הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים סע"ש 19451-03-16

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר רמי אלקנה
נציג ציבור (מעסיקים) גב' דניאלה דרור
התובע
עלי פרחאן

ע"י ב"כ: עו"ד שאדי מצראוה
-
הנתבעת
מסעדת אבו עזמי בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד ליאור טחורש

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע , מלצר במסעדה , להפרשי שכר, שעות נוספות, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, ימי חופשה ופיצויי פיטורין.
הנתבעת טענה כי התביעה מופרכת מיסודה וכי היא מעסיקה כדין ותלושי השכר נ כונים, וכי היא מלווה ברו"ח בנושא שכר.

העובדות
הנתבעת מנהלת את המסעדה הלבנונית באבו גוש.
התובע, תושב ירושלים, הועסק ע"י הנתבעת כמלצר, ממועד שנוי במחלוקת בשנת 2005 ועד לתאריך 31.10.2015.
לתובע הוצאו תלושי שכר שנמסרו לו באופן שוטף.
התובע התפטר.
הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים בסך 35,475 ₪ באמצעות חברת הראל.
בנוסף לאמור בס' 5 שולמו לתובע 8,000 ₪ במזומן.
התובע חתם על חוזה העבודה מ-2014 שצורף לכתב ההגנה.

המחלוקת
כיצד שולם שכרו של התובע, האם כגרסתו באמצעות טיפים בלבד, כאשר הסכומים הם כמתואר בכתב התביעה לפי עונות השנה, או כטענת הנתבעת, התובע השתכר שכר חודשי עבור משרתו כמפורט בתלושי השכר.
האם תלושי השכר שהוצאו לתובע משקפים מצב אמיתי.
האם התובע חתם על חוזי העבודה מהשנים 2005, 2011 והאם חתם על הקבלות ומכתב סיום ההעסקה שצורפו לכתב ההגנה (כנספחים ד', ה', ו', ז', י', י"ב).
מהם סכומי הטיפים ששולמו לתובע.
מהי מידת אמינותם של רישומי הנוכחות בנתבעת.
מה היו שעות עבודתו של התובע?
האם נסיבות התפטרותו של התובע מזכות אותו בפיצויי פיטורים, ובאם כן באיזה סכום. לעניין זה מה מועד תחילת עבודתו.
האם לתובע יתרת חופשה בלתי מנוצלת שהוא זכאי לפדותה או שמא כטענת הנתבעת נותרה לו יתרה שלילית של 6 ימים.
האם התובע זכאי לפדיון דמי הבראה או שמא כטענת הנתבעת שולם לו במסגרת גמר חשבון סך 3,850 ₪
בכפוף להכרעות דלעיל, זכאות התובע להפרשי שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי נסיעות (לגרסת הנתבעת שולם לתובע בגמר חשבון סך 4,250 ₪).

הכרעת הדין
תקופת העסקת התובע
התובע טען בכתב התביעה כי עבד בנתבעת החל מתאריך 01/06/2005 ועד לחודש דצמבר 2015.
הנתבעת טענה כי התובע החל לעבוד ברשותה בתאריך 01/09/2005, וסיים לעבוד בתאריך 31/10/2015.
הנתבעת ביססה את טענתה על חוזה העבודה משנת 2014, בו מאשר התובע כי החל לעבוד אצל הנתבעת ב-01/09/2005; על כך שבכל תלושי השכר שהנפיקה לתובע מופיע במפורש כי החל לעבוד עבורה בחודש ספטמבר 2005; על מסמך הנקרא תצהיר התובע מיום 30/10/2010 בו הוא מאשר כי החל לעבוד ב-01/09/2005 וכן על מסמכים נוספים.
בנוסף, במסמך המאשר קבלת שיק פיצויי הפיטורים מחברת הראל שצורף לתצהיר גלמ"ס התובע, מופיע שהשיק הונפק בתאריך 07/12/2015. הנתבעת טענה כי לא ייתכן שפיצויי הפיטורים ניתנו לתובע לפני שנגמרה העסקתו, ועל כן ניתן להוכיח מכך כי העסקתו נגמרה לפני תאריך זה.
בדיון ההוכחות הסכים התובע כי מועד סיום העסקתו האמיתי הינו בתאריך 31/10/2015 (עמ' 6 ש' 1-3), ובית הדין קיבל זאת כעובדה מוסכמת (החלטת ביה"ד בעמ' 6 ש' 7-10 לפ').
בעניין תחילת העסקתו העיד מר פאוזי איברהים (ע' 14 ש' 25-28):

כמו כן העיד מר נזמי איברהים (ע' 24 ש' 21-25):

גרסת עדי הנתבעת הייתה מבוססת ועקבית. התובע החל לעבוד ב1/9/15.
בסיכומיו, הסכים התובע כי "הואיל ומדובר במועד לצורך קביעת גובה פיצויי הפיטורים בלבד... והואיל ומדובר בתקופה שהשפעתה על גובה פיצויי הפיטורין הינה מזערית בלבד, ולצרכי הקלה על ביה"ד והצדדים, יסכים התובע לראות ב-1/9/2005 כמועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת".
משכך, לעניין תביעה זו, הוכיחה הנתבעת כי מועדי העסקת התובע בנתבעת הם מתאריך 01/09/2005 עד לתאריך 31/10/2015.

הפרשי שכר
התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו שכרו במשך כל תקופת העסקתו על ידה (כ-10 שנים), וכי השתכר אך ורק באמצעות תשרים (טיפים) מלקוחות המסעדה. לטענתו, תלושי השכר שהונפקו לו ע"י הנתבעת פיקטיביים.
כך, בפרק א לתצהירו :

וכן העיד בעדותו בפנינו (עמ' 7 ש' 31-32 ועמ' 8 ש' 1-10 ).
הנתבעת טענה כי שילמה לו במזומן את מלוא שכרו ע"פ תלושי השכר שהונפקו, וכי התשרים שקיבל ניתנו לו בנוסף למשכורתו (כפי שסוכם בס' 4.3 לחוזה העבודה שצורף כנספח י"ג לכתב ההגנה).
לעניין זה, צירף התובע הקלטה של שיחתו עם מנהל הנתבעת (פאוזי) בה דנו על אופן העסקתו של התובע והתשלום עבור עבודתו. הנתבעת הביאה העתקים של תלושי השכר שהונפקו לתובע, וכן צירפה לכתב ההגנה שורה של מסמכים עליהם מופיעה חתימת התובע, ומעידים לטענתה על נכונות דבריה. כל צד טען כי אין לייחס משקל לראיותיו של חברו.

נטל ההוכחה
בסיכומיו, ניסה התובע להעביר את נטל הראייה אל הנתבעים.
כלל הוא, כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).
כבכל הליך תביעה שיגרתי, אף בתיק זה התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", ולפיכך עליו מוטל הנטל להוכיח את טענותיו.
"התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזה הוא נטל הבאת ההוכחות ... מבחינתו של התובע. וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט..." (ד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, 291).
נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:
"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "
טענת התובע כי נטל ההוכחה על הנתבעת נדחית. נטל ההוכחה היה ונותר על כתפי התובע.
הראיות שהוגשו ע"י הצדדים מחייבות בדיקת מהימנותן, לצורך קביעת משקלן בהטיית המאזניים.

ההקלטה שהגיש התובע
בתאריך 05.05.2018 הגיש התובע תצהיר גילוי מסמכים. בתוך כך, הצהיר התובע כי ברשותו "הקלטת שיחה בינו לבין מר פוזי אברהים, מנהל הנתבעת, בה מסביר האחרון את אופי עבודת התובע במסעדה". התובע המשיך ואמר כי "הקלטה זו עוברת עתה תמלול ותרגום, ותוגש לתיק ביה"ד בהקדם בהתאם לתקנות ".
כמעט שנה מאוחר יותר, בתאריך 24.03.2019, יומיים לפני דיון ההוכחות שאמור היה להתקיים בתיק, הגיש התובע את ההקלטה והתמלול שנערכו על ידו וע"י בא כוחו.
בשל התנגדות הנתבעת, דחה ביה"ד את קבלת ההקלטה כראיה בתיק, ובהחלטה מנומקת מיום 25.03.2019 קבע כי: "מכלול הנסיבות מצביע כי התובע חדל בהתנהלותו לאורך כל ההליך, היה מודע לתמליל כבר לפני שנה,ולא עשה את המוטל עליו גם בהצהרותיו שלו וגם בהחלטות של בית הדין שלא קויימו.והתמליל עצמו לאו תמליל הוא.
במכלול זה מצאתי כי אין מקום לקבלת התמלול. לא בעיתוי, לא באופן בו הוגש בלא תצהיר ואף לא נוכח אי תקינות המסמך או הבנת תוכנו, אף לא לפי פס"ד קל -לי תעשיות." (ראה נימוקי החלטת בית הדין )( ע"ע (ארצי) 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ - דמיטרי מלי (פורסם בנבו) (להלן :פס"ד קל לי)).
הדיון שאמור היה להתקיים למחרת, בתאריך 26.03.2019, נדחה והתקיים בתאריך 13.06.2019 בשל פציעתו של ב"כ התובע בבוקר הדיון.
בנסיבות הדחיה בתאריך 16.04.2019 שב התובע וביקש לצרף את ההקלטה והתמלול לתיק.
בהחלטתו מיום 23.05.2019 נעתר בית הדין ואישר קבלת ההקלטה והתמלול כראיה. עם זאת, נקבע בהחלטה כי "מבלי לגרוע מהאמור, ההחלטה הראשונה תקפה על פי הפסיקה בה ובכלל, לעניין המשקל שיש לתת לראיה, לאופן ומועד הגשתה ולפגמיה. שק"ד הנתון לערכאה הדיונית."
בעת דיון ההוכחות עלו מספר חילוקי דעות בקשר למשמעות הביטויים בערבית ותרגומם הנכון. כגון, מחלוקת בין התובע ומנהל הנתבעת על משמעות הביטוי "ביצאווי" שבשורה 28 לתמלול, שלדברי ב"כ התובע משמעותו היא "רושם" ולדברי מנהל הנתבעת אין זה תרגומו הנכון (ראה עמ' 20 ש' 30-31 ועמ' 21 ש' 1-10). וכן מחלוקת בנוגע לפירוש האמירה שהתובע "עובד על טיפים", והאם התרגום הנכון הינו "על הטיפים", כאשר שינוי זה עשוי להשפיע על האפשרות להבין את השיחה כטיפים בנוסף לשכר (ראה עמ' 13 ש' 10-14, עמ' 20 ש' 22-29, עמ' 21 ש' 11-26).
כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הנ"ל מתאריך 25.03.2019, ההקלטה והתמלול כפי שנמסרו התקבלו לפנים משורת הדין ומשקלם מועט אם בכלל.
זאת בפרט נוכח אי הבהירות בנוגע לתרגום הנכון של החלקים הרלוונטיים בתמליל. מאחר ש התמליל לא נערך בצורה מקצועית כנדרש אלא ע"י התובע ובא כוחו, לא ניתן לייחס כל משקל ראייתי לחלקים הנתונים במחלוקת בתמליל .
מתמיה כיצד טוען התובע בסיכויו כי "אין עוררין על כך, כי ההקלטה שצורפה לתיק מטעם התובע עומדת בתנאים שנקבעו בחוק, בתקנות ובפסיקה לצורך הגשתה כראיה", שעה שכפי שנקבע והוסבר בהחלטת בית הדין הנ"ל, ההקלטה ואופן הגשתה ותמלולה אינם עומדים כלל בדרישות הפסיק ה לעיל.
בקשת התובע בסיכומיו שביה"ד יורה על העברת התמלול והתרגום לגורם חיצוני, ולהשית הוצאות אלו על הנתבעת אין לה כל בסיס נוכח דרישות פס"ד קל-לי.
אף לשאר חלקי ההקלטה והתמליל יש לייחס משקל מזערי, אם בכלל, הכל בהתאם לסוגיה הנדונה.
לגופו של עניין תוכן התמלול לגופו לא מקים בסיס להפרכת טענות הנתבעת. ההיפך. כך, כאשר פאוזי מפנה לחוזה ואומר (ש' 19) "אתה עובד על חוזה, ובחוזה פה רשום שאתה עובד על טיפים" כוונתו כפי שהוגשו והוכחו לחוזי העבודה משנת 2011 ו-2014 עליהן חתם התובע (ראה להלן). בחוזים מפורטת המשכורת המוסכמת בהתאם לשכר המינימום, ומפורטת הזכות לקבלת תשרים בנוסף לשכר אף היא. דברי פאוזי על פי החוזה, שהתובע עובד על טיפים בנוסף לשכרו.
כמו כן, פאוזי שב ומפנה להסכם (ש' 74) ואומר כי "אני העסקתי אותך בהסכם. ביני לבינך יש הסכם שאתה עובד שייך לעצמך". אף כאן, פאוזי מפנה לחוזי העבודה. הטיפים, נוסף לשכרו החודשי.
וכן:

גם בעניין זה, האמירה היא בהתאם לחוזה כך שהמעסיק משלם לתובע משכורת בסיסית ולא מתערב בסכומים אותם מקבל מהטיפים. גם בכך, אין לסתור את טענת הנתבעת. וודאי שאין לראות את האמור בשיחה במנותק מנוסח חוז ה העבודה שהוא ברור וחד משמעי. התובע לא חלק על חוזה מ-2014 .
אף הטענה על כך שפאוזי אומר שהתובע הוא "שכיר-עצמאי", שהתובע פירשה כמצביעה על כך שהתובע הוא עצמאי ומשתכר רק מתשרים, לטעמנו ניתן לפרשה אף כמתייחסת להיותו של התובע שכיר מבחינת השכר החודשי שקיבל, ועצמאי מבחינת התשרים בהם אין המעסיק מתערב כפי שנאמר בתמליל .
אף אם היינו מעניקים משקל להקלטה זו, לא היה בה בכדי לפגוע בטענות הנתבעת או בגרסתה .
מהתמלול עולה כי במהלך השיחה פאוזי מסתמך על החוק ומפנה אליו מספר פעמים. כך, בשורה 44 ו-52 מפנה פאוזי אל החוק לעניין ימי חופשה, בשורה 84 ו-86 מפנה אל החוק בעניין הודעה מוקדמת, ובשורה 128 מפנה אל החוק בעניין הפרשה לקופת גמל לפיצויי פיטורים. וכן מספר פעמים מפנה פאוזי אל הסכם העבודה, כך לדוגמה בשורות 17, 19, 52, 140 ו-142. בנוסף, במהלך השיחה מסביר פאוזי לתובע על פיצויי הפיטורים וההפרשות לקופת הגמל בחברת הראל, כך בשורות 62, 64, 96, 124, 128 ו-132 מסביר פאוזי לתובע על אופן ההפרשה לקופה וקבלת פיצויי הפיטורים, אומר שהחל להפריש מתחילת העסקת התובע, ומפנה להוראות החוק ונהלי הקופה. התנהלותו זו של פאוזי ואמירותיו , שעה שאינו יודע שהוא מוקלט, מאששת את התנהלותה הכללית של הנתבעת, שהוכח מטה כי היתה בהתאם לחוק ובבקרת רו"ח . בכך יש לראות בתמליל משום תנא דמסייע לטענות הנתבעת, כפי שיובאו מטה.
לעומת זאת בשיחה המוקלטת אמר התובע מספר פעמים שברצונו להתייעץ בנוגע לזכויות המגיעות לו. כך, בשורה 79 אומר "אני לא יודע. אני רוצה להתייעץ ולבדוק מה לי ומה עליי", וכן בשורה 87 "לא יודע, רוצה להתייעץ. נראה", ובסוף השיחה שב ואומר "לא יודע. רוצה לבדוק. אני אראה את התלושים, אתייעץ עם עו"ד ונראה"(דגש ש.ש.). ניכר כי פוזי תומך בכך ומעודד אותו להתייעץ, ואף מפציר בו לקחת את חוזה העבודה בכדי להראות לעו"ד. כך, בשורה 90 אומר: "תתייעץ. וקח את התלוש איתך", וכן בשורות 80 ,88, 92, 138 ו-140.
על כן בראיית הנתבעת אכן הלך התובע והתייעץ על זכויותיו עם עו"ד , ובבואו לסכם עם הנתבעת את סי ום יחסיו עימה שלמה לו סך 55,277 ₪. הפגישה בה בוצע התשלום מאוחרת להקלטה , ואין ספק שלתובע היה זמן להתייעץ עם עו"ד.כל המידע היה בידיו.
לפיכך גם לו נקבל טענת התובע שלא חתם על המסמכים שצירפה הנתבעת בדבר גמר חשבון, המעידים על כך ששהוא מאשר כי קיבל את כל זכויותיו, עדיין קיבל בפועל את הכסף לאחר ייעוץ. מעצם העובדה שלקח את הסכום הנ"ל, ללא שטען לזכויות נוספות במעמד זה, יכלה הנתבעת ובצדק להסיק בתום לב, כי לאחר שבחן זאת והתייעץ עם עו"ד הגיע התובע למסקנה שכל זכויותיו מתמצות בסך זה בלבד אותו שלמה הנתבעת .עניין זה יטה לטובת הנתבעת את קיום תום הלב, ולרעת התובע את העדר תום הלב.

משקלה הראייתי של עדות התובע
סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות), קובע כי במקרים מסוימים בית-המשפט נדרש לנימוקים מיוחדים אם משית הוא פסק-דין על יסוד עדות יחידה לבדה בלא כל סיוע של עדות נוספת. וזוהי לשון הסעיף:
"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
...
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
...
(5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור".
לעניין זה, רבה ועניפה הפסיקה המנחה אשר נקבעה בסוגיה זו, ולמשל הנאמר בע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48.בעמ' 55:
"והנה בא סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וקובע, שאין לפסוק על-פי עדות יחידה של בעל הדין עצמו או בן-זוגו, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שבית המשפט יפרטם בהחלטתו... אך חוששני, שעצם מהימנותה בלבד של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי".
כן ראה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, בעמ' 771:
"פירושה של אותה 'אזהרה עצמית' אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או בטעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק".
ראה גם בספרו של י' קדמי "על הראיות" (כרך ב, תשנ"א), בעמ' 700:
"ככלל, יש להתייחס בזהירות מרובה לעדותו של אדם שיש לו עניין בתוצאות הדיון, אם אזרחי ואם פלילי; ובעקרון - אין זה משנה מה מקורו של אותו עניין".
עם זאת, ככלל, בית הדין אינו כבול בדיני ראיות, ובסמכותו לקבל אף עדות שכזו, לו מסייעת לראיות מבוססות. אולם , בהעדר ראיות מבוססות לא ניתן להסתמך על עדות יחידה.
כך למשל בפס"ד בעניין סע (ת"א) 11197-09-12‏ ‏jacintha dona‏ נ' עזבון המנוחה שרה קינל שוחט ז"ל יושם סעיף זה בפקודה כך:
"סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, קובע שבעת שבית משפט פוסק על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, כאשר עסקינן בעדות של בעל דין וכן בנסיבות שבהן התובענה היא נגד עזבון, על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הסעיף האמור מטיל חובת הנמקה מוגברת בנסיבות מסויימות המתקיימות בענייננו.
57. אכן, בבתי הדין לעבודה אין תחולה דווקנית של הסעיף (דב"ע (ארצי) מג/121-3 תכשיטי אבדור נגד גד כספי [פורסם בנבו] (27/2/84)). יחד עם זאת, בשל עקרונות הצדק בפועל מזהירים עצמם בתי הדין ביתר שאת עת נשמעת בפניהם עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע (ר' לדוגמא עב"ל (ארצי) 2735-09-13 המוסד לביטוח לאומי נגד אליהו בן גור [פורסם בנבו] (18/12/13); תב"ע (ת"א) 33118/97 דן וילי נגד שירות ייצור שקיות פלסטיות בע"מ [פורסם בנבו] (17/7/00)).
58. בענייננו מקבלים הדברים משנה תוקף, שכן מדובר הן בעדות יחידה של בעל דין והן בתובענה נגד עזבון, כך שמטבע הדברים קיימות טענות שאינן ניתנות להזמה (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נגד מינה לינדר פ"ד כ"ו (2) 761). על כן, בבואי לשקול את עדותה היחידה של התובעת אנהג במשנה זהירות.
59. סבורני כי בנסיבות הספציפיות של הענין, שעה שהתובעת לא מפרטת דבר וחצי דבר אודות תביעתה, לא מבהירה את העובדות המקימות את עילת התביעה ובשים לב לכך שהתובענה הינה נגד יורשי עזבון המנוחה, אשר לא היו בקיאים בפרטים בזמן אמת, די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעת התובעת ברכיב דמי חגים ולדחותה." (דגש שלי ש.ש.) (כך גם בעב 004719/03 רחל פרימור נ. שירותי בריאות כללית מושלם ואח')
אף שהסעיף בפקודה אינו מחייב בבית הדין לעבודה , הרי שיש לאמצו בגמישות הראויה. ועל כן לו היו ראיות המסייעות לעדות זו של התובע , או שזו הייתה מתיישבת עם פגמים בגרסת הנתבעת היה בית הדין מקבלה. אולם, מאחר שהתובע לא הביא ראיות כלשהן , בעלות משקל שיסייעו לעדותו, לא ניתן להסתמך אך על עדות זו, בהיותה עדות יחידה. במילא אף מהימנותה הוטלה בספק כפי שיפורט בהרחבה מטה.
התובע יכול היה להביא עדים שיסייעו לעדותו. לדוגמא, לדבריו של התובע "שלושה עובדים יצאו מהמסעדה והוא (פאוזי - ש.ש.) לא נתן להם פיצויים ולא דיבר איתם ולא כלום" (עמ' 12 ש' 19-20), הרי ש היה באפשרות התובע היה לכל הפחות לנסות להביא מי מהם להעיד בפנינו על התנהלות המעסיק בפרט שאינן עובדים שם עוד, וכן , לכאורה, על התנהלותו של פאוזי מנהל הנתבעת.
נפסק כי: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד"
"סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו עדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן." (עא 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 - מאגר נבו)
הרי שבמצב בו בעל הדין נמנע מהבאת עד שיכול לחזק את טענתו, הנחה כי עדותו של העד עלולה הייתה לחזק את טענת הצד השני.הימנעות התובע מהבאת עדים והתבססותו על עדותו בלבד, מקימה את ההנחה לעיל לו היו מעידים בפנינו, עדותם הייתה מחלישה את טענות התובע ומחזקת את טענות הנתבעת.
יצוין כי בתמליל הנ"ל, אומר פאוזי כי "לא היה עובד שיצא מאצלי לא מרוצה" (ש' 96), בכך יש משום סתירה לטענת התובע ותנא דמסייע להנחה כי אכן לו היה התובע מביא עדים שיעידו על התנהלות הנתבעת כלפיהם, היתה עדות זו מסייעת לנתבעת, שאכן מעניקה היא את הזכויות לעובדיה.

מהימנות ראיות הנתבעת
מסמכי הנתבע וחתימות התובע

הנתבעת צירפה כנספחים לכתב ההגנה שורה של מסמכים, עליהם מתנוססת לכאורה חתימת התובע, ומעידים לטענתה על כך שקיבל את הזכויות להן טוען בתביעתו.
כך, צירפה הנתבעת קבלות שנושאות את חתימת התובע, ומאשרות כי קיבל את משכורתו במזומן (נספחים ד, ה, ו-ו); מסמך שכותרתו תצהיר משנת 2010 על קבלת השכר במזומן בהתאם למשכורת, שגם עליו חתום התובע (נספח ז) ; אישורים על קבלת כל הזכויות ע"י התובע מחודש דצמבר 2015 (נספח י ו-יב ); ומכתב סיום העסקה מאותו התאריך בשנת 2015 (נספח ט) .
התובע טען כי לא חתם על מסמכים אלו, וכי חתימותיו זויפו והועתקו מחתימתו על חוזה העבודה שנחתם עימו בשנת 2014 (נספח י"ג לכתב ההגנה). ועל כן, דרש התובע כי ביה"ד ימנה מומחה לכתב יד שיאמת את טענתיו, ושהנתבעת היא זו שתשלם עבור המומחה שימונה.
בקשה זו נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 10.09.2017. וביה"ד הבהיר כ י "כל צד רשאי לשקול את הראיות שיבחר להביא כדי לאשש או להפריך את טענותיו בכלל ואת טענותיו בעניין החתימות בפרט לרבות הבאת חוו"ד מומחה לכתב יד מטעמו."
בפסיקה שצוטטה בהחלטה הנ"ל (מיום 10.09.2017), נקבע כי נטל ההוכחה על אמיתות הראיה מוטל על הצד שהביאה. לדוגמה, נקבע שם כי "כאשר הנתבע מי שמבקש להסתמך על מסמך, והתובע מכחיש חתימתו על אותו מסמך, רובץ על הנתבע הנטל לשכנע שהחתימה במסמך היא אותנטית, ומשהוכיח זאת, עובר הנטל המשני, נטל הראיה, לתובע להראות כי החתימה מזויפת, בבחינת יסוד שלילי " (דגש שלי ש.ש.) (ראו הפירוט בעניין זה בתא (ת"א) 29890-03-10‏ שלמה סלמן אביגדול נ' דינה שעיה ז"ל, דוד שעי, ובמקומות שנסמנו שם).
על בסיס זה טען התובע בסיכומיו כי על בית הדין להורות על הוצאת מסמכים אלו מתיק בית הדין, שבשל כך שהנתבעת לא הביאה ראיה לאמיתות החתימות.
אכן על הנתבעת היה להביא לכל הפחות ראיה כלשהי לכך שחתימות אלו אמיתיות הן.
עם זאת, יש לתת את הדעת אף לכך שהנתבעת הסכימה לבקשת ב"כ התובע לאפשר לו לראות את המסמכים המקוריים של נספחים אלו (עמ' 18 ש' 31), ובהתאם לכך ביה"ד אף קבע בהחלטה שעליה לאפשר לו זאת (ראה עמ' 19 ש' 4-5) . אם אכן מסמכים מקוריים אלו קיימים, הייתה מופרכת טענת התובע שהחתימה הועתקה במחשב (ראה ס' 4 לבקשת התובע מיום 12/07/2017) . לו הייתה הנתבעת מציגה מסמכים מקוריים אלו, היה בכך בכדי להוכיח את טענתה ולדחות את טענת התובע. אך לטענת הנתבעת בסיכומיה התובע עצמו חדל, ולא הוא ולא בא כוחו יצרו עימה קשר על מנת לראות את המסמכים המקוריים. בפנינו לא הוצגו.
אף כי היה על הנתבעת להביא ראיות לאמיתותן של החתימות, יש בכך שהסכימה להראות לתובע ולבא כוחו את המסמכים המקוריים ולהוכיח בכך את טענתה,לשקול לטובתה. הסיבה שלא הראתה זאת היא מחדלו של התובע. טענתה זו לא נסתרה והתובע לא טען שהלך לראות את המסמכים.הנתבעת הרימה , לכל הפחות, חלק מהנטל המוטל עליה בכדי להעביר את "נטל הראיה לתובע להראות כי החתימה מזויפת" (ראה פסה" ד הנ"ל). טענתו הייתה שהחתימה הועתקה מהסכם 2014. כפי שנראה מטה. טענה זו לא נכונה ולו מהשוואה גסה ולא מקצועית של החתימות על המסמכים.
לכך יש להוסיף כי לא מדובר במסמך בודד, מדובר במספר מסמכים לאורך תקופה ארוכה , כשכל אחד מתייחס למשהו אחר לחלוטין . דהיינו, לא "המצאה מאוחרת" אלא התנהלות רצופה של הנתבעת לוודא מעת לעת שיש לה תיעוד על תקינות התנהלותה במהלך חיי עבודה עם עובד.
ועל כן, אף שאין להעניק לחתימה על המסמכים את מלוא משקלה הראייתי של החתימה , יש משקל למסמכים עצמם כל אחד בנפרד, כפי שנתייחס אליהם פרטנית ואף משקל רב יש להעניק לחלקם.
בית הדין אינו גרפולוג ואינו מתיימר להיות, נציג את החתימות שיבחנו בעין הדיוט.
לתיק צורפו מסמכים רבים הנושאים את חתימותיו של התובע, נציג חלקן.
זו חתימתו המאומתת של התובע על תצהיר גלמ"ס מטעמו :

חתימתו על תצהירו לעדות ראשית שהוגש ביום 16/4/19 :

חתימה על מסמך הנושא כותרת תצהיר מיום 30/ 10/2010 (נספח ז לכתב ההגנה) שעליו מכחיש שחתם:

חתימה על חשבונית קבלת שכרו מיום 05/01/08 עליה מכחיש שחתם:

חתימה על מכתב סיום העסקה מ- 20/12/15 שאף עליו מכחיש שחתם:

שתי חתימותיו על החוזה משנת 2011 שצירף הוא עצמו לתצהיר גלמ"ס:

שתי חתימותיו על החוזה משנת 2014 אותן לא מכחיש:

לטעמנו, מהסתכלות בכלל חתימות עולה כי אף שהחתימות המוכחשות דומות, אינן זהות ולכן הטענה שהועתקו צילומית מחוזה 2014 אינה נכונה ודינה להידחות.
מחד ניתן למצוא חתימות נוספות של התובע הדומות להן (לדוגמה, לעומת החתימות שבס' ו), מאידך ניתן למצוא הבדלים בין החתימות המוכחשות.
ועל כן, אף טענת התובע על כך שהחתימות הועתקו במחשב או בצילום , אין בה ממש.

חוזי העבודה

האם חתם התובע על חוזי העבודה מהשנים 2005 ו-2011. ביחס לחוזה משנת 2011, הרי התובע הוא זה שצירפו לתצהיר גלמ"ס, ולא ציין בתצהירו זה כי חתימתו המופיעה עליו מזויפת. על כן אין בסיס לטענתו המאוחרת כי לא הוא זה שחתם עליו. מדובר בטענה כבושה והיא נדחית. נוכח מכלול האמור לעיל טענת הנתבעת שהתובע חתם על החוזה משנת 2011 מתקבלת.
בנוגע לחוזה משנת 2005, זה לא צורף ע"י אף אחד מהצדדים, ועל כן כלל אין לדון בו.
חוזי העבודה שעליהם חתם התובע ומונחים לפתחנו כראיה שיש לקבלה כמהימנה ואותנטית הם החוזים משנת 2011 ומשנת 2014.
בדיקת החוזים מעלה כי הנתבעת מסרה לתובע חוזה עבודה בתפקיד מלצרות.
בחוזה מפורטת במפורש המשכורת המוסכמת בהתאם לשכר המינימום, ומפורטת הזכות בנפרד לקבלת תשרים בנוסף לשכר אף היא.
ס' 5.5 לחוזה כולל איסור על עבודה בשעות נוספות ללא אישור בכתב מהמעביד.
בחוזה משנת 2014 אף מופיע במפורש כי התובע החל לעבוד בנתבעת בתאריך 1/9/05.
בס' 13.1 נקבע כי "הסכם זה ממצה את היחסים המשפטיים בין הצדדים". לטעמנו, ההסכם משקף אף את מערכת היחסים שהייתה בפועל עד לתאריך חתימת ההסכם ב- ו- 2014 01/01/2011. ומשמעם תשלום שכר מינימום ע"י המעסיק מדי חודש בתלוש מתאים , וקבלת התשרים בנוסף.
חוזים אלו הוכחו כאותנטיים והם משקפים העסקה של התובע כדין בשכר מינימום בהתאם להיקף משרתו, ומתן זכות לתובע לקבל תשרים בנוסף.
טענת התובע כי השתכר רק מתשר , נוכח החוזים ,נדחית .

חזקת תקינותם של תלושי השכר

הלכה פסוקה היא כי דרך כלל תלוש שכר מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח אחרת בראיות מהימנות, כאשר נטל הראייה מוטל על המבקש לסתור את תוכנו. וכפי שנקבע בדיון (עבודה ארצי) 3-146/מז יוסף חוג'ירת - המוסד לביטוח לאומי, כ(1) 019 (1988): "מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת."
הטענה כי תלושי השכר הינם פיקטיביים, היא טענה חמורה , שיש לראותה כטענת תרמית או מצג שווא. משכך, יש להחיל עליה את חובת הפירוט המיוחדת שקיימת ביחס לטענות מסוג זה (ראה תקנה 78 לתקנ ות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וכן ראה סע"ש (אזורי ת"א) 49948-01-16 MOHAMED ISHAG YHYA - שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (פורסם בנבו, 16.10.2018) ).

בע"א 292/64 משה כהן נגד ירמיהו אשד, פ"ד י"ט(1), 414, נפסק:
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי".
ובע"א 369/79, 365, אלחנני ואח' נגד רפאל ואח'; "נפית" השקעות ופתוח בע"מ נגד רפאל ואח’, [פורסם בנבו] נפסק:
" ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעת מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה"
כל טענותיו של התובע ביחס למהימנותם של תלושי השכר הסתכמו באמירות לקוניות דוגמת "הנתבעת הוציאה לי תלושי שכר פיקטיביים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום" (ס' 5 לתצהירו, ועמ' 8 ש' 10 לפרוטוקול), וכן קביעתו כי "עצם הנפקת תלוש שכר, אין משמעותה תשלום השכר הרשום בו לידי העובד" (ס' 16 לסיכומיו). התובע לא נימק את דבריו, וכלל לא הביא ראיות לסתירת חזקת התקינות של התלושים.
לעומתו, הנתבעת סיפקה תלושים תקינים שהונפקו ע"י רו"ח ( צורפו לתצהיר גלמ"ס התובע, וריכוזם מופיע בס' 2.4 לתצהיר גלמ"ס הנתבעת), וכפי שנקבע במוסכמות בדיון בתאריך 08.03.2018 אף התובע מסכים כי נמסרו לו תלושי שכר באופן שוטף ורצוף ; אישורים על הפרשות מס והפקדות בקופות גמל בהתאם לתלושים אלו (ס' 2.5 ו- 2.7 לתצהיר גלמ"ס) ; וכן אישור מרואה החשבון של הנתבעת על תקינות חישובי השכר שבתלושים (ס' 2.6 לתצהיר גלמ"ס) .
כמו כן, צירפה הנתבעת מסמך נושא כותרת תצהיר מיום 30/10/2010 החתום בחתימת התובע ומאשר כי זה קיבל את כל משכורתו במזומן ע"פ תלוש המשכורת (נספח ז):

וכן אישורים בערבית ובעברית מיום סיום העסקתו בנתבעת על כך שקיבל את כל המגיע לו (נספחים י ו-יב) . וכפי שנקבע לעיל, יש להעניק למסמכים אלו משקל ראייתי של ממש.חרף הכחשתו את החתימה. ב2010 לא ידעה הנתבעת שיתבע אותה.
כאמור צירפה הנתבעת לכתב ההגנה "חוזה עבודה אישי" שנחתם בינה לבין התובע בתאריך 01/01/2014 (נספח י"ג לכתב ההגנה). חוזה זה, שהתובע אינו כופר בכך שחתם עליו, מאשר את אופן העסקתו ע" י הנתבעת. חזקה כי אם חתמו הצדדים על חוזה עבודה זה, הרי שהיה בכוונתם לקיימו.
מסמך זה שאינו מוכחש, מאשש את אופן ההעסקה הנטען ע"י הנתבעת ובכך הרימה את הנטל שאינו על כתפה כי שולם לתובע שכר מינימום , ובנוסף תשר. לפיכך גם תלושי השכר תומכים בטענה זו.
נוסף על כל זה, צירפה הנתבעת קבלות החתומות ע"י התובע ומעידות על קבלת שכרו במזומן בשלושה מועדים שונים, בתאריך 05/01/2008 (נספח ד), בתאריך לא ברור התואם לתלוש השכר לחודש דצמבר 2009 (נספח ה ו-ה1) , ובתאריך שאינו ברור משנת 2010 התואם לתלוש השכר לחודש אוגוסט שנה זו (נספח ו ו-ו1). הקבלות הינן משלוש שנים שונות וכוללות סכומים שונים. גם אם התובע כלל לא היה חתום עליהן, על פניו אלו הינם מסמכים אותנטיים ומזמן אמת המוכיחים גרסת הנתבעת .
אף המסמכים שצירף התובע לתצהיר גלמ"ס מטעמו מציגים כי ככלל הנתבעת פעלה כחוק ובצורה מסודרת. כך, כנספח ג צורף אישור שניתן מהנתבעת לתובע משרד רוה"ח של הנתבעת בנתבעת 14/08/2011, להצגה לקונסוליה האמריקאית לצורך קבלת אשרת הביקור בארה"ב. מסמך זה מעיד כי עוד בשנת 2011 עבדה הנתבעת בליוויו הצמוד של רוה"ח. וכן מהודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד (טופס 161) שצורפה הן על ידו והן ע"י הנתבעת, הוכח כי השכר המדוו ח בתלוש נכון, וכן ההפרשה לק"ג ופנסיה נכונה אף היא . אף בכך יש להוכיח את גרסתה של הנתבעת כי שכרו שולם כדין.
נציין, כי אף שב"כ התובע הראה בדיון ההוכחות כי ישנו חוסר התאמה בין הסכומים עליהם הוסכם בחוזה לבין הסכומים ששולמו בפועל (עמ' 16 ש' 22 – עמ' 18 ש' 15 לפ'), מתקבל ההסבר שניתן ע"י הנתבעת לעניין, כפי שהסביר פאוזי בדיון, והוא שהסיכום בחוזה היה עבור משרה מלאה ואילו בתקופה זו פחת היקף משרתו של התובע, כך שקיבל את שכרו באופן יחסי לשכר עליו סוכם בחוזה העבודה. הסבר זה אף מתיישב כאשר בוחנים את היחס בין השכר לשעות עבודתו של התובע כפי שעולים מרישומי הנוכחות. כך, לדוגמה בחודש יולי 2015 מופיע ברישומי הנוכחות כי התובע עבד 94 שעות, וכן בחודש אוגוסט עבד התובע כ-60 שעות.
נוכח הקביעה כי בשל חומרתה של טענת הפיקטיביות, אין די באמירות סתמיות, דל ות ולא מוכחות, לפיהן תלושי השכר פיקטיביים ואינם משקפים את השכר בפועל , בכדי לסתור את חזקת תקינותם, הרי שיש להעניק לתלושי השכר שצירפה הנתבעת את משקלם הראייתי המלא. התלושים תקינים ועומדים בדרישת חזקת התקינות שלא נסתרה. התלושים משקפים את התשלומים שהוענקו לתובע. טענת התובע כי קיבל רק תשרים נדחית גם מטעמים אלו.

הפרשי שכר
משעמדנו על משקלן הראייתי של ראיות הצדדים, ונוכח העובדה כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע ותביעת התובע נשענת רק על עדותו והקלטת והתמליל חסרי כל משקל, אזי לא הורם הנטל על ידו משזו נסתרה ע"י הנתבעת ביותר מנושא אחד ובמסמכים מזמן אמת.
הנתבעת סיפקה סל גדוש בראיות להוכחת טענותיה אודות אופן התשלום לתובע. המסמכים הרבים שסיפקה הנתבעת הופקו לסירוגין במהלך עשר השנים שהתובע עבד ברשותה , בהן לא ידעה כי זה יתפטר ויגיש תביעה זו.
התובע לא הכחיש כי במהלך עשר השנים בהן עבד בנתבעת קנה בית בירושלים, פירנס משפחה בת שישה ילדים והחזיק ברכב. לא הוכחה הטענה כי בעשר שנים אלו עבד במשך יותר מעשר שעות ביום בנתבעת, וקיבל על כך פחות משכר מינימום, וכל הוצאותיו התבססו על עבודות שונות שביצע מן הצד (ראה עמ' 13 ש' 23-27 לפ').
התובע עצמו אישר שבתחילת תקופת העסקתו בנתבעת לא עבד בתור מלצר. משכך, נסתרה טענתו שאף בתקופה זו שכרו היה אך ורק מתשרים. יש בכך להחליש עוד את טענותיו.
הנתבעת הרימה את הנטל בדבר החזקה כי הרישום בתלושים נכון ומשקף את העבודה בפועל, הביאה ראיות שונות לכך ששילמה את שכרו של התובע כפי שהוצג בתלושים, וגרסתה כי התובע קיבל תלושי שכר באופן שוטף אושרה על ידו (ע' 8 ש' 7-8 לפ' ). לעומתה, התובע לא הצליח להוכיח פגם בתלושים ועדותו לגבי נושאים שונים, שהייתה עדות יחידה לא התיישבה עם המסמכים שבידיו או בידי הנתבעת.
אף לטענות גופן, טענת הנתבעת סבירה יותר. כנ"ל, התובע לא הכחיש שקיבל תלושים במשך כל זמן עבודתו, והתעוררותו אחרי 10 שנים לטעון לפיקטיביות התלושים, מעוררת עוד ספק בגרסתו. ובפרט שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם קבלות מפורשות של קבלת התשלום במזומן על ידו, שאפילו אם לא היה חתום עליהן היו מעוררות ספק נוסף בנדבכי הספקות שעוררה גרסתו .
יודגש כי גרסת התובע אפילו למועד תחילת עבודתו (1/6/2005),כמפורט בסע' 2 לתצהירו נסתרה בעדותו של מר נזמי איברהים (ע' 24 ש' 21-22ש' 31-32):

ובהמשך אף מאשר שבחודשיים הראשונים לא היה התובע מלצר כלל. עליהם תבע תשר.

ולכך התובע הסכים כי עבד גם במחסן ולא רק בתור מלצר (עמ' 7 ש' 12-17):

הרי שאף מכך יש להסיק כי התובע לא עבד רק עבור תשרים, שכן ממי קיבל התובע תשלום כאשר עבד במחסן?
נוכח כל האמור לעיל נדחית תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר, ומתקבלת גרסת הנתבעת כי שילמה לתובע שכרו כדין וכמפורט בתלושי השכר.
למעלה מן הצורך נאמר, כי אף בעניין סכומי התשרים שקיבל התובע טענתו מתבססת אך ורק על עדותו שלו (פרק א לתצהיר התובע) . ולעומת זאת, בניגוד לטענתו בסיכומיו, טענות הנתבעת מתבססות על פנקסי הרישום שניהלה על כספי התשרים שהועברו למלצרים (ס' 2.8 לתצהיר גלמ"ס), ועל אישורו של רוה"ח של המסעדה כי הנתבעת מנהלת רישום זה של התשרים, ורישום זה מועבר לרשויות המס.
על כן, אף אם היינו מקבלים את טענת התובע כי לא קיבל שכר מהנתבעת, מה שאין כן כמפורט לעיל , היינו מקבלים את טענת הנתבעת בנוגע לסכומי התשרים אותם קיבל, שהינם גבוהים מהרבה מאלו שטען להם.גם בכך נסתרה גרסתו.
אין בסיסה לטענתו של התובע בסיכומיו, בדבר היעדר הכחשה בכתב ההגנה בנוגע לגובה הטיפים, ושעל כן אין הנתבעת רשאית לטעון על כך, ולא היה ב"כ הנתבעת רשאי להציג את צילום הפנקס בדיו ההוכחות. שכן הוחלט במפורש ע"י כב' השופט גולדברג בעת הדיון מיום 08/03/2018, "מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת לפיה היא רשאית להביא ראיות לעניין גובה הטיפים, שכן טענות התובע באשר לעצם תשלום שכרו באמצעות טיפים וכן שיעורים של הטיפים הוכחש בכתב ההגנה והנתבעת רשאית כטענה חלופית למקרה שלא תתקבל גרסתה כי שילמה לתובע שכר חודשי, ללא קשר לטיפים, להציג ראיות בעניין שיעורי הטיפים.". ע"פ החלטה זו ציינה הנתבעת בתצהיר גלמ"ס כי יש ברשותה כ-60 פנקסי רישום תשרים, וצירפה דף אחד כדוגמה. לא זו בלבד, אלא כלל לא מובן כיצד יכול התובע לטעון שדף זה לא צורף לתצהיר גלמ"ס, שעה שהוא עצמו השתמש בו בדיון ההוכחות (עמ' 21 ש' 27-28). על כן גם לטענה זו אין בסיס, והנתבעת רשאית הייתה לטעון אודות גובה הטיפים מכח החלטה שיפוטית ברורה ומפורשת .
בסיכומיו העלה התובע טענה חלופית חדשה , לפיה כביכול ריכוז המשכורות מצביע על כך ששולם לו פחות משכר מינימום. ועל כן, אף לו ביה"ד יקבל את תלושי השכר כמהימנים, עדיין יש לחייב את הנתבעת לשלם הפרשי שכר מינימום. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים, לא נמצא לה זכר בכתב התביעה או בשלב כלשהו בהליך, ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה . בשל כך, הטענה נדחית.

מהימנותם של רישומי הנוכחות בנתבעת
לתצהיר גלמ"ס צירפה הנתבעת דו"חות נוכחות של התובע (ס' 2.2 ו-2.3). דו"חות אלו נחלקים לדו"חות החתמת שעון ידניים (2010-2015), ודו"חות רישום ביומטריים (יולי – אוקטובר 2015).
לטענת התובע, רישומי נוכחות אלו אינם אמיתיים. לטענתו, בתקופה שקדמה להתקנת השעון הביומטרי, היה מישהו מחתים את כרטיסו כאילו סיים לעבוד בשעה מוקדמת יותר מאשר סיים באמת (עמ' 8 ש' 27-31 לפ'). וכן, לאחר שהותקן השעון הביומטרי דרש ממנו פאוזי, מנהל הנתבעת, כי לא יחתים את שעון הנוכחות עם הגעתו לעבודה אלא בשעה מאוחרת יותר, על מנת שלא יירשם שעבד שעות נוספות (עמ' 8 ש' 11-21 לפר') .
בעקבות חוסר התאמות בין השעות שברישומי הנוכחות למספר השעות שבתלושי השכר שהעלה ב"כ התובע בדיון ההוכחות, הסביר פאוזי בעדותו כי הנתבעת משלמת לעובדיה שכר חודשי גלובאלי ולא לפי שעה. עם זאת, הנתבעת דורשת כי עובדיה יחתימו את שעון הנוכחות לצורך בקרה כללית על עצם ההתייצבות והנוכחות היומית בעבודה, ולא עבור חישוב השכר בפועל. ועל כן, לדבריו, ייתכן מצב שבו בשעון הנוכחות נרשם כי עובד עבד 90 שעות בחודש, ואילו בתלוש השכר יירשם כי שכרו הוא עבור 123 שעות (עמ' 15 ש' 4 – עמ' 16 ש' 15 לפר').
אף בעניין זה, של הטלת ספק במהימנות דו"חות הנוכחות, מסתמך התובע אך ורק על עדותו וזו נסתרה בעדות פאוזי.
דו"ח נוכחות אמור לשקף נוכחות אמיתית. עדות פאוזי מסבירה כי הרישום היה נכון. טענת התובע שהכריחו אותו לחתום לפני יציאה או אחרי הגעה לא הוכחה והופרכה .

שעות עבודתו של התובע
התובע טען כי במשך תקופה עבודתו בנתבעת עבד במתכונת העסקה של חמישה ימים בשבוע, ובכל יום עבד 10.5-11 שעות. כלומר, עבור כל יום שעבד היה על הנתבעת לשלם לו בין שעתיים לשעתיים וחצי שעות נוספות (פרק א לתצהיר התובע) . אולם, בכתב התביעה לא הופיעה במפורש תביעה לשעות נוספות, אלא כחלק מטבלה שצורפה אליו. גם בפלוגתאות שנקבעו במעמד הצדדים ביום 8/3/18 לא נקבעה פלוגתא ספציפית ביחס לשעות נוספות . על כן טענת התובע בסיכומיו היא עלולה להחשב הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות לכתחילה.
טענתו בכתב התביעה, היתה להפרשי שכר עקב תשלום טיפים בלבד. אותה ביסס על הטענה שעבד 10.5-11 שעות ביום. רק בסיכומיו הוסיף התובע, טען והסביר כי רישומי הנוכחות מצביעים על כך שעבד שעות נוספות, והראה זאת בנוגע שלושה חודשים בשנת 2014.כאמור זו הרחבת חזית אסורה ונדחית .
למעלה מהצורך נדון בסוגיה לגופה . יאמר כי הנתבעת צירפה לתצהיר גלמ"ס דו"חות נוכחות של התובע, המוכיחים, לטענתה, כי התובע לא עבד במתכונת השעות שטען לה (ראה דיון ב קבלתם כמהימנים לעיל).
משקיבלנו את רישומי הנוכחות בנתבעת כראיה מהימנה, הרי שאת החישובים עבור השעות הנוספות יש לעשות אך ורק על פיהם. חוזי העבודה שנחתמו בין הצדדים, מציינים חד משמעית ובמפורש שללא הסכמה בכתב מהמעסיק היה אסור לתובע לעבוד בשעות נוספות (ר' ס' 5.5 לחוזי העבודה מ-2011 ומ-2014 ). התובע לא טען כי קיבל אישור בכתב מהנתבעת לעבוד שעות נוספות, ועל כן לא היה עליו לעבוד בשעות אלו. גם מטעם זה טענת השעות הנוספות נדחית.
תנאי לחיוב המעסיק בגמול שעות נוספות , הוא כי דרש את ביצוען. בחוזה נאסר בפירוש ביצוען.(ד"ר י. לובוצקי /חוזה עבודה וזכויות העובד/ הוצאת ניצן(פרק 13 ע' 18).
בנוסף רישומי הנוכחות כלל אינם מצביעים על "מתכונת עבודה" ההיפך יש שונות . כך בבחינה אקראית, בחודש אוקטובר 2010 שעות עבודתו של התובע היו: ב-27 – 12:07-20:51; ב-28 – 11:48-21:18; וב-29 – 12:07-18:48. ניתן לראות כי אין "מתכונת עבודה". כמו כן, בחודש יוני 2011: ב-8 – 11: 57-21:47; ב-9 – 12:00-23:00; וב-10 – 10:01-17:05. גם כאן ניתן לראות כי אין מתכונת עבודה. וכן בדו"חות הנוכחות שבדקנו מחודשים ספטמבר 2011, אוקטובר 2012, אפריל 2014, אוקטובר 2014 ונוספים. רישומים אלו מצביעים על כך שהתובע לא עבד ב"מתכונת עבודה" קבועה, ועל כן נדחית טענתו כי עבד שעות נוספות מסויימות באופן קבוע גם לגופו של עניין .
כפי שהתובע עצמו העיד, הוא נשאר במסעדה אף לאחר שסיים את עבודתו על מנת לקחת את שאריות האוכל שנותרו, ולחלקן (עמ' 8 ש' 31 לפ') הנתבעת הסכימה שיקבלן . ועל כן, לגרסתה גם השעות שנשאר התובע במסעדה היו לצורך קבלת המזון שנותר ולא לשם עבודה.
בחישובים שביצע התובע עצמו ופירוט השעות שצירף התובע לסיכומיו, לא כללו פירוט של השעות הנוספות והסכום הנדרש בגינן. גם מטעם זה טענה זו נדחית.

פיצויי פיטורים

שני הצדדים מסכימים כי התובע התפטר.
כך הסכים התובע בתצהירו (ס' 28), בעדותו (עמ' 7 ש' 20-26). וכן עולה מתמלול הקלטה שצירף התובע, אף שכנ"ל אין לו משקל ראייתי, בו אומר הוא לפאוזי "אמרתי לך שאני רוצה לסיים" (ש' 4).
התובע בתצהירו, עדותו ובסיכומיו, מצד אחד טוען הוא כי התפטר בשל הפגיעה בזכויותיו לאורך השנים, ומן העבר השני טוען הוא כי התפטרותו נבעה מכך שבתקופה האחרונה לעבודתו, בשל ההחמרה במצב הביטחוני (פרוץ "אינתיפאדת הסכינים") כמות הסועדים בנתבעת ירדה חדות, ובשל כך נפגעה פרנסתו (ככל הנראה בשל כך שקיבל פחות טיפים). לדבריו, בשל כך הוא העדיף למצוא מקום עבודה אחר, שבו יקבל שכר רב יותר (עמ' 14 ש' 1-5 לפר') .
הנתבעת טענה כי הסיבה להתפטרותו של התובע היא שניסה לעבור לארה"ב ולהשתלב בעבודה שם עם בני משפחתו (ס' 2(ו) לתצהיר פאוזי) .
בנוסף, הסבה הנתבעת ליבנו לכך שגל הטרור המדובר החל בחודש ספטמבר 2015, ורק לאחר זמן הורגש שינוי משמעותי במצב הביטחוני בארץ. עניין זה סותר את טענתו של התובע שעד לתחילת אוקטובר חל שינוי משמעותי בתנאיו ובשכרו עקב גל טרור זה.
כמו כן טענה, כי בחודש ינואר 2016 ביקש התובע לחזור ולעבוד במסעדה, ויותר מכך ביקש אף לקבל את בנו לעבודה שם, ורק לאחר שבקשה זו נדחתה הגיש התובע תביעה זו (ס' 2(ז) לתצהיר פאוזי) . לטענת הנתבעת, מעשה זה מעיד כי התובע לא נוצל ע"י הנתבעת, שאם לא כן מדוע רצה לחזור ולעבוד שם. התובע הכחיש בתוקף סיפור זה.
מבלי להתייחס לשאלה האם התובע ביקש לחזור לעבוד בנתבעת או שלא, ניתן לומר כי שני הצדדים מסכימים כי התובע התפטר משום שהעדיף למצוא עבודה במקום שבו יקבל שכר גבוה יותר. האם סיבה זו להתפטרותו של התובע יוצרת חיוב לנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים. התשובה שלילית. עובד הבוחר לעזוב מרצונו על מנת למצוא עבודה אחרת , התפטרותו היא בלא זכאות לפיצויי פיטורים.
כפי שקבענו לעיל, הוכח כי זכויותיו של התובע במשך עבודתו בנתבעת לא נפגעו. מכך נשללת טענתו הראשונה של התובע של עזיבה עקב הרעת תנאים .
אף בנוגע לטענתו השנייה, מלבד עדותו, כלל לא הוכיח התובע כי הכנסותיו נפגעו, ומתלוש השכר עולה כי קיבל בתקופה זו משכורת רגילה. כך, מריכוז המשכורות השנתי לשנת 2015 (צורף לתצהיר גלמ"ס הנתבעת) עולה כי בחודשים ספטמבר ואוקטובר שנה זו קיבל התובע שכר בסך 5,396 עבור כל חודש, כפי שקיבל בתקופה שקדמה לכך. בנוסף, כפי שאמרנו לעיל בתקופה שקדמה להתפטרותו של התובע עדיין לא חל שינוי משמעותי בתחושת הביטחון בארץ, ועל כן אף לא הוכיח כי זו הייתה הסיבה להתפטרותו.
בנוסף, בתמליל הנ"ל, מזהיר פאוזי את התובע כי "מה שמגיע למתפטר שונה מזה שמקבל המפוטר. אתה עזבת לבד, לא אני פיטרתי אותך". מכך גם עולה כי הצדדים ראו את התובע כמתפטר, שאינו זכאי לפיצויי פיטורים. מבעוד מועד הודע לו, ויכול היה התובע לשקול צעדיו והתפטרותו ולא עשה כן.
הוכח כי התובע התפטר בנסיבות שאינן מחייבות תשלום פיצויי פיטורים. טענתו של התובע כי על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים או הפרש בגינם נדחית .
התובע אישר כי הנתבעת כבר שילמה לו פיצויי פיטורים בסך 35,475 ₪ בצ'ק מחברת הראל. בנוסף, טען התובע כי קיבל עוד 8,000 ₪ במזומן עבור פיצויים, ואילו הנתבעת טענה כי סכום זה ניתן עבור זכויות סוציאליות אחרות (ראה להלן ).
לדברי הנתבעת פיצויים אלו ניתנו לתובע מתוך אדיבותה ונדיבותה של הנתבעת, אך אינם מגיעים לו ע"פ דין. עתה, משהגיש התובע תביעה זו, דורשת הנתבעת כי יחזיר לה סכום זה, ולכל הפחות שביה"ד יקזז סכום זה מהסכום שבו ימצא כי יש לחייב את הנתבעת.
טענת הקיזוז נטענה ע"י הנתבעת לראשונה בסיכומיה, ולא נטענה בכתב ההגנה. משכך, יש בכך משום הרחבת חזית אסורה , ועל כן אין לקבל טענה זו.
נוסף על כך, אף לגוף הטענה, הנתבעת טענה כי התובע עבד ברשותה 10 שנים, וחתם לה שקיבל את כל זכויותיו. חתימה זו מחייבת גם את הנתבעת שכן כתוב במכתב סיום ההעסקה (נספח יב לכתב ההגנה): "לפנים משורת הדין אנו מוכנים לשלם לך פיצוי 55277 אשר כוללים את כל חובות המסעדה כלפי תקופת עבודתך במסעדה. לרבות פיצוי פיטורים. נסיעות. הבראה. חופשה פנסיה חגים וכל זכות אחרת המגיעה לך בשל תקופת עבודתך במסעדה" (דגש ש.ש.)
המסמך מחייב את שני הצדדים וגם את הנתבעת. משכך אף לגוף טענת הקיזוז, אין לקזז את פיצויי הפיטורים.
הסך של 8,000 ש"ח שולם לגרסתה לזכויות סוציאליות , יש לקבל טענתה שכן ממילא את הפיצויים שילמה לפי המסמך "לפנים משורת הדין" ולא סביר שתוסיף על סכום פיצויי פיטורין. מתקבלת גרסתה כי סך 8000 ש,ח שולם בגין זכויות סוציאליות. משכך גם אותו אין לקזז.
טענות הנתבעת לקיזוז נדחות דיונית ומהותית .
למעלה מהצורך יודגש כי אף שבכתב התביעה נכתב שהנתבעת שילמה לתובע 8,000 ₪ במזומן, וכן הוסכם ע"י הצדדים בדיון ביום 08/03/2018. בעת דיון ההוכחות טען התובע כי קיבל רק 5,000 ₪ מהנתבע ת. התובע לא התייחס לכך בסיכומיו, אך יש בכך לגרוע עוד מכלל טענותיו.
התובע הוא זה שהעלה סכום 8000 ש"ח בכתב התביעה, הצדדים הסכימו על כך , סכום זה תואם למופיע ב"מכתב סיום העסקה" הנ"ל, על כן הוכח שהתובע קיבל 8,000 ₪ במזומן ,בגין זכויות סוציאליות.

פדיון ימי החופשה

התובע טען כי בשל כך שכל שכרו היה באמצעות טיפים, הרי שכלל לא קיבל תשלום עבור ימי חופשה שלקח. לפי חישובו, על הנתבעת לשלם לו חלף ימי חופשה עבור שבע השנים האחרונות להעסקתו בסך 22,662 ₪.
הנתבעת טענה כי העניקה לתובע ימי חופשה, וכי יתרת ימי החופשה של התובע הינה שישה ימים בחסר כמופיע בתלוש האחרון . ועל כן, לטענתה, לא רק שהיא אינה חייבת לשלם לתובע עבור ימי חופשה, אלא על התובע לשלם לה עבור ימי החופשה הנוספים שקיבל סך של 1,268 ₪.
חישוב הזכאות לפדיון חופשה על פי הפסיקה , נעשה בגין שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה. ובענייננו, עבור השנים 2012-2015.
תלושי השכר שצירף התובע לתצהיר גלמ"ס (ס' ט) כוללים את תלושי השכר עד לחודש דצמבר 2013 ואת אלו של חודש פברואר 2015 ואילך. תלוש השכר לחודש אוקטובר 2015 צורף כנספח ב לכתב ההגנה.
בחינת תלושי השכר מצביעה על כך שלכל הפחות עד לחודש דצמבר 2013 לא נערך רישום שוטף בגין ימי חופשה. ואילו לכל המאוחר , החל מחודש פברואר 2015 חישובי ימי החופשה נעש ה בתלוש בצורה עקבית ותקינה . ואכן בתלוש השכר האחרון של התובע מחודש אוקטובר 2015 (נספח ב לכתב ההגנה) מופיע כי התובע סיים את עבודתו בחסר של שישה ימי חופשה. התביעה לשנה זו נדחית .

עבור שנת 2014 לא צירף התובע את תלושי שכרו, ועל כן לא ניתן לבחון האם נרשמו, נספרו והוענקו לו ימי החופשה. התביעה לשנה זו נדחית.
כפי שניתן לראות בריכוז המשכורות השנתי שצירפה הנתבעת, עד לחודש מרץ 2013 עבד התובע במשרה מלאה, ולאחר מכן החל התובע לעבוד בתצורה של שני שלישי משרה. ועל כן התובע זכאי ל-18 ימי חופשה עבור שנת 2012, 5 ימי חופשה עבור חודשים ינואר-מרץ 2013, ו-9 ימי חופשה נוספים לחודשים הנותרים עד לסוף שנת 2013. וסה"כ 3 2 ימי חופשה.
מכך יש להוריד את 6 ימי החופשה שנותרו לתובע בחסר. ובסה"כ נותרו 26 ימי חופשה שלא שולם לתובע בגינם.
שכר היסוד של התובע בחודש אוקטובר 2015 עמד על 4,650 ₪ עבור 123 שעות , בהתאם לשכרו היומי לעניין ימי החופשה זכאי התובע לסך 7,618 ₪ עבור פדיון ימי החופשה
התביעה ברכיב פדיון ימי חופשה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע 7,618 ₪ בגין פדיון חופשה.

דמי הבראה

התובע טען כי בכל תקופת העסקתו בנתבעת לא קיבל תשלום עבור דמי הבראה. ועל כן לטענתו, על הנתבעת לשלם לו סך 19,240 ₪ עבור דמי הבראה, משנת 2009.
הנתבעת טענה כי החל משנת 2013 קיבל התובע תשלום ימי הבראה, כפי שניתן לראות בתלושי השכר שצירפה. וכי תמורת ימי ההבראה עבור התקופה שקדמה לשנה זו, בעצתו של רוה"ח שילמה לו 3,850 ₪ בתאריך 20.12.2015 במסגרת גמר ההתחשבנות בין הצדדים.
בעת שהוגשה התביעה בחודש מרץ 2016 חלו הוראות צו הרחבה מיום ב' באלול התשנ"ח (13 בספטמבר 1998) להסכם הקיבוצי הבסיסי 1998/7038, הקובע כי:

על כן, זכאותו של התובע לדמי הבראה הינה אך ורק עבור השנתיים האחרונות בהן עבד בנתבעת, כלומר החל מחודש נובמבר 2013.
בשנים אלו הוותק של התובע בנתבעת עמד על 9-10 שנים, ובשל כך הוא היה זכאי ל-7 ימי הבראה בשנה, ובסה"כ 14 ימי הבראה. ערך יום הבראה במגזר הפרטי הינו 378 ₪, ועבור 14 ימי ההבראה הסכום הינו 5,292 ₪.
מבחינת ריכוז המשכורות השנתי שצירפה הנתבעת לתצהיר גלמ"ס עולה כי בחודשים נובמבר ודצמבר 2013 שילמה הנתבעת לתובע סה"כ 600 ₪ עבור דמי הבראה, ובשנים 2014 ו-2015 שילמה הנתבעת 3,000 ₪ עבור דמי הבראה בכל אחת מהן. ולסיכום, הנתבעת שילמה במסגרת התשלום החודשי סך 6,600 ₪ לתובע בגין ימי הבראה.
התובע היה זכאי לדמי הבראה על פי הפסיקה בסך 5292 ש"ח ושולם לו בפועל סך 6,600 ₪ על כן הנתבעת אינה חייבת לו כלל בגין דמי הבראה .התביעה לדמי הבראה נדחית.
התובע אישר שקיבל מהנתבעת 8,000 ₪ במזומן בסיום העסקה . הוכח לעיל כי הסכום ניתן בגין זכויות סוציאליות. הנתבעת טענה כי סך 3,850 ₪ בסיום העסקה נזקף להבראה. הנתבעת שילמה 10,450סך 3,850 ₪ לתובע עבור דמי הבראה ביתר . דהיינו שילמה לתובע יותר מהסכום אותו הייתה מחוייבת לשלם בגין רכיב זה.
תביעת תשלום דמי ההבראה נדחית.

דמי נסיעות

התובע טען כי בכל יום נסע ברכבו מביתו בשכונת ראס אלעמוד לנתבעת שנמצאת בשכונת אבו גוש. לדבריו עלות הנסיעה לכל יום הינה כ-30 ₪. לפי חישוביו היה על הנתבעת לשלם לו עבור הנסיעות החל משנת 2009 סך 54,432 ₪. לטענתו, חרף מחאותיו הנתבעת לא שילמה לו מאומה עבור כך.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע עבור דמי נסיעות באופן חודשי, כפי שניתן לראות בתלושי השכר. ובנוסף, שילמה לתובע עוד 4,250 ₪ במזומן להשלמת חובה בגין עניין זה. חשבונאית מתוך 8,000 השקלים שילמה לתובע 3,850 ₪ עבור דמי הבראה, כך שהסכום שנותר לנסיעות הינו 4,150 ₪ בלבד . על כן, נעמיד את הסכום שניתן במזומן לתובע בגין נסיעות , על סך 4,150 ₪.
ריכוז המשכורות השנתי שצירפה הנתבעת לתצהיר גלמ"ס מצביע כי בשנת 2013 החלה הנתבעת לשלם לתובע דמי נסיעות במסגרת תלוש השכר החודשי. כך, בשנת 2013 שילמה 1,880 ₪, ובשנים 2014 ו-2015 שילמה 2,460 ₪ עבור כל אחת מהן. ובסה"כ במסגרת תלושי השכר, שילמה עבור נסיעות 6,800 ₪. בתוספת 4,150 ₪ שניתנו במזומן, שילמה הנתבעת בסה"כ 10,950 ₪.
הנתבעת טענה כי בכל שבוע שילמה לתובע סך 60 ₪ במזומן עבור הנסיעות בשבת, נוסף על התשלום החודשי. לתמיכת טענתה מפנה הנתבעת לתמליל השיחה שצירף התובע בו מודה התובע במפורש :

אף שלתמליל משקל מזערי, מקריאת שורה זו ובה דברי התובע עצמו ,מתברר שפאוזי משלם לתובע 60 ₪ עבור נסיעה המתבצעת בשבת. התשלום שהוא מקבל עבור הנסיעה המתבצעת בשבת תומכת בטענת הנתבעת. במהלך כלל ההליך, גרסת הנתבעת הייתה מהימנה יותר ועל כן גם בהעדר כל משקל לתמליל, עדיין יש בו לתמוך בגרסתה אף כי כתנא דמסייע בלבד. אין כימות למספר הפעמים או להיקף תשלום זה עבור נסיעה בשבת .
משכך הסכום ששילמה לתובע בגין דמי נסיעות יעמוד על המופיע בתלושים בתוספת 4,150 ₪ ששילמה במזומן.
לעניין נסיעות יש לחלק את תקופת העסקתו של התובע בנתבעת לשתי תקופות: עד 01/01/2014, ולאחר תאריך זה.
עבור התקופה שקדמה לשנת 2014 ביסס התובע טענותיו אך ורק על עדותו בתצהירו ובחקירה הנגדית בפנינו (עמ' 9 ש' 4-25 לפ'). התובע טען כי הוציא עבור נסיעות 30 ₪ ליום, טענה זו נטענה בעלמא, ללא שהראה כי אכן הוציא סכום זה או שהיה עליו להוציאו.
בדב"ע נו3-46/ ‏ רונית עילם – אטלס שירותי כוח-אדם בע"מ, פ''ד ל(1997) 65) נפסק כי:
"הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.
...
הוצאות אלה מחושבות על-פי עלות הנסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי".
במקרה זה, מאחר שהתובע כלל לא טען ולא הוכיח מהי עלות נסיעה בתחבורה הציבורית, לא ניתן לערוך את החישוב על זכאותו, על כן לא זכאי התובע לדמי נסיעות עבור התקופה שקדמה לשנת 2014.תביעה זו נדחית.
בתאריך 01/01/2014 חתמו הצדדים חוזה עבודה (נספח יג לכתב ההגנה), במסגרתו הוסכם כי הנתבעת תשלם לתובע סך 300 ₪ בחודש עבור דמי נסיעות. בחינת ריכוז המשכורות השנתי שצירפה הנתבעת מראה כי לבד מחודשים מרץ ומאי בשנת 2014, שילמה הנתבעת לתובע 246 ₪ דמי נסיעות עבור כל חודש במסגרת תלושי השכר. עבור מרץ ומאי כאמור לא מופיע בתלוש השכר תשלום דמי נסיעות, אותם היה על הנתבעת לשלם לתובע . חוב הנתבעת בסך 600 ₪ עבור דמי נסיעות לחודשיים אלו, בתוספת 54 ₪ עבור כל חודש משאר החודשים. ובסה"כ חובה הוא 1,680 ₪.
בעת גמר העסקתו בנתבעת, נותרה זו בחוב לתובע בסך 1,680 ₪ עבור דמי נסיעות, אך חוב זה שולם כחלק מ-4,150 ₪ ששולמו לתובע במזומן. ועתה אין היא חייבת לתובע בגין רכב זה.
משכך, דין התביעה לנסיעות להידחות.

סוף דבר
התביעה נדחית ביחס לרכיבים: הפרשי שכר, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה ופיצויי פיטורין.
התביעה מתקבלת ביחד לרכיב פדיון חופשה בלבד בסכום 7,618 ₪.
הוכח כי בסיום ההעסקה שילמה לתובע במזומן 8000 ₪. מתוכם הייתה חייבת סך 1680 בגין נסיעות בלבד ושילמה ביתר 2470 ש"ח. כן שילמה על הבראה סך 3850 ₪ ביתר. הוכח כי הנתבעת שילמה לתובע ביתר בגין זכויות סוציאליות.
טענת הנתבעת לקיזוז תשלום פיצויי הפיטורים וההפרשות הסוציאליות שקיבל במזומן נדחות בשל נוסח כתב הסיום, הגם ששילמה ביתר .
הסכום לעיל בגין 7618 ₪ אלו ישול ם תוך 30 יום. לא ישול ם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ).
בנסיבות הליך זה בו נתבע הסך של 233,823 ₪ , ונוכח תוצאותיו , על כל המפורט לעיל, ועל פי הפסיקה כאמור על התובע ,אפילו בהתחשב שעבד בעבודת מלצר, לשלם שכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 8,000 ש"ח .סכום זה ישולם תוך 30 יום. לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית ממתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"א אלול תש"פ (10 ספטמבר 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
מר רמי אלקנה

נציג ציבור מעסיקים
גב' דניאלה דרור

שרה שדיאור, שופטת