבור מ10/2010 ועד 2/2016 קבלה 750$ לחודש ומאז ועד סיום העבודה, 800$ לחודש, בצירוף דמי הכיס. לטענתה השכר ששולם לא עמד בתנאי שכר מינימום. בטבלא שצרפה כנספח א' לתצהיר מצוין כי בכל התקופה הרלבנטית להליך זה, נצברו הפרשי שכר לשכר מינימום בסך 23,346 ₪.
אין בפי הנתבעים טענה של ממש אל מול טענות התובעת והם הסתפקו בטענה בדבר זהות המעסיקים שנדונה לעיל. משכך זכאית התובעת לתשלום הפרשי שכר לשיעור שכר המינימום בסך של 23,346 ₪.

שכר עבודה ביום המנוחה השבועי
התובעת טוענת לזכאות לתשלום בגין עבודה בימי המנוחה השבועית. לדבריה עבדה גם בשבתות, כאשר כנגד כך קיבלה רק הפסקה בת מספר שעות במהלך השבוע. הנתבעים טוענים כי התובעת לא נדרשה לכל עבודה שהיא בימי המנוחה השבועית ובפועל שהתה עם המנוחה לרצונה , בביתן המשותף או אף התלוותה אליה להתארח אצל הבת שמחה- להנאתה. התובעת היתה יכולה לצאת מהבית וכך אף עשתה לעתים.
שוכנענו כי התובעת יצאה להפסקות בנות יותר מ"כמה שעות" שלגרסתה ב מהלך השבוע (ר' עדות שמחה בעמ' 37 ש' 9 על יציאה לכ10 שעות בימי שלישי בקביעות, ועדות שמעון בסעיף 11 ,20לתצהירו שלהם האמנו והעדפנו על פני גרסתה הממעיטה של התובעת ). אכן, אם עובד עובד ביום המנוחה השבועית, זכאי הוא גם ל"מנוחת פיצוי" ואולם, כמפורט להלן, לא שוכנענו כי התובעת עבדה בפועל בימי המנוחה השבועית.
אין חולק כי בית המנוחה היה גם בית מגוריה של התובעת. לטענת הנתבעים, התובעת לא נדרשה לעבוד בשבת שכן המנוחה היתה דתיה ולא הסכימה לנקיון הבית או לבישול בשבת (ס' 17 לתצהיר שמעון למשל) . יותר מכך -פעמים רבות (פעם בשבועים – שלושה כפי שהעידה שמחה בעמ' 35 ש'25) היתה שמחה מארחת את האם וגם את התובעת בביתה ודואגת לכל מחסורן. מן העדויות עולה גם שכאשר כך ארע, לא נדרש בכלל סיוע של התובעת למנוחה (ושטיפת כלי הארוחה ל4 הנוכחים כולל התובעת- כפי שהעידה- על ידה אינם אלא בגדר הטבעי,בעיקר כאשר היא לא טרחה בהכנת הארוחה עצמה). כך, התובעת היתה חוזרת ל"ביתה"- בית המנוחה לשעות הלילה כאשר המנוחה עצמה לנה בבית בתה. (ר' עדותה בעמ' 25 שבה גם מוסיפה כי לרצונה יכולה היתה לחזור לבית הבת בבוקר .) כך גם העיד שמעון כי היה בעצמו מגיע לבית המנוחה בשבתות לעתים כדי לשהות עם אמו כשמצבה הצריך זאת. היינו , לא היה צורך בנוכחות התובעת. למעשה התובעת העידה עדות המכילה סתירות כדלקמן (רישת עמ' 22): "לא. ביום שבת יש חופש שמוליק אמר לי לא לישון בחוץ. אני יכולה רק מהבוקר עד הלילה. הלכתי לעבוד מתי שאני רוצה. יש לי חופש מיום שישי בשעה שתיים עד שבת בלילה אני לא הולכת. מתי שימנה נתנה לי ללכת לכמה שעות הלכתי. לא כל יום. שבת אף פעם לא הלכתי. יום ראשון גם לא הלכתי". (ור' גם שם בש' 13) מתוך דבריה הסותרים בצירוף דברי עדי הנתבעים, אנו מסיקים כי בפועל היה יום קבוע באמצע הש בוע שבו היתה התובעת לא עובדת/נמצאת כמעט בכלל, ואולם לבד מכך היתה רשאית לצאת מבית המנוחה לצרכיה באמצע ו בסופי השבוע . כאשר המנוחה התארחה בבית בתה , לא נדרשה התובעת להשאר עם המנוחה גם לא בשעות הלילה ואולם כאשר שהתה המנוחה בביתה שלה, נדרשה התובעת בכל אופן לחזור וללון בבית גם אם היתה חופשיה לנפשה בשעות היום.
בנסיבות אלה סבורים אנו כי התובעת לא עבדה כלל בימי השבת ואולם יש מקום להתיחס לשעות הלילה בסופי השבוע שבהם נשארה המנוחה בביתה. אמנם אין מדובר בעבודה בפועל שכן התובעת נשארה בבית המנוחה וישנה- אך עדיין נוכחותה נדרשה כפי שנדרשה בלילות אחרים. ואולם, היות והתובעת קבלה "מנוחת פיצוי" שבפועל לא היתה זכאית לה שכן לא עבדה בסופי השבוע (למעט השגחה בלילה) , הרי ששווי ימי ושעות אי העבודה מתקזז כנגד העובדה שנדרשה לשהות בבית המנוחה בלילות סופי השבוע שבהם לא נמצאה התובעת בבית .מכל מקום התובעת לא פרטה כל בסיס לחישוב שווי שעות מנוחה אלה (אף שמנגנוני תשלום לעו"ז הנשארים לעבוד בימי מנוחה מוכרים ונפוצים) .
חריג לדבר הוא תקופת העבודה האחרונה ,שבה לדברי התובעת ונוכח הדרדרות מצב האם (לפי דברי שמואל ב סיפת עמ' 50, מדובר בכחצי שנה בטרם הפטירה ) נדרשו השגחה וטיפול שלא נדרשו קודם לכן, ומששהתה התובעת בביתה גם בשבתות (ולדבריה כאמור – בודדה) מצאנו כי יש מקום לח ייב הנתבעים בתשלום בגין מנוחה שבועית, בהתאם לטבלא שבסעיף 21 לכתב התביעה , ביחס לתקופה שמיולי 2016 ועד הפטירה, בסך כולל של 9303 ₪.

