הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 24005-09-19

02 ספטמבר 2021

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר רמי אלקנה
נציג ציבור (מעסיקים) מר אליעזר קלאי
התובע
אורי אמויאל

ע"י ב"כ: עו"ד יואל פדלי
-
הנתבעים
1. רון אהרון רפאל

2. שרון ניצן
ע"י ב"כ: עו"ד שושי שורק

פסק דין

התובע, מר אורי אמויאל, הגיש תביעה זו להפרשי שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי הלנת שכר, פיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי לדוגמה לפי סע יף 26א לחוק הגנת השכר, דמי הבראה ודמי חגים.

עובדות שאינן במחלוקת
הנתבעים הינם בעלי זיכיון להפעלת "בורגרס בר" במבשרת ציון (להלן: "המסעדה").
הנתבעים העסיקו את התובע במסעדה מחודש 08/2014 עד להתפטרות התובע ביום 5.6.19. התובע הועסק שישה ימים בשבוע.
לתובע לא נמסרה הודעה בכתב על תנאי העבודה. כאשר נערך שינוי בתנאי עבודתו, לא נמסרה לו הודעה בכתב על שינוי בתנאי עבודה.
עם זאת, אין חולק על כך שעם תחילת עבודתו, סוכם עם התובע כי שכרו יהיה שכר מינימום שעתי (עדות התובע, פרוטוקול 27.1.21, עמ' 40, שורות 23-24, סעיף 9 לסיכומי התובע).
מוסכם כי התובע היה עובד שעתי, למעט בתקופה שבין 11/17 עד 10/18, בה הוסכם על תשלום שכר חודשי "גלובלי".
לתובע נמסרו תלושי שכר ושולמו לו סכומי ה"נטו לתשלום" המצוי נים בהם.
במסעדה הותקן שעון נוכחות. למעט התקופה שבה הועסק כעובד חודשי "גלובלי", התובע החתים את השעון בכניסתו וביציאתו וקיבל לעיונו באופן שוטף את דו "חות שעות העבודה שלו.
לא בוצעו לתובע הפרשות לפנסיה ולפיצויים עד לחודש 12/18.
ביום 3.5.19 כתב התובע לנתבעים "מכתב התראה על הרעת תנאים" שבו טען:
"אני הח"מ אורי אמויאל עובד בחברתכם החל מיום 1.8.14 נאלץ לפנות אליכם במכתב זה, לאחר שניסיונותיי הרבים לקבלת זכויותיי לא נענו על ידכם ובהמשך לשיחתנו מיום 1.5.2019
בהמשך לפניותיי הרבות, הריני להזכירכם כי במהלך תק' עבודתי לא שולמו לי שעות נוספות באופן מלא, לא שולמו לי ימי חגים, לא הופרשו לי כספים לגמל ולא שולמו לי דמי הבראה באופן מלא.
כמו כן, בחוד' האחרונים שיניתם את שכרי משכר חודשי לשכר שעתי, דבר הפוגע בשכרי ובתנאי העסקתי, כל זאת באופן חד צדדי וללא הסכמתי.
אין כל ספק כי כל האמור לעיל מהווה הרעת תנאים ונסיבות שאינן מאפשרות לי להמשיך לעבוד.
לאור האמור לעיל, הנכם נדרשים תוך 10 ימים לשלם לי את כל זכויותיי שלא שולמו לי במהלך כל תק' עבודתי ולשנות את תנאי העסקתי כפי שהיו קודם לכן.
ככל שלא יבוצע האמור לעיל, הודעה זו תחשב כהודעה מוקדמת להתפטרותי אשר תכנס לתוקפה תוך 30 ימים מעת קבלת מכתב זה".
לאחר קבלת מכתב התובע מיום 3.5.19, התקשר הנתבע 2 לתובע בטלפון והקליט את השיחה. לאחר מכן, הנתבעים השיבו לתובע, באמצעות ב"כ, ביום 12.6.19 ובמכתב מיום 9.7.19, בו נאמר כי הנתבעים "שמחו לגלות" שהתובע חזר בו מטענתו בדבר הרעת תנאים כלשהי, והודיעו כי מגיעים לתובע בגמר חשבון השלמת הפרשות לפנסיה בסך 17,422 ₪, השלמת הפרשות לפיצויים בסך 17,547 ₪, דמי הבראה בסך 8,987 ₪, פדיון חופשה בסך 6,947 ₪ ודמי חגים בסך 5,597 ₪, והביעו נכונות לשלם סכומים אלה לאחר שהתובע יחתום על מסמך סיום העסקה וסיום המחלוקות בין הצדדים.
ביום 6.8.19 דרש התובע מהנתבעים, במכתב ב"כ, תשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, הפרשי שכר מינימום, מס הכנסה בגין זקיפה בסך 5,160 ₪, החזר דמי ביטוח לאומי בגין זקיפה ליניארית, משכורת 13, דמי חגים, פנסיה, שעות נוספות, פיצוי בשל אי מס ירת הודעה לעובד ופיצוי בשל תלושים פגומים והיעדר מכתב פיטורים. התובע הביע נכונות להפחית מהתשלומים ששולמו ביום 5.5.19 לקופת הפנסיה בסך 2,090 ₪ ו-1,929 ₪ לפיצויים.
ביום 29.8.19 השיבה ב"כ הנתבעים למכתב ב"כ התובע מיום 6.8.19, כדלהלן:
"כבר בראשית הדברים ייאמר ולמען הסר ספק יובהר כי מרשך לא פוטר מעבודתו ומעבר לכך, אף הוסכם עימו כי כל סכום אשר לא הופרש לו כדין ל קופת הפנסיה ישולם לו במלואו.
