הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 22182-06-18

29 יולי 2021

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) גב' דרורה נבון
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק אופנהייים

התובע: יוסף לומלסקי
ע"י ב"כ: עו"ד ליאור בונר

-

הנתבעת: מדינת ישראל – משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

התובע טוען שהתנכלויות של אחד ממפקדיו בנקודות זמן שונות ובעיקר בכל הנוגע לארוע ספציפי של העדר רישום השבת נשק לאזרח גרמו לו לנזקים שונים. בכלל זה הוא טוען, ה ן הביאוהו לסיום עבודתו במשטרה במועד שבו פרש.
רקע נדרש:
התובע שימש כשוטר במשטרת ישראל במשך 25 שנים, עד לפרישתו ביום 31.5.17. התובע ביצע מספר תפקידים: סייר במשטרת בת ים, חוקר בכיר בצח"מ איילון ,ורכז מודיעין בכיר במרחב איילון.
בחודש מרץ 2011 עבר התובע , לבקשתו, לתפקיד של שוטר סיור ביחידת מערת המכפלה בחברון (להלן- היחידה). אין חולק, כי הסיבה לרצון התובע למעבר לתפקיד זה היה השדרוג בשכר. באותה העת, שימש רס"ב אלכסנדר קורמן כ סגן ראש היחידה (להלן: " קורמן"). קורמן שימש כמפקדו הישיר של התובע במשך שנתיים וזאת לאחר שבהמלצתו עבר התובע לעבוד בה.
ביום 24.4.12, נכנס רפ"ק ברק ערוסי לתפקיד מפקד היחידה (להלן: " ערוסי").
לטענת התובע (המוכחשת ע"י הנתבעת) ערוסי התנכל לקורמן על רקע עמידתו של זה האחרון נגד פעולות שביקש ערוסי לבצע שקורמן סבר שאינן כדין ואף עולות כדי פליליות. בסופו של דבר עזב קורמן את היחידה ב2013 - לדבריו בעדותו, כדי לא להתעמת עם רפ"ק ערוסי באופן שיפורש כ"חוסר לויאליות למשטרה". קורמן אמנם טען בתצהירו כי העזיבה נעשתה בנסיבות אלה למרות הנזק הכלכלי המשמעותי שהדבר גרם לו, אך בעדותו ציין כי אין מדובר בהשלכה משמעותית.
לדברי התובע, היות והיה מיודד עם קורמן, "סומן" על ידי ערוסי כאיש של קורמן ומאותו רגע ואילך השתנה היחס כלפי התובע באופן קיצוני. הדברים החריפו, כך אליבא דתובע כאשר ערוסי קיבל ציון 0 בהערכת פקודיו, וזאת כביכול בהשפעה מבחוץ של קורמן, הכעס יצא על התובע וערוסי החל לפעול על מנת לסיים העסקת התובע במערת המכפלה. לדברי התובע (שלא נסתרו) , הוא העלה חששותיו בענין הרצון לפגוע בו בשיחה בלתי פורמלית עם הממונה על ערוסי דאז, נצ"מ טל, שהבטיח לו כי אין לו כל סיבה לחשוש ואין כוונה לפגוע בו ו/או בתפקידו (ר' בין היתר ס' 23,24 לכתב התביעה).
ביום 4.8.14 (צום תשעה באב) הגיע אזרח ישראלי עם נשקו להתפלל במערת המכפלה. כחלק מנהלי המשטרה, אזרח שמגיע עם נשק מפקיד אותו בעמדת המשטרה, המאוישת על ידי שוטרים העובדים בסבבים של משמרות. הן ההפקדה והן ה החזרה של הנשק נרשמים ביומן החימוש (להלן: " היומן") (בהתאם לטענות הצדדים, הרישום הוא ממוחשב, אך לעתים מסיבות טכניות נעשה באופן ידני, אך אין חולק כי באותו אירוע הרישום נעשה באופן ידני). בשעות הערב, נרשם ביומן שהנשק הוחזר לאזרח, על אף שלא נעשה כן . הטעות נתגלתה, והרישום תוקן. בשלב כלשהו חזר האזרח לקחת את נשקו. למחרת, ביום 5.8.14, בשעה 15:00 לערך, נעשתה ספירה של הנשקים וממנה עלה כי הנשק הוחזר לאזרח מבלי שנרשום זיכוי ביומן. אין חולק כי בטווח השעות שבו ככל הנראה הוחזר הנשק לאזרח, היו שלושה שוטרים שונים בעמדה, וביניהם התובע. (יצוין כי בסכומיו –ס' 43 טוען התובע כי יתכן שהנשק הוחזר לאחר שעות המשמרת שלו).
(מסכת העובדות שלעיל תיקרא להלן: "אירוע הנשק").
תחילה, משאף שוטר מבין השלושה לא זכר מי מביניהם היה בזמן הארוע, החליט ערוסי על ענישתם הקולקטיבית של כל השלושה (ר' ס' 29 לתצהיר התובע). התובע הציע כי האזרח עצמו ישאל בנדון. יצוין כי כעולה מדוח ההסבר דלהלן, לכתחילה טען התובע כי לא היה לו קשר לכך.
ביום 21.8.14, פנה אל התובע ראש הצוות, רס"מ נאדר סוואעד (להלן: "סוואעד") וציין כי המשטרה פנתה אל האזרח (על ידי היומנאי אלכס גלמן- להלן גלמן ) ומתוך מה שהתברר , התובע היה זה שהיה אחראי על העמדה בזמן שהוא הגיע לדבריו לקחת את נשקו. בעקבות זאת, ביקש ערוסי מהתובע לרשום דו"ח הסבר.
התובע מילא דו"ח הסבר ראשון שלא הוצג, בו ככל הנראה ציין כי אינו זוכר את הארוע ואולם לאחר הודעת סוואעד, מילא דוח נוסף ביום 21.8.14 (להלן: " דו"ח ההסבר", נספח 4 לתצהיר התובע). לדבריו מילא את הדו"ח כיוון שהאמין לס וואעד כי אכן הוא זה שזוהה על ידי האזרח. כך כתב:
"אדוני, בתאריך 05.08.14 התייצבתי בעמדת המכולה בין השעות 10:30-12:00. בתחילת המשמרת קיבלתי עדכון לגבי נשק מס' 704 עליו נאמר כי לא הוחזר לבעלים מתאריך 4.8.14. כמו-כן נמסר לי כי נוצר הקשר עם הבעלים והובטח כי יגיע לאסוף את הנשק בתאריך 5.8.14. בדו"ח ההסבר הקודם מתאריך 6.8.14 טענתי כי לא ביצעתי את החזרת הנשק לבעליו וזאת מסיבה אחת בלבד, כי הדבר לא היה לי זכור כלל. על מנת לבדוק את העניין אני יזמתי פנייה לבעל הנשק על מנת לברר באיזה שעות הגיע לאסוף אותו וזאת באמצעות ראש הצוות נאדר. כאשר נודע כי בעל הנשק ביקר במערה בשעות שאני עבדתי במכולה הנני סבור נכון להיום כי החזרתי את הנשק, אך לא זוכר כלל מדוע לא ביצעתי רישום על כך ביומן הנשק. ייתכן שעקב עומס מבקרים במערה באמצע תשעה באב. אני מתחייב להקפיד בעניין הרישומים ביומן ולהתחשב בי כי הדבר קרה בתום לב בלבד".
בדו"ח ההסבר, בפרק של התייחסות המפקד, ציין ערוסי כי הוא מבקש למלא לתובע גיליון שפיטה בעקבות אי מילוי הוראה.
ביום 11.9.14 נערך כתב תלונה בעניינו של התובע (ביחד עם שוטר אחר על חלק אחר בפרשיה- החלק של הרישום המוטעה של החזרת הנשק) בשל "אי מילוי הוראה" (גליון השפיטה). עסקינן בהליך שבו נדון בדן יחיד בפני מפקדו.
ביום 15.2.15 נכתבו , לקראת שיפוטו של התובע, שני מסמכים הנוגעים לארוע הנשק, האחד על ידי סוואעד (נספח 7 לתצהיר התובע, להלן מסמך סוואעד), והשני על ידי ערוסי (נספח 16 לתצהיר התובע- להלן מסמך ערוסי). עיון במסמכים אלה מעלה כי השתלשלויות הארועים המתוארות בהן אינן זהות.
כאמור, המשפט היה אמור להיערך בפני ערוסי, אך התובע סירב לכך- כפי שהיה זכאי .בהתאם לכך, הועבר השיפוט לקצין אח"מ מרחב חברון, סנ"צ יצחק פינטו (להלן: פינטו ").
ביום 18.3.15 התקיים הדיון בפני פינטו, ובמהלכו, הוצג לתובע מזכר מיום 10.5.15, שנכתב בידי סואעד (נספח 7 לתצהיר התובע) ובו צוין כדלקמן:
"בתאריך 5.8.14 נמסר אקדח שהופקד במכולה יום לפני ולא בוצע זיכוי על האקדח. בשיחה טלפונית ע"י היומנאי אלכס גלמן עם הבעלים של האקדח נמסר שהוא הגיע למכולה בסביבות השעה 10:30-11:00 בתאריך 5.8.14 וקיבל לידיו את האקדח חזרה. בבירור שביצעתי עם השוטרים שהיו בעמדות, הוברר שהשוטר שישב במכולה בשעות הנ"ל היה יוסי לומלסקי.."
התובע ביקש להעיד עד ולערוך השלמות חקירה בנדון ובקשתו לא נשמעה ובסופו של דבר נמצא התובע ע"י פינטו אשם בארוע ונקבע כי תרשם נזיפה בתיקו.
נוכח קביעה זו פעל התובע בכמה מישורים, וזאת בשל חשדו כי בפועל לא נערכה כל שיחת בירור עם האזרח לבירור זהות השוטר ושעת קבלת הנשק, כפי שיוחס לו.
בכלל זה התובע ערר על החלטת פינטו ביום 29.3.15 ; התובע הגיש בקשות שונות למח"ש לברור נסיבות החזרת הנשק והאופן שבו נקבע כי הוא זה שנכח בעמדה באותה עת ; התובע איתר בעצמו את האזרח, כך לדבריו, ומצא כי האזרח טוען שלא נערכה עמו כל שיחת בירור כפי שנטען. בכלל זה גם הצביע על אי התאמות בין מסמכים שונים שבידי הנתבעת. התובע יידע את הקצין שמונה לדון בערר בדבר המידע שאסף בחודש יולי 2015.
ביום 23.8.15 הודע לתובע על ידי רפ"ק משה אייזן רוח , המפקד החדש של היחידה (להלן: אייזן), על ביטול גליון השפיטה שלו ,בהנחיית מדור משמעת במטה הארצי. התובע ביקש לפתוח מחדש את משפטו כדי לחקור את כל המעורב ים על מנת להוכיח כי הואשם שלא בצדק בגין מעשה שלא עשה ובאופן מכוון. בסופו של דבר ואף שלכתחילה הודע לתובע כי בקשתו תענה, הודע לו כי המשפט החוזר בוטל.
התובע ניסה באמצעים שונים להביא לבירור טענותיו דלעיל (מש"א, נציב קבילות השוטרים, מח"ש) . לא נערך בירור שכזה בסופו של דבר. כפי שבחר התובע לפרט בכתב התביעה, התשובה הסופית ממח"ש לפיה אין כוונה לפתוח בחקירה בנדון, היא מיום 26.2.18.
ביום 7.4.16 הגיש התובע תביעה נגד גלמן בטענה כי הוא זה שבדה שיחה עם האזרח שקשרה בינו (בין התובע) דווקא לבין ארוע הנשק. המדינה פעלה ביחס לתביעה זו בהתאם להוראות סעיף 7 לפקודת הנזיקין. בהמשך לכך ביקש התובע להרחיב חזית התביעה. הבקשה נדחתה.בסופו של דבר מחק התובע את תביעתו, והוגשה התביעה דכאן בחודש יוני 2018. (כשנה לאחר פרישתו)
להשלמת התמונה יובא הרקע דלהלן שארע במקביל לארועים הנ"ל:
באוגוסט 2014, ימים ספורים לאחר ארוע הנשק, ביקש התובע לצאת לאבטח באומן, בקשתו אושרה על ידי ערוסי.
בחודש 11/2014 פנה התובע וביקש לעבור לשמש בתזמורת המשטרה, אך זאת לא לפני שיחלפו 4 שנים מיום תחילת שירותו ביחידה (04/15) , באופן שיאפשר לו לגרור לתפקיד החדש תוספת יחודית המשולמת ביחידה (תוספת א'+). בקשתו אושרה ע"י ערוסי. בפועל לא עבר התובע לשמש בתזמורת המשטרה.
בחודש 11/14 קיבל התובע הערכה תקופתית נמוכה , שלטענתו אינה תואמת את רמתו ול א את ההער כות הקודמות שקיבל . לדברי התובע אמר לו ערוסי כי ההערכה הנמוכה ניתנה בשל ארוע הנשק וכן על מנת לאפשר קידום שני שוטרים.
ערוסי סיים תפקידו כמפקד היחידה ביום 31.3.15 . החל מיום 1.4.15 ועד לפרישת התובע פ יקד על היחידה אייזן .
באפריל 2016 הודע לתובע כי מבקשים להעבירו למשל"ט ש"י לשם תגבור. לטענת התובע היה בכך משום פגיעה בתנאי שכרו המשודרגים עקב הצבתו ביחידה. התובע הביע התנגדותו ובסופו של דבר לא הועבר למשל"ט. (יצוין כי אליבא דנתבעת מדובר ב"תורנות" מקובלת- ר ' ס' 69 ואילך לתצהיר ערוסי שלא נסתרו)
ביום 19.5.15 נוכח מדדים נמוכים , נדרשה היחידה על ידי מש"א לבחון את עניינו במסגרת הליך "חוליה חלשה" שמהותו איתור אנשי מש טרה שתפקודם נמוך ובחינת המשך שירותם בארגון. (באותה עת כמפורט להלן, לא היה ערוסי מפקד היחידה) (ר' נספחים 27-29 לתצהיר ערוסי). בסוף אותו חודש במפגש בינו לבין אייזן סוכם כי יפעלו להוציאו מגדר "חוליה חלשה".
ביום 30.10.16 ביקש התובע לפרוש מהמשטרה לעת יגיע לגיל 55 ועת צבר זכאות לגרי רה מקסימלית של "ותק הפעילות". בקשתו נענתה והוא סיים עבודתו ב31.5.17 עם הגיעו לגיל זה והוא מקבל קצבה.

המחלוקות
התובע טוען כי ארוע הנשק הוא פרי כוונת התנכלות כלפיו, כי לאחר מכן גם הנסיון לשבצו במחוז ש"י, גם זימונו בהתראות קצרות למשמרות, גם זימונו לתגבורים בכמות ויחס חריגים וגם הצורך לכתוב דוחות הסבר היוו ההשתלשלות שבגינה הוא נאלץ לפרוש בטרם עת מ המשטרה, ועל כן הוא תובע בגין הנזק הפנסיוני שנגרם לו לטענתו בסך של למעלה מ600 אש"ח. עוד טוען לפיצוי בסך 150 אש"ח בגין עגמת נפש בשל המנעות המשטרה מחקר האמת בפרש ת ארוע הנשק, והתנהלות שאפשרה "לתפור תיק" נגדו. כן טוען כי הוא זכאי להחזר ההוצאות המשפטיות שנגרמו לו בהליכים השונים שניהל בסך 25,000 ₪.
לטענת הנתבעת ככל שהדבר נוגע לתביעה לפיצוי בגין קיצור תקופת העבודה, הרי שמדובר למעשה בתביעה על כפיית שינוי סטטוס ולכן בהתאם לסעיף 93 א לפקודת המשטרה, (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: הפקודה או פקודת המשטרה) הדבר אינו נתון לסמכותו של בית דין זה.
לגוף הענין טוענת הנתבעת כי לא היתה כל התנכלות אל התובע מצד ערוסי ובכלל, כי מדובר בהשערות בלבד. הטענות הספציפיות בענין ההעברה למשל"ט, בענין המשמרות וכו', אין בהן ממש. בכלל זה טוענת כי ההשוואה בין התביעה נגד גלמן לתביעה דכאן מלמדת על חוסר תום הלב של התובע שמטיל אחריות על גורמים משתנים לאותם נזקים להם טוען. טענות התובע בדבר הערכות נמוכות באופן חריג בתפקודו כחלק מההתנכלות כלפיו אינן מתיישבות עם מצבו שלא היה מצטיין גם קודם לכן והדרדר קודם לארוע הנשק; ההחלטות שנתקבלו בעניינו (הן הגשת גליון השפיטה, הן ביטולו ) היו סבירות ואין מקום להתערב בהן או לבסס עליהן טענת התנכלות בהתאם למבחני הפסיקה .

דיון והכרעה
להלן ידונו שלושת ראשי הנזק להם טוען התובע

התביעה לפצוי בגין נזקי הפרישה המוקדמת
סמכות בית הדין
משהועלתה בהרחבה טענת הנתבעת בסכומיה לפיה בית הדין אינו מוסמך לדון בהליך זה, תדון טענה זו תחילה. עם זאת יצוין כי בכתב ההגנה הועלתה טענה כללית בלבד בנדון ולפיה " התובע טוען כי הפרישה המוקדמת נכפתה עליו למעשה. טענה לכפיית פרישה מוקדמת וכל טענה הנלווית לה והנובעת ממנה לאי חוקיות הפרישה, כמוה כטענת פיטורין ומקומה להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים". לא הוגשה בקשה לדחייה על הסף והנתבעת אף לא חזרה והעלתה טענותיה בקדם המשפט או לאחר מכן . בכך גילתה הנתבעת עמדתה כי אינה עומדת על טענה זו. שאחרת, יש לתמוה מדוע לא הגישה בקשה ספציפית בנדון בטרם ידונו הראיות. התובע הלין בסכומיו על מועד העלאת הטענה ואולם גם טען לגופה כי בית הדין מוסמך לדון בתביעה זו. אף שסבורים אנו כי יש ממש בדבריו, איננו מוצאים כי ראוי לקבוע שיש לדחות הטענה מטעם זה. השווה לענין זה ע"ע 12050-10-16 קריאף- מ"י ( 18.3.18).
בסכומיה הרחיבה הנתבעת הטיעון בענין זה והפנתה לפסיקה עדכנית של ביהמ"ש העליון ובית הדין הארצי לעבודה בנושאים דומים. בקצירת האומר יאמר כי לטענת הנתבעת, טענת התובע היא כי בפועל הפרישה נכפתה עליו. העובדה שמדובר בתביעה לסעד כספי אין משמעה שמהות ההכרעה שצריך בית הדין להכריע אינה באה בגדרי הנושאים הקבועים בסעיף האמור.
מוצאים אנו כי דין טענת הנתבעת להדחות.
כך מורה לשון סעיף 39א לפקודת המשטרה:
"93א.  (א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של קצין משטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שירותו מחמת שעת חירום, עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המשטרה, או שחרורו מן השירות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.
(ב) בסעיף זה, "שוטר" – לרבות שוטר שלא מן המנין".
בעע"מ 2569/19 ‏ ‏משה פוזאילוב נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏ (3.12.19) נדונה עתירה מנהלית בה נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי התובע היה זכאי לדרגה מסוימת החל ממועד מוקדם למועד שבו בפועל הוענקה לו, ולזכויות הנובעות מכך. לטענת התובע שם, אי הענקת הדרגה קודם לכן נבעה מהתנכלות אליו. כך נקבע שם:
בהקשר זה נקבע אך באחרונה כי השגות של שוטר על החלטה שלא להעניק לו דרגה, גם אם נכרכים באותו הליך סעדים כספיים, באות בגדרו של סעיף 93א לפקודת המשטרה ולפיכך הסמכות העניינית לדון בהליך כולו היא של בית משפט לעניינים מנהליים (בג"ץ 1052/19 אברהם נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל פסקה 5 (19.8.2019) – להלן עניין אברהם).נסיבות הערעור שבפנינו שונות במידת מה, משום שהמערער לא דורש להעלותו בדרגה. הדרגה הרי כבר הוענקה לו לבסוף בשנת 2016. עם זאת וכפי שנפסק בעניין אברהם, די בכך שתובענה תעלה כשאלה שנויה במחלוקת את אחד הנושאים המנויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה, כדי שהתובענה כולה תצא מתחום הסמכות של בית הדין לעבודה ... זאת, בשונה ממקרים של תביעות שכר "נקיות" שאינן נוגעות כלל למחלוקת ביחס למינויים או להענקת דרגה, בהן נקבע כי הערכאה המוסמכת היא בית הדין לעבודה (ראו, למשל, עתירות שעסקו בתוספת שכר בגין השכלה אקדמית: ... בערעור שבפנינו אין מדובר בתביעת שכר "נקייה", שכן הזכאות לסעד הכספי הנטען תלויה באופן ישיר בשאלת הדרגה שלה זכאי העותר.

בע"ע 4522-11-18 זליג- מ"י (29.3.20) נדונה תביעת שוטר שטען שזכויותיו לקידום נפגעו בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח-1998 והוא תבע פיצוי עבור נזקיו הכלכליים (כולל אבדן זכויות פנסיוניות וכו') בגין כך. בבית הדין האזורי , נתקבלה בקשת המדינה לדחייה על הסף (למעט בעילת לשון הרע) . ערעורו נדחה. בית הדין הארצי הדגיש בפסק דינו בין היתר כי:
העקרונות דלעיל חלים גם כאשר עסקינן בתובענה שעילתה אחד העניינים המנויים בסעיף 93א לפקודה, וגם כאשר מבוקש בה סעד כספי והכרעה בענין המנוי בסעיף 93א הינה בגררא בלבד. כאשר נדרשת אגב אורחא הכרעה בענין המנוי בסעיף 93א לפקודת המשטרה, אף אם כרוך בה סעד כספי – אין מקום שבית הדין לעבודה יידרש לכך במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט ביחד עם סעיף 39 לחוק . זאת ועוד מגבלת סמכותו של בית הדין קיימת לא רק שעה שתובענה מוגשת מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה אלא גם כשהיא נשאבת מה וראה מיוחדת בדין אחר (כגון חוק השויון דלעיל) המקנה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה. ביה"ד הארצי פרט הרציונלים שביסוד מסקנתו זו ובכלל זה ציין:
מפסיקתו של בית המשפט העליון עולה מגמה ברורה של מתן פרשנות מרחיבה לסעיף 93א לפקודה, בשים לב לתכלית שביסודו. בענין פוזאילוב נקבעה פרשנות רחבה לסעיף 93א לפקודה כך שהוא חל אף אם נכרכו בעילת התובענה סעדים כספיים, ובענין יעקובוב נקבע כי אין מקום להכרעה בעניינים המנויים בסעיף 93א בגררא, אף אם הדבר יביא לפיצול הדיון, על אף ההכבדה הטמונה בכך .
בית הדין מבהיר עוד (ההדגשות הוספו וכן להלן אא"כ יצוין אחרת) :
נקדים ונציין כי לטעמינו טענת שוטר שפרש מרצונו מהשירות בשל אי חוקיות השתלשלות העניינים שהביאה לפרישתו בדגש על חוקיות שיבוצו לתפקיד או מקום ביצועו – באה בגדר סעיף 93א לפקודה. הטעם לכך הוא שהמחלוקת אודות חוקיות השיבוץ כרוכה בהכרעה בנוגע ל"קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד", כלשונו של סעיף 93א לפקודת המשטרה, והכרעות אלה אינן מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. העובדה שהסעד המבוקש הוא פיצוי כספי, ולא החזרה לשירות – אינה מעלה ואינה מורידה. נזכיר כי בענין פוזאילוב ערך בית המשפט העליון הבחנה בין תביעות שכר "נקיות"..
לטעמינו, משנמצא כי ההכרעה בחלק מעילות התובענה תצריך הכרעה בעניינים המנויים בסעיף 93א לפקודה הרי שבדין נמחקו עילות אלה מהתובענה שהוגשה לבית הדין לעבודה. כפי שעולה מהניתוח לעיל, שלושת הטעמים – הסמכת בית הדין לעבודה בחוק מיוחד לדון בתובענה מסוג זה ביחס לכלל העובדים במשק, היות הסעד כספי, ואופיה האגבי של ההכרעה בענין המנוי בסעיף 93א – אינם מצדיקים שבית הדין לעבודה יידרש להכריע בענין המנוי בסעיף 93א לפקודה
עם זאת מוסיף בית הדין וקובע:
מעבר לכך, בהליך זה איננו נדרשים לשאלת פרשנות הרכיב "שחרורו מן השירות", ובאיזה מידה זה חובק עילות שעל פי הנטען בכתב התביעה הביאו לפרישה רצונית. משהצדדים לא טענו לכך נותיר את ההכרעה בכך לעת מצוא .."
אם כן, בענין זליג, הותרה בצריך עיון השאלה העומדת כעת לפתחנו, והיא האם כאשר מעלה שוטר טענות שבגינן , כך טו ען, פרש מתפקידו , יש לראות בטענות אלה עילה הבאה בגדר סעיף 93א.
אף שאכן מנחה פסיקת בית המשפט העליון לפרש בהרחבה את תחולת סעיף 93א דומנו כי בנסיבות ההליך דכאן אין מקום לכך, זאת אף כי האבחנה בין ענייננו למקרים אחרים עשויה להיות דקה מן הדקה. נבהיר:
אף שלכאורה משתמע מהפסיקה לעיל כאילו רק תביעות שכר "נקיות" יכולות לבוא בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, מצינו בענין זליג כי בפועל נותרה לדיון בבית הדין תביעת לשון הרע. היינו, המבחן אינו האם מדובר בתביעת שכר גרידא, אלא האם ה הכרעה דורשת במישרין או בעקיפין התיחסות לסוגיות האמורות בסעיף 93א . אלא ש טענת הנתבעת להחלת סעיף 93א על עניינו מעוררת שני קשיים מהותיים:
הראשון - לשון הסעיף מתייחסת לתובענה " הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו..." והסמכויות מנויות שם-מינוי, העברת מיקום או תפקיד, העלאה/הורדה בדרגה, השעיה, פיטורין, או שחרור משירות. התובע דכאן אינו טוען בתביעתו נגד שימוש בסמכויות לפי פקודת המשטרה מסוג אלה הנדונות בסעיף 39א- קרי סמכויות מינוי/העברת מקום/תפקיד וכו'. טענתו נוגעת לשמוש פסול בסמכויות אחרות שיש בידי המשטרה (כגון הסמכות להגשת גליון שפיטה, ההחלטה למנוע משפט חוזר , שיבוצים למשמרות בהתראה קצרה וכו'). ה"תוצאה" הנטענת של פרישה מהשירות , נחזי ת להיות קשורה לסוגיות שבסעיף 93א, אלא שהמבחן אינו התוצאה אלא השימוש בסמכות הספציפית שנדונה באותו סעיף. בעניננו , בחינת התנהלותה של הנתבעת לא תחייב את בית הדין לקבוע כל קביעה ביחס לעניינים המנוים בסעיף 9 3א גם לא בעקיפין.
סעיף 93א ביקש לאזן בין בחינת זכויות השוטר בעיניים מנהליות גרידא כאשר מנגד עומדת על הפרק מקצועיותה ואופן פעילותה המוסדית של המשטרה נוכח אופייה המיוחד, לבין ענ יינים שבהם זכויות העובד הן המהות. על כן לא כללה הוראת הסעיף את כל הסמכויות הנתונות לפי הפקודה אלא את אלה הנוגעות להצבה ועיצוב שדרת השיטור .בעניינים אלה בלבד, מצא המחוקק להעדיף את הפן המנהלי והאינטרס המוסדי וכלשון פסה"ד בענין קריאף:
ודוק, אין משמעות הדבר כי זכויות השוטר כעובד אינן זוכות למשקל בעת סיום העסקתו, שכן הן עשויות לבוא לידי ביטוי במסגרת האיזון הפנימי הנדרש מהחלטה במשפט המינהלי. אולם באיזון המהותי בין זכויות השוטר כעובד בכל הנוגע לסיום העסקתו לבין האינטרסים המוסדיים של המשטרה בשמירה על דמותה הערכית ומקצועיותה נוכח ייחודיות תפקידה והמבנה הארגוני הייחודי לה ניתן מרחב תימרון נרחב יותר לאינטרסים המוסדיים האמורים, והכל בהתאם לעקרונות המשפט המינהלי
השני- גם בגדר פרשנות מרחיבה יש קושי לומר כי יש לראות פעולה אקטיבית של סיום עבודה על ידי שוטר כפעולה אקטיב ית של המשטרה, שאל שכמותה מתייחס סעיף 93א (זאת כשאינה "בדגש על חוקיות שיבוצו לתפקיד או מקום ביצועו"). ודוק לענין זה- הן בענין יעקובוב (רע"א 7709/19מדינת ישראל משטרת ישראל נ' מוטי יעקובוב ( 12.2.20) (שם נדונו שאלת גיוס, השמה ופיטורין מהשירות שהוו בסיס לתביעה הכספית) , והן בענין קריאף (שם נדונה טענת השוטר כי יש להעמידו בפני ועדה רפואית שבסופו של דבר תביא לפרישתו מהשירות מטעמי בריאות חלף הפרישה בשל פיטורין) היתה טענה כלפי נקיטת צעד פוזיטיבי של המשטרה לסיום השירות (גם אם הוסוותה באופן פורמלי בדרכים אחרות) . בענייננו שונה הדבר .
על כן דין הטענה ל דחיית התביעה מחוסר סמכות להדחות.
מעבר לאמור יוער כי גם לו הלכנו לשיטתה של הנתבעת, עדיין רכיבי התביעה הנוגעים לפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות משפטיות, באים בגדר ההליך דכאן שכן התובע אינו טוען שהפיצויים הללו באים ל תקן נזקים שארעו בשל פרישתו , אלא עילתם נובעת מהתנהלות שארעה תוך כדי עבודתו.
נבחן איפוא את טענות התובע לגופן.

האם פרש התובע לפנסיה מוקדמת בשל ההתנכלות הנטענת?
סוגיה זו בעלת שתי פנים- האחת נוגעת לעצם התרחשות התנכלות , השניה נוגעת לזיהוי הטעמים לסיום עבודת התובע. אנו נפתח דיוננו דווקא בשאלה השניה
מדוע פרש התובע?
כאמור, אף המשטרה הביעה עמדה לגופו של ענין כי לכתחילה נפל פגם בהגשת גליון השפיטה לתובע על רקע הראיות החסרות שהיו בידיה. התובע טוען כאמור כי אין מדובר בטעות אלא בכוונת מכוון מתוך כוונה שכבר גובשה מראש להתנכל לו, וזוהי תחילת ההתנכלות שלאחריה היו גם התנהלויות מתנכלות אחרות.
נקדים אחרית לראשית ונציין כי לא מצאנו שיש קשר בין החלטת התובע לסיים עבודתו בגיל פרישה מוקדמת לבין ההתנכלות הנטענת על ידו. אלה טעמינו:
ראשית-מצאנו כי התובע מתוכנן היטב ואת בחירותיו עשה באופן מושכל ומטעמים "אובייקטיביים".
כך- מצינו כי ההחלטה לעבור ליחידה היתה החלטה כלכלית מכוונת. התובע בחר לעבור מתפקיד חוקר שככל הנראה מבחינה מקצועית התאים לו יותר, (ר' גם ההערכות המקצועיות שקיבל באותן שנים) לתפקיד מתאים פחות, במקום מרוחק,בשל שיקול כלכלי כפי שהוא עצמו ציין. כך, 3 חודשים לאחר ארוע הנשק, התובע תכנן לעבור מהיחידה לתזמורת המשטרה , תכנית שעתידה היתה להתממש כעבור 4 חודשים (ובבחירתו לא מומשה) כאשר העיתוי נבחר מתוך רצון למצות את גרירת התוספת שצבר ביחידה .
כך, גם החליט לפרוש בשנת 2017, עת הגיע לגיל 55 ויכול היה לצבור מקסימום "ותק פעילות", היינו מדובר בהחלטה כלכלית מושכלת. וכך תאר זאת בעדותו (עמ' 16):
ש. אתה מאשר שבפרשת הפרישה שלך מ30.10.16 כתבת כי בחודש מאי 2017 הגעת לגיל... וכשאתה מבקש להיכנס לפרישה החל מ-1.3.17. נספח 32 לתצהיר ברק
ת. מאשר.
ש. ביקשת לפרוש כי הגעת לגיל 55 עם 20 שנות שירות
ת. גיל 55 זה עניין טכני בלבד. לא ציינת סיבת פרישה. שוטר בגיל 55 זכאי לפרוש עם רוב הזכויות.
ש. אז המתנת עד שהגעת לגיל הפרישה, ופרשת.
ת. כן. חבל להפסיד כסף לפנסיה.
אם כן, גם להחלטת הפרישה היה טעם ענייני –כלכלי מבחינת התובע ולא בכדי לא ציין כל סיבת פרישה מסוג אלה שהן מושא תביעתו כעת כאשר הגיש את טופס בקשת הפרישה .
שנית- סדר הארועים הכרונולוגי שומט הקרקע תחת הטענה כי ההתנכלות היתה בסיס להחלטת הפרישה בעת שנתקבלה. התובע לא הצביע על כל ארוע שהתרחש בסמוך לבקשה לפרוש שהוגשה בחודש 10/16 ויועדה לחודש מאי 2017. מאידך גיסא ניתן לראות כי כל הארועים המשמעותיים שלהם מתייחס לא ארעו באותה נקודת זמן או בסמוך לה אלא קודם לכן או לאחר מכן . בכלל זה:
ערוסי שהוא כנטען על ידי התובע, בעל הענין להתנכל בתובע ויוזם ההתנכלות, סיים תפקידו כבר בחודש מרץ 2015, כשנתיים לפני הפרישה. התובע שידע שערוסי סיים, בפועל מחליט גם לא לעבור מהיחידה לתזמורת המשטרה בסמוך לכך ,כפי שאושר לו- בכך גילה דעתו שהוא מעונין להמשיך לעבוד שם. גם סיום פרשת ארוע הנשק ולו מבחינת המשטרה, בביטול גליון השפיטה , ארע למעלה משנה קודם להחלטת התובע לפרוש (אוגוסט 2015). היינו מבחינת הנתבעת גם ככל שהיתה התנכלות אישית של ערוסי- הרי זו כבר לא היתה קיימת זה זמן ארוך, וגם ה"שאריות" שלה (הנטענות) חלפו כבר שנה ומעלה קודם לכן.
הכוונה להעבירו למשל"ט ש"י ארעה באפריל 2016- כשערוסי כבר אינו בתפקיד- ואולם התובע הצליח לשכנע בשל שיקוליו האישיים שלא להיות מועבר כאמור. אם כן ,היה ברור כבר אז כי קולו של התובע נשמע והוא למעשה מקבל העדפה על פני חבריו ( לטענת הנתבעת שלא הוכחשה מדובר בשנה של סיפוח שאליה נשלחים שוטרים מעת לעת כאחד מלקחי חטיפת שלושת הנערים).
סוגיית ההערכות האישיות הנמוכות – ארעה בשנת 2015 (הערכה אישית נמוכה שלו על ידי ערוסי מחודש 11/14והסתיימה בראיון "חוליה חלשה" בסוף חודש מאי 2015 (נספח 14 לתצהירו)תוך ציון שכיון שמונה מפקד חדש ליחידה,.\ ישנה אפשרות לתובע לשנות. יצוין כי באותו דווח סוכם על הערכה מחודשת בחודש ספטמבר 2015, אלא שאף התובע אינו טוען כי היה המשך לבחינת העסקתו לאחר מכן . יותר מכך, ב30.6.15 נערך בינו לבין אייזן שיח שמטרתו הוצאתו מהגדרה זו. (נספח 29 לתצהיר ערוסי).היינו, ככל שהיתה התנכלות בתחום ההערכות האישיות, היא פגה הרבה קודם להחלטת התובע להתפטר.
התובע טען גם לזימונו למשמרות בהתראות קצרות (ללא כל אסמכתא ובוודאי לא כזו הקושרת זאת למועדים שלקראת הפרישה) וכן לכך שנדרש לכתוב דפי הסבר. אלא שדף ההסבר היחיד שהוצג (נספח 32 לתצהירו) נכתב בחודש 12/16 לאחר שהתובע כבר החליט על פרישתו והודיע על כך. גם ככל שמדובר בארוע אמתי , מדובר בארוע מאוחר, והדעת אף נותנת כי תוכן מסמך זה נועד לעבות בדיעבד טיעוניו לצרכי ההליכים שבהם היה נתון.
אם כן בכל המובנים הרלבנטיים, בנקודת הזמן שבה החליט התובע לפרוש לא היתה כל התנכלות גם לשיטתו.
ואכן התובע מודע לכך שאין כל התנכלות גם לטענתו בזמן החלטת הפרישה ולכן , בח"נ לראשונה הוא מביא תזה נוספת (עמ' 16 ש' 29 ואילך) :
ש. מישהו אילץ אותך לפרוש?
ת. האירוע והנסיבות אילצו אותי לצאת לפנסיה מוקדמת לפני הזמן. אחרי כל מה שחוויתי, משפטים, עררים, דו"חות, התעלפות בלילה בחדרי, אבל הקש ששבר את הגמל היה האירוע... למרות שמר... טוען שתפקיד העמדות היה תפקיד נוח. בתפקיד הנוח הזה זו היתה עבודה מתישה, אני ספרתי 4 פיגועים בפועל. 6 שנים חיכיתי לבמה הזאת ודיברתי עם הקירות. אז עכשיו יקח לי עוד דקה. אחרי כל מה שחוויתי והושפלתי, פיגוע אחרון קורה, אני נמצא בעמדה הצלבנית, כניסת המוסלמים למסגד. הייתי עם 2 מגבניקים, שמתי לב שגברת אחת הולכת הלוך חזור מול העמדה שלנו, העניין משך את תשומת ליבי. ביקשתי מהמגבניקים לבדוק את הגברת. השוטרים לקחו אותה לשוטרת מגב, אחרי מספר שניות שמעתי יריות. התברר שברגע שהשוטרת החלה לחפש על החשודה היא שלפה סכין וניסתה לדקור.... בתום האירוע, אחרי 3 שנים, מפקד הצוות שלי בסאם אברהים אומר לי, אמרו לי שבפיגוע האחרון לא תפקדת. למזלי מפקד היחידה ראה אותה מבצע את התפקיד. שאלתי מה אמר. אמרו לי שסמי בן חיון סיפר כך. מדובר בדברים חמורים יותר. הרגשתי מאוים. להמציא דברים כאלה אפשר בלי סוף. איני עשוי מברזל. הגעתי למצב שחששתי שאעשה שטויות אם יוציאו אותי מדעתי. הגעתי לגבול היכולת שלי לספוג.
גרסה כבושה זו לפיה "ממציאים" עליו טענות, היתה בלתי מהימנה בעינינו. הסיפור בדבר הפיגוע כשלעצמו מלמד על העומס שבו היה נתון התובע מבחינה מבצעית, טעם שכשלעצמו יש בו כדי להבהיר רצונו לפרוש.
אם כן, אין כרונולוגית כל הסבר למסקנה של התנכלות שהביאה לפרישת התובע.
מאידך גיסא, התובע היה מצוי בעיצומם של מהלכים שהוא נקט לפני פרישתו- בירוריו מול מח"ש לא הסתיימו אלא לאחר סיום עבודתו. כאמור ,ההחלטה שלא לחקור את טענותיו התקבלה בחודש מרץ 2018 (עובר להגשת התביעה דכאן) – אם כן, ובניגוד למצג שמבקש ליצור, באותה עת לא היה התובע "מיואש" מהסיכוי לברר טענותיו בתוככי המשטרה, נימוק שיכול אולי להשפיע על כוונת התפטרות (גם אם אינו עולה כדי התנכלות כשלעצמו). כמו כן הוא עצמו החליט לתבוע את גלמן במקביל להיותו עובד המשטרה כבר בחודש אפריל 2016. אם כן, ככל שביקש התובע למצוא פתרון לטענותיו ביחס להתנהלות כלפיו בכל הנוגע לארוע הנשק, הרי שההליכים בנדון היו אז בעיצומם ולא זו בלבד שעצם נקיטתם מבטאה הפך מחשש מהתנכלות, אלא שגם באותם שלבים לא היה התובע במצב שבו נואש ממאמציו.
אם כן נקודת הזמן שבה בחר התובע לפרוש, תואמת רק את הענין ה"טכני" שהוא הגדיר והוא הגיל שבו פורש עם כמעט מלוא צבירת הזכויות לפנסיה ואינו תואם כל ארוע התנכלות נטען (שכולם מוקדמים בהרבה ונסתיימו וכאשר בירור טענותיו ביחס אליהם טרם התממש).
אמנם נכון, יתכן לומר (אף שהתובע אינו מדגיש זאת בטיעוניו) כי גם צבר ארועים יכול להביא להבשלת רעיון הפרישה, אלא שבנסיבות דכאן לא שוכנענו כי כך הוא. ונדגיש ,כאמור לעיל, 3 חודשים לאחר ארוע הנשק, בחר התובע לפנות לקבל אישור למעבר ליחידה אחרת גם אז בנקודת זמן שמשיאה לו פירות כלכליים. באותה עת היה מצוי באיבם של הארועים האמורים , כשכתב התלונה נגדו כבר מוגש והוא מסרב להדון בפני ערוסי. זאת ועוד, התובע ויתר על אפשרות המעבר ליחידה אחרת שיועד לחודש מאי 2015 שכן יכול היה לשאת עמו את התוספת היחודית שהוענקה ביחידה . ויתור זה נעשה לאחר שקיבל הערכה אישית נמוכה כגרסתו, ולאחר שכבר נשפט ונמצא אשם. אין לך נקודת זמן משמעותית מזו למי שחווה התנכלות ובידו האפשרות להרחיק עצמו ממקורה ומעניינים סמוכים לה (תוך שמירת התוספת האישית), ואולם התובע לא בחר לפעול כך. בכך אינדיקציה מהותית לכך שהתובע לא חש כי עליו לנקוט בצעדים אישיים מבחינת עבודתו בשל ארוע הנשק ו/או בשל ערוסי (שכאמור , סיים עבודתו בין האישור שנתן לתובע לעבור ל תזמורת המשטרה לבין המועד המיועד למעבר) ו/או בשל כל גורם אחר
שלישית- לכתחילה גילה התובע דעתו כי מי שאחראי להטלת האחריות לארוע הנשק עליו הוא גלמן שהוא זה שנתבע בהליך הקודם. אין חולק שגלמן אינו מהממונים על התובע ואין טענה בהליך זה כי גלמן התנכל לתובע. עצם העלאת הטענה הראשונית כי גלמן אחראי למה שארע לתובע, שומטת הקרקע תחת הטענה כי מדובר בהתנכלות כנטען כאן, ועל כן גם שומטת הקרקע תחת הטענה לכך שהתנכלות זו הביאה לפרישתו המוקדמת.
רביעית- ואף שאין זה העיקר, הרקע של התובע , במעבר ממרחב איילון ליחידה, היה מלווה בעימות של התובע עם הנתבעת, במסגרתו טען התובע חזור וטעון כי הנתבעת פוגעת בו עושה לו "עוול", "מחבלת בהעברתו", "המשך התנהגות הפוגעת בי לאחרונה" (נספחים 1-3 לתצהיר ערוסי). אין לשלול אפשרות כי גם בכל הקשור להעברה ליחידה חווה התובע קשיים ומבוקשו לא נענה בהתאם לציפיותיו. עם זאת העובדה שגם אז ייחס זאת ל"התנהגות פוגעת" מצביעה על כך שעוד בטרם אותה התנכלות נטענת מושא הליך זה, התובע מצא התנהגות פוגענית. היינו, התובע טען בזמן אמת להתנהגות פוגענית הרבה בטרם חל ארוע הנשק שכעת טוען שמהווה הפתיחה לארועי ההתנכלות וזאת בנסיבות ובמיקום שונים לחלוטין.
אם כן לא שוכנענו כלל שהתובע פרש מעבודתו בשל מה שלדבריו הווה התנכלות כלפיו. משכך דין התביעה לפיצוי בגין אבדן זכויות פנסיוניות נוכח פרישתו בטרם עת להדחות .
לכאורה, נוכח מסקנתנו זו , אין צורך להדרש לטענות ההתנכלות גופן. עם זאת , ונוכח טענת התובע גם לפיצוי בראשי נזק אחרים, ידונו הטענות להלן.

