הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 38163-05-18

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר יוחנן בכלר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' דניאלה דרור
התובע
מחמוד דאר חמדאן

ע"י ב"כ: עו"ד ראמי חטיב
-
הנתבעים
דחפורי הבקעה מ בע''מ

ע"י ב"כ: עו"ד עמיחי נדר ו/או עו"ד תהילה מור

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע להפרשי שכר, דמי נסיעות, דמי חגים, דמי הבראה, חופשה, הפרשות לפנסיה, קרן השתלמות, פיצויי פיטורין, פיצוי על פיטורין שלא כדין, דמי הודעה מוקדמת, הל נת שכר, תשלום עבור שעות נוספות, הודעה לעובד,תשלום לקרן העידוד ופיצויים לדוגמא בשל הפרת חוק הגנת השכר.
הנתבעת הכחישה טענות התובע וטענה כי שולם כדין ,כי יש לקזז הודעה מוקדמת ומפרעות וכי התביעה מנופחת וחסרת פרופורציות.

העובדות
התובע הועסק בנתבעת מיום 12.9.06 עד 10.11.17.
התובע קיבל תלושים משירות התעסוקה.
על יחסי העבודה חל ההסכם הקיבוצי בבנייה, וצו ההרחבה בענף זה.

המחלוקת
ממתי עבד התובע, האם מ-1.1.04 כטענתו, אם לאו. לעניין זה, מה המשמעות לזכויותיו.
מה היו שעות עבודתו של התובע והיקף משרתו, מה היה שכרו הקובע.
האם ביצע שעות נוספות, ואם כן כמה, והאם זכאי לתשלום ובאיזה שיעור. מה משמעות ההפסקות שקיבל לצורך עניין זה.
האם זכאי להפרשי שכר, הפרשי פנסיה, ולסכומים בגין קרן העידוד ובאיזה שיעורים.
האם התלושים משקפים את העבודה בפועל ,התשלומים בפועל ואת ההפרשות, אם לאו. אם זכאי לפיצוי בגין תלושים לא תקינים לפי חוק הגנת השכר , בין היתר בהינתן שנעשו ע"י שירות התעסוקה.
האם התובע קיבל דמי הבראה, חלף קרן השתלמות, דמי חגים, פדיון חופשה, כפי שנרשם בתלוש, אם לאו. ככל שלא, האם זכאי לרכיבים אלו ובאיזה שיעור. האם התיישנו חלק מהרכיבים.
האם ניתנה לתובע הודעה על תנאי העבודה, והאם צריכה הייתה להינתן לו נוכח מועד תחילת עבודתו, מועד תחולת החוק ונוסחו.
מהן נסיבות סיום עבודתו של התובע וכתוצאה – האם זכאי לפיצויי פיטורים, הפרש על הסך שהופרש לשירות התעסוקה, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין ובאיזה שיעור.
האם זכאי לדמי נסיעות.
האם זכאי להלנה בגין רכיבי השכר.
האם זכאית הנתבעת לקיזוז בגין הודעה מוקדמת (5,328 ₪) וכן קיזוז מפרעות בסך 7,962.68 ₪.

הכרעת הדין

מועד תחילת העסקה
התובע טען כי חברת דחפורי הבקעה בע"מ (להלן – דחפורי הבקעה) וחברת דחפורי הבקעה מחצבים בע"מ (להלן - הנתבעת) הינן הלכה למעשה אותה חברה . על כן, לעניין הוותק יש לחשב את זמן עבודתו בנתבעת החל מהזמן בו החל לעבוד בדחפורי הבקעה.
לעומתו, טענה הנתבעת שמדובר בשתי חברות שונות ונפרדות, ואין לראות בהן חברה אחת לעניין חישוב הוותק. וע"כ יש לחשב את הוותק רק מהמועד בו החל התובע את עבודתו בנתבעת עצמה.
בבואנו לענות על המחלוקת האם מתקיימות נסיבות שבהן יש לראות את הנתבעת ואת דחפורי הבקעה כמעסיקה אחת של התובע, נבדוק האם יש להתייחס אליהן כאל שתי חברות או יש לראות בהן כאחד באותו אשכול , לפחות ביחסים ביניהן לבין התובע.
אחד מבעלי הנתבעת, מר אייל אשל, העיד בפנינו(להלן: מר אשל). לדבריו, כל אחת מהחברות נמצאת בבעלות שונה. בעליה של הנתבעת הם אילן אילוז ואייל אשל ואילו בעלי דחפורי הבקעה הם אילן אילוז ומיקי ולקני (עמ' 11 ש' 8-14). הוכח ש מחצי ממניותיהן של שתי החברות מוחזקות ע"י אותו אדם מר אילן אילוז. (להלן: מר אילוז).
מר אשל טען כי כלל לא היה לו חלק בדחפורי הבקעה (עמ' 11 ש' 5( .התובע הציג אישור עבודה משנת 2006, בו המעסיק הרשום הינו דחפורי הבקעה (צורף לתצהיר גלמ"ס). מספר הטלפון של המעסיק המופיע באישור, הוא אותו מספר המופיע באישורי העבודה בהם המעסיק הינו הנתבעת. בעדותו, אישר מר אשל כי זה המספר שלו (עמ' 13 ש' 6). וכמופיע באישור:

מר אשל הסביר שבבעלותו חברה נוספת (א.א. תשתיות עפר בע"מ), שבה עבד עם דחפורי הבקעה ושימש כמנהל האזור. ולכן מספר הטלפון שלו מופיע ברישיונות העבודה של דחפורי הבקעה אף שלדבריו לא היה לו חלק בה (עמ' 13 ש' 8-11).
הוכח כי אף שמר א של לא היה בעליה של דחפורי הבקעה, אולם הוכח גם כי היה מעורב מעשית בפעילותה שימש כמנהל האזור , גם כמנהל של עובדיה.
בתעודת עובד הציבור ש נתנה ע"י המנהל האזרחי מופיע שם המעסיק שלבקשתו הוצא רישיון העבודה. עד לסיום עבודתו בנתבעת בשנת 2017, בחלק מרישיונות העבודה שהונפקו עבור התובע המעסיק הינו דחפורי הבקעה ובחלק דחפורי הבקעה מחצבות:

עיון בתע"צ מצביע שרישיונות העבודה בשטח ישראל הונפקו עבור דחפורי הבקעה מחצבות, ואילו רישיונות העבודה בשטח איו"ש הונפקו עבור דחפורי הבקעה.
מר אשל הסביר כי רישום דחפורי הבקעה כמעסיקה הינו טעות. לדבריו, מקור הטעות הוא הליך הנפקת הרישיונות לעבודה באיו"ש, הליך זה נעשה ע"י קב"ט היישוב שבו נעשית העבודה, והוא זה שטעה בשם החברה. לטענתו של מר אשל "אנחנו עובדים מול קב"ט הרשות, כאשר פנינו אליו הוא לא שינה את התיק וגם אנחנו לא שינינו, זה המשיך לרוץ על השם של דחפורי הבקעה. למרות שהחברה חדלה לתפקד בסביבות אוקטובר 2006". (עמ' 13 ש' 1-3 לפרוטוקול)(דגש ש.ש.).
דהיינו על פי הרישום ברשויות, בשנים, 2016 ,2017 כ-10 שנים אחרי שחדלה לפעול לטענת מר אשל ,עדיין בעבודה מול הקב"ט פעלה הנתבעת כהמשך ישיר של דחפורי הבקעה, עד שזה אפילו לא ידע על כך שלא מדובר באותה חברה.
מר אופיר ג'רופי (להלן – אופיר), העד השני מטעם הנתבעת, העיד במפורש כי שתי החברות הינן הלכה למעשה אותה חברה : "ש. החברה הייתה קיימת ב-1997.
ת. היה את דחפורי הבקעה והיה את דחפורי מחצבים.
ש. שתיהן אותה חברה.
ת. שתיהן אותה חברה. אחרי זה שינו אותה למחצבים." (דגש שלי, ש.ש.) (עמ' 25 ש' 10-13).
בהמשך עדותו אמר אופיר, שאינו יכול לזכור האם התובע החל לעבוד תחתיו בשנת 2004 או בשנת 2007 (עמ' 25 ש' 26-28).
מעדות זו של אופיר, ניכר כי בעיניו דחפורי הבקעה והנתבעת הינן מעסיק ברצף אחד, שכלל לא ניתן להבחין בין העסקה באחת מהן או ברעותה.
בהסכמים הקיבוציים בענף הבנייה החלים בענייננו, הוגדר "ותק" כ"ותק אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה".
לא אחת נפסק, שבנסיבות חריגות ניתן להרים את מסך ההתאגדות בין חברות השייכות לאשכול חברות אחד. במקרים אלו, על בית הדין להתעלם מקיומן הנפרד של החברות, ולראות בהן ישות אחת, כלכלית ומשפטית.
הוכח כי שתי החברות בהליך זה מוחזקות במחצית מניות ע"י אותו אדם, ואף בעליה השני של הנתבעת שימש כמנהל אזור (וכמעסיק בפועל) בדחפורי הבקעה בטרם הפך לבעלים בחברה האחרת . העבודה בחברות נעשתה כמקשה אחת ובהינף אחד , כך רואה זאת הקב"ט, כך דווח לרשויות, וכך רואה זאת מנהל העבודה, שאף העיד במפורש כי שתי החברות הן "אותה חברה" כלשונו ובעיניו. הגדרתו אינה הגדרה משפטית אולם זו ההגדרה של מי שהיה ב"שטח" ,ראה את העירוב והעדר ההפרדה ביניהן , ולכן עובדתית חשובה.
הוכח כי יש לראות בשתי החברות "אותו מקום עבודה ", ועל פי הוראת ההסכם הקיבוצי יש לחשב את הוותק לתובע החל מתחילת עבודתו בדחפורי הבקעה.

מתי החל התובע לעבוד בדחפורי הבקעה.
לטענתו, החל התובע לעבוד בדחפורי הבקעה בשנת 2004. אך בנוגע לחודש בו התחיל לעבוד בחברה, קיימת סתירה חוזרת בטיעוניו. בכתב התביעה נטען שהחל לעבוד בחודש ינואר. בתצהירו הצהיר שהחל בחודש יולי. בעדותו לפנינו בדיון בתאריך 07/01/20 שב ואמר שהחל לעבוד בינואר, ואף כשעומת עם דבריו בתצהירו התעקש על כך (ראה עמ' 4 ש' 5-10 לפרוטוקול). וכן בסיכומיו, טען שעבד אצל הנתבעת החל מחודש ינואר. סתירות אלו יזקפו לחובתו.
למעט עדותו בתצהיר ובפנינו, התובע לא סיפק הוכחות לכך שהועסק ע"י דחפורי הבקעה משנת 2004. ההוכחה האוביקטיבית , ש הוצגה הינה רישיון העבודה מתאריך 12/09/06 עד 12/12/06, המעיד כי בתקופה זו הועסק ע"י דחפורי הבקעה. תעודת עובד הציבור אף היא תומכת לכל הפחות במועד זה שכן תוקף הרשיון הראשון המופיע בתע"צ הוא מיום 26/6/06 עד 26/09/26.האישור עצמו מתקף תחילת עבודה מיום 12/09/06. ממועד זה ואילך הוצגו עוד אישורים (צורפו לכ. התביעה).
בתצהירי עדי הנתבעת נאמר כי החל ביום 1/7/07.(ס' 2 לתצהיר גב' חיאק, ס'3 לתצהיר מר ג'רופי וסע' 4 לתצהיר מר אשל). תאריך זה אף הוא אינו עולה בקנה אחד עם האישור והתע"צ .
נוכח ראיות בלתי תלוי ות, ובהעדר גרסה אמינה של התובע ואף של הנתבעות למועד תחילת העסקתו , הוותק לתובע יחושב על פי התע"צ והרשיון, החל מתאריך 12/09/2006.

היקף משרה ושכר קובע
התובע צירף תלושי שכר חלקיים בתצהירו ובתצהיר גלמ"ס. כן צורף כרטיס אישי ברשות האוכלוסין לכל התקופה מ-07/2007 ועד לסיום העסקתו.
הנתבעת צירפה לתצהיריה דו"ח אימות דיווח לרשות האוכלוסין (ט' 106) , תלוש לחודש 02/15 ,תלוש 12/2013 וכרטסת הנהלת חשבונות.
מתוך מסמכים אלו נוכל להתחקות אחר טענות הצדדים, ונכונות או אי נכונות החישובים.
התובע טען ל- 25 ימי עבודה בחודש, כל תקופת עבודתו. הגב' סילביה חיאק (להלן: סילביה ) העידה כי הרישום שהועבר לרשות האוכלוסין התבסס על כרטיס העבודה, שנתוניו הועברו להנהלת חשבונות.
לדוגמא, להלן פירוט ימי העבודה החל מחודש יוני 2016, כפי שפורטו בדו"ח "ריכוז נתונים חודשי". ניתן לראות כי ברובם המוחלט של החודשים התובע עבד הרבה פחות מ-25 ימים:
עיון במכלול המסמכים מעלה כי התובע עבד בממוצע בשנה האחרונה כ-20 ימים בחודש, בהיקף משרה של 86% וכי שכרו הממוצע עמד על 262.5 ₪ ליום. שנה לפני כן עבד בממוצע 22.75 ימים לחודש בהיקף 89% משרה. בכך הופרכה גרסת התובע להיקף משרה של 25 ימים בחודש. לא למותר לציין כי גם בשנתיים שקדמו לשנת יים האחרונות היה היקף משרתו 97%. אף תדפיסי תמצית רשות האוכלוסין מצביעים על מס' ימי עבודה בחלקיות משרה משתנה ולא במשרה מלאה. דהיינו חישובי התובע אינם נכונים.
תלוש 12/2013, והברוטו בו, תואם את דוח רשות האוכלוסין. בתלוש זה שולמו חופשה הבראה וחלף השתלמות.
ההסכם הקיבוצי קובע בדרגה 3 שכר יומי ( 245 ₪ ליום מ-2015 ואילך(30.7 ₪ לשעה דרגה 3 ) )אשר לפיו התשלום היומי שקיבל התובע בשנה האחרונה ( 262.5) ₪ ליום , לפי התלושים ותדפיס הנוכחות שבדקנו, עולה על שכר המינימום הענפי .כך גם בשנה קודם וזו שלפניה. ממילא לא עבד משרה מלאה.
לפיכך השכר הקובע לצורך הליך זה הוא שכר יומי של 262.5 ₪. ו -32.8 ₪ לשעה.
התובע טען לוותק, ואף ערך חישוביו לשכר לפי וותק זה. גם בעניין הותק כמפורט מטה אין ממש בטיעוניו וחישוביו מוטעים מיסודם.
לטענתו, בטווח הזמן הנדון (2011-2017) דרגותיו לפי צו ההרחבה היו כדלקמן: 2011 – דרגה 4. 2012 – דרגה 5. 2013 – דרגה 5. 2014 – דרגה 5. 2015 – דרגה 6. 2016 – דרגה 6. 2017 – דרגה 6. ועל הנתבעת היה לשלם לו שכרו בהתאם לדרגות אלו.
הנתבעת טענה כי ע"פ ההסכם הקיבוצי קידום העובד בדרגות עד לדרגה 3 נעשה באופן אוטומטי (קידום בדרגה כל שלוש שנים), וקידום לדרגה 4 והלאה נעשה ע"י ועדת הדרגות, על העובד להציג אישור למעסיק על קידום בדרגה. לטענתה, התובע מעולם לא הראה אישור שכזה, ועל כן חישוביו אינם נכונים מעיקרם.
כאמור, הוכח כי חישוביו של התובע אינם נכונים ואינם מדויקים לשון המעטה, לא על פי דו"חות אגף רשות האוכלוסין ותלושי השכר ולא על פי ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה.
על עובדי ענף הבניין (ועובדי הנתבעת בתוכם) חלים ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין "התאחדות הקבלנים והבונים בישראל" ו"התאחדות בוני הארץ" לבין "הסתדרות העובדים הכללית", בתאריכים 20.01.2010 (להלן – הסכם 2010), 20.07.2011, ו-29.06.2015 (להלן – הסכם 2015). וצווי ההרחבה שפורסמו.
בס' 20 להסכם 2010 נקבע הסדר קידום בדרגות בענף כך:

נוכח לשון הסעיף, קידום מדרגה 4 ומעלה ייקבע ע"י ועדת הדרגות, ועובד שקיבל קידום זה נדרש להראות אישור על כך למעסיק. התובע לא הוכיח כי הראה אישור שכזה וכלל לא טען בעניין.
אף מבחינת הותק לא היה זכאי התובע לדרגה זו. בס"ק ב' לס' זה נקבע ש"מניין שלוש השנים מתחיל מיום כניסת הסכם זה לתוקף". הסכם 2010 נכנס לתוקף בתאריך 11.08.2010, עת פורסם צו ההרחבה שהרחיב את הוראותיו, ומניין שלוש השנים לחישוב הדרגות מתחיל מיום זה. ועל כן, ברי כי אף מבחינת הוותק עצמו לא היה זכאי התובע לדרגות להן טען.
הקידום עד דרגה 3 אוטומטי ותו לא.
ממכלול האמור עולה כי התובע לא הוכיח את היקף המשרה לה טען שנסתרה ואף טענת הותק נסתרה. חישובי זכויותיו בהליך זה יקבעו לפי ותק 3 ושכר יומי של 262.5 ₪ ליום היקף משרה של 86%.
התביעה להפרשי שכר בכלל ובגין הדרגות בפרט נדחית.
התביעות להפרשי פנסיה והפרשי פיצויי פיטורים הנובעת מטענות התובע שנדחו, נדחות אף הן.

שעות נוספות
התובע טען כי עבד שעות נוספות, והנתבעת לא שילמה לו גמול עבור שעות אלו.
לטענתו, עבד בכל יום 9.5 שעות, מ-07:00 עד לשעה 16:30. במהלך כל זמן זה, ניתנה לו הפסקה אחת באורך של חצי שעה. לדבריו, אף שהותר להם לצאת בזמן ההפסקה, הדבר לא התאפשר בשל המרחק הרב מהיישוב הסמוך, ועל כן יש להחשיב את זמן ההפסקה כחלק מזמן העבודה: "ש. בהפסקה יכולת לצאת לקנות משהו בקריית ספר במכולת, לא הייתה בעיה.
ת. היה אסור לנו לצאת היינו רחוקים.
ש. אסור לך או לא יכול.
ת. לא. היינו רחוקים.
ש. אז לא יכולת פיזית. לא מנוע.
ת. לא. היינו רק רחוקים." (עמ' 10 ש' 19-24 לפרוטוקול)
בנוסף, טען התובע שלעיתים עבד שעות נוספות לאחר שעות העבודה הרגילות, והנתבעת לא שילמה לו בעבור כך.
הנתבעת טענה שלתובע, בתוך כלל עובדיה, ניתנו שלוש הפסקות בנות חצי שעה בכל יום בשעות 09:00, 12:00, ו-14:00. ובסה"כ שעה וחצי של הפסקה בכל יום. לטענתה, בזמנים אלו העובדים אינם עומדים לרשותה, ובאפשרותם לצאת ממקום העבודה.
העד מטעם הנתבעת, מר אופיר ג'רופי (להלן – אופיר), אמר בתצהירו ש:

בעדותו בפנינו אמר שלעובדים ניתנות שלוש הפסקות, אך רק בהפסקת הצהריים היה להם די זמן לעזוב את מקום העבודה וללכת (ראה עמ' 29 ש' 31-32, ועמ' 30 ש' 1-10).
בנוסף, טענה הנתבעת, שהתובע לא נשאר לעבוד שעות נוספות מעבר לשעות עבודתו הקבועות. כך העיד אופיר ש"אם הייתי רוצה שעות נוספות הוא לא היה רוצה להישאר, הרבה היו רוצים להישאר, אם הייתי מתחנן אליו הוא לא היה נשאר". (עמ' 29 ש' 28-30).
אך בעלי הנתבעת, מר אייל אשל (להלן – אייל), אמר בעדותו "ש. אתה אומר כן לפעמים היה עובד שעות אחרי 16:30
ת. אני אומר שלפעמים היו כן." (עמ' 18 ש' 5-6)
עם זאת, מוסכם על שני הצדדים שמסגרת עבודתו הקבועה של התובע הייתה 07:00-16:30.
הפסיקה היא ששעות העבודה הן השעות בהן העובד עומד לרשות העבודה ולא חופשי לעשות כרצונו (דבע שנ/3-84 מדינת ישראל נ' רון פד עכב 443, דבע מה /3-22 אגד נ' יחזקאל ברן פדע יז 21).
בנוגע להפסקת הצהריים (12:00-12:30) אנו קובעים שאין להחשיבה כחצי שעת עבודה, מאחר שאף התובע הסכים בעדותו שניתנה לו האפשרות לעזוב את מקום העבודה. אך בנוגע לשתי ההפסקות האחרות להן טוענת הנתבעת, למעט עדותם של אופיר ואייל, הנתבעת לא סיפקה בדל של ראיה לכך שאכן הפסקות אלה התקיימו, או שניתן היה לצאת מהעבודה, ועל כן, יש להחשיב שעות אלו כשעות עבודה.
הוכח כי מסגרת עבודתו של התובע, כללה תשע שעות עבודה, (לא כטענת התובע, ואף לא כטענת הנתבעת שכללה רק שמונה שעות). שכר שעה עמד על 32.8 ₪. ובשיעור 125% על סך 41 ₪ לשעה הנוספת .
הנתבעת תשלם לתובע תשלום עבור שעה נוספת לכל יום שעבד, בשווי של 125% מתשלום השכר עבור שעה רגילה. (41 ש"ח* 20 יום בממוצע )*84 חודש= 68,880 ש"ח
התובע טען עוד כי בימים מסוימים נשאר לעבוד שעות נוספות אחרי השעה 16:30, שעבורן לא קיבל תשלום מן הנתבעת. תביעה זו נדחית מחמת שלא הוכחה כלל כמפורט מטה.
בע"ע (ארצי) 664-09 גורסים איליה - סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ (פורסם בנבו, 13.10.2010)‏‏ נפסק כי:
"הוא הדין בכל הנוגע לתביעות לתשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות או לגמול עבודה במנוחה השבועית, לגביהן הוטל נטל השכנוע על המעסיק בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 שהוסף לחוק במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בתביעות אלה, יידרש התובע לפרט בכתב תביעתו את מסגרת שעות עבודתו ולכמת את התשלומים הנתבעים. לאחר מכן, ובהתאם להחלטת בית הדין, יגיש התובע ראשית ראייה לגבי שעות עבודתו, אחריו יגיש הנתבע ראיותיו, והתביעה תוכרע על פי כללי נטל השכנוע הקבועים בחוק הגנת השכר.
אוסיף, כי פירוט מסגרת העבודה בעדה נתבע השכר, מתחייב בין היתר לשם ניהול תקין של ההליך לפני בית הדין, לצורך כימות התביעה ותשלום אגרת בית הדין...
יש ליתן את הדעת לכך, שבהעדר ראיות מטעם התובע, הנתבע לא יתחייב להגיש ראיותיו ולא יימצאו בידי בית הדין כלים להכרעה בתובענה.
כללם של דברים, הגשת ראיות מטעם התובע, בהתאם לנדרש על פי כל עילה מעילות תביעתו, היא תנאי הכרחי לקיום הדיון בתובענה." (דגש שלי, ש.ש.)
לעניין זה לא הניח התובע ולו ראשית ראיה, וכן לא כימת את תביעתו. ועל כן, דינה להידחות.

הפרשי שכר
התובע טען כי השכר שקיבל אף לפי הרשום בתלושים אינו תואם לשכר המינימום הענפי, כפי שנקבע בהסכמים הקיבוציים בענף הבניין ובצווי ההרחבה.
נוכחנו כי טבלת החישוב של התובע (כפי שפורטה בכתב התביעה) כלל אינה מבוססת ונדחתה לעיל . על כן לא הקים התובע תשתית תחשיבית נכונה להפרשי שכר המינימום. משנפלו טעויות מהותיות, יש לדחות את התחשיב שהגיש התובע אף אם הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי.
בדיקה אקראית ביחס לשכר המינימום כפי שנקבע בצווי ההרחבה לעומת דו"חות אגף מת"ש ותלושי השכר, מצביעה כי חלוקת השכר בימי העבודה מצביעה על כך שאכן שולם לתובע ברוב המכריע יותר משכר מינימום לפי ימי העבודה המדווחים בשירות התעסוקה . היו בפניו המסמכים ויכול היה לחשב מידי חודש בחודשו וזאת לא נעשה, אמירתו הגורפת ביחס להפרשים ואף חישוביו לנוכח בדיקתנו אינם נכונים ועל כן דין התביעה להפרשי שכר ביחס לשכר מינימום להידחות.
משכך התביעה לרכיב הפרשי שכר מינימום נדחית. בהתאמה אף רכיבים אחרים שהסתמכו על חישובים אלו דינם להידחות.
מהבדיקות שערכנו כאמור לעיל , מטענות התובע ומסמכי הנתבעת, אף התלושים אינם שגוים .חישובי התובע הם השגויים. וגם תביעת הפיצוי בשל הפרת חוק הגנת השכר בגין התלושים נדח ית.
אף התביעה להלנת שכר נדחית.

הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל
התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה את המוטל עליה לקרן. הנתבעת טענה כי הפרישה זאת, ואף אם לא, חבות זו הינה של הנתבעת כלפי הקרן, ולתובע כלל אין עניין בכך.
ההפרשות לקרן לעידוד ופיתוח הוסדרו בס' 36 להסכם 2010, ובהסכם 2015. באופן הבא:

יש ממש בטענת הנתבעת לפיה ההפרשות הינן לקרן עצמה, ואין התובע צד בכך. ועל כן התביעה ברכיב זה נדחית.

האם תלושי השכר משקפים את המציאות בפועל
התובע טען כי תלושי השכר שקיבל מהנתבעת אינם משקפים את זמני עבודתו בפועל, את התשלום שקיבל עבור עבודתו, ואת ההפרשות שהופרשו בפועל ע"י הנתבעת.
לדבריו, פירוט זמני העבודה שהועברו לשירות התעסוקה ע"י הנתבעת אינם נכונים, ואינם תואמים לזמני עבודתו בפועל. ועל כן, פירוט הזמנים והתשלום המופיעים בתלושי השכר אינו נכון.
בנוסף, טוען שהשכר שקיבל אינו תואם לשכר המופיע בתלושים. וכן, שכלל לא קיבל תשלום מהנתבעת עבור ההפרשות המופיעות בתלושים.
הנתבעת טענה שזמני העבודה שדווחו לשירות התעסוקה, הינם זמני עבודתו האמתיים של התובע, כפי שנרשמו ע"י מנהלי העבודה.
העדה מטעמם הנתבעת, גב' סלביה חיאק (להלן – סלביה), העידה כי היא זו שהעבירה את זמני העבודה ע"פ כרטיסי העבודה. לדבריה, הנתבעת לא הציגה העתקים של כרטיסי העבודה של התובע, בשל כך שלא מצאה אותם: "ש. מי היה מדווח לשירות התעסוקה?
ת. שולחים מיילים. הפרוצדורה הייתה שאני שולחת מייל לרו"ח של החברה והם היו באותה תקופה, שולחים את זה לתמ"ת, ומקבלים תשובה, ומעבירים לי את התשובה כמה לשלם.
ש. מתוך איזה מקור היית מכניסה את הנתונים?
ת. כרטיסי העבודה. לעובד היה כרטיס עבודה.
ש. אין העתקים בחברה?
ת. לא מצאנו אותם. כל חודש היה כרטיס על העבודה של חודש קודם עם ימי העבודה, עם מקדמות וכו', כי אחרת לא ידענו איך לשלם. ואם היה משהו לא נכון והם ביקשו, היינו מתקנים." (עמ' 36 ש' 23-30)(דגש ש.ש.).
כמו כן, טענה הנתבעת כי עד ינואר 2017, כלל ההפרשות המופיעות בתלושים נגבו ישירות ע"י שירות התעסוקה, והועברו על ידם פעם בשנה ישירות לחשבון הבנק של העובד. החל מחודש זה, הופסקה הגביה ע"י התמ"ת, והנתבעת החלה לשלם ישירות לעובדיה (ובתוכם התובע) את ההפרשות במזומן, ע"פ החישוב המופיע בתלוש.
גם על כך העידה סלביה, הן בתצהירה והן במסגרת החקירה הנגדית. לדוגמא: " ש. איך הייתם משלמים את הזכויות הסוציאליות של התובע?
ת. מה שמגיע לו, לפי התלוש. התמ"ת היה קובע אם צריך את זה לשלם או את זה לשלם.
ש. בשיק או בהעברה בנקאית?
ת. במזומן אנחנו היינו משלמים. העובדים לא רצו העברה...
ש. זה היה בכל תקופת העבודה?
ת. כן.
ש. בסעיף 17 טענת שזה רק מ-06/17
ת. הופסקה הגבייה. זה משהו אחר. עד 2017 התמ"ת היה גובה מאיתנו כסף עבור חופשות, הבראה, והם היו מעבירים פעם בשנה ישירות לחשבון הבנק של העובד. לא היה לי שום צד בנושא. ב-2017 הם הפסיקו לגבות ואז הם הוסיפו את הטבלאות לנו למטה כמה ימי חופש והבראה מגיע לעובד. ואנחנו צריכים לשלם וזה יופיע בתלוש. העובדים לא מקבלים את זה יותר ישירות לבנק." (עמ' 37 ש' 18-29)(דגש ש.ש.) גרסתה לא נסתרה.
גרסת התובע כי לא הועברו העברות סוציאליות הופרכה.
נוסף לעדותה של סלביה, צירפה הנתבעת (נספח ב לתצהיר העד אייל) את ריכוז התשלומים החודשיים ששלחה הנתבעת אל התמ"ת, בו מפורטות כלל ההפרשות ששילמת הנתבעת.
בפסיקה נקבע, שדרך כלל תלושי השכר מהווים ראייה לנתונים המפורטים בהם (ראה עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי [פורסם בנבו] (25.11.2008); דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ [פורסם בנבו] (1.5.1996); דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כ 19 (1988)), אולם אין הדבר שולל מבית הדין את האפשרות לקבוע כי הנתונים בתלושי השכר אינם משקפים את הנתונים הנכונים, עת עובדה זו עולה ממכלול הראיות. אך נטל ההוכחה לסתור את הנתונים בתלושי השכר ובדו"חות שירות התעסוקה מוטל על כתפי התובע.
חזקה משפטית זו מתעצמת עת מדובר בתלושים שהונפקו ע"י שירות התעסוקה, בשל ההלכה שתלושי שכר ודיווח לשירות התעסוקה הם נכונים אלא אם הוכח אחרת, ועל הטוען לסתירת נתונים אלה – מוטל נטל כבד (ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ – אסמאעיל קיסיה, ניתן ביום 19/3/07). זאת גם מכח חזקת התקינות המניחה כי מסמכים אלה נעשים באופן ראוי וגם מהטעם שהדיווח לרשויות הוא דיווח חובה וההנחה היא שנעשה על פי הכללים.
במקרה זה, התובע כלל לא הביא ראיה לסתור את הנתונים שבתלושי השכר ובדו"חות שירות התעסוקה, אלא טען בעלמא שאלו אינם נכונים. מנגד עדת הנתבעת ומסמכיה ביססו את הטענה שהדיווחים נכונים ותואמים את המציאות.
כמו כן, לעניין שעות העבודה בפועל, אף שהנתבעת לא הציגה את רישומי השעות המדויקים בכרטיסי העבודה של התובע, העדה ציינה במפורש שהשעות חושבו על פי כרטיס העבודה האישי של העובד וזה המידע שהועבר לצורך חישוב שכרו. אין לומר כי ע"פ ס' 26 ב לחוק הגנת השכר (ראה ס' 41 לעיל) נטל ההוכחה הועבר אליה, והיא זו שהייתה צריכה להוכיח כי אלו היו שעות עבודתו בפועל. בכדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת היה על התובע לכמת את תביעתו, ולהציג ראשית ראיה לכך. התובע לא עשה זאת.
משכך, התביעה בגין ליקוי בתלושי השכר נדחית .לא קמה לתובע זכות לפיצוי בגינםאו בגין חוק הגנת השכר.

דמי הבראה
התובע טען כי לא קיבל כלל תשלום עבור ימי הבראה. לטענתו, לפי הוותק שלו הוא זכאי ל-70 ימי הבראה. לפי ההסכם הקיבוצי ערך יום הבראה הינו בהתאם לערך יום הבראה בשירות הציבורי. גם כאן טעה התובע בבסיס חישוביו.
עיון בתלושי השכר שהגיש וצורפו לתצהיר גלמ"ס מראים כי מינואר 2015 קיבל התובע הבראה. כך בחודש ינואר שולם סך 2,368 ₪ ומאותו מועד בכל חודש סך 219.24 ₪, לחודשים שתלושי השכר צורפו כולל 12/15.
התובע לא הפחית תשלומים אלו מתביעתו והתעלם מהם כליל. מאחר ומינואר 2015 בו שולם תשלום רטרו, ומאותו מועד ואילך שולם כל חודש אזי הוכח כי לשנת 2014 ואילך שולמו דמי הבראה. גרסת התובע הופרכה.
עד לתאריך8/1/17, חובת התשלום הייתה שנתיים לאחור בלבד. עניין זה שונה. התובע סיים לעבוד ב11/17 על כן רשאי לתבוע 7 שנים. יש לחשב את וותק התובע החל מחודש ספטמבר 2006.
התובע תבע לפי יום הבראה במגזר הציבורי הינו 387 ₪ סך 8316 ₪ .
מסכום זה יש לקזז את הסך ששולם ב12/13 בסך 2244ש"ח,את הסכום 2368 ₪ ששולם בינואר 2015 וכן על פי התלושים שהוגשו בכל חודש מינואר 2015 שולם סך 219.24 ₪ לחודש סך הכל 2638.88 ₪ ( 219.24סך *12) (כך בתלושי ינו' פב' מרץ אפ' מאי יוני יולי אוג' דצמ').
בנוסף לטענתה הכללית של הנתבעת על כך ששילמה את כלל התשלומים וההפרשות המופיעים בתלושי השכר טוענת הנתבעת בנוגע לתביעה זו שעד לינואר 2015 התשלום עבור דמי הבראה נגבה ע"י התמ"ת והועבר ישירות לתובע, והחל מחודש זה שילמה לתובע דמי הבראה כפי שהובא בתלושים. העברת הבראה ישירות לתמ"ת או ישירות לתובע לפי טענה זו לא הוכחה.
חישוב ימי ההבראה לשנת 2017 נעשה בתלושי השכר ע"פ חישוב של 0.72 ימים לחודש, ובסה"כ כ-9 ימים לשנה. חישוב זה תואם לתשלום עבור ותק של עד 10 שנים לפי הוראות ההסכם הקיבוצי. כך שהוכח שלאחר 2014 ועד סוף העסקתו שולמו לו דמי הבראה.
התובע לא הביא ראשית ראיה לכך שלא קיבל תשלום עבור הימים המופיעים כהבראה בתלושי השכר. ממילא חישוביו לא לקחו בחשבון את מה שהופיע במפורש כהבראה.
עם זאת, משהכרנו בכך שהוותק לתובע יחושב החל מחודש ספטמבר 2006, הרי שהיה על הנתבעת לשלם לו דמי הבראה לפי חשבון של 10 ימים בשנה, ו-8.3 ימים בחודש.
התביעה מתקבלת אך ורק על יום ההבראה הנוסף בשל תוספת הוותק שהכרנו בה אולם מהסכום שתבע התובע יש לקזז סכומים ששולמו.
הנתבעת תשלם הפרש דמי הבראה שלא שולמו (לאחר קיזוז הסכומים ששולמו) ,בסך 1,067.12 ₪.

חלף קרן השתלמות
התובע טען כי על אף המופיע בתלושי השכר כלל לא ניתן לו חלף השתלמות.
הנתבעת טענה כי האמור בתלוש משקף את האמת.
כפי שפורט לעיל, חזקה היא כי המופיע בתלושי השכר ובדיווח לשירות התעסוקה הוא נכון, ועל הטוען לסתירת נתונים אלה מוטל נטל כבד. התובע לא הביא שום ראיה להעדר התשלום, ההיפך, בתלושי השכר כמעט מתחילת העסקתו מופיע רכיב חלף השתלמות מידי חודש בחודשו. התובע לא קיזז סכומים אלו מהתביעה, וגרסתו כי לא קיבל תשלום כלל, נטענה בעלמא.
התביעה לחלף השתלמות נדחית.

דמי חגים
התובע טען כי בכל תקופת עבודתו הנתבעת כלל לא שילמה לו עבור חגים. לטענתו, הוא עבד ביום שלפני כל חג מוסלמי, ועל כן הוא זכאי לתשלום עבור כל החגים המוסלמיים שחלו בימי חול, החל משנת 2011.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע דמי חגים, אך לא הביאה ראייה לכך.
התובע פירט בתביעה את ימי החג המוסלמים. לטענתו , אף אם שילמה לו הנתבעת דמי חגים עבור החגים היהודיים, אין די בכך שכן הוא מוסלמי, ובאפשרותו להעדיף תשלום עבור החגים המוסלמיים.
ההסכמים הקיבוציים בענף קובעים את חובת התשלום עבור חופשת החגים כך:

מההסכם הקיבוצי עולה שהתובע היה זכאי לתשלום עבור לא יותר מעשרה ימי חג בכל שנה, או לפי החגים היהודיים או לפי החגים המוסלמיים. מכאן, שאם אכן שילמה הנתבעת לתובע עבור החגים היהודיים שלא עבד בהם, יצאה בכך ידי חובתה.
נטלי ההוכחה לעניין תשלום דמי חגים פורטו בע"ע (ארצי) 38313-03-18 איל''ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים - מיכאל מוחדינוב (פורסם בנבו, 01.06.2020)‏‏:
"לעניין נטל ההוכחה, יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג בהתאם להוראות המקור הנורמטיבי – הסכם קיבוצי או צו הרחבה. כך שעל עובד התובע דמי חגים מוטל נטל ראשוני לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג המקנה לו זכאות לדמי חגים. כך שהחג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים, או שנפל ביום שבת, פירוט האם מדובר בימי חג בהם לא עבד, ואם כן – מהם, ואם מדובר בימי חג בהם עבד - מהם. תביעה המנוסחת באופן כוללני ללא פירוט באיזה ימי חג מדובר, תוך שהתובע מסתפק במכפלה של מספר שעות העבודה במספר ימי החג השנתיים לא תעמוד בנטל הראיה הראשוני המוטל על העובד (ע"ע 47268-07-13 אלכסנדר אליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ [פורסם בנבו] (19.2.2017) (להלן - עניין אליאסייב); ע"ע 35666-05-16 חברת השמירה בע"מ – אבנר סבהט [פורסם בנבו] (27.7.2017)).
בשלב השני יש לבחון לגבי כל חג וחג שתבע העובד, האם העובד נעדר יום לפני החג ויום אחרי החג. הנטל להוכיח כי העובד נעדר בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית שהעובד מתייצב לעבודה בימים שהוא נדרש לעשות כן, אלא אם הייתה לו סיבה להיעדרות (ע"ע 44382-04-13 יוסף מנצור – גז חיש בע"מ [פורסם בנבו] (4.5.2015); דב"ע מג/3-91 מולה נוהד – חברת אל-וו בע"מ [פורסם בנבו] פד"ע טו 193 (1984))...
הנה כי כן, אם המעסיק לא הוכיח, בין באמצעות דוחות נוכחות ובין בדרך אחרת, כי העובד נעדר בסמוך לחג, העובד זכאי לתשלום דמי החגים."
‏לאחר שהתובע פירט את הימים עליהם תובע תשלום, עובר נטל ההוכחה לנתבעת, ועליה להוכיח כי שילמה דמי חגים או שהתובע לא עבד בימים הסמוכים לחג או שחלו בשבת , ועל כן אין בסיס לתביעתו.
בעדותו תיאר אייל את אופן עבודת החברה בחגים המוסלמיים: "ש. איך הייתה החברה מתנהלת מבחינת העבודה שלה.
ת. מכיוון שאנחנו החברה שעוסקת בתשתיות עפר ופיתוח, לכוליא עלמא ידוע שאחוז ניכר מהעובדים בענף זה הם מוסלמים, כלל ארצית הענף הזה כמעט ומושבת, כי גם נהגי משאיות חיצוניים שלא שייכים לעובדים שלי אינם עובדים ימים אלה. גם מוסלמים ישראלים וגם מוסלמים פלסטינים. היקף העבודה יורד לפחות ב90%. מכלל אותם 80 עובדים שאמרתי קודם יש בין 15 ל 20 יהודים שעוזרים מתנים ועולים על הכלים וממשיכים לעבוד.
ש. אם החג נפל ביום שלישי בשבוע, העובדים המוסלמים לא היו עובדים ביום שלישי. ת. לא רק ביום שלישי, גם ביום שני חלקם כבר לא היו באים כיון שיש יום שנקרא אל ווקפא שזה יום צום או לפני עיד אל עדחה שהם הולכים לבקר את האחיות שלהם וקונים צעצועים לילדים, ונהיה מושג של ערב חג וגם במועד זה לא היו באים מאותו טעם שגם אם היו באים היו רוצים ללכת כבר ב 10 בבוקר.
ש. ביום רביעי למחרת החג כן היו באים לעבודה.
ת. לא. טעות בידך.
ש. מה את אומר
ת. יש אנשים שלא היו רק לא באים בחג שלושה ימים אלא גם היו עושים גשר. אם החג היה מסתיים ביום רביעי , לא היו מגיעים עד לראשון אחכ הכל תלוי במצב הכספי של אותו עובד. לייחד לגבי התובע אכן במהלך השנים היה מספר חגים שלא יום אחד, שאחרי יומיים של חופש מספר לא ככלל כן היה בא. הוא אמר בעצמו שלא היה מתפלל." (עמ' 17 ש' 4-21)(דגש ש.ש.).
ואופיר תיאר זאת באופן הבא: "ש. איך הייתה העבודה בתקופת החגים המוסלמים.
ת. עד שעה 15:00.
ש. נניח שיום החג נפל ביום שלישי, באיזה יום היו מגיעים לעבודה ובאיזה יום היו חוזרים.
ת. יום לפני החג היו עובדים עד 12:00-13:00.
ש. כמה ימים לא מגיעים לעבודה.
ת. מתי שהיה החג שלהם, תלוי. מחמוד היה חוזר אחרי יומיים שלושה.
ש. החג סופרים יום אחד ועוד יומיים ואז חוזרים.
ת. כן." (עמ' 30 ש' 23-30)(דגש ש.ש.)
מלבד עדויות אלה, הנתבעת לא הביאה ראיה לכך שהתובע לא עבד בימים הספציפיים הסמוכים לחגים עליהם טוען או בשבתות .
בנוסף, הנתבעת טענה בכתב ההגנה ובסיכומיה כי שילמה דמי חגים, דהיינו מסכימה לטענה שלפחות עבור חלק מהחגים היה עליה לשלם. אך הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה את המוטל עליה ואף לא ציינה שבתות במועדים שהגיש . בתלושי השכר שהביאה בתצהיר גלמ"ס, ובתלושי השכר שהביא התובע בתצהיר גלמ"ס, לא מופיע תשלום עבור ימי חג, למעט שמונה ימים בשנת 2017 (שני ימים בכל אחד מחודשי אפריל, מאי, יוני וספטמבר).
על כן, התביעה בעניין זה מתקבלת, בקיזוז הסכומים ששולמו.
עם זאת, התובע שגה בחישוביו, כאשר חישב את דמי החגים לפי תעריף של 285 ₪ ליום, היה עליו לתבוע לפי השכר הרלוונטי לכל שנה ולכל היותר לשנה האחרונה בה שכרו עמד 262.5 ₪ ליום.
בכתב התביעה תבע 69 ימים * 262.5 ₪ ליום=18,112.5ש"ח .בניכוי הסכומים ששולמו בגין 6 ימים (אפריל, מאי ויוני 2017) בסך 691.25 ₪. סה"כ 17,421.25 ₪.

פדיון חופשה
התובע טען כי לא קיבל את מלוא הסכום לו הוא זכאי בגין חופשה שנתית.
הנתבעת טענה כי הפקידה לתובע את דמי החופשה באופן מלא בשירות התעסוקה עד 2017 .
התובע, הן בעדותו והן בסיכומיו, הודה כי קיבל סכומים שונים בגין חופשה שנתית. אך לא ידע מהו הסכום אותו קיבל, ועבור איזו תקופה.
בתצהירו אמר כי הסכום שקיבל מהנתבעת עבור חופשה שנתית במשך כל תקופת עבודתו הינו 4,076 ₪ (ס' 17 לתצהירו) .
בעדותו אמר "היה מפקיד לי בבנק 1,200 ₪ בשביל החופשה" (עמ' 7 ש' 31). והוסיף כך: " ש. למה זה לא היה חלק מהתצהיר שלך שקיבלת 1,200 ₪ כל חודש.
ת. לא כל חודש, אלא כל 6 חודשים. כל שנה.
ש. אז כל כמה זמן קיבלת.
ת. כל 6 חודשים היו נותנים לנו 1,200 ₪. לכל העובדים היו נותנים דמי חופשה ישר לבנק." (עמ' 9 ש' 4-8)(דגש ש.ש.). בכך תומך בגרסת הנתבעת כי ימי החופשה הופרשו כדין.
בסיכומיו חזר ואמר שקיבל 4,076 ₪ עבור כל תקופת עבודתו בנתבעת.
טענות התובע בנוגע לתשלום חופשה מגוונות וסותרות. האם קיבל 4,076 ₪ עבור כל תקופת עבודתו, 1,200 ₪ עבור כל חודש , 1,200 ₪ עבור כל שישה חודשים, או 1,200 ₪ עבור כל שנה.
בתלושי השכר מופיעה הפרשה כדין עבור ימי חופשה. תלושי השכר והדיווח לשירות התעסוקה משקפים את האמת וחזקת התקינות לגביהם לא נסתרה בהליך זה.
התובע המאשר שקיבל תשלום עבור ימי חופשה, מגרסת הנתבעת והמסמכים הוכח כי החופשה שולמה כדין.
התביעה לימי חופשה נדחית.

מסירת הודעה לעובד
התובע טען כי ע"פ חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) היה על הנתבעת למסור לו הודעה על תנאי עבודתו בעת קבלתו לעבודה, והודעה על כל שינוי בתנאי עבודתו לאחר מכן. חובת ההודעה בכתב חל בטרם הועסק- שכן העסקתו החלה ב-2006.
הנתבעת טענה כי עם קבלתו לעבודה הוסברה לתובע בעל פה "מהות העבודה, תנאיה וזכויותיו השונות", ומאז לא שונו תנאים אלו. לטענתה, לא נגרם לתובע כל נזק מכך שלא נמסרה לו הודעה בכתב על כך. וכי התובע הסכים לתנאי עבודתו במהלך השנים הארוכות בהן עבד אצל הנתבעת, ויש בכך לאשר שהיה מודע לתנאי העסקה וקיבל אותם על עצמו.
סעיף 5 (א) (1) לחוק הודעה לעובד מסמיך את בית הדין לעבודה, במקרה בו הופרה החובה האמורה, בין היתר, "לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין", ובמקרה של הפרה "ביודעין" של החובה האמורה אף מוסמך בית הדין, מכוח הוראת סעיף 5 (ב) לחוק, לפסוק "פיצויים לדוגמא" שאינם תלויים בנזק בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪ (כפי עדכונו מעת לעת).
בעניין עע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (פורסם בנבו) נקבע:
"מצאנו לנכון להבהיר את הדברים הבאים:
א. חוק הודעה לעובד מטיל חובה על מעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב, בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.
ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.
ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק." (דגש שלי ש.ש.)
וכן בבר"ע (ארצי) 31443-03-16 א.מ.י אוזן בנייה בע"מ - אורן אברהם (פורסם בנבו, 04.04.2016) נקבע שאין במסירת הפרטים בעל פה בתחילת העבודה משום פטור מהחובה למסור הודעה בכתב.
מכאן, שאין בסיס לטענות הנתבעת שהוסברו לתובע "מהות העבודה, תנאיה וזכויותיו" בעל פה, שלא נגרם לתובע כל נזק, ושהוא כביכול "ויתר" על זכותו לדעת את תנאי העבודה.
משכך, מתקבלת התביעה לתשלום פיצוי בשל אי-מסירת הודעה לעובד, בסך 2000 ₪.

נסיבות סיום עבודתו של התובע
התובע טען כי פוטר ע"י הנתבעת ללא הודעה מוקדמת. לעומתו, טענה הנתבעת כי התובע לא פוטר, אלא התפטר,נטש ללא הודעה מוקדמת לגביה טענה טענת קיזוז.
במהלך ההליך, התובע סיפק גרסאות סותרות, בנוגע לדרך בה פיטרה אותו הנתבעת והמועד בו עשתה זאת.
אופן הפיטורים – בכתב התביעה ובתצהירו, טען התובע שהפיטורים נעשו ע"י הנתבעת ללא שהודיעו לו מראש באמצעות הפסקת היתר הכניסה שלו לישראל. לעומת זאת, בעדותו בפנינו תיאר שכשביקש העלאה בשכר, מנהל הנתבעת אמר לו "לשבת בבית" עד שיקראו לו לשוב לעבודה (ראה עמ' 5 ש' 15-18).
מועד הפיטורים – בכתב התביעה ובתצהירו, אמר התובע שפוטר בתאריך 10.11.2017. ואילו בעדותו בפנינו אמר שעבד 25 ימים בחודש זה, ורק לאחר מכן פוטר (ראה עמ' 5 ש' 27-29, ועמ' 6 ש' 1).
הנתבעת טענה כי התובע ביקש העלאה בשכר, ומשסורב הפסיק להגיע לעבודה מבלי שהודיע על כך מראש. כאשר מנהליו בנתבעת ניסו ליצור עמו קשר טלפוני לא ענה להם. רק בתאריך 23.11.2017, אחרי שעברו כשבועיים בהם המתינה הנתבעת לשובו , ביטלה לו את אישור הכניסה.
כאסמכתאות לכך, צירף מר אופיר ג'רופי לתצהירו פלט שיחות, התומך בעדותו שלאחר שהתובע לא הגיע לעבודה בתאריך 10/11/2017, ניסה ליצור עימו קשר מספר פעמים (ס' 6 לתצהירו, והנספח לתצהיר).
גב' סלביה צירפה לתצהירה תצלום של הודעת הדוא"ל ששלחה למ נהל האזרחי בתאריך 23.11.2017, שבה ביקשה לבטל את אישור הכניסה של התובע (נספח 2 לתצהיר).

וכן עלה מתעודת עובד ציבור שהתקבלה מנציג המנהל האזרחי, בה כתוב שרישיון העבודה לתובע בוטל רק בתאריך 27.11.2017.

התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו בדבר פיטורין , וכלל לא סיפק תשתית ראייתית לטענותיו הרצופות בסתירות. משכך דין התביעה לפיצויי פיטורין להידחות.
על כן נדחות התביעות להודעה מוקדמת וכן לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
הנתבעת טענה לקיזוז בגין העדר הודעה מוקדמת ע"י התובע. אולם לגבי אורך התקופה בה לא עבד עד ביטול רשיונו , בגינה לכאורה נטענה טענת הקיזוז, לא נתנה תמונה מלאה.
אייל גרס כי התובע הפסיק להגיע בתאריך 10/11/2017. "מתיי לא הגיע לעבודה? לא הגיע לעבודה החל מ-10/11/17. ב-9 לחודש היה נוכח בעבודה." (עמ' 14 ש' 16-17 לפרוטוקול). אופיר טען שלאחר שלא הגיע ב-10/11 חזר למספר ימים: "ת. ב-10/11/17 הוא לא בא. זה היה יום שישי, אמרתי לו תבוא דחוף אני צריך אותך לאיזה עבודה, אני אשחרר אותך מוקדם. הוא לא בא. אחרי זה היה יום ראשון, הוא בא ראשון, שני, שלישי, רביעי ולאחר מכן נעלם.
ש. אתה אומר שהוא חזר לאחר העשירי.
ת. חזר לכמה ימים ועזב." (עמ' 26 ש' 19-23).
בתלוש המשכורת לחודש נובמבר שצירפה הנתבעת כנספח לתצהיר גלמ"ס (מצורף צילום) מופיע שהתובע עבד 109 שעות בחודש זה. מחישוב של שמונה שעות עבודה ביום עולה שמדובר בשלושה עשר ימי עבודה וחצי. ועל כן, גרסת הנתבעת לפיה התובע הפסיק להתייצב לעבודה בתאריך 10/11/17 אינה מדוייקת.

על כן טענת הקיזוז של הנתבעת בגין תקופת אי מתן הודעה מוקדמת נדחית. בשל כך שלא הוכח לו"ז מדוייק בגרסת הנתבעת ולא הוכח סכום הקיזוז.

דמי נסיעות
התובע טען כי הנתבעת סיפקה לו הסעה ממחסום מכבים, אך לא שילמה לו דבר עבור הנסיעה מביתו למחסום ובחזרה. לדבריו, הנסיעה עלתה לו סך של 10 ₪ בכל יום.
בתצהירו בסע' 7 טען:

בחקירתו מאשר התובע את גרסת הנתבעת לקרבה למחסום. (ע'3 ש'25-27 ):

עדותו טוען מר ג'רופי(ע' 28 ש' 26-27):

ובהמשך(ע' 31 ש' 4-7):

כך בתצהיר הנתבעת:

וכך בעדות מטעמה (ע' 45 ש' 30 ע' 46 ש' 1-2ש' ):

סעיף 43 להסכם 2010 קובע ש"עובד... אשר המעביד אינו מעמיד לרשותו הסעה, ואשר נזקק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע מביתו למקום העבודה וחזרה, יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה" וכן נקבע בנוסח זה בס' 44 להסכם 2015.
טענת הנתבעת כי מחסום מכבים נמצא בסמוך לבית סירא , במרחק של כ-500 מהכניסה ליישוב הוכחה, גם בעדות התובע.
טענת התובע נטענה בעלמא, התובע לא הוכיח שנזקק לתחבורה ציבורית כלשהיא להגיע למחסום.
הוכח שהנתבעת סיפקה הסעה. כך גם לגרסת התובע.
נדחית התביעה לתשלום דמי נסיעות.

הלנת השכר
התובע טען כי על הנתבעת לשלם לו פיצויי הלנת שכר, עבור הפרשי השכר שבתביעתו.
משדחינו את התביעה עבור הפרשי שכר. תביעה זו נדחית.
ס' 18 לחוק הגנת השכר קובע כי "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".
בנוסף, בין הצדדים התקיימה "מחלוקת משפטית שיש בה ממש", באשר לזכותו של התובע להפרשי שכר שנתבעו על ידו, הרי שאף אם הייתה מתקבלת התביעה עבור הפרשי השכר, היתה נדחית תביעה להלנה.
נדחית התביעה לפיצויי הלנת שכר.

קיזוז מפרעות
הנתבעת טענה כי ככל שבית הדין יפסוק לטובת התובע, יש לקזז סך 7,962.68 ₪ בשל חוב של התובע לנתבעת בגין מפרעות ומקדמות שניתנו לו.
הנתבעת מבססת את טענת החוב של התובע על כרטסת הנהלת החשבונות שצירפה לכתב ההגנה ולתצהיריה, שעל פי הרישום בה התובע נשאר בחוב לנתבעת.
מר אשל מציין בסע' 49 לתצהירו:

סילביה מפרטת בתצהירה :

דהיינו המפרעות בכרטסת, הנם תשלומי שכר שהוקדמו, אולם לא הוכח כי שולם לתובע מעבר לשכר לו היה זכאי. מה שהוקדם היה על חשבון זכאותו. כך מתצהיר סילביה.
אשל מעיד (ע' 14 ש' 19-22, ע' 20 ש' 11-15) :

הלואות אלו היו אישיות "נתתי לו" ,"כסף מחוץ למשכורת", "הלוואה".אין להם כל תיעוד פרט לאמירות בע"פ.
אמנם בעדותו הודה התובע כי היה מקבל מקדמות מהנתבעת: "ש. קרה שקיבלת מקדמות מהנתבעת, אם ביקשת עזרה כי הבן התחתן וכו'. ת. כן" (עמ' 6 ש' 33 ועמ' 7 ש' 1). אולם הכחיש את הטענה כי נותר בחוב.
הכרטסת מסודרת אולם מתצהיר סילביה עולה שהמקדמות היו במזומן ע"ח השכר שהושלם. על כן לא הוכח ששולמו מקדמות ביתר. הנתבעת אשר הייתה לאורך כל הדרך יותר עקבית מהתובע וטענותיה גובו במסמכים מזמן אמת אך טענת המקדמות שלא הושבו לא הוכחה .
גם ההלוואות הפרטיות שנטענו בעל פה לא הוכחו ולא גובו בראיה, ונסתרו בהכחשת התובע.
על כן טענת הנתבעת הדבר קיזוז החוב בגין מקדמות והלוואות, נדחית.

סוף דבר
התביעה נדחית ביחס לרכיבים:
הפרשי שכר, הפרשי פנסיה, קרן העידוד, פיצויים בגין חוק הגנת השכר-פגמי תלושים, חלף קרן השתלמות, ימי חופשה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ו העדר שימוע, דמי נסיעות, ופיצוי בגין הלנת שכר.
הנתבעת תשלם לתובע (אחרי שחושבו הקיזוזים המתאימים ברכיבים בפסה"ד לעיל) , בגין הרכיבים המפורטים מטה:
בגין שעות נוספות 68,880 ₪
בגין ימי הבראה 1067.12 ₪
בגין דמי חגים 17,421.25 ₪
בגין אי מסירת הודעה לעובד 2000 ₪
טענת הנתבעת לקיזוז הודעה מוקדמת נדחית. טענת הנתבעת לקיזוז חוב בסך סך 7,962.68 ₪ נדחית אף היא .
הסכומים ישולמו לתובע תוך 30 יום. לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.(התביעה להלנה נדחתה).
הנתבעת טענה כי אין לפסוק הוצאות נוכח תוצאות התביעה ביחס לסכום שנתבע לכתחילה,(393,860 ₪ ) –כ-22%. נוכח האמור בפסה"ד ,מצאנו הצדקה להשתת שכ"ט ב"כ התובע על הנתבעת אך בסכום פרופורציונלי. הנתבעת תשלם שכ"ט ב"כ התובע בסך 8,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב אלול תש"פ, (01 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
מר בכלר

נציג ציבור מעסיקים
גב' דרור

שרה שדיאור,
שופטת