עוד יש להדגיש כי הסכמת הצדדים בדבר השלמת התשלומים החסרים בקופת הפנסיה נתקבלה ביניהם לפי זמן ממושך והרבה לפני שטען כי מבקש כביכול להתפטר בדין מפוטר.
מרשי, מר רוני רפאל, שב ופנה למרשך החל משנת 2016 בבקשה להסדרת עדכון קופת הפנסיה והפרשת הסכומים המלאים בגינם, ואין מחלוקת בין הצדדים כי היו בדין ודברים בעניין זה במשך תקופה ממושכת מאוד.
מעבר לדרוש ייאמר כי לאחר שהגיש את טענותיו בדבר בקשתו להתפטר בדין מפוטר בכתב למרשיי, בשיחות שניהל עימם ציין במפורש כי הודעת ההתפטרות (אשר כאמור ניתנה בחודש יוני האחרון בעוד שגם לשיטתו היו התשלומים החסרים בידיעתו מזה למעלה משלוש שנים) הוגש על רקע בקשתו למצוא מקום עבודה חדש, ואף שיתף את מרשיי בכך כי בכוונתו להצטרף לכוחות הביטחון.
על אף העובדה כי הודעת ההתפטרות לא נקשרה כלל ועיקר בהפרשי הפנסיה החסרים, ולאחר שאף חזר בו מרשך מטענתו בדבר הרעת תנאים כביכול, הובהר לו כי בכל מקרה ישולמו לו הכספים מיד, כפי שאף נדרש להגיע ולתאם מועד לקבלת הסכומים (אולם הוא לא שיתף פעולה לצורך כך), בכל הזדמנות הבהיר לו כי בשום אופן אינו מפוטר ממקום עבודתו.
עוד יודגש כי מעת לעת ישבו הצדדים לשיחות בנוגע לתנאי שכרו של מרשך. בתום כל שיחה כזו עודכנו תנאי שכרו ואופן התגמול באופן אשר הוסכם על ידי הצדדים ובהתאם לכך עודכן שכרו מעת לעת. בכל שיחה כאמור גם הונח על השולחן עניין הסדרת הפרשי הפנסיה אשר היה בידיעתו המלאה של מרשך.
בהתייחס לטענות מרשתך במכתבך הנ"ל, הרי שגם לו אכן היה מבקש מרשך להתפטר בדין מפוטר (טענה המוכחשת כאמור מכל וכל), הרי שאין בנסיבות אלו מקום למכתב פיטורים , ובוודאי שלא הודעה מוקדמת לפיטורים, מאחר והעובד לא פוטר כאמור.
עוד ייאמר כי יחסי העבודה הסתיימו בין הצדדים ברוח טובה ובמסיבת פרידה שנערכה לכבוד עזיבתו אשר היתה בהסכמתו המלאה ולאחר שהצדדים הסכימו ביניהם כי העובד יקבל את מלוא זכויותיו כדין, אולם בוודאי לא בנסיבות של התפטרות בדין פיטורים.
בנסיבות אלו, וכפי שהוצע למרשך בפנייתי עוד ביום 12.7.19 מבקשים מרשיי להסדיר עמך את הזכויות אשר טרם שולמו לו במלואן, כמפוטר להלן:
השלמת הפרשתו לפנסיה - 17,422 ₪.
השלמת הפרשת בגין פיצויי פיטורים – 17 ,547 ₪.
דמי הבראה: 8,987 ₪.
פדיון חופשה שנתית – 6,947 ₪.
למען הסדר הטוב מצ"ב יתר פירוט התשלומים כפי שנתקבל מרו"ח המטפל בעסק של מרשיי.
עוד ייאמר כי טענות מרשך ביחס לתשלומים הנוספים לא נתמכו בכל הסבר או תימוכין לטענות הנוספות. נשמח לקבלם על מנת לבדוק את הטענות לגופן. בין היתר ייאמר כי תגמול בגין שעות נוספות שולם למרשך כדין, כמו גם יתר זכויותיו. ככל שנפלה טעות בחישוב הנ"ל אנא פרטו אותו ".
ביום 30.12.19 ניתן בהליך פסק דין על פי כתב התביעה בלבד. במסגרת בקשה לביטול פסק הדין הוסכם על ביטול פסק הדין :
".. בכפוף להצגת אישור ... שהסכומים 17,547 ₪ ו-17,422 ₪ שהופקדו על ידי הנתבעים למיטב דש אכן הופקדו בחשבון הפיצויים והגמל של התובע, ובכפוף לתשלום 18,225 ₪ המהווים סיכום של רכיבי פדיון חופשה, הבראה ודמי חגים שהנתבעים אינם חולקים עליהם ומצוינים בתלוש השכר של התובע בחודש 08/2019 ובכפוף לתשלום הוצאות שבית הדין יפסוק לאחר שמיעת טיעוני הצדדים...
פסק הדין בוטל ביום 3.4.20, לאחר שהוצג אישור של מיטב דש בדבר תשלום הסכומים הנ"ל ביום 15.9.19. אין חולק על כך שסך 18,225 ₪ שולם על ידי הנתבעים לתובע ביום 25.3.20. מדובר בסכום שבגינו הוצא עבור התובע תלוש משכורת בחודש 8/19 (לאחר סיום עבודתו), בגין הבראה בסך 8,987 ₪, פדיון חופשה בסך 6,947 ₪, בתוספת דמי חגים בסך 5,597 ₪, כאמור במכתב ב"כ הנתבעים מיום 9.7.19.
סכום התביעה לדמי חגים אינו במחלוקת, והוא עומד על סך 5,597 ₪. הסכום שולם במסגרת התשלום שבוצע ביום 25.3.20. בהתאם, בית הדין יבחן לגבי התביעות לפדיון חופשה ודמי הבראה, האם זכאות התובע עולה על זו ששולמה לו במסגרת התשלום מיום 25.3.20.
התובע לא עמד בסיכומיו על פסיקת הפרשי שכר מינימום בסך 1,005 ₪. על כן, תביעה זו נדחית.

המחלוקות הטענות הכרעה
המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן:
האם חל על העסקת התובע צו ההרחבה בענף רשתות השיווק, שעליו מבסס התובע את תביעתו ל"משכורת 13"?
האם התובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות ובאיזה שיעור? לעניין זה, האם נכונה טענת התובע, לפיה תשלומי גמול עבודה בשעות נוספות, הכלולים בחלק מתלושי שכר, הינם פיקטיביים, בהיותם חלק מהשלמה מלאכותית שביצעו הנתבעים לשכר מינימום שעתי שננקב באופן מטעה בתלושי שכר, כחלק מהסדר שכר על פיו שולם לתובע סכום שהיווה מכפלה של שכרו השעתי, כפי שקבעו אותו הנתבעים, במספר שעות עבודתו?
האם נסיבות התפטרות התובע מזכות אותו בפיצויי פיטורים?
מהו השכר הקובע של התובע לפיצויי פיטורים?
האם התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת?
האם ההפרשות שבוצעו למיטב ד"ש, באיחור, מכסות את חבות הנתבעים בגין הפרשות לפנסיה או שקיימים הפרשים לטובת התובע?
האם התובע זכאי לדמי הבראה ופדיון חופשה מעבר לתשלום ששולם לו ביום 25.3.20?
האם יש לפסוק לתובע פיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה?
האם יש לפסוק לתובע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר?

צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון
ביום 22.2.10 פורסם צו הרחבה שהרחיב את תחולתן של הוראות (שפורטו בצו) מתוך ההסכם הקיבוצי הכללי 7019/2009 מיום 29.6.09 שבין לשכת המסחר בתל-אביב לבין הסתדרות העובדים הכללית על "כל העובדים והמעבידים בענף". בסעיף 2 לצו הוגדר "מעסיק" כ-
"כל רשת שיווק מזון כהגדרתה להלן –
רשת המפעילה לפחות 2 חנויות לממכר מזון (כסניפים עצמאיים או כזכיינים לרבות מוצרי צריכה של אחרת כרשת ארצית או אזורית;
2. חנות לממכר מזון (כסניף עצמאי או כזכיין) לרבות מוצרי צריכה אחרים ששטח המכירה שלה עולה על 500 מ"ר ; "
טענת התובע הינה, כי הנתבעים הם זכיינים של רשת המפעילה עסק לממכר מזון, ועל כן על העסקתו חל צו ההרחבה בענף רשתות שיווק המזון. טענה זו אינה מקובלת על בית הדין. בסיווג ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2011 מופיעה הפעילות "מכירה קמעונית" בחנויות המתמחות במזון בסדר G. פעילות זו מובחנת מפעילות "מסעדות" שמופיעים כ"שירותי מזון ומשקאות" במסגרת סדר I - "שירותי אירוח ואוכל".
בהתאם לכך, נדחית תביעת התובע למשכורת 13.

שכרו של התובע ותביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות
בכתב התביעה טען התובע כי שכרו השעתי בתחילת העסקתו עמד על 26 ₪ ובהמשך עלה ל-30 ₪ (בחודש 7/16), ועמד על 35 ₪ החל מחודש 11/16. בחודש 11/17 הוסכם כי ישולם לו שכר גלובלי הכולל שעות נוספות בסך 8,320 ₪, לפי שכר נטו בסך 7,500 ₪. שכר זה עודכן בחודש 1/18 לסך 9,111 ₪ ובאוקטובר 2018 העולה ל-10,285 ₪. לטענת התובע, הנתבעים הפסיקו חד צדדית את תשלום השכר החודשי הגלובלי והחלו לשלם לו שכר שעתי בסך 41 ₪.
בעדותו ובסיכומיו אישר התובע כי הוא התקבל לעבודה בשכר מינימום. לפי הנטען בסיכומיו, שכרו השעתי הועלה ל-27 ₪, ובהמשך הועלה ל-30 ₪ ואח"כ ל-35 ₪ (סעיף 41 לסיכומי התובע).
לטענת התובע, הוא הוכיח שיטה שלפיה הנתבעים שילמו לתובע מכפלה של מספר שעות העבודה שביצע כמפורט בתלושי השכר, בשכר השעתי שאותו קבעו הנתבעים, וכל רכיבי השכר או הזכויות הנלוות שצוינו בתלושי השכר, כגון גמול עבודה בשעות נוספות או דמי הבראה, מהווים רישו מים פיקטיביים, ובפועל לא שולמו לתובע. על פי חישוב של התובע, מגיע לו תשלום בעד עבודה בשעות נוספות בסך 9,748 ₪.
הנתבעים כופרים בגרסת התובע. לטענתם, שכרו של התובע השתנה מעת לעת על פי סיכומים שנעשו בין הצדדים, תוך התאמת אופן חישוב שכרו של התובע לרצונותיו המשתנים. לטענתם, שכר התובע בחודש 10/18 נקבע על פי הסכמה לתשלום גלובלי בעד 220 שעות, אך התובע לא עבד 220 שעות, וע ל כן בתיאום עמו, שונתה שיטת התשלום והתובע שב לקבל שכר לפי חישוב שעתי, לפי שכר מוסכם בסך 41 ₪ לשעה, וזאת לאחר כשנה שבה שיטת ההתחשבנות הייתה גלובלית.
בהיעדר הודעה בכתב על תנאי עבודה או הודעה בכתב על שינוי בתנאי עבודה, על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח את גרסתם, וזאת בהתאם להוראות סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי קבלה ומיון לעבודה), התשס"ב-2002.
לאחר שמיעת העדים ועיון בראיות, בית הדין סבור שהנתבעים לא עמדו בנטל להראות את עדיפות גרסתם, מנימוקים אלה:
התובע העיד כי התקבל לעבודה בשכר מינימום שעתי. זאת הייתה גם גרסת הנתבעים. עם זאת, בחודשי העסקתו בשנת 2014, השכר השעתי שצוין בתלושים היה 26 ₪, בעוד ששכר המינימום היה 23.12 ₪. בשים לב לכך שעל פי דו"חות הנוכחות ותלושי השכר, התובע הועסק בשעות נוספות רבות בחודשים 9-12/2014 (ב-9/14 – 215 שעות, ב-10/14 – 258 שעות, ב-11/14 – 203 שעות וב-12/14 – 251 שעות) , מבלי ששולם לו גמול עבודה בשעות נוספות, ההפרש האמור עשוי להתיישב עם גרסת התובע.
תעריף 26 ₪ צוין בתלושי השכר מתחילת עבודתו של התובע עד לחודש 3/15. ב-4/15, מועד בו עלה שכר המינימום ל-25 ₪, צוין כי שכרו השעתי של התובע הועלה ל-30 ₪. בחודש זה, צוין בתלוש השכר מספר שעות העבודה שביצע התובע באופן שתואם את דו"ח הנוכחות, וכן שולם גמול עבודה בשעות נוספות לפי תעריף שכר המינימום השעתי: בגין שעות 125% שולם סך 32.50 לשעה (1.25*25) וגמול עבודה בשעות נוספות בערך שעולה במעט על 150% (לפי 39 ₪). אלא שבחודש הבא, הופחת השכר השעתי בתלוש והועמד על שכר המינימום שעודכן חודש לפני כן – קרי: ע ל 25 ₪, באופן לא מוסבר ושאינו תואם את השכר ההתחלתי שנרשם בתלוש (26 ₪ לשעה) או את העלייה ל-30 ₪ חודש לפני כן. והנה, החל מחודש 5/15, שולמה במסגרת תלושי השכר של התובע "תוספת" בסכומים משתנים. לא ניתנו על ידי הנתבעים הסברים להכללתן של "תוספ ות" אלו, והן מתיישבות עם גרסת התובע בדבר "יריית חץ וסימון מטרה בהתאם".
ביסודו של דבר, גרסת התובע בדבר הסכמה להעלות את שכרו השעתי ל-27 ₪, 30 ו-35 ₪, אושרה על ידי הנתבע 1, שהעיד שהנתבעים נענו מדי פעם לפניות של התובע "לשדרוגים" בשכרו, ולבסוף אישר את שיעורי השכר השעתי המשתנים – 25 ₪, 27 ₪, 30 ₪ ו-35 ₪ (פרוטוקול עמ' 51, שורה 30). כן אישרו הנתבעים כי למעשה הוסכם עם התובע הסדר שכר כולל , אשר כולל גמול עבודה בשעות נוספות (קביעת שכר נטו "גלובלי" בסך 7,500 ₪ תמורת 200 שעות ושכר בסך 8,500 ₪ נטו תמורת 220 שעות) . ואכן, בתלושי השכר של התובע מחודש 11/16 עד לחודש 10/17, סך "שכר נטו" לפי התלושים עמד על 7,500 ₪. בתלושים מחודש 11/17 עד לחודש 8/18, נרשם בתלושים כי התובע עבד 187 שעות.
בהתאם לכך, בית הדין מקבל את גרסת התובע לגבי גובה השכר המשתנה של התובע, לאחר שהנתבעים לא הרימו את הנטל להפריכה, ומקבל את החישוב שביצע התובע לגבי תשלום גמול עבודה בשעות נוספות. בית הדין יפסוק לתובע סך 9,748 ₪ כבקשתו.
בית הדין מפחית את פיצויי הלנת השכר בגין גמול העבודה בשעות נוספות, ומעמידו על הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודת התובע, וזאת בשל כך שאי תשלום הגמול נבע ממחלוקת שלדעת בית הדין היה בה ממש, בשים לב לכך שתלושי השכר של התובע כוללים חישוב של גמול עבודה בשעות נוספות על פי דו"חות הנוכחות.

האם התפטרות התובע מזכה בפיצויי פיטורים?
במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם נסיבות התפטרותו של התובע זיכו אותו בפיצויי פיטורים, בית הדין מקבל את עמדת התובע. הנתבעים מדגישים בטיעוניהם סתירות בעדות התובע לגבי המועדים , שהחל מהם התובע טען ל"הרעה" בתנאי עבודתו, ולסתירות לגבי מהות אותה ההרעה. הם מפנים להקלטת השיחה שבין הנתבע 2 לתובע וטוענים שהתובע הודה בה כי לא הייתה כל הרעה בתנאי עבודתו, וכי עניין החוב של הנתבעים לתובע בגין אי הפרשה לקופות גמל היה עניין מוסכם וידוע זה מכבר. כמו כן, הנתבעים מייחסים לתובע את היוזמה לסיום יחסי העבודה וטוענים כי ניכרה בשנה האחרונה להעסקתו ירידה במוטיבציה להשקיע מזמנו וממרצו לעבודה, וכן טענו שהתובע התבטא לפניהם אודות רצונו להצטרף לכוחות הביטחון.
סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים מאפשר לעובד, שמתקיימים לגביו נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך לעבוד, להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים.
לדעת בית הדין, צירוף הנסיבות שבהן, במשך תקופה ארוכה, התובע הועסק מבלי שבוצעו עבורו הפרשות לפנסיה ולפיצויים, מבלי ששולמו לו דמי חגים ותוך צבירת חובות ניכרים בגין דמי הבראה ותשלום בעד ימי חופשה, וכן העובדה שהתובע הועסק על פי הסדרי שכר כולל ללא הסכם בכתב המפרט את גובה השכר השעתי, ומבלי שנמסרו לו הודעות על שינויים בתנאי עבודתו, מהווה נסיבות בתנאי עבודה שבהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. בשל משך התקופה שבה לא בוצעו הפרשות לפנסיה עבור התובע, הנתבעים אינם יכולים להישמע בטענה שהדבר נמנע בשל חוסר שיתוף פעולה של התובע.

השכר הקובע לפיצויי פיטורים
בחודש 10/18 נרשמה בתלוש המשכורת של התובע משכורת חודשית בסך 10,285 ₪. הנתבעים טוענים כי סך הפיצויים המגיע לתובע, ככל שיקבע כי הנו זכאי לפיצויי פיטורים, עומד על 30,786 ₪, בהתאם לחישוב מפוצל, המבוסס על הטענה שמתכונת העסקתו של התובע השתנתה מעובד שעתי לעובד חודשי ושוב לעובד שעתי. בעניין זה בית הדין מעדיף את גרסת הנתבעים.
אין חולק על כך ששכר בסך 10,285 ₪ שולם לתובע בחודש 10/18 בלבד, וכי סכום זה נקבע בהסכמ ת הצדדים כתמורה בעד 220 שעות חודשיות. אף אין מחלוקת על כך שהתובע לא עבד בפועל בהיקף זה לאחר אותו סיכום, ובשל כך החלו הנתבעים לשלם לתובע לפי שכר שעתי החל מ-11/18.
בנסיבות אלה, בית הדין סבור שאין לקבל את גרסת התובע לפיה שכרו האחרון לצורך פיצויי פיטורים הוא 10,285 ₪, ובית הדין מקבל את חישובם של הנתבעים לפיו התובע הועסק במתכונות משתנות – כעובד שעתי וכעובד חודשי, באופן שמצדיק חישוב נפרד של השכר הקובע לפי תקופות העבודה השונות. בית הדין מאמץ את גרסת הנתבעים, לפיה חבות הנתבעים בגין פיצויי פיטורים היא בסך 13,212 ₪, לאחר שסך 17,574 ₪ הועבר על ידי הנתבעים למיטב דש.

התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים
בית הדין מקבל את עמדת הנתבעים לפיה לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים עקב מחלוקת כנה בדבר חבותם של הנתבעים לשלמם לתובע. מקובלת על בית הדין עדות הנתבעים , לפיה האמור במכתבו של התובע מיום 3.5.19, הפתיע את הנתבעים וכי המכתב כולל תיאורים מוגזמים בעניין דרישות ופניות קודמות של התובע לקבלת זכויותיו. התובע אישר בעדותו שהוא היה מרוצה מעבודתו, וכי חש שהייתה לו כתובת לפניות בעניינים שהטרידו אותו. אף מקובלת על בית הדין עדות הנתבעים לפיה שינויים שנעשו במתכונת ה עסקתו, נעשו בתיאום ובהסכמה עמו, לרבות הפסקת העסקתו של התובע לפי משכורת חודשית גלובלית. לפיכך חלק לא מבוטל מטענות התובע במכתבו מיום 3.5.19 ולאחר מכן, לביסוס זכאותו להתפטר בדין מפוטר, לא היו מבוססות.

התביעה לדמי הודעה מוקדמת
התביעה לדמי הודעה מוקדמת נדחית, בהיעדר עילה, שכן התובע התפטר.

התביעה להפרשי פנסיה
הנתבעים הפרישו בגין התובע למיטב דש סך כולל של 19,039 ₪.
מקובל על בית הדין החישוב שבסעיף 73 לסיכומי הנתבעים, לפיו לא נותרו הפרשי פנסיה לתשלום. לעניין זה, בית הדין סבור שהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, לפיה שכר הכולל שעות נוספות יראוהו, לעניין גמול עבודה בשעות נוספות ולעניין חופשה, כשכר רגיל, אינה משמיעה שאין להבחין, לעניין הפרשות לפנסיה, בין שכר רגיל לבין גמול שבמהותו משולם בעד עבודה בשעות נוספות. לפיכך, אי הרמת הנטל על ידי הנתבעים להוכיח את גרסתם בעניין שכרו השעתי של התובע, בתקופות שבהן הועסק כעובד שעתי, אין משמעותה כי יש לחייב את הנתבעים להפריש לפנסיה עבור סכומים ששולמו בעד עבודה בשעות נוספות.

התביעה להחזר הפרשי מס ודמי ביטוח בגין זקיפת שווי הטבת רכב בשימוש פרטי
החל מחודש 1/18 נרשמה בתלושי השכר של התובע זקיפה של 1,720 ₪ "לינארי". בחודש 1/19 הסכום עלה ל-1,740 ₪. סכום זה היווה זקיפה של שווי טובת הנאה כתוצאה משימוש פרטי של התובע ברכב של שהעמידו לו הנתבעים.
התובע טוען כי לא הייתה כל הצדקה לזקוף לו הכנסה בגין שווי שימוש ברכב, שכן הנתבעים מסרו לו רכב ששימש אותו לשליחויות של המסעדה בלבד, והוא לא עשה בו כל שימוש פרטי. לפיכך על הנתבעים להשיב לו סכומים שניכו משכרו במקור למס הכנסה ודמי ביטוח לאומי, בסך 5,711 ₪ ו-4,895 ₪, בהתאמה.
בית הדין מעדיף בעניין זה את עדותו של הנתבע 1, שאמנם פורטה לראשונה בחקירתו הנגדית, אך הייתה מפורטת ביותר לגבי הנסיבות שבהן מסרו הנתבעים לתובע רכב ששימש אותו גם לצרכים פרטיים, לרבות בסופי שבוע (פרוטוקול עמ' 57-58), והייתה החלטית. עדות זו מתחזקת מאישורו של התובע בחקירתו הנגדית לכך שהנתבעים הציעו להעמיד לתובע רכב (פרוטוקול עמ' 31, שורות 14-18), כאשר לאחר מכן התובע טען שרכב כאמור כלל לא ניתן לא, אך סמוך לאחר מכן אישר שניתן לו רכב, אך הכחיש שהרכב היה אצלו בימי שישי ושבת.
בהתאם לכך, לא קמה לתובע עילה לחיוב הנתבעים בהשבת סכומים שנוכו משכרו כתשלומי מס הכנסה או דמי ביטוח בגין זקיפת שווי שימוש ברכב.

התביעה לפדיון חופשה
על בית הדין לקבוע האם מגיע לתובע פדיון חופשה, מעבר לסך 6,947 ₪, ששולם לו עבור פדיון 24 ימי חופשה.
בתביעתו לפדיון חופשה, התובע אינו טוען כי לא שולמו לו דמי חופשה. מן הטבלה שערך התובע עולה כי התובע מכיר בכך ששולמו לו דמי חופשה, אלא שלטענתו, נותרה לו יתרת חופשה בלתי מנוצלת של 18.92 ימים.
בית הדין אינו מקבל את חישוב התובע. ראשית, בסיכומיו התובע מבסס את החישוב על שיעורי הצבירה לפי צו ההרחבה, שקבענו לעיל שאינו חל על העסקת התובע. שנית, החישוב מבוסס על שכר אחרון בסך 10,2 85 ₪, אך טענה זו של התובע אינה מקובלת עלינו.
התשלום שבוצע לתובע במסגרת גמר החשבון, בסך 6,947 ₪, מבוסס על רישום יתרת חופשה בתלוש השכר בגין 25 ימי חופשה. רישום זה לא נסתר. סכום זה שולם לתובע ביום 25.3.20. מדובר בערך של 278 ₪ ליום. על פי סעיף 10(א)(2) לחוק חופשה שנתית, יש לחשב את השכר של התובע לעניין חופשה לפי חילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה ב-90. מדו"חות הנוכחות עולה כי היקף עבודתו של התובע בחודשים שקדמו לסיום העסקתו, לא היה מלא. הדו"חות תומכים בעדות הנתבעים לפיה התובע הפחית את נוכחותו בעבודה לקראת סוף העסקתו. הסיפא של הסעיף – בחירת רבע השנה של העבודה המלאה ביות שבשנים עשר החודשים שקדמו לפדיון חופשה – אינו ישים בהינתן שהתובע היה "עובד חודשי" בתקופה שבין 11/17 עד 10/18, והתובע לא הראה שקיים רבע שנה בתוך שנים עשר חודשי עבודתו שקדמו למועד פדיון חופשה, שבהן היה עובד בשכר, שבו ממוצע השכר של התובע עלה על 278 ₪.
אשר על כן בית הדין דוחה את תביעת התובע לפדיון חופשה.

התביעה לדמי הבראה
התובע אינו חולק על כך שהנתבעים שילמו לתובע דמי הבראה בסך 1,890 ₪ בחודש 8/16. אף אין חולק על כך שלא שולם לתובע כל סכום בגין דמי הבראה מעבר לסכום זה.
בית הדין מעדיף את התחשיב שהציגו הנתבעים, לפיו סך דמי ההבראה שצבר התובע בתקופת עבודתו עמד על 10,877 ₪, כך שהתשלום מיום 25.3.20 בסך 8,987 ₪, ממצה את חבות הנתבעים בגין דמי הבראה. חישובו של התובע מבוסס על צו ההרחבה שאינו חל על העסקתו, ומעניק ימי הבראה נוספים מעבר לצבירה המוקנית לפי צו ההרחבה הכללי לעניין זה.
אשר על כן נדחית תביעת התובע לדמי הבראה.

התביעה לפיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה
התובע מבקש לפסוק לו סך 10,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה. התובע אינו טוען כי אי מסירת הודעות על תנאי עבודה ושינויים הייתה "ביודעין".
פסיקת פיצוי בשל הפרת החובה למסור הודעה בכתב על תנאי עבודה, נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר שוקל את תום ליב ם של הצדדים, משך ההפרה, חומרתה והנזק שהיא גרמה, וכן שיקולים של הנהגת נורמות ביחסי עבודה.
ההפרה של החובה למסור לתובע הודעה כתב על תנאי עבודה הייתה נמשכת ואירעה בכל פעם שהוסכם על "שדרוגים" בשכרו של התובע. בית הדין סבור שההפרה אכן הקשתה על התובע לעקוב אחר מילוי זכויותיו. עם זאת, בית הדין לא התרשם כי הנתבעים פעלו מתוך מטרה לנצל את עבודת התובע, וסביר יותר שלא קיבלו הכוונה וייעוץ מתאימים. על רקע האמור, בית הדין מחליט לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 6,000 ₪ בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה.

התביעה לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר
התובע מבקש לפסוק לו סך 20,000 ₪ בגין רכיב זה. ניסוח העילה בכתב התביעה לוקה בחסר. נטען כי בית הדין מוסמך לפסוק 5,000 ₪ עבור כל תלוש שהוא "לא נכון". עילת התביעה היא מסירת תלושי שכר שאינם כוללים פרטים שנדרש לכלול אותם בתלוש על פי סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר.
עם זאת, קבענו לעיל שיש ממש בטענת התובע שחלק מתלושי שכר אינם ניתנים להבנה על פי השכר השעתי המוסכם לגבי כל תקופה, וכי הכללת "תוספות" לא מוסברות בתלושי השכר, וכן עובדות נוספות כמפורט לעיל, תומכים בטענת התובע כי תלושי השכר לא קיימו את מטרת חוק הגנת השכר לפרט באופן מלא ואמיתי את כלל הפרטים שיש לפרטם בתלוש שכר. הנתבעים לא הרימו את הנטל החל עליהם להראות שתלושי השכר של התובע כללו פירוט שאינו משקף את תנאי העבודה המוסכמים, לא עוצבו כך "ביודעין".
בנסיבות העניין, בית הדין מחליט לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, בסך כולל של 7,500 ₪.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד
במסגרת הליכי ביטול פסק הדין בית הדין פסק לתובע הוצאות בסך 12,000 ₪.
בית הדין לוקח בחשבון, במסגרת פסק הדין, את העובדה שחרף הבעת נכונות מצד הנתבעים לשלם לתובע, לפני הגשת כתביעה, דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי חגים, וכן השלמת הפרשות לפיצויים ולפנסיה, בפועל תשלומים אלה בוצעו לאחר הגשת התביעה.
בית הדין מתחשב גם בהסכם שכר הטרחה של ב"כ התובע, שהוצג בסיכומי התובע.
בהתחשב באמור ובתוצאה, בית הדין מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

סוף דבר
הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים:
גמול עבודה בשעות נוספות בסך 9,748 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.19 עד לתשלום בפועל.
פיצויי פיטורים בסך 13,212 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.19 עד לתשלום בפועל.
פיצוי בסך 6,000 ₪ בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה.
פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 7,500 ₪.
שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.
זכאות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ה אלול תשפ"א, (02 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט