בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ס"ק 20445-08-20

02 נובמבר 2020

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים בריל
המבקש
מען - עמותה לסיוע לעובדים (ע"ר)

ע"י ב"כ: עו"ד איה ברטנשטיין
-
המשיבה
מיה תעשיות מזון מ.ת.מ בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד אסף קדוש

פסק דין

המבקש הגיש בקשה למתן סעדים זמניים וקבועים "למניעת פגיעות החברה בהתארגנות, באמצעות סירוב החברה לשלם שכר, פיצויי פיטורים וזכויות נוספות , לעובדי החברה החברים במען שסיימו העסקתם בחברה בחודשים מרץ-יוני 2020 במסגרת פיטורי צמצום שערכה החברה לאחרונה" וכן לפיצוי בגין פגיעה בהתארגנות. לאחר מספר ימים הגיש בקשה לעדכון בקשת הצד באופן שתכלול גם התיחסות לפיטוריו של עובד נוסף .

רקע נדרש
המשיבה מפעילה מפעל לייצור ואריזת מזון.
המבקש הוכר כארגון יציג במשיבה בפסק דינו של כב' השופט גולדברג מיום 26.11.18 בס"ק 58053-08-19 (להלן – פסק ההכרה). בפסק ההכרה חויבה המשיבה גם בפיצוי המבקש בסך של 160,000 ש"ח בגין התנכלות להתארגנות הראשונית . (ערעור על פסק הדין נמחק).
במשיבה טרם נחתם הסכם קיבוצי.
לאחר הגשת ההליך מושא פסק ההכרה הגיש המבקש גם שתי בקשות נוספות בס"ק 41301-02-20 ובס"ק 59746-02-20. הליכים אלה לא נוהלו בפועל היות ובחלוף הזמן ובמסגרת ההליך שיפורט להלן- הוסכם כי אין צורך בכך.
הליכים אלה נשמעו בפני כב' הנשיא ובמסגרת זו הופנו הצדדים להליך גישור .
במקביל, וכחלק מן ההדברות, כפי שעלה מגרסאות הצדדים ,בעקבות מו"מ שנוהל בין הצדדים הוסכם על פיטורי צמצום שבוצעו בחודשים מאי-יוני השנה. אין חולק כי במסגרת פיטורי הצמצום המוסכמים פוטרו 79 עובדים מתוכם 65 חברי המבקש.
נוכח כשלון הגישור,בחודש יוני השתא, הגיש המבקש הליך נוסף (ס"ק 63121-06-20- להלן- ההליך הקודם). התובענה נדונה בפני כב' הנשיא אברהמי. תוך כדי ניהול ההליך הקודם ובטרם ניתן בה פסק דין , הוגש ההליך דכאן.
ביני לביני ולאחר שנשמעו ראיות בהליך זה, ניתן פסק דין גם בהליך הקודם (31.8.20) שבעקרו של דבר קבע כי יש ממש בחלק מטענות המבקש בכל הנוגע להתנכלות לעובדים חברי הארגון (שיבוצם למשמרות מסוימות, העברת עובדים מסוימים לתפקידים ש לא להם ועוד). המשיבה חויבה בתשלום פיצוי בסך 200,000ש"ח.
להשלמת התמונה יאמר כי עשרות עובדים חברי המבקש (כ90 לטענת המשיבה) הגישו בתקופה שלאחר פסק ההכרה תביעות פרטניות לבית הדין בכל הנוגע לזכויותיהם הספציפיות. התביעות הוגשו ע"י עו"ד אחר ואולם הן כולן הוגשו בסיוע המבקש (להלן- התביעות הפרטניות). נוכח המגעים בהליך הקודם ובהליכים שקדמו לו ובכלל זה בהליך הגישור, הוסכם בין הצדדים על הקפאת קידום התביעות הפרטניות מתוך נסיון להביא להבנות קיבוציות . ה"הקפאה" הופסקה עם חידוש הדיון לגוף ההליך הקודם ומשהוברר כי הליך הגישור כשל. (ר' החלטה בדיון מה 9.7.20 בהליך הקודם בנדון).
טענות המבקש בהליך זה התמקדו לכתחילה בשני ראשים עיקריים:
האחד- אי תשלום הפרשי שכר בגין עבודה במספר ימים בודדים ו/או בחודש 6/20 ביחס לכמה עובדים : נצאר אבו מליך, מוניר סמראת, יזן אחמד סראדיב, עובאדה סניף, מוחמד דאוד דמדום, מוחמד ח'טיב ואדהם נביל בכר (להלן :העובדים).
השני- אי תשלום פיצויי פיטורין ל 13 עובדים שפוטרו במסגרת הצמצום ואף לעובדים דלעיל (להלן ביחד- העובדים המפוטרים). בהקשר זה יוער כי אין מחלוקות על העובדות הבאות:
המשיבה אכן מאשרת כי לא שילמה פיצויי פיטורין לעובדים המפוטרים ואף אינה חולקת על כי הם זכאים לכך בנסיבות פיטוריהם .
כל העובדים המפוטרים שלא קיבלו פיצויי פיטורין הם עובדים שכבר הגישו תביעות פרטניות המתנהלות בבית הדין עוד קודם לפיטוריהם.
המבקש ביקש לתקן את בקשת הצד על מנת לכלול בה עוד טענה הנוגעת לעניינו של עובד ספציפי- מר עובאדה קוריישי –כשהוא טוען טענות שונות בנסיבות פיטוריו בשל מחלה.
להשלמת התמונה יאמר כי בפתח הישיבה שהתקיימה בהליך זה הוסכם ע"י הצדדים (לאחר הוועצות) כי הדיון יערך בנוגע לסעדים הזמניים והקבועים גם יחד, ובהתאם, כך נוהל.
עוד יצוין כי לאחר שמיעת הראיות ואף לאחר הגשת סכומי המבקש הגישה המשיבה בקשה להתיר לה להוסיף מסמכים-אסמכתאות הנוגעות לטענתה כי לעובדים שולם מלוא שכרם. הצדדים התיחסו לכך ובסופו של דבר התייחס המבקש בסכומי התשובה גם למסמכים המצורפים אף שלא ניתנה אז החלטה המתירה צירופם.

המחלוקת
המבקש טוען כי התנהלותה של המשיבה כפי שהובהרה בפסק דין ההכרה מהווה אינדיקציה לכך שהיא מבקשת לחבל בהתארגנות. העובדה שמסרבת לשלם פיצויי פיטורין גם כשמודה בחבותה בכך- מחזקת החשד כי הטעם לדבר הוא נסיון פגיעה בהתארגנות. בנדון זה, טוען המבקש- מוטל הנטל על המשיבה.
המבקש מבקש סעדים זמניים וקבועים המורים למשיבה לשלם לעובדים המפוטרים את פיצויי הפיטורין, סעד הצהרתי הקובע כי המשיבה הפרה הוראות חוק הסכמים קיבוציים בכך שלא שילמה למפוטרים בפטורי צמצום פיצויי פיטורין ולחלקם אף לא שכר עבודה; כן התיחסה לארועים שונים הנוגעים לעובדים אדהם נביל בכר, עובאדה סניף ומחמד דמדום וכן באסל קטאש, ומחמד נג'די (שיפורטו בהמשך) בגינם מבוקש צו הצהרתי לפיו הפרה המשיבה חובתה על פי החוק האמור וכן פיצוי בסך 400 אש"ח בגין פעולותיה אלה. אשר למר קוריישי- מבקש צו המחייב תשלום פיצויי פיטורין ל13 העובדים המפוטרים, סעד הצהרתי כי הלה פוטר ללא הצדקה ועל רקע פעילותו בוועד העובדים ואף אין כוונה לשלם לו פ"פ בשל כך וכן עתרה ל פיצוי נוסף בסך 200 אש"ח בגין כך.
אליבא דמשיבה – המבקש מגיש בקשות חוזרות עוד בטרם מסתיים הליך אחד – וכבר מוגשת בקשה נוספת. עוד טוענת כי טענות המבקש הן טענות הרלבנטיות להליכים פרטניים ולא הליך קיבוצי . לגופו של ענין טוענת כי הטענות בענין מר קוריישי ובענין העובדים והעובדים המפוטרים משוללות בסיס עובדתי (כפוף לאמור מעלה- אישורה כי לא שולמו פ"פ נוכח קיום התביעות הפרטניות).

דיון והכרעה
להלן נתייחס לשלושת ראשי הפרקים שביסוד בקשת הצד:

אי תשלום שכר מלא לעובדים מסוימים
המבקשת טוענת כי לעובדים הבאים לא שולם שכר : נצאר אבו מליך- שכר בגין 3 ימי עבודה בחודש 5/20;מוניר סמראת- 3 ימי עבודה בחודש 5/20, יזן אחמד סראדיח- כלל משכורת 6/20 , עובאדה סניף- כלל משכורת 6/20, מוחמד דאוד דמדום – כלל משכורת 6/20; מוחמד דמדום- כלל משכורת 6/20, אדהם נביל בכר- 8 ימי עבודה בחודש 3/20. (כל העובדים הנ"ל גם פוטרו ב מסגרת פיטורי הצמצום).
טוענת המשיבה כי העובדים נצאר אבו מליך ומוניר סמראת- סיימו עבודתם כבר בחודש פברואר ועל כן אינם זכאים לשכר בחודש מאי. לגבי העובדים מר סראדיח, מר סניף מר דמדום ומר חטיב- נטען כי שולם להם השכר. באשר לעובד מר בכר נטען כי שולם לו עבור עבודתו בפועל בחודש 3/20- שני ימי עבודה בלבד.
המבקש הסתפק לשם ביסוס גרסתו העובדתית בענין אי תשלