הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 39481-07-16

20 יוני 2020
לפני:
כב' השופט כאמל אבו קאעוד - סגן נשיא
המבקשת:
(הנתבעת)
אלעאהד אלאסאסיה אלנמודג'יה בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד ג'ורג' שוכרי

-
המשיבה:
(התובעת)
ולאא' מסוודה

ע"י ב"כ: עו"ד עבדאללה אבו אלהאווה

החלטה

בפניי בקשת המבקשת לביטול פסק הדין מיום 16.9.2019, שניתן בפעם השלישית, בתובענה שלפנינו שנפתחה עוד בשנת 2016.

הרקע

ההליך שלפניי נפתח בכתב תביעה שהוגש על ידי המשיבה כנגד המבקשת עוד ביום 24.7.16, ובמסגרתו דרשה הפרשי שכר לפי תנאי העבודה והשכר הנהוגים במוסדות רשמיים של משרד החינוך (בסך 66,496 ₪); פיצויי הלנת שכר (בסך 132,790 ₪); וכן דמי הבראה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה ופיצויי פיטורים. סך סכום התביעה הועמד על 227,001 ₪. ביום 7.11.16 ניתן פסק דין ראשון בהעדר הגנה, על כל סכום התביעה, ובצירוף הוצאות בסך 3,000 ₪. ביום 25.1.17 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, וביום 28.2.17 בוטל פסק הדין בהסכמת הצדדים.

ביום 18.5.17 הגישה המבקשת את כתב הגנתה. במהלך דיון מוקדם מיום 11.7.17 הבהיר בית הדין כי המחלוקות אינן ברורות דיין מכתבי הטענות ובהתאם הורה על הגשת כתבי טענות מתוקנים. המשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן ביום 20.11.17, ותבעה במסגרתו הפרשי שכר בסך 82,819 ₪; פיצויי הלנת שכר בסך 414,697 ₪; וכן דמי הבראה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה ופיצויי פיטורים, בסך כולל של 534,231 ₪. ביום 21.1.18 הוגש פעם נוספת כתב ההגנה. ביום 22.4.18 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבה.

ביום 10.10.18, ולאחר שלא הוגשו תצהירי המבקשת על אף מספר ארכות, ניתנה החלטת בית הדין בדבר מחיקת כתב ההגנה, על יסוד החלטה מוקדמת יותר מיום 6.8.18 לפיה ככל שלא יוגש תצהיר עדות ראשית יורה בית הדין על מחיקת כתב ההגנה. בהמשך לכך ניתן באותו יום פסק דין שני בהעדר הגנה, על סך של 227,001 ₪ (בהתאם לכתב התביעה המקורי), ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,500 ₪.

ביום 19.3.19 הוגשה בקשת המבקשת לביטול פסק הדין, ועמה בקשה להארכת מועד לצורך כך. ביום 30.6.19 התקיים דיון בבית הדין ובמסגרתו נכתבה הצהרה משותפת מפי ב"כ הצדדים כדלקמן: "הגענו להסכמה על ביטול פסק הדין שניתן ביום 10.10.18 בתשלום סך של 10,000 ₪ כהוצאות משפט לב"כ התובעת בתוך 30 יום. כמו כן יוגשו מטעמנו תצהירי עדות ראשית בתוך 30 יום. אם תוך 30 יום לא ישולם הסכום יחזור פסק הדין על כנו ללא כל אפשרות להגיש בקשה לביטולו". בהמשך להצהרה זו ניתנה החלטת בית הדין האזורי, לפיה "בהסכמת הצדדים פסק הדין מיום 10.10.18 מבוטל בזאת. הנתבעת תגיש את תצהיריה בתוך 30 ימים ותשלם את ההוצאות בתוך אותו מועד. עם תשלום ההוצאות יודיע ב"כ התובעת לביה"ד או אז יקבע מועד להוכחות".

ביום 22.8.19 הודיעה המשיבה כי סכום ההוצאות לא שולם וביקשה להחזיר את פסק הדין על כנו. כבר למחרת הודיע ב"כ המבקשת כי המבקשת עומדת מאחורי ההתחייבויות שנטלה על עצמה ועם זאת טרם חלפו 30 יום נוכח הפגרה. ביום 15.9.19 הגישה המבקשת תצהיר עדות ראשית מטעמה, ופירטה במסגרתו בין היתר מדוע יש קושי בהחלה אוטומטית עליה של הלכת בוסי (ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי (2.10.11)). בהודעה נלווית, שכותרתה " בקשה להפקדת הוצאות בקופת ביה"מ", הבהיר בא כוחה כי ניסה לשלם לב"כ המשיבה את סכום ההוצאות בסך 10,000 ₪, אך הלה סירב לקבלו בטענה כי הסכום עומד על 13,500 ₪.

ביום 16.9.19 ניתנה החלטת בית הדין לפיה "אמנם פסק הדין בוטל בהחלטה מיום 30.6.19, אולם הביטול היה עד למועד תשלום ההוצאות שנקבעו. בהתאם להסכמת הצדדים, אי תשלום ההוצאות במועד יביא להשבת פסק הדין על כנו ללא כל אפשרות להגשת בקשה לביטולו בשנית. משלא שולמו ההוצאות בתוך המועד שנקבע, פסק הדין מיום 10.10.18 שב על כנו והוא מחייב את הצדדים". המבקשת פנתה ביום 19.9.19 לבית הדין בבקשה לבטל את החלטתו ולקיים דיון במעמד הצדדים, וזאת בין היתר נוכח המחלוקת העובדתית בדבר תוכן ההסכמה וביצועה.

בהחלטה מיום 12.10.19 קבע בית הדין כי "פסק הדין בוטל על יסוד הסכמת הצדדים לפיה 'אם תוך 30 יום לא ישולם הסכום יחזור פסק הדין על כנו ללא כל אפשרות להגשת בקשה לביטולו'. משלא שולם פסק הדין במועד, הוחזר פסק הדין על כנו, ולפיכך לא היה מקום לערוך 'בירור עובדתי או משפטי' כלשהו כטענת הנתבעת. נוכח האמור הבקשה נדחית...". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

בית הדין הארצי קבע בהחלטה בבר"ע כי ההחלטה מיום 16.9.19 מהווה למעשה פסק דין חדש, שהחזיר על כנו את פסק הדין מיום 10.10.18 שניתן מנקודת מוצא של העדר כתב הגנה, ומשכך רשאית הייתה המבקשת להגיש לבית הדין בקשה לביטולו כפי שעשתה, ורשאית הייתה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 12.10.19 כפי שעשתה ובמועד. בית הדין הארצי שוכנע כאמור בהתחשב בין היתר בדרך ניסוחה של החלטת בית הדין מיום 30.6.19, במסגרתה בוטל פסק הדין מיום 10.10.18 ללא התניה מפורשת (להבדיל - למשל - מהחלטה הקובעת שפסק הדין יבוטל בעתיד, רק ככל ולאחר שההוצאות תשולמנה). עוד שוכנע בית הדין הארצי כי בנסיבות העניין מוצדק היה שלא לדחות את בקשת המבקשת לבטל את "החייאתו" של פסק הדין מיום 10.10.18 ללא דיון בנוכחות הצדדים.

בית הדין הארצי קיבל אפוא את בקשת רשות הערעור והורה על ביטול ההחלטה מיום 12.10.19 ועל החזרת הבקשה לביטול פסק הדין מיום 16.9.19 לבית הדין לצורך מתן הכרעה מחודשת בה לאחר דיון במעמד הצדדים. נקבע כי במסגרת הדיון האמור ייקח בית הדין האזורי בחשבון את: "כלל הנסיבות וטענות הצדדים, ובכלל זאת: העובדה שההליך הוגש בחודש אוגוסט 2016, לפני למעלה משלוש שנים, וטרם החל להתברר לגופו בשל התנהלות המבקשת; התנהלות המבקשת עד למועד מתן פסק הדין מושא הבקשה לביטול פסק הדין; טענות המבקשת על כך שמלכתחילה לא ניתן היה לתת את פסק הדין מיום 10.10.18 כפי שניתן (בהתחשב בכך שהגישה כתב הגנה ולא ניתן היה למחקו רק בשל אי הגשת תצהיריה במועד (בר"ע (ארצי) 26874-10-17 א.ב. באסם לשיווק בשר ולמסחר כולל בע"מ - גלעד פרי אור (7.12.17)), וכן בהתחשב בכך שניתן על יסוד כתב התביעה המקורי שלכאורה כבר אינו בתוקף); טענת המבקשת כי ימי הפגרה לא אמורים היו להילקח בחשבון (ולפחות קיים ספק סביר בקשר לכך) ומשכך קיימה את שהתחייבה לו במסגרת הדיון מיום 30.6.19 בכך שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ביום 15.9.19 ואף ניסתה לשלם את ההוצאות ולא הצליחה בכך אך בשל סירוב המשיבה; והעובדה כי מבחינה מהותית קיימת לכאורה למבקשת הגנה (מבלי להביע עמדה על סיכוייה), וכי חלק ניכר מפסק הדין הוא פיצויי הלנת שכר."

הדיון בבקשה לביטול פסק הדין

בעקבות החלטת בית הדין הארצי הצדדים הוזמנו לדיון בבקשה בפניי שהתקיים ביום 18.6.20.

בתחילת הדיון התברר כי המבקשת לא צירפה לבקשתה לביטול פסק הדין מיום 16.9.19 תצהיר. למרות האמור בית הדין התיר למבקשת להעיד את נציגתה, גב' עאידה עוקה בחקירה ראשית חלף הגשת תצהיר. גב' עוקה העידה כי הגיעה למשרדי ב"כ המשיבה למסור לו המחאה ע"ס 10,000 ₪ והוא סירב לקבלה בטענה כי עליה להוסיף סך נוסף של 3,500 ₪. מסיכומי ב"כ המבקשת עולה כי המועד בו ביקשה נציגת המבקשת לשלם לב"כ המשיבה את סכום ההוצאות היה ביום 15.9.19.

המסגרת הנורמטיבית

ביטול פסק-הדין נתון לשיקול דעתו של בית הדין.

על פי ההלכה הפסוקה כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, על בית הדין להציג לעצמו שתי שאלות:

ראשית - מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא פעל כנדרש ולא הגיש את הגנתו כפי שקרה בענייננו.

שנית - האם יש למבקש הגנה לכאורה, או מה הם סיכויי ההצלחה של המבקש.

נקבע כי השאלה השנייה היא העיקר, ולשאלה הראשונה נודעת חשיבות משנית. ככלל, שעה שקיימת הגנה לכאורה, או שלבעל הדין סיכוי להצליח בתביעתו, מן הראוי לתת לבעל דין את יומו בבית הדין, וליתן פסק דין לגופו של עניין. במקרה זה גם אם היו מחדלים מצד בעל דין או בא כוחו, יישמע הדיון לגופו תוך קביעת פיצוי בהוצאות.

בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דין מפיה של כב' השופטת נילי ארד, כדלקמן:

"בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה".

בית המשפט העליון בענין אריה נדב, כדלקמן:

"אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות-יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות-יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך כלל ראוי הוא כי בית המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית המשפט".

מהכלל אל הפרט

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של ההליך דנן אין מקום לבטל את פסק הדין ויש ליתן עדיפות לעקרון סופיות הדיון.

התנהלות המבקשת

בתיק דנן המבקשת גררה רגליים מתחילתו של ההליך, תוך זלזול בהחלטות שיפוטיות, והתנהלה בחוסר תום לב קיצוני.

כך, כאמור לעיל, על אף קיומו של אישור מסירה של כתב התביעה מיום 9.10.16, וצפיית בא כוחה בהודעה על הגשתו ביום 18.10.16 המבקשת לא הגישה כתב הגנה וכתוצאה מכך ניתן פסק הדין הראשון ביום 7.11.16.

זאת ועוד, על אף שפסק הדין נצפה על ידי ב"כ המבקשת כבר ביום 8.11.16, בקשה לביטולו הוגשה, באיחור רב - רק ביום 25.1.17 מבלי שצורף לה כתב הגנה. למרות האמור, פסק הדין בוטל בהסכמת הצדדים ובית הדין הורה למבקשת להגיש כתב הגנה עד ליום 30.3.17. על אף החלטת בית הדין כתב ההגנה לא הוגש במועד ובית הדין נדרש ביום 18.4.17 להתריע שאם לא יוגש כתב הגנה עד ליום 1.5.17 יינתן פסק דין על יסוד התביעה. על אף החלטת בית הדין, לא הוגש כתב הגנה ובית הדין חייב את המבקשת בהוצאות והורה על הגשת כתב הגנה עד ליום 14.5.17. רק בחלוף המועד ולאחר שהוגשה מטעם המשיבה בקשה למתן פסק דין נאותה המבקשת להגיש כתב הגנה ביום 18.5.17, שוב באיחור נוסף, תוך זלזול בהחלטות בית הדין.

בהמשך, בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שהוגשה על ידי המשיבה ביום 27.7.17 הועברה לתגובת המבקשת וזו נדרשה להשיב לה עד ליום 6.8.17, אולם גם החלטה זו זכתה להתעלמות מוחלטת. בהחלטת בית הדין מיום 3.9.17 ניתנה למבקשת הזדמנות נוספת להגיב לבקשה עד ליום 10.9.17. למרות האמור, המבקשת לא פעלה כנדרש ולפיכך ביום 13.9.17 בית הדין נעתר לבקשת המשיבה, בהעדר תגובה, תוך פסיקת הוצאות נגד המבקשת.

בהמשך נדרש בית הדין לבקשות חוזרות מטעם המשיבה אשר הלינה על אי כיבוד החלטות בית הדין בדבר גילוי מסמכים ספציפיים, אי הגשת כתב הגנה מתוקן ואי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשת.

על אף התראות בית הדין, המבקשת המשיכה בשלה ולא ראתה עצמה מחויבת לקיום החלטות בית הדין במועדן.

בהחלטה מיום 6.8.18 ולאחר שהמבקשת איחרה למעלה מחודש בהגשת תצהיריה בית הדין חייב אותה בהוצאות וקבע שככל שלא יוגשו תצהירים מטעמה עד ליום 15.8.18 ישקול בית הדין השתת הוצאות נוספות לרבות לטובת אוצר המדינה ומחיקת כתב ההגנה.

על אף החלטת בית הדין המבקשת שוב לא מצאה לנכון לקיים את החלטות בית הדין וביום 10.10.18 בית הדין הורה על מחיקת כתב ההגנה ונתן פסק דין על יסוד כתב התביעה.

בעניין זה יובהר כי פסק הדין לא ניתן "בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית" כטענת המבקשת, אלא הוא ניתן לאחר שכתב ההגנה נמחק בעקבות אי קיום החלטה שיפוטית מפורשת ולאחר שניתנה למבקשת התראה מראש על כך. מחיקת כתב הגנה בשל אי קיום החלטות שיפוטיות מצויה בסמכותו של בית הדין מכוח תקנה 44(3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 ועל כן, היא נעשתה כדין.

על אף שב"כ המבקשת צפה בפסק הדין ביום 9.11.18, בקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור משווע, רק ביום 19.3.19. למרות זאת, כאמור, בדיון שהתקיים ביום 30.6.19 בבקשה לביטול פסק הדין, הצדדים הגיעו להסכמה על תשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ לב"כ המשיבה והסכימו כי היה וסכום ההוצאות לא ישולם בתוך 30 ימים, יושב פסק הדין על כנו. מטבע הדברים המשך ההליכים הותנו בקיום הסכמת הצדדים.

אי כיבוד ההסכמה מיום 30.6.19 על ידי המבקשת

על אף שהצדדים הסכימו כי ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים, המבקשת לא עמדה גם בחובתה מכוח הסכמה זו.

הסכמה זו הינה בין בעלי הדין לבין עצמם ואינה קשורה לעבודת בית הדין לעבודה. על כן, טענותיה של המבקשת, לפיהן לכאורה ימי פגרת הקיץ לא יבואו במניין הימים לתשלום ההוצאות, משוללת יסוד ואיננה אלא אמתלה שנועדה להכשיר בדיעבד את מחדליה ואיננה אלא המשך ישיר להתנהלותה הקלוקלת בהליך דנן.

על כן, משלא שולמו ההוצאות במועדן, ובהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין מיום 10.10.18 חזר על כנו. זו הייתה הסכמת הצדדים ובית הדין לא מצא אז ולא מוצא כעת כל הצדקה לסטות ממנה.

מעבר לאמור יודגש כי ממילא לא שוכנעתי כי הייתה למבקשת כוונה אמתית לתשלום ההוצאות, שכן אם הייתה כוונה כנה לתשלום ההוצאות אלה היו משולמות לכל המאוחר ביום 15.9.19 במועד שנטען על ידי המבקשת כי ב"כ המשיבה סירב לכאורה לקבל את התשלום, ואסביר:

במועד זה, הוגשה על ידי המבקשת בקשה שכותרתה "בקשה להגשת תצהיר עדות ראשית בתיק ובקשה להפקדת הוצאות בקופת בית הדין". על אף הכותרת, בגוף הבקשה המבקשת לא ביקשה להפקיד את ההוצאות בקופת בית הדין, לא צירפה המחאה להפקדת ההוצאות ולא ביקשה לחייב את חשבונו של ב"כ המבקשת בסכום ההוצאות.

מעדותה של גב' עוקה לא היה ברור מדוע לא הותירה בידי ב"כ המשיבה את המחאה בסך 10,000 ₪ אשר לשיטתה הכינה מבעוד מועד. גם אם הייתה למשיבה דרישה לתשלום הוצאות נוספות, אין כל הגיון בטענה שב"כ המשיבה יסרב לקבל את התשלום על חשבון חובה של המבקשת. מעדותה התרשמתי כי נוכח הדרישה לתשלום מלוא חוב ההוצאות, העדיפה גב' עוקה לשוב על עקבותיה ולהיוועצות עם בא כוחה שלא השיב לטלפון בזמן הפגישה עם ב"כ המשיבה.

המבקשת לא המציאה עותק מההמחאה אשר לטענתה הכינה מבעוד מועד, ולא עשתה מאמץ להעביר את ההוצאות בהעברה בנקאית או בכל דרך אחרת מבעוד מועד.

סיכויי הגנה נמוכים

מעבר לכל האמור, המבקשת הגישה כתב הגנה קצר ולאקוני שאין בו התייחסות עניינית לכל אחת מהטענות שהועלו בכתב התביעה. מחד גיסא הנתבעת הכחישה באופן גרוף את הטענות שהועלו בכתב התביעה ומאידך גיסא הודתה כי היא מוסד מוכר שאינו רשמי, הודאה התומכת בחלקה הארי של התביעה. בתצהיר עדותה הראשית, באופן המהווה שינוי חזית העלתה המבקשת טענות שלא בא זכרן בכתב ההגנה לפיהן לכאורה היא איננה מחויבת לשלם למשיבה זכויות כמקובל בחינוך הרשמי ולפיהן לכאורה שילמה למשיבה הפרשי שכר בסך 10,000 ₪ במזומן במועד כלשהו, מבלי שצירפה אסמכתאות כלשהן.

נוכח טענותיה של המשיבה בכתב ההגנה ושינוי החזית בתצהירה, ברי כי סיכויי ההגנה אינם גבוהים ולפיכך אינם מצדיקים בנסיבות העניין ביטול פסק הדין.

המשיבה, שסיימה את עבודתה בסוף שנת הלימודים בשנת 2016 והגישה את תביעתה מיד בסמוך לכך, זכאית כי ההליכים בעניינה יסתיימו תוך זמן סביר. לא יעלה על הדעת כי בשל התנהלות הגובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט של מעסיקתה, העושה פלסטר מהחלטות שיפוטיות, ההליכים בעניינה יעוכבו למשך שנים ארוכות. כל תוצאה אחרת תביא למעשה לכך כי הליך שהתנהל משך 4 שנים עד כה, "יחל מחדש" על כך המשתמע מכך. תוצאה כזו, תהיה בלתי נסבלת הן למשיבה והן לציבור בכללותו שיסבול מפגיעה נוספת באינטרס ההתייעלות של מערכת בתי המשפט.

החלטות שיפוטיות יש לכבד ולקיימן במועדן, שאם לא כן הצדדים צפויים לסנקציות הקבועות בחוק ובתקנות. צדדים המתעלמים מהחלטות שיפוטיות במפגיע אינם זכאים ליהנות ממדיניות מקלה, ההפך הוא הנכון. ביטול פסק הדין, אף אם היה מותנה בתשלום הוצאות ובהפקדתן לקופת בית הדין, יהווה פרס למפרים סדרתיים של החלטות שיפוטיות כדוגמת המבקשת כפי שתואר לעיל, ובית הדין לא יית ן לכך יד.

בית הדין מודע לזה כי פסק הדין כולל חיוב פיצויי הלנה בסכומים נכבדים. אולם בנסיבותיו המיוחדות של ההליך דנן בו למבקשת אין הגנה טובה והיא התנהלה בחוסר תום לב כאילו שההליכים המשפטיים וההחלטות השיפוטיות אינם חלים עליה, יש בכך להטות את הכף לחובתה.

אמנם פסק הדין מושא התביעה דנן ניתן על יסוד התביעה המקורית, אולם בשים לב כי סכומה פחות מהתביעה המתוקנת והמשיבה לא עמדה על הסכום המתוקן, אין בכך כדי להביא לביטול פסק הדין.

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום לבטל את פסק הדין, והוא נותר בעינו.

בשים לב לסכומים שנפסקו לטובת המבקשת, לרבות פיצויי הלנה, לא מצאתי מקום להורות על פסיקת הוצאות נוספות.

ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, כ"ח סיוון תש"פ, (20 יוני 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.