הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 20799-01-18

15 יולי 2020

לפני:
כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון אמיר

התובעת: שושנה שבתאי
ע"י ב"כ: עו"ד דוד בנג'י

-

הנתבעת: נחמד השקעות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אלון נחמד

פסק דין (מתוקן)
להלן פסק דין המתוקן (תיקון לפסק הדין המקורי מיום 15.7.20), בהתאם להחלטת בית הדין מיום 11.9.20.
זכויות שונות ביחס תקופת עבודתה אצל הנתבעת לרבות בגין סיומה מצויות במחלוקת בין הצדדים .
רקע כללי
הנתבעת מפעילה חנות של מכירת כלי בית, רהיטים ומוצרי נוי.
התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כמוכרת וגם כאחראית על קבלת סחורה וסידורה בחנות.
התובעת עבדה במהלך תקופת העבודה בשני סניפים של הנתבעת במשך 6-7 ימים שבוע בתקופה שבין חודש מרץ 2012 ועד סוף חודש אוגוסט 2017. יוער, כי בפועל התובעת סיימה לעבוד בסוף חודש יוני 2017, אולם הצדדים מחשיבים את החודשים יולי-אוגוסט 2017 בהם התובעת קיבלה פדיון ימי חופשה כתקופת עבודה.
התובעת הודיעה על התפטרותה ביום 7.6.17 בהגשת מכתב התפטרות (נספח ב' לכתב ההגנה), בו הודיעה כי התפטרותה תיכנס לתוקף ביום 30.6.17.

המחלוקות
עיקר המחלוקות בין הצדדים נוגעת לשיעור הזכאות (ולא לעצם הזכאות) של התובעת לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה – דמ י הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים וחלף הפרשות לפנסיה. הצדדים חלוקים בשאלות עובדתיות הנוגעות למתן הודעה על תנאי עבודה ולנסיבות סיום עבודתה של התובעת וכיו"ב לפיצויים המגיעים בגינם. וכן ביחס ל זכאות התובעת לפיצויי הלנת שכר בגין העברת הניכויים משכרה בגין חלק עובד לקופת הגמל רק בחודש אפריל 2018.
דיון והכרעה
היקף המשרה
לעמדתה של התובעת, היא עבדה בהיקף של 75% משרה (ר' ס' 6 לכתב התביעה המתוקן וכן החישובים לפי 75% משרה – ר' ס' 7 לתצהירה). אף הנתבעת הסכימה לעמדה זו (ר' ס' 13(א) לכתב ההגנה המתוקן, ס' 7 לתצהירו של מר יובל נחמד, מנהל הנתבעת, (להלן: "מר יובל") וכן התחשיבים שהוצגו מטעמה).
אלא שבתחשיב שהוצג מטעם התובעת לאחר דיון ההוכחות, שינתה את גרסתה לכך שיש לחשב את אחוזי משרתה לפי היחס של 150 שעות חודשיות מתוך 186 שעות של משרה מלאה – שתוצאתו היא 80 אחוזי משרה. לטענת התובעת, הנתבעת לא הצי גה דו"חות נוכחות, ובהסתמך על תלושי השכר, עולה כי התובעת עבדה בממוצע כ-150 שעות מידי חודש. מצאנו כי יש לדחות טענה זו מהטעם שהיא מהווה שינוי חזית, ועצם העלאתה בשלב כה מאוחר של ההליך פוגעת ביכולת הנתבעת להתגונן מפניה. נזכיר, כי תלושי השכר, עליהם מבססת התובעת את טענתה, היו בידיה כבר עם הגשת כתב התביעה, ועל אף האמור, התובעת לא מצאה לנכון לטעון זאת בשום שלב. זאת על אף שהתובעת תיקנה את כתב התביעה, ואף לא בסיכומים עצמם.
אם כן, אנו קובעים כי זכויותיה של התובעת יחושבו לפי 75% אחוזי משרה.
דמי הבראה
לטענת התובעת, צברה במהלך כל תקופת עבודתה זכאות לדמי הבראה בסך של 10,451 ₪ (על פי חישוב של 80% אחוזי משרה) , מהם יש לקזז סך של 6,780 ₪ ששולמו לה במהלך עבודתה. הנתבעת מתכחשת לזכאותה של התובעת לדמי ההבראה ולחישוב שבוצע על ידה.
אין בידינו לקבל את חישוב התובעת המתבסס על אחוזי משרה שלא קבלנו לעיל . מצאנו לנכון לערוך חישוב עצמאי על בסיס הנתונים העולים מתלושי השכר (לגביהם לא טענה התובעת כי אינם משקפים את אשר שולם לה), והזכאות לדמי הבראה כפי שנקבעה בצווי ההרחבה, ובהתבסס על היקף משרה של 75%.
על פי צו ההרחבה צו הרחבה בדבר תשלום דמי הבראה לפי חוק הסכמים קיבוציים , התשי"ז-1977, כפי שעודכן מעת לעת, זכאית התובעת לדמי הבראה כדלקמן -
עבור שנת עבודתה הראשונה (מרץ 2012-פברואר 2013) – 5 ימים לפי ערך של 371 ₪ ליום. סה"כ 1,855 ₪.
עבור שנת עבודתה השנייה (מרץ 2013-פברואר 2014) – 6 ימים לפי ערך של 374 ₪ ליום. סה"כ 2,244 ₪.
עבור שנת עבודתה השלישית (מרץ 2014-פברואר 2015) – 6 ימים לפי ערך של 378 ₪ ליום. סה"כ 2, 268 ₪.
עבור שנת עבודתה הרביעית (מרץ 2015-פברואר 2016) – 7 ימים לפי ערך של 378 ₪ ליום. סה"כ 2, 646 ₪.
עבור שנת עבודתה החמישית (מרץ 2016-פברואר 2017) – 7 ימים לפי ערך של 378 ₪ ליום. סה"כ 2, 646 ₪.
עבור החלק היחסי של שנת עבודתה השישית (מרץ 2017-אוגוסט 2017, סה"כ שישה חודשים) – 3.5 ימים לפי ערך של 378 ₪ ליום. סה"כ 1, 323 ₪.
על פי היקף-75% משרה , זכאית לסך של 9,736 ₪ (12,982 ₪ הסך כללי * 0.75 ).
החל מחודש מאי 2013 החלה הנתבעת לשלם לתובעת מידי חודש דמי הבראה. מחודש מאי 2013 הסכום עמד על 115 ₪ מידי חודש, והחל מחודש יולי 2014 ועד לחודש יוני 2017 על 150 ₪ (יוער, כי אף שלא הוצגו בפנינו 2 תלושים לתקופה זו, אנו סבורים כי לנוכח העובדה שדמי ההבראה ששולמו בסכום קבוע מידי חודש, כך נעשה גם בחודשים אלו). סה"כ, שילמה הנתבעת לתובעת סך של 7,010 ₪ בגין דמי הבראה במלך תקופת עבודתה.
לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,726 ₪ בגין דמי הבראה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (חודש אוקטובר 2014) ועד תשלומו בפועל.
דמי חגים
לטענת התובעת, היא זכאית לדמי חגים בסך של 3,976 ₪. זאת לפי סה"כ של 8,316 ₪ (9 ימי חג בשנה * 168 ₪ ליום עבודה * 5.5 שנות עבודה), ממנו יש לקזז סך של 4,340 ₪ שהנתבעת שילמה בגין דמי חגים. הנתבעת התכחשה באופן כללי לזכאותה של התובעת לדמי חגים .
על פניו, היה מקום לדחות את תביעת התובעת לדמי חגים, שנוסחה באופן כוללני באמצעות מכפלת השכר השעתי האחרון בתקופת העבודה , מבלי להתחשב בשכרה השעתי של התובעת שהשתנה במרוצת הזמן, לכך שחלק מימי החג להם היא טוענת חלו ב שבת, ובהתעלם מחלות ימי חג בטרם מילאה שלושה חודשי עבודה (זאת עשתה רק בתחשיב שהוצע מטעמה רק לאחר דיון ההוכחות) . כבר נפסק, כי תביעה המנוסחת באופן זה לא תעמוד בנטל המוטל על העובד להוכחת זכאותו לדמי חגים ( ר' ע"ע 47268-07-13 אלכסנדר אליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.2017); ע"ע 35666-05-16 חברת השמירה בע"מ – אבנר סבהט (27.7.2017)). ברם, משהנתבעת הציגה חישוב מטעמה, ממנו עולה כי הנתבעת שילמה בחסר דמי חגים, מצאנו לנכון לקבוע את זכאותה של התובעת לדמי חגים בהתאם לחישובי הנתבעת.
לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת דמי חגים בסך של 1,372 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (אוקטובר 2014) ועד תשלומו בפועל.
פדיון חופשה
לטענת התובעת, היא זכאית לפדיון חופשה בסך של 14,784 ₪ (על פי החישוב של 16 ימי חופשה * 5.5 שנות עבודה * 168 ₪ ערך יומי), ממנו יש לקזז סך של 4,760 ₪ ששולמו לה במהלך עבודתה. עוד טוענת התובעת בהקשר של ימי החופשה, כי במהלך תקופת השבעה לאחר פטירת אמהּ, נוכו לה 3.5 ימי חופש, למרות שהובטח לה על ידי מר יובל כי הדבר יטופל-לא כך ארע.
מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת זכאית בסך הכול ל-66 ימי חופשה בגין כל תקופת עבודתה. בסוף התקופה שולם לתובעת פדיון חופשה בגין 44 ימים ב7-8/2017, ובסה"כ, פדתה התובעת במהלך תקופת עבודתה 59.5 ימי חופשה ועל כן היא נותרה זכאית לפדיון 6.5 חופשה ולסך של 1,092 ₪ בגינם (6.5 ימים * 168 ₪ ליום).
נפלו פגמים בחישובי שני הצדדים. אשר לחישובי התובעת, היא לא הייתה זכאית ל-16 ימי חופשה בגין כל שנת עבודה (זאת, בין היתר בשים לב לתיקון מס' 15 ל חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (בפרק זה: " החוק"), שחל מחודש יולי 2016 ובמלואו מחודש ינואר 2017). אשר לחישובי הנתבעת, נפל פגם במספר ימי החופשה. וכן בקיזוז ימי החופשה במלואם, על אף ששולמו לפי ערך יומי נמוך מזה שהנתבעת מודה בעצמה (ימי החופשה בחודשים יולי-אוגוסט 2017 שולמו לפי ערך יומי של 140 ₪, על אף שגם לשיטת הנתבעת, ערך יום חופשה הנו 168 ₪).
בטרם יפורט תחשיבנו להלן כמה הערות:
ראשית, בנוגע לערך יום החופשה, נעשתה הבחנה בין ימי החופשה אותם פדתה התובעת בזמן עבודתה, שאז חושבו ההפרשים על פי השכר השעתי אותו קיבלה התובעת באותו זמן (על פי תלושי השכר), ולפי יום עבודה בן 6 שעות (שכן כך גם התובעת חישבה).
שנית, הזכאות נבחנה לפי הוראות החוק ובכלל זה החישוב נעשה על פי שנה קלנדרית.
שלישית, בהיעדר טענה של התובעת לכך שלא יצאה לחופשה בפועל (שכן התובעת הסכימה כי יש לקזז את התשלומים ששולמו בבגין חופשה), ההנחה היא כי יש כאשר מצוין בתלוש שהתובעת קיבלה תמורת חופשה, היא יצאה לחופשה בפועל.
על פי חישוב בית הדין, התובעת הייתה זכאית ל-72 ימי חופשה במהלך כל תקופת עבודתה, על פי החישוב שלהלן:
עבור שנת 2012 – שנת ותק ראשונה - בשנה זו התובעת עבדה בחלק מהשנה, אולם מאחר שעבדה מעל 240 ימי עבודה (על פי תלושי השכר – לגבי התלושים החסרים, נעשה חישוב על בסיס הממוצע של יתר החודשים), על פי ס' 3(ג)(1) ל חוק כן לנוכח העובדה שעבדה שישה ימים בשבוע היא זכאית ל-12 ימי חופשה (כפי שהיה לפני תיקון מס' 15 לחוק).
עבור שנת 2013 –12 ימי חופשה; עבור שנת 2014 -12 ימי חופשה; עבור שנת 2015 – 12 ימי חופש ה; עבור שנת 2016 -14 ימי חופשה; עבור שנת 2017 – התובעת עבדה בחלק מהשנה -155 ימים, ועל כן זכאית חלק ל-64.5% מימי החופשה הקבועים בחוק , ובסה"כ ל-10 ימי חופשה (על פי ס' זה, יום חופשה חלקי לא יבוא במניין).
במהלך תקופת עבודתה, קיבלה התובעת תשלום עבור יציאתה לחופשה כדלקמן -
במהלך חודש מאי 2015, קיבלה התובעת תשלום עבור 8 ימי חופשה בשיעור של 140 ₪ לכל יום. באותו זמן התובעת השתכרה שכר שעתי של 27 ₪ ועל כן ערך יום חופשה היה צ"ל 162 ₪ (6 שעות * 27 ₪). סך הכל הפרשים עבור חודש זה – 176 ₪.
בחודש אוגוסט 2016, התובעת הייתה בשבעה ימי אבל נוכח פטירת אימהּ, כאשר בחודש זה נוכו לה 3.5 ימי חופשה. על פי ס' 5(א)(5) לחוק במניין ימי החופשה לא יבואו ימי אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג אין העובד עובד בהם (ר' בעניין זה גם צו ההרחבה הסכם מסגרת – 2000). על כן, הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז 3.5 ימי חופשה .
בחודש דצמבר 2016 קיבלה התובעת תשלום עבור 4 ימים בשיעור של 140 ₪ לכל יום (יצוין, כי על אף שבתלוש צוין ניצול של שישה ימי חופשה, בפועל שולם לה בגין 4 ימים בלבד). באותו זמן התובעת השתכרה שכר שעתי של 28 ₪ ועל כן ערך יום חופשה צ"ל 168 ₪ (6 שעות * 27 ₪). סך הכל הפרשים עבור חודש זה – 112 ₪.
בחודש פברואר 2017 קיבלה התובעת תשלום עבור 2 ימי חופשה בשיעור של 140 ₪ . באותו זמן התובעת השתכרה שכר שעתי של 28 ₪ ועל כן ערך יום חופשה צ"ל 168 ₪ (6 שעות * 27 ₪). סך הכל הפרשים עבור חודש זה – 56 ₪.
לאחר סיום עבודתה בחודשים יולי-אוגוסט 2017, קיבלה התובעת תשלום עבור 42 ימי חופשה בשיעור של 140 ₪ . שכרה השעתי האחרון של התובעת עמד 28 ₪ ועל כן ערך יום חופשה צ"ל 168 ₪ (6 שעות * 27 ₪). סך הכל הפרשים עבור פדיון חופשה בסוף התקופה – 1,176 ₪.
בסך הכל, יש לקזז מימי החופשה המגיעים לתובעת בגין ימי חופשה ששולמו לה 56 ימים, בגינם היא זכאית להפרשים בסך כולל של 1,520 ₪.
לתובעת נותרו 16 ימי חופשה בגינם לא קיבלה תשלום. עבור ימים אלו התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 2,688 ₪ (16 ימים * 168 ₪ ערך ליום).
על כן, הנתבעת תשלם לתובעת פדיון חופשה שנתית בסך של 4,208 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי העבודה (חודש יולי 2017) ועד תשלומו בפועל.
הפרשות לגמל
לטענת התובעת, היא זכאית לחלף הפרשות לקופת גמל עבור החודשים בהם לא הופרש עבורה לקרן פנסיה (התקופה שמחודש 03/12 ועד 10/13, ולאחר מכן מחודש 01/17 ועד סוף תקופת עבודתה) בסך כולל של 11,460 ₪.
הנתבעת מודה כי החלה להפריש לתובעת רק החל מחודש 11/2013, וזאת לטענתה בשל סירובה של התובעת להיות מבוטחת בקרן פנסיה בשל העובדה כי הדבר כרוך בניכוי משכרה. כמו-כן, טענה שהתובעת אינה זכאית להפרשות לפנסיה בששת החודשים הראשונים לעבודתה. הנתבעת חישבה את זכאות התובעת לחלף הפרשות בגין תקופה זו על סך של 4,486 ₪ , ולתקופה שבין חודש ינואר 2017 ועד לחודש אוגוסט 2017 על סך 3,254 ₪.
למותר לציין, ואין צורך לחזור על ההלכה המושרשת היטב, כי עובד אינו יכול לוותר על זכויותיו הקוגנטיות, ועל כן טענת הנתבעת לפיה התובעת סירבה לחתום על מסמכי הפנסיה אינה רלוונטית לעניין זה (ומכל מקום, הנתבעת הייתה יכולה לבטח את התובעת בקרן ברירת מחדל - ר' בעניין זה ס' 3(ב) ל צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 משנת 2011 (בפרק זה: "צו ההרחבה").
אשר לזכאות התובעת להפרשות עבור ששת החודשים הראשונים לתקופת עבודתה (מרץ 2012 – אוגוסט 2012) – על פי ס' 6(ה) לצו ההרחבה, הזכאות להפרשות קמה לאחר שישה חודשי עבודה, זולת אם העובד הגיע לעבודה כאשר הוא מבוטח בביטוח פנסיוני, אז יהיה זכאי להפרשות מיומו הראשון. התובעת הציגה ראיה בעניין זה לראשונה במסגרת הצגת התחשיבים מטעמה (ר' נספח א'), לאחר דיון ההוכחות והצגת הסיכומים, ו ברי כי אין לקבלה בשלב מאוחר זה. על כן, אנו קובעים כי התובעת אינה זכאית להפרשות לדמי גמל עבור התקופה שלמן תחילת עבודתה (חודש מרץ 2012 ועד אוגוסט 2012).
הזכאות להפרשות ביחס ליתר חודשי העבודה לגביהם לא בוצעו הפרשות להלן החישוב :
חודש
שכר פנסיוני*
הפרשות לגמל
הפרשות לפיצויים
ספט-12
3804
158
159
אוק-12
3692
154
154
נוב-12
3216
134
134
דצמ-12
3864
161
162
ינו-13
3600
180
180
פבר-13
3504
175
175
מרץ-13
4052
203
203
אפר-13
2996
150
150
מאי-13
3620
181
181
יונ-13
3240
162
162
יול-13
3528
176
176
אוג-13
3984
199
199
ספט-13
3860
193
193
אוק-13
3740
187
187
ינו-17
4648
302
279
פבר-17
4354
283
261
מרץ-17
5110
332
307
אפר-17
4287
279
257
מאי-17
4158
270
249
יונ-17
4102
267
246
יול-17
3360
218
202
אוג-17
3696
240
222
סה"כ
84415
4604
4438
* השכר הפנסיוני חושב לפי שכר היסוד, שכר הבסיס עבור שעות העבודה בשבת, דמי חגים ותמורת חופשה (על פי ערכה האמיתי) .
על פי ס' 17א ל חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק הגנת השכר") חלה התיישנות על התביעה לפיצויי הלנה בגין היעדר ההפרשות לתקופה שעד אוקטובר 2013. בהתאם לכך, על הסכום אותו חייבת הנתבעת בגין תקופה זו (4,828 ₪), יחולו הפרשי הצמדה וריבית בלבד וזאת למן אמצע התקופה (חודש מרץ 2013) ועד למועד התשלום.
אשר לחוב המעסיק לקופת גמל לתקופה שלמן חודש ינואר 2017 ועד חודש אוגוסט 2017, לא חלה התיישנות בהתאם להוראות ס' 17א(ב) לחוק הגנת השכר . עם זאת טענה הנתבעת כי אי ביצוע הפרשות באותה תקופה נבע מתקלה טכנית נוכח שינוי שחל בזהות קופת הפנסיה של התובעת (ושל עובדת נוספת) באופן שלא היה ברור כי ההפרשות אינן מבוצעות כדבעי (כפי שיפורט בהמשך) , היתה מהימנה עלינו . יצוין בעניין זה, כי על אף שהנתבעת מכירה בכך שסכום זה לא שולם, היא העבירה לקופת הגמל אך ורק את חלק העובד, ולא חלק המעסיק אותו היא אמורה להפריש. בנסיבות אלה מצאנו לקבוע כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצויי הלנה מוגבלים בלבד בסך של 500 ₪ (המתיחסים לאי הפרשה של חלק המעסיק עם גילוי התקלה)..
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,828 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית החל מחודש מרץ 2013 (מחצית התקופה) ועד התשלום בפועל, וסך של 4,214 ₪ בתוספת פיצויי הלנה ע"ס 500 ₪ כדלעיל.
פיצוי בגין אבדן זיכוי במס הכנסה
לטענת התובעת, היא איבדה את הזיכוי בשיעור 35% למס הכנסה מסך ההפרשות שלא הופרשו, ועל היא זכאית לסך של 4,011 ₪ (11,460 ₪ תגמולי מעביד * 0.35).
התובעת לא הוכיחה כי אכן ייגרם לה נזק בשיעור שצוין על ידה, ובעניין זה, היה על התובעת להראות כיצד מס הכנסה ימסה את גובה הפיצוי שנקבע בגין חלף הפרשות לפנסיה (האם כשכר עבודה, שאז ישנה השאלה האם התובע עברה את תקרת המס או כהפרשות פנסיוניות שנפדו בטרם המועד, שאז אכן ינוכה מס בשיעור של 35%).
על כן, התביעה בגין רכיב זה נדחית.

החזר בגין ניכוי תגמולי עובד
לטענת התובעת, בתקופה שלמן חודש ינואר 2017 ועד חודש אוגוסט 2017 ניכתה הנתבעת משכרה של התובעת סך של 1,932 ₪ בגין הפרשות חלק עובד לקופת הפנסיה, אולם אלו הועברו לקרן הפנסיה רק כעבור ארבעה חודשים מיום הגשת כתב התביעה. על כן, עותרת התובעת לקבלת פיצויי הלנה בגין התקופה שעד העברת התשלום בפועל (אפריל 2018).
לטענת הנתבעת, אי העברת הניכויים בתום לב, שכן התובעת עברה לקרן פנסיה אחרת, ועקב כך נוצרה תקלה בעטיה לא הועברו ההפרשות כנדרש. עם היוודע הדבר (שלטענת הנתבעת נודע לה לראשונה עקב מכתב ההתראה מחודש נובמבר 2017), פעלה הנתבעת לתיקון הדבר, ובחודש 24.4.18 הופקדו עבור התובעת סך של 1,932 ₪ בגין תגמולי עובד וחלק מעביד.
בעדותו, הסביר מר יובל את פשר התקלה שהובילה לאי ביצוע ההפקדות. ר' בעמ' 21 ש' 3-10 -
ש. איך התחלתם להוציא תלושים במשך 8 חודשים מבלי להבין שאין תגמולי מעביד.
ת. תקלה לא שלנו, של חברת איילון, אנחנו הפרשנו את הכל לחברת איילון בהוראת קבע במשך עשרות שנים, באיזשהו שלב שני עובדים שלנו התובעת ועוד עובדת נוספות במקום לחברת איילון חברה לביטוח, שמו אותם באיילון חברה לפנסיה שזה גוף אחר, בשלב 2017 ניהול הקופה עבר למיטב דש, בגלל ששילמנו בהוראת הקבע לאיילון הוראת הקבע לא יכלה לעובר אוטומטית כי זה מיוסד אחר, ואז היא פסקה, עובדה שבאיילון חברה לביטוח כל העובדים שלנו שזה רובם המכריע, המשכנו לשלם ולשתי העובדות האלה לא שילמנו, בצער רב, ברגע שזה נודע לנו התקשרתי אליה, קיבלתי מכתב על הפנסיה והעברנו לה את הכסף שמגיע לה, זה מגיע לה וזה שלה.
אכן מתלושי השכר של התובעת עולה כי בחודש ינואר 2017 היא עברה לקרן פנסיה אחרת של מיטב דש, מה שתומך בעדותו האמורה של מר יובל. כמו-כן, לנוכח העובדה שהנתבעת פעלה להעביר את ההפרשות לאחר שהדבר הובא לידיעתה. בנסיבות אלה לא מצאנו מקום לפסוק לתובעת פיצויי הלנה .

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.
לטענת התובעת, היא לא קיבלה הודעה על תנאי עבודה ועל כן היא עותרת לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפרה זו . מנגד, טוענת הנתבעת, כי אין בידיה את העתק ההודעה שנמסרה לתובעת, אולם היא נוהגת בדרך קבע למסור הודעה לעובדים על תנאי עבודתה וכך גם נעשה בעניינה של התובעת. כמו-כן, התובעת הייתה מודעת היטב לתנאי עבודתה.
הנתבעת לא הוכיחה כי אכן התקיים נוהל סדור בקליטת עובד, שהוא מקבל הודעה כתובה על תנאי עבודה עם תחילת עבודתו. מר יובל אמנם טען זאת בתצהירו ולאחר מכן במהלך ח"נ, אולם הוא לא ידע להציג הודעות של עובדים אחרים, מהן היה ניתן להסיק כי אכן הנתבעת נוהגת למסור הודעה על תנאי עבודה לכלל עובדיה. טענתו של מר יובל לפיה לא נשמרים העתקים של ההודעות לעובדים אצל החברה אינה נשמעת אמינה (עמ' 17 ש' 24-29).
אין אנו מתעלמים מכך שבכתב התביעה המקורי התובעת לא תבעה פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה (ואף לא טענה לכך), ורק לאחר שהנתבעת לא הציגה הודעה על תנאי עבודה במסגרת הליכי גילוי מסמכים, היא 'נזכרה' כי לא קיבלה הודעה על תנאי עבודה. אולם, על אף שהדבר תומך לכאורה בגרסת הנתבעת, הנתבעת כשלה להראות כי היא נוהגת למסור הודעה על תנאי עבודה לעובדיה, ובכך, במאזן ההסתברויות, הגענו למסקנה כי יותר סביר שהתובעת לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה.
אשר לגובה הפיצוי, מצאנו כי יש להעמיד אותו ברף הנמוך. ה תובעת הייתה מודעת היטב לתנאי עבודתה, ואף במסגרת המחלוקות דכאן כלל לא עלו מחלוקות בנוגע לתנאי עבודתה של התובעת (בעניין זה, ר' גם את תשובותיה של התובעת בח"נ בעניין ההודעה על תנאי העבודה, החל מעמ' 8 ש' 33). מנגד, עצם אי מתן ההודעה על תנאי עבודה, מצדיקה פסיקה של פיצוי עונשי לכל הפחות.
לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 1,000

פיצויי פיטורים
אין חולק כי התובעת התפטרה. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצויי פיטורים, שכן התפטרותה נעשתה בשל ההפרות הרבות שנעשו על ידי הנתבעת בתנאי העבודה שלה, ולאחר שפנתה פעמים רבות לנתבעת ומבלי שהפרות אלו תוקנו.
התובעת הודתה כי מעולם לא פנתה בכתב לנתבעת בקשר להפרות (עמ' 8 ש' 6). גם בנוגע ל התראות בע"פ לא נתנו אמון בגרסתה . במכתב ההתראה מחודש נובמבר 2017, כל שנטען כלפי הנתבעת היה בנוגע לאי העברת הניכויים משכרה לקרן הפנסיה. תשובתה של התובעת בעניין זה בח"נ, מלמדת יותר מכל כי עובר להתפטרותה, התובעת כלל לא הייתה מודעת להפרת זכויותיה– ר' עדותה בעמ' 8 ש' 26-28
ש. בפגישת היעוץ לא טרחת לפרט לו את כל הטענות כלפי הנתבעת.
ת. בהתחלה הטריד אותי סיפור הפנסיה וזה מה שרציתי, אח"כ עלו ההפרות האחרות. אח"כ ראיתי כי בעצם לא קיבלתי את כל הזכויות שלי, זה גדל כל הסיפור הזה.
ור' גם עדותה בעמ' 9 ש' 14-19 ממנה עולה כי הפגם בהפרשות הפנסיוניות התברר לתובעת רק בחודשים 9-10/17, היינו לאחר התפטרותה.
גם ממכתב ההתפטרות לא עולה כי התובעת התפטרה על רקע הפגיעה בזכויותיה. הסברה של התובעת למכתבה הלאקוני היה שכך נאמר לה לכתוב. ברם, התקשינו לסבור כי אכן התובעת, שהייתה מנהלת חשבונות ועבדה בבנק, אכן נכנעה לתכתיבים אלו. גם הסתבכותה של התובעת בעדותה בשאלה מי אמר לה מה לכתוב במכתב ההתפטרות הצביעה על חוסר מהימנותה בענין זה.
לטענת הנתבעת, הרקע להתפטרות התובעת היה רצונה לעבוד לעבודה בתחום התיווך. התובעת הודתה בח"נ כי אכן לאחר סיום עבודתה פנתה לעבוד בתחום התיווך (עמ' 9 ש' 30-33).
לפיכך, על אף שהוכח כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת נפגעו כאמור זכויותיה, לא הוכח כי היה קיים קשר בין פגיעות אלו לבין התפטרותה של התובעת. אדרבא, מהראיות והעדויות שבפנינו, עולה כי התובעת התפטרה בלא קשר לכך, ואף ללא שהתרתה בדבר פגיעות שכאלה.
לאור האמור, התביעה להשלמת פיצויי פיטורים נדחית.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט להלן:
דמי הבראה בסך של 2,726 ₪.
דמי חגים בסך של 1,372 ₪.
פדיון חופשה שנתית בסך של 4,208 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה ופיצויים בסך של 4828 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מה 1.3.13.
חלף הפרשות לפנסיה ופיצויים בסך של 4,214 ₪ בתוספת פיצויי הלנת תשלומי הפרשות לפנסיה (חלק מעסיק- בשנת 2017) בסך 500 ש"ח
אי מתן הודעה על תנאי עבודה בסך של 1,000 ₪.

נוכח התוצאה אליה הגענו, דחיית מרבית סכומי התביעה,וחלק מטענותיה, מצאנו לראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ג תמוז תש"פ, (15 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

אמנון אמיר,נציג ציבור מעסיקים