התנכלות
נפתח ונציין כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה טענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת כתב התביעה. התובע לא ציין זאת במהלך שירותו , ואף לא במסגרת ראיון לקראת פרישתו . להפך, טענות להתנהלות בלתי תקינה הופנו בהליך האחר כלפי גלמן. מוצאים אנו כי בכך יש ביטוי למידת הרצינות שמייחס התובע עצמו לטענת ההתנכלות.

ההתנכלות בארוע הנשק ו בקשר אליו
אף שהתובע ציין מפורשות בתצהירו בפרק ח' "למען הסר ספק ברצוני להבהיר, כי אין בכוונתי שבית הדין הנכבד יחקור את מלוא פרטי הארוע ובהתאם לא זומנו כל המעורבים. לעמדתי אין הדבר מתפקידו של בית הדין הנכבד. צר לי שבמשטרה ומח"ש בחרו שלא לחקור את הנושא ולאפשר לשוטרים שעדיין משרתים בשירותה ואשר חשודים לכאורה בעבירות פליליות.... להמשי ך ולפעול מבלי שתלונותי כנגדם כלל נבדקו" - עוסק חלקו הראשון של סכומיו בניתוח הממצאים כפי שהתבררו ביחס לארוע.
בית הדין לא יידרש לליקויים שנפלו, כטענת התובע (ובמידת מה אושרו גם על ידי הנתבע) באופן ניהול החקירה בקשר לארוע. כמו כן, אין זה מסמכותו של בית דין זה לקבוע האם נפל פגם בהתנהלות המשטרה בהמנעות מלבחון הטענות כלפי מי שהתובע מאשים במעשים פליליים לכאורה. ודוק- אין חולק כי בפועל הודתה הנתבעת בטעות שבהגשת גליון השפיטה נגד התובע וביטלה אותו. האם היה מקום לנקיטת הליכים נוספים נגד אותם גורמים שלדברי התובע אחראים להגשת גליון השפיטה ? אין הדבר דורש הכרעתנו. להלן תבחן איפוא טענת ההתנכלות גופא:

גורם ההתנכלות- היות התובע מקורב לקורמן- האמנם?
התובע טוען שעצם טפילת הארוע עליו היא התנכלות אליו בשל היותו מקורב ל קורמן וכיון שהיה מתח בין ערוסי לקורמן. ואולם מלבד טענה בעלמא, אין כל ראיה לדבר והתובע אף לא הצביע על ראיה שכזו. מדובר בספקולציה שאינה מבוססת ודינה להדחות.
בהקשר זה לא למותר לציין כי : א. מתוך גרסת התובע עולה כי מי שהיו המסייעים בידי ערוסי להתנכל לתובע בארוע הנשק היו גלמן וסוואעד, אלא שקורמן עצמו בעדותו הרעיף שבחים על שני אלה ובכלל זה ציין כי הם קרובים אליו ברמה האישית. בכך יש כדי להשמיט הקרקע תחת טענה כי אלו דווקא סייעו בידי ערוסי לממש מטרות הקשורות בקורמן. ב. טענה זו עומדת בסתירה לגרסאות אחרות שבפי התובע כפי שצוינו לעיל ויובאו גם להלן, לפיה ההתנכלות נמשכה גם שנים לאחר עזיבתו של ערוסי וכאשר אין בפי התובע כל תלונה כלפי כל גורם ספציפי אחר במשטרה שהתנכל אליו.
משנשמטת הטענה לרקע בגינו נטפלו אליו בענין הארוע, ראוי לבחון את ההתנהלות בקשר לארוע כשלעצמה ובלא כל הנחת יסוד לכוונות פוגעניות כלפי התובע.
האם עצם הגשת גליון השפיטה מהווה התנכלות ?
כזכור, התובע עצמו ציין (ס' 29 לתצהירו) ש ערוסי , לכתחילה, בהעדר ידיעה מיהו השוטר שאחראי לארוע, ביקש ששלושת השוטרים שנכחו בעמדה באותה משמרת יענשו . התובע הוא זה שהעלה את הרעיון לבחון מול האזרח דרכים לזיהוי השוטר הספציפי שהיה אחראי לתקלה. למעשה עמדתו היא שאומצה. אם כן התנהלותו המקורית של ערוסי, ומבלי להביע עמדה ביחס לשיקול הדעת עצמו, מגלה בבירור כי לכתחילה לא היתה כל כוונה לפגוע בתובע אישית.
זאת ועוד, ממסמך ערוסי עולה כי בנוסף לתובע, הוחלט להעמיד לדין משמעתי גם את השוטר האחר, זה שהיה אחראי לכך שנרשם שהנשק הוחזר ,בעוד בפועל לא הוחזר. התובע מנסה גם בעדותו לנתק בין שני חלקי הארוע האחד ואולם גם בחלק האחר, מדובר בתקלה רישומית חמורה בענין נשק. אם כן, ערוסי נקט בדין שווה למקרים דומים.
ערוסי טען, ועדותו לא נסתרה כי הרקע להחלטה לנקוט בהליך האמור היה נוהל קיים בנדון, כשבחודש יוני או יולי 2014, זמן מה לפני ארוע הנשק , נשפטו שני שוטרים אחרים בגין ארוע דומה ונעשתה בעקבות כך הבהרה על ידו בדבר חשיבות ההקפדה בנדון (ס'25-26 לתצהירו). הגשת גליון שפיטה לא התאפיינה רק לארוע זה אלא גם לארועים אחרים קודמים ואף הודגשה בפני השוטרים חשיבות שמירת הנוהל בנדון. ( בח"נ טען התובע כי אופי הארועים הקודמים היה שונה, אך בהעדר פרטים בנדון ואף משלא נשמעה גרסה מלאה בתצהיר התובע בקשר לכך, נאמנים דברי ערוסי).
אם כן, עצם הגשת גליון שפיטה בנסיבות שבהן לא בוצע רישום נכון , מהווה נקיטת סעד שהוא בתחום הסביר, והוא ננקט ביחס לאחרים ,באופן שאינו יכול לשמש בסיס לטענה להתנכלות.

האם הטלת האחריות לפתחו של התובע דווקא היא בגדר התנכלות?
ואולם, גם אם נניח כי אכן עצם נקיטת ההליך היתה בגדר הסביר, עולה השאלה האם נקיטתו כלפי התובע היא זו שנבעה מכוונה להתנכל אליו.
לענין זה יש להפריד בין שני עניינים- לכתחילה , כאמור, הודה התובע בכך שהוא זה שלא ביצע רישום החזרת הנשק לאזרח. על כן, נקיטת ההליך ביחס אליו היתה בגדר המתבקש. הקושי מתעורר ביחס לענין אחר ,והוא השאלה מה גרם לתובע להודות באחריותו. טוען התובע וכך גם טען בדף ההסבר, כי לכתחילה הודה בדבר היות ולא זכר את הארוע , ואולם נמסר לו על ידי סוואעד כי לאחר שיחה עם האזרח (של היומנאי- גלמן) הוברר כי הוא זה שהיה בעמדה. הוא לא פקפק במידע שקיבל ומשכך הודה בדבר. רק בהמשך ובמסגרת המשפט ביקש לראות אסמכתאות לטענה וגילה כי אלה אינן. נעיר- יש לתהות מה מצא התובע – שוטר וחוקר מנוסה- לכתחילה להודות בטרם ראה אסמכתאות, ומדוע לפתע ביקש לראות אסמכתאות, באותו ארוע שפיטה שבו ביקש לפסול את ערוסי מלשפטו? מבין השיטין מדברי התובע עולה כי הוא החליט לבדוק את הנושא כיוון שלכתחילה לא שיער שארוע הנשק יהפוך להיות בסיס לגליון שפיטה. רק כשהבין משמעות הדברים החליט להטיל ספק באותו מידע שנמצא בידו.
בדיקת הראיות שלפנינו מעלה כי אכן אין בהירות ביחס למועד שבו נערכה שיחת הטלפון אל האזרח (בזמן אמת ואחר כך לשם איתורו כדי לזהות את השוטר) . כתוצאה מכך גם אין בהירות ביחס לשאלה מתי בדיוק נטל האזרח את הנשק (היינו האם כך ארע בשעה שהתובע עצמו היה בעמדה) .
הנתבעת בחרה שלא להמציא תדפיס שיחות טלפוניות שיכול היה ללמד על מועד השיחה. חלף כך הומצא תדפיס נתוני חיפוש פרטי האזרח . תדפיס ממנו לא ניתן ללמוד כי גלמן חיפש בזמן אמת את נתוניו, אך כן ניתן ללמוד כי ערוסי עצמו חיפש אותם וכן גורמים אחרים. (כן ניתן ללמוד כי נעשו נסיונות איתור האזרח גם הרבה יותר מאוחר (בסמוך למועד הגשת תביעת התובע נגד גלמן). עם זאת כמובן, אין בכך כדי למנוע מסקנה כי גם ללא נסיונות האיתור במחשב המשטרתי, נעשתה שיחה עם האזרח כפי שטוענים כולם. גלמן העיד בתצהירו כי השיחה נערכה, לפי זכרונו, על מנת ליידע את האזרח לבוא ליטול את הנשק. עם זאת מ השוואת דו"ח סוואעד לדו"ח ערוסי עולות אי התאמות- כך מדו"ח ערוסי עולה כי הוא עצמו ביקש מהיומנאי לאתר את האזרח שהפקיד את הנשק, וכך נעשה , כשהאזרח מודיע שיבוא (בעתיד) לאסוף את הנשק בשעה 10.30 ובפועל כך עשה. מאידך מדו"ח סוואעד עולה כביכול כי השיחה עם האזרח בוצעה בדיעבד, ולאחר שהאזרח כבר לקח את הנשק.
ערוסי הודה שלא היו מזכרים בזמן אמת והסביר בח"נ, כי הסתמך על ההודאה של התובע, ורק לאחר שהשיפוט הועבר לפינטו, ולאור העובדה שהתובע הכחיש את אחריותו, נדרש מילוי המזכרים בדיעבד (עמ' 19 ש' 1-7). כך גם ציין סוואעד בח"נ, שבזמן אמת לא חשבו שיהיה משפט ולכן המזכרים הוכנו בדיעבד (עמ' 24 ש' 15-17).
בכל אלה אין חדש ממשי. כפי שהבהירה הנתבעת, נוכח העדר אסמכתא ברורה למועד נטילת הנשק על ידי האזרח, והעדר ראיות בנדון למעט הודאתו המקורית של התובע שעליו נסמך גליון השפיטה, ומשחזר בו מהודאתו, בוטל גליון השפיטה. יתכן שאם היה התובע כופר לכתחילה בדברי סואעד , היתה נערכת בדיקה מיידית ותוצאותיה היו מעורפלות פחות, אלא שהתובע אישר את הנתונים וכפר בהם רק כחצי שנה לאחר ארוע הנשק . מה שהתברר אחר כך אינו נתון אחר השומט הקרקע תחת ההנחה כי התובע הוא שמסר את הנשק, אלא בעיקר ערפול ביחס לנתונים.
התובע מבקש לומר כי ערפול זה שלל מהנתבעת לכתחילה האפשרות לתלות בו האשם. זוהי מסקנה אפשרית אך לא הכרחית. באותה מידה יתכן שמקור הערפול הוא חלוף הזמן עצמו. כפי שציין התובע בפנייתו למח"ש (נספח 10 לתצהירו): "המשמרת הקודמת עדכנה אותי כי במכולה נמצא נשק שנשכח מאתמול והיום הגיע בעל הנשק לקחת אותו. כעברו מספר שעות מסיבה שאינני זוכר התגלה כי הנזק הוחזר לבעלים אך הדבר לא סומן ביומן החימוש. בעקבות המקרה שלושה שוטרים כולל אותי שעבדו בעמדת הנשק נתבקשנו לכתוב הסבר מדוע הנשא לא סומן ביומן. בכנות רבה כתבתי שלא זכור לי שהחזרתי את הנשק ומסיבה זאת לא סימנתי. המלצתי לראש הצוות נאדר סוועאד שהדרך הפשוטה ביותר היא לאתר את בעלי הנשק ולשאול אותו מתי הגיע ולקח את הנשק. נעשו נסיונות רבים לאתר אותו אבל רק לאחר 16 יום בתאריך 21.8.14 ניגש אלי ראש הצוות נאדר וטען שהצליח או הצליחו לאתר את בעל הנשק וזה מסר כי הגיע למערה בין השעות 10.30--- ואלו שעות שאני עבדתי במכולה ונאדר ביקש שאכתוב דוח הסבר נוסף..."
מתוך דברים אלה עולה כי כבר בזמן אמת , כפי שידע גם התובע, לא היתה ידיעה ברורה מתי נלקח הנשק ולא נעשה כל תיעוד לכך. נדרש זמן רב (כשבועיים) , שבמהלכו בוודאי נשתכחו עוד פרטים , עד שאותר בעל הנשק ומסר מידע כלשהו, כך נטען. מתוך דברים אלה עולה כי התובע עצמו אינו חולק על כך שנעשו נסיונות לאתר את בעל הנשק (היינו שנעשה נסיון אמתי לברר את הנתונים לאשורם) . למעשה הוא רק מניח שכיון שבסופו של דבר נקבו בעיתוי שתאם את שעות שהייתו בעמדה, היה בכך חוסר אמת. אף שכאמור הדבר אפשרי, לא די בכך כדי לשכנע כי כך ארע: א. גלמן טוען כי בזמן אמת התבקש לומר לאזרח ליטול את הנשק על יסוד נתונים שכבר היו בידיו לזיהוי האזרח, שנמסרו על ידי היומנאי הקודם נאג'י, והאזרח ציין כי כבר נטל הנשק. עדותו של גלמן היתה מהימנה עלינו אף אם היו אי דיוקים שונים בגרסאותיו, שאותם אנו מייחסים לחלוף הזמן והיותו בלתי מעורב בפועל בארוע הנשק עצמו. כאמור לעיל, לא מצאנו כי יש טעם לייחס לגלמן רצון כלשהו "לערב" את התובע בדבר לא לו , ודומה שאף התובע עצמו אינו סובר כך שהרי מחק תביעתו נגד גלמן. ב. גם אם היינו מקבלים שגלמן ביחד עם סוואעד רקחו גרסה בנדון, הרי שבכך אין כדי להתיישב עם טענת התובע כי ערוסי הוא שהיה מעונין להתנכל לו. ויוזכר כי התובע עצמו הוא שהפנה את סוואעד לבירור נתונים אצל האזרח ג. לו היתה כוונה "לתפור" לתובע אחריות לארוע, הרי שוודאי שהדבר היה נעשה בצורה יסודית ומאורגנת הרבה יותר.
אם כן, ואף שנפלו פגמים בתיעוד, פגמים ברמת הבירור, וגם סתירות בין גרסאות שנרשמו על ידי כל המעורבים בזמן אמת ובדיעבד, איננו סבורים כי יש באלה כדי להצביע על כוונת מכוון לפגוע בתובע. סביר לא פחות להניח שגם התובע כפי שהניח לכתחילה (ולמרות שאז כבר חשד כי מנסים להתנכל לו- ושהובטח לו על ידי המפקד אברהם טל כי לא כך יארע) כי גלמן וסוואעד דווחו על מה ששמעו וכי הסיבה היחידה שבגינה העלה טענה כלפי מהימנות הגרסה שבפי גלמן וסוואעד היא הרצון להמנע מהרשעה על פי גליון השפיטה, כשהבין את משמעות הדבר.
אם כן לא מצאנו כוונת התנכלות בעצם הגשת גליון השפיטה ללא בסיס ראוי להגשתו.

ראיות נוספות להתנכלות?
קורמן שהעיד מטעם התובע אינו יכול להעיד על ההתנכלויות שכן, מתוך דבריו עלה כי את המידע שאב מפי התובע והוא לא היה עד להתנכלויות (עמ' 6 ש' 25-26) . עסקינן בעדות שמיעה בלתי קבילה.
התובע ציין בח"נ, כי ההתנכלות התחילה רק בחודש מאי 2014, למעלה משלוש שנים לאחר שעבר למרחב חברון, וזאת בעקבות סכסוך בין קורמן לערוסי כאמור, וזאת לפי מידע שקיבל (עמ' 9 ש' 29-32). אלא שבח"נ הודה כי הסכסוך בין קורמן לערוסי החל כבר בשנת 2013 בזמן שערוסי קיבל הערכת פקודים נמוכה, אותה תלה ב קורמן (עמ' 10 ש' 19-23). יותר מכך, בפועל מודה התובע כי הבנתו זו מבוססת על "מידע שקיבל". עסקינן בעדות שמיעה של ממש.
התובע טען כי ערוסי ייחס לקורמן אחריות לתוצאות הנמוכות של הציון הסוציומטרי שקיבל ערוסי. זה הדבר שהביאו לפעול נגד התובע. אכן , התרשמנו כי לתצהיר ערוסי הוגש סוציומטרי שלא היה היחיד שנערך לו (נספח 8 לתצהירו). תשובתו של ערוסי בענין זה (עמ' 2 ש' 24) היתה מתחמקת ובלתי מהימנה. כך גם עדותו ש ל סוואעד (עמ' 24) בנדון היתה מתחמקת והוא נמנע ככל שיכול היה מלהודות כי היו דברים בגו. הרושם שעולה מכך הוא שאכן היה גם מבדק סוציומטרי בלתי מחמיא לערוסי. רקע לכך נמצא גם בהתנהלותו ביחס לסוגיות שביחסי עבודה (ימי מחלה וכו', כפי שעלה גם מעדות קורמן). ועדיין- קשירת קשר בין מה שיש להניח היה עלבון/חוסר שביעות רצון מתוצאות הסוציומטרי, לבין התנכלות לתובע דווקא, דורשת ראיות "מחברות" בין שני הטיעונים, ראיות שלא הוגשו.
בכלל, נראה שהתובע התקשה להסביר את ההתנכלות של רפ"ק ערוסי כלפיו, שכן, בנספח 11 לתצהירו, הודעתו במח"ש ייחס את התנכלות לכך שהלה "שונא רוסים" (ש' 41 שם) . גרסת שנאת הרוסים מוקשית נוכח הטענה לשיתוף פעולה של ערוסי עם גלמן (יוצא חבר העמים בעצמו- ור' עדות קורמן על המשותף ביניהם בידעו רוסית) כדי לתלות בתובע אחריות לארוע הנשק. דומה שלשונו של התובע בייחוס מניעים חמורים ביותר לאחרים, קלה, שכן בח"נ העיד כי "אז חשבתי מה שמסרתי במח"ש ומסרתי את העדות, היום אני לא טוען שהאירוע קרה על רקע גזענות". (עמ' 11 ש' 13-14) . והוא מסביר בהמשך:
ש. אז במח"ש אתה סבור שכן וכאן אתה סבור שלא.
ת. כששוטר פגוע עצבני ונרגש, מגיע למח"ש, מתוך רגשות הוא יכול לומר גם דברים כאלה, אני מאשר שאמרתי את זה אבל אני היום לא טוען שהאירוע התבסס על רקע גזעני.
ש. למח"ש לא הייתה לך בעיה למסור לך את האמירה הזו.
ת. אני בן אדם סה"כ.
מידת הרצינות שמייחס התובע לטענותיו שלו היא המזמינה את מידת הרצינות שמצאנו אנו לייחס לסברה שביסוד הליך זה.
לכך יש לצרף כי גם בערר שהגיש על הכרעת פינטו (נספח 9 לתצהירו), טענתו הייתה שההחלטה שגויה שכן מדובר בטעות טכנית שנעשתה בתום לב, מבלי שטען כי אכן היה חשש שבדו ראיות להרשיעו. זאת למרות שכבר אז לטענתו ידע על כך שבכוונת ערוסי להדיחו. התובע הודה בח"נ כי נכון לאותו זמן זה מה שחשב (עמ' 13 ש' 1-9 ורישת עמ' 14 ). התובע נשאל בח"נ בתמיהה על הנכונות שלו לשתף פעולה עם המידע שנמסר לו על ידי סוואעד ולכתוב הדו"ח כאשר הוא סובר באותה עת כי ערוסי ינסה לפגוע בו, (זאת כאשר בעבר, כשנתקל בקושי מול המשטרה , בעודו עובד במרחב איילון, ידע לטפל בענין בסיוע עו"ד) ולא היה בפיו כל הסבר מניח את הדעת (עמ' 13) .
העולה מן המקובץ, לא מצאנו כי בארוע נשק וב"סביבותיו" היתה התנכלות לתובע , ולכל היותר מדובר בחוסר בדיקה יסודית , שתוצאותיה מצערות.

ההערכות הנמוכות
אין חולק כאמור כי נוכח הערכות נמוכות שקיבל התובע, הוכנס לגדר "חוליה חלשה" שלגביה נשקלת האפשרות לסיום העסקה. הנתבעת טוענת כי ההערכה הנמוכה שקיבל התובע לא היתה חריגה, וגם יתר ההערכות שלו היו בינוניות (וירדו משחדל להיות חוקר). עוד טוענת כי חלק מההערכות היו של עמיתים. יצוין כי בנספח 27 לתצהיר ערוסי מציין אייזן ביחס לתובע כי הוא "שוטר מאד חכם. ראשי קבוצות לא רוצים אותו ביחידה שלהם". היינו ישנה אסמכתא לטענה לאי שביעות רצון של גורמים במערכת. מאידך גיסא, ניתן לראות מדברי ערוסי שאז כבר היה מפקדו לשעבר עוינות ברורה "אני נחשפתי לשוטר כאשר הייתי מפקדו הישיר במערה. שוטר מרוכז בעצמו.... ב3/2015 הערכתי אותו בציון נמוך. מה שמענין אותו זה רק עצמו!! יצר תקלה בעמדת הנשקים, הוא נשפט בתחילה, הודה ואח"כ חזר בו והוא מנהל על כך ערר..". ברור מתוך כך שבאותה נקודת זמן היה ערוסי כעוס ביחס לתובע והוא לא השלים עם חזרתו בו מדברי ההסבר ועם הגשת הערר.
התובע ביקש ליתן משקל לתאריך ההערכה שערך לו ערוסי , כביכול זו נערכה ב2016, וזאת כדי ליצור נופך של המשך רדיפה. לא מצאנו ממש בטענה זו ושוכנענו כפי שהובהר גם בהודעת הנתבעת מיום 8.12.20 כי מדובר בתאריך שבו נכנס המשתמש האחרון לטופס ולא לתאריך בו נערך. פרטי התאריכים בהם נערכה ההערכה צוינו בהודעה האמורה. התובע עצמו הרי מלין על ההערכה הנמוכה בזמן אמת כבר ב2015, כך שברי כי הטענה בענין ביצועה ב2016 מפיו, נטענת בחוסר תום לב.
עם זאת אין ספק כי למרות טענת הנתבעת כביכול אין מדובר בהערכה נמוכה יחסית. הרי שבאותו מועד עלה שמו של התובע על רקע הערכות שקיבל , להיות "חוליה חלשה"- מה שלא ארע קודם לכן. כמו כן ואף אם ניתוח ציוני ההערכה שנוי במחלוקת בין הצדדים, עדיין לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך שישנו פער בין הכתוב בטופס ההערכה כפי שצורף על ידי התובע כנספח 5 לתצהירו, לבין הנוסח שצורף כנספח 30 לתצהיר ערוסי.
מאידך גיסא, אין חולק כי התובע קיבל גם הערכה טובה מערוסי (כחותם שני), ב2013. שינוי הגישה של ערוסי מובן מתוך הארועים נשוא ארוע הנשק שארעו במקביל וכפי שאף ציין התובע כאמור לעיל, ערוסי עצמו הודיעו כי ההערכה הנמוכה היא פרי ארוע הנשק .
מוצאים אנו טעם לפגם בטעמים שהביאו את ערוסי לקבוע הערכה נמוכה כאמור, אם כי נוכח ההשתלשלות דלעיל , לא ברור מה חלקו של התובע ביצירת הבוקה והמבולקה בכל ההליך לבירור הסוגיה. מכל מקום, זכותו של התובע לעמוד על מיצוי הליך תקין אינה יכולה לעמוד בעכריו. עם זאת וגם אם באותה עת (חודש העבודה האחרון של ערוסי ביחידה) הוא נהג שלא כראוי כלפיו, יש ליתן לכך משקל מוגבל. כאמור מעלה, אותותיה של הפנייתו להיות חוליה חלשה פגו בתוך חודשיים לאחר מכן.

הכוונה להעביר את התובע למשל"ט ש"י/ זימונים "בדקה ה90"/ שליחה לתגבורים בכמות חריגה, והכנת דוחות הסבר בכמות חריגה.
אשר למשל"ט-כאמור לעיל, באפריל 2016 , היתה כוונה להעביר את התובע למשל"ט ש"י, למשך שנה . משמעות ההעברה היא ירידה בשכר של למעלה מ2000 ₪. מדובר בארוע שהתרחש כמעט שנתיים לאחר ארוע הנשק, כשערוסי לא במקום. ערוסי בתצהירו הבהיר את הרקע לדבר ומכל מקום בסופו של דבר לא נבחר התובע להשלח. איננו מוצאים כי בחינת האפשרות להעברתו כמו גם בחינת אפשרות זו ביחס לשוטרים אחרים משקפת התנכלות כלשהי.
אשר לזימונים בדקה התשעים ושליחה לתגבורים בכמות חריגה- התובע טען טענה זו בכלליות ולא הובאו כל ראיות לתמיכה בכך (בכלל זה גם לא נתבקשו נתונים במסגרת גילוי מסמכים מהנתבעת). לא מצאנו איפוא ליתן משקל לכך. עוד יוסף כי כפי שציין ערוסי (והדבר לא הוכחש) בסעיף 71 לתצהירו, אין מדובר בתקופתו של ערוסי ולכן ייחוס "התנכלות" לכך חסר בסיס, כמו כן כפי שציין פעולות אלה מבוצעות על ידי אחמ"ש . אין טענה בפי התובע להתנכלות של מי מהאחמש"ים. עוד ציין כי שליחה לתגבורים דווקא היתה מועדפת על התובע שכן נעשתה באזור מגוריו. לא מצאנו כל ממש איפוא בטענות התובע בקשר לכך .
אשר להכנת דוחות הסבר- ר' האמור לעיל.
העולה מן המקובץ- לא מצאנו כי היתה התנכלות של ערוסי כלפי התובע ואף לא מניע להתנכלות כלפיו וטענותיו בנדון נדחות.
בשולי הדברים, מצאנו פגם בהתנהלות ביחס להערכה של חוליה חסרה ובכך נדון להלן.

פיצוי בגין עגמת נפש
התובע טוען כי סבל שנתיים מעגמת נפש עקב נקיטת הליכים לא מבוססים כלפיו בהעדר ראיות ועל בסיס שקרים וזיוף. התובע גם מוחה על המנעות המשטרה מלחקור את הגורמים שהביאו לטפילת ארוע הנשק עליו.
כאמור, לא מצאנו כי יש מקום לקבוע שנקיטת ההליכים כלפיו היתה על בסיס שקרים וזיוף כלשונו.
עם זאת סבורים אנו כי נגרמה לתובע עגמת נפש במובנים הבאים:
א. מאז הדיון בגליון השפיטה ועד חודש 8/15 עת הודע לו על ביטולו, היה תלוי ועומד נגדו גליון השפיטה למרות טענותיו שאין ראיות לביסוס טענותיו ותוך שהוא במקביל נאלץ לפנות לגורמים שונים לבירור טענותיו.
ב. התובע נשלח הלוך ושוב מגורם לגורם (מש"א , נציב קבילות השוטרים, מח"ש) על מנת לברר טענותיו, חלף מענה מלא וקצר, וזאת במשך כמעט 3 שנים. זו הטרחה והטרדה שלא לצורך. ודוק- עסקינן בהתנהלות מוקשה אך בלא הבעת עמדה ביחס לגוף שיקול הדעת בנדון. משבוטל גליון השפיטה איננו מוצאים מקום לקבוע כי סירוב הנתבעת לנהל ההליך מחדש כלפיו כאשר היא עצמה שוכנעה שאין בידיו ראיות, הוא בלתי סביר וכמו כן איננו סבורים כי עלינו ובסמכות בית הדין, לקבוע כל קביעה ביחס לעמדת המשטרה ביחס לבקשת התובע כי טענותיו כלפי גורמים אחרים יבוררו.
ג. העובדה שלעמידתו על זכויותיו של התובע היה ביטוי בהערכה האישית שקיבל ושהכניסה אותו בגדר "חוליה חלשה" לתקופה מסוימת.
יוער עם זאת, מקובלת עמדת הנתבעת כי משבוטל גליון השפיטה, נוקה תיקו האישי של התובע ולמעשה די היה בכך כדי לחדול מהמשך הבירורים ככל שהדבר נוגע לעניינו האישי. הרושם הוא כי מטרות אחרות ולא ניקוי שמו הן שהובילו את התובע בהמשך הפניות לאחר מכן. לכך יש ליתן משקל כאשר עסקינן ב"עגמת הנפש" שנגרמה לתובע. לא כל רצון של התובע שלא מומש גם אם אינו אינטרס ישיר שלו ,משמעו שהוא זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש, אף ככל שזו נגרמה לו, ודאי לא במסגרת הליכים בבית הדין העוסקים במעמדו כעובד בלבד.
בשקלול כלל הנסיבות מצאנו לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.

פיצוי בגין הוצאות משפטיות

התובע טוען כי יש לפצותו בגין הוצאות משפטיות שנגרמו לו. בכלל זה הוא מפנה להוצאות שהוציא לתשלום לעו"ד ארז בטיפול בענין בירור נסיבות טפילת הארוע עליו, (נמצאו בנספחי תצהירו 3 מכתבים של הלה) וכן הוצאות שכ"ט עוד אלה ברדסלבסקיה בהליך נגד גלמן.
דין התביעה ברכיב זה להדחות מכל אחד מהטעמים דלקמן כשלעצמו ובוודאי בהצטברם: א. לא הובאו כל ראיות להיקף ההוצאות המשפטיות הנטען. ב. אשר להוצאות בגין ההליך נגד גלמן-משהתובע עצמו בחר לזנוח ההליך בטרם מוצה בירורו ברי כי אין כל בסיס לחיוב הנתבעת בהוצאותיו בגינו. ג. אשר להוצאות לעו"ד ארז, אף אם ניתן לסבור שהיה בהן כדי לסייע לתובע בבירור טענותיו, לא ברור מהו היקף ההוצאות שהוציא. לכך יש להוסיף גם כי בסופו של דבר, במסגרת הליך זה לא נקבעו קביעות ביחס לצדקת המהלכים המנהליים שבהם נקטה הנתבעת. עם זאת ונוכח שילוחו של התובע על ידי מי בנתבעת בין גורמים שונים לבירור טענותיו, שבה מצאנו טעם לפגם- יובאו הדברים בחשבון לענין הוצאות ההליך.

העולה מן המקובץ
על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.
יתר תביעות התובע נדחות.
נוכח הפער בין התוצאה אליה הגענו לבין הסכום הנתבע , ראוי היה לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת. ודאי כך כאשר סבורים אנו כי התובע אסף מן הגורן ומן היקב טענות כלפי הנתבעת (אף טענות סותרות), שברובן לא היה ממש.
עם זאת ונוכח הפגמים בהתנהלות הנתבעת כאמור אנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ' אב תשפ"א, (29 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

דרורה נבון, נציגת ציבור עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

יצחק אופנהיים, נציג ציבור מעסיקים