חופשה
לטענת התובעת מעולם לא קבלה חופשה בתשלום. הנתבעים טוענים כי שולמו לתובעת תשלומי דמי רכישת הכרטיסים לחו"ל בזמן חופשותיה. לא זו בלבד שמתוך עדות התובעת שלא נסתרה(ס' 17.6 לתצהירה) עולה כי השנים בהן יצאה התובעת לחו"ל היו 2010 ו2013 , וברי שאין לכך רלבנטיות לתקופת הזכאות ל חופשה בתקופה הנתבעת. בנסיבות אלה אנו מקבלים תחשיב התובעת , והיא זכאית לפדיון ימי חופשה בסך של 15019 ₪.
יצוין כי דין הטענה שיש לקזז מהסכומים הפסוקים את שווי כרטיסי הטיסה, להדחות משני טעמים: א. בזמן אמת הסכימה המנוחה לממן לתובעת הוצאה זו (בחציה) ואין לגרוע מאותו תשלום בדיעבד . ב. כאמור עסקינן בשנים נושנות ולכל היותר ניתן היה להביא בחשבון תשלומים אלה אל מול חוב חופשה לאותן שנים נושנות, משלא נתבע או נפסק, אין מקום לקיזוז.

דמי הבראה
לטענת התובעת זכאית לדמי הבראה ביחס לכל התקופה שמאז2/10 בסך של 21,897 ₪. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, ובדין טענו, כי מגבלת התביעה היא לשתי שנות העבודה האחרונות. אכן צווי ההרחבה ביחס לדמי ההבראה תוקנו החל מ2017 לענין מגבלת התביעה, ואולם זכאות התובעת לדמי הבראה ביחס לכ"א מהשנים שקדמו לכך נובעת מהאמור בצו ההרחבה הרלבנטי לכל שנה ושנה ומשכך, ומשבשנים אלה נקבעה מגבלה כאמור- יש ממש בטענת הנתבעים. בגין השנתיים האחרונות נתבעו 6,804 ₪ וכך אנו פוסקים.

דמי חגים
התובעת טוענת כי זכאית לתשלום דמי חגים שכן בכל ימי החגים עבדה בפועל. היא כמתה תביעתה על בסיס שווי יום עבודה (200 ₪) במכפלת 59 ימי חג שחלו בתקופה שמאז 1.9.10 וסה"כ תבעה 17,700 ₪.
לטענת הנתבעים התובעת לא עבדה בימי חג, כפי שלא עבדה בימי שבת. עסקינן בעובדת שקבלה שכר חודשי ועל כן אינה זכאית לתמורת ימי חג בנפרד.
אכן, ככל שעסקינן בתמורה עבור ימי חג שלא נעבדו, ומשהתובעת קבלה משכורת חודשית- אין זכאות לכך. הקביעות דלעיל לענין עבודה בימי מנוחה שבועית יפות גם לימי חגים שלגביהם גם כן עלתה מן הראיות אותה התנהלות עקרונית. עם זאת איננו סבורים כי ניתן להפחית שווי זמני ההעדרות מאותם לילות חג בהם נדרשה התובעת לשהות בבית המנוחה . נתון נוסף הוא שמשעלה כי המנוחה ישנה גם בבית הבת, הרי שאין זכאות לשוי תוספת החג בגין לילות שכאלה. בהערכה שלפיה במחצית החגים התארחה האם ובגינם לא מגיע תשלום, ומתוך שקלול שווי "לילה" לפי התעריף שנקבע בתביעה ליממה (שליש מיממה)- בגין לילות החג שבהם כן נדרשה התובעת לישון בבית עם המנוחה- זכאית לפיצוי בסך 65ש"ח ללילה * 30 (מחצית) החגים ובסה"כ ל1950 ₪.

פיצויי פיטורין
אין חולק למעשה כי יש לראות בהפסקת עבודת התובעת עקב פטירת האם משום פיטורין המזכים בפיצויי פיטורין.
כאמור לעיל, קבענו כי יש להכיר ברצף העסקת התובעת מאז 1999 ולכן תחשיב התובעת לעבודה של17.96 שנים מקובל עלינו.
עם זאת משקבענו כי באותם 38 חודשים (3.17 שנים) בהם התגוררה המנוחה בנתניה עבדה התובעת רק בחלקיות משרה קטנה ביותר, לדבריה 4.5 שעות פעמיים בשבוע, קרי כ 21% משרה, הרי שלגבי תקופה זו , יש להתחשב בחלקיות משרה זו. שני הצדדים הסכימו כי בסיס החישוב הוא שכר חודשי של 5000 ₪. לפיכך: עבור 1 4.79 שנים זכאית התובעת ל 73950 ₪ ואילו לגבי 3.17 שנים זכאית ל3329 ₪ ובסה"כ לסך של 77279 ₪.
בכתב התביעה המתוקן ציינה התובעת כי יש להפחית מסכומי זכאותה סכומים ששולמו ברכיב פיצוים על ידי חברת תגבור, הן בטרם הגשת התביעה והן במסגרת הסכם הפשרה . היות ולהלן נפחית מסה"כ התשלומים להם זכאית התובעת את סה"כ הסכום שבהסכם הפשרה, הרי שמצאנו ביחס לרכיב זה להפחית רק את הסך של 5037 ₪ ששולם כפ"פ עם סיום העבודה ע"י תגבור.
משכך זכאית התובעת להפרשי פיצויי פיטורין בסך של 72242 ש"ח

דמי הודעה מוקדמת
התובעת טוענת לזכאות לדמי הודעה מוקדמת בסך5000 ₪ (כשאנו מתעלמים מתשלומי תגבור במסגרת הסכם הפשרה ברכיב זה , כדלעיל). עיקר טענת הנתבעים הוא כי לאחר פטירת האם המשיכה התובעת להתגורר בבית כחודש וחצי (התובעת עצמה הודתה שגרה בבית המנוחה חודש וכן 11 יום בביתה של שמחה). כן קבלה בפועל הוצאות נלוות של חשמל מים וביטוח, שהנתבעים זכאים לקזז (בשווי כפי שהוערך ע"י התובעת עצמה בנספח א' לכתב התביעה) עוד טענו כי התובעת קבלה עם סיום יחסי העבודה 3000 ₪ וכן חלק מכלי הבית של האם. גם את אלה יש לקזז.
מקובלת הטענה כי יישנה זכאות לקיזוז שווי תעריף המגורים והנלווים בהתאם למגבלת התקנות כפי שכמתתן התובעת עצמה-895 ₪ .(לא האמנו לגרסה הכבושה בח"נ כי שלמה עבור החשמל). בח"נ הודתה התובעת כי קבלה עם הפטירה סך של 800 ₪ בלבד . בהעדר אסמכתאות לתשלומים הרי שהנתבעים לא הרימו הנטל להוכיח טעתנם לתשלום 3000 ש"ח. איננו מקבלים טענת הקיזוז בגין כלים שנטלה (שגם בקשר לכך נתגלעה מחלוקת בין הצדדים), שכן אין הם ניתנים להערכה כספית ומכל מקום דומה כי עסקינן במעין מתנת פרידה. לפיכך זכאית התובעת להשלמת תשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 3305 ₪.

הפרשות פנסיוניות
לטענת התובעת לא בוצעו עבורה הפרשות לקרן פנסיה (ברכיבי פיצויים ותגמולים) במשך כל השנים בהן היתה חובה לבצען. הנתבעים למעשה אינם כופרים בחובה זו.
התובעת ערכה תחשיב בדבר זכאות ביחס לכל התקופה שמאז הוצא צו ההרחבה בנדון מ2008- נספח ב' לתצהירה.
יש לקבל תחשיב התובעת בכפוף לסייגים הבאים: א. מגבלת ההתיישנות- משכך זכאית התובעת לשווי ההפרשות החל מחודש 9/2010 בלבד. עם זאת והיות והתובעת הפחיתה מתביע תה סכומים שהתקבלו מתגבור גם ביחס לתקופה שהתיישנה, מצאנו כי יש מקום להפחית גם מגובה הניכוי באופן יחסי, כמפורט בהמשך ב. אין זכאות לשווי הפרשות בגין רכיב הפיצוים שכן סכומי פיצויי הפיטורין נפסקו לעיל. ג. לצורך תחשיב הפרשי החוב יופחת הסכום ששולם על ידי תגבור עם סיום העבודה , 3049 ₪ מתוכו יופחתו 11% המתייחסים לתקופה שבה ביצעה תגבור הפרשות, אך התיישנה- וע"כ יעמוד סך ההפחתה על 2714 ₪. ד.לא יופחת הסכום הנוסף ששולם בגין רכיב זה לפי הסכם הפשרה (כשכאמור יופחת מכלל הזכויות כל הסכום הכלול בהסכם הפשרה). על יסוד האמור – זכאית התובעת להפרשים בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך של 14,236 ₪.

טענות קיזוז
מעבר לטענות הקיזוז שנדונו לעיל , מועלות על ידי הנתבעים טענות נוספות (חלקן בהרחבת חזית בשלב התצהירים אליה התנגדה התובעת). אין מקום לקבל טענותיהם. גם אם בשלבים שונים ניתנו מתנות לתובעת או תשלומים בגין גניבה/גניבות רכוש שלה שהיה מצוי בבית המנוחה, שארעו כטענתה – מדובר בהסכמות שאין מקום לשוב מהן בדיעבד . טענות הקיזוז נדחות איפוא.

העולה מן המקובץ
התובעת זכאית לתשלום הסכומים הבאים ע"י כלל הנתבעים כ"א כפי חלקו ומתוך חלקו בעזבון המנוחה:
הפרשי שכר לשיעור שכר המינימום בסך של 23,346 ₪.
הפרשים בגין עבודה בימי המנוחה השבועית בסך של 9303 ₪.
פדיון חופשה בסך של 15019 ₪.
דמי הבראה בסך של 6,804 ₪ .
תוספת בגין שהייה בחג בבית המנוחה- בסך של 1950 ₪.
הפרשי פיצויי פיטורין בסך של 72242 ₪
השלמת דמי הודעה מוקדמת בסך של 3305 ₪.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 14,236 ₪.

מתוך כלל הסכומים האלה יש להפחית הסך של 20,300 ₪ ששולם במסגרת הסכם הפשרה.

כל הסכומים שאוזכרו לעיל ישאו הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לכל האמור יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 13,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, (11 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים, מר קיבורק נלבדיאן

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

נציגת ציבור מעסיקים, גב' טלי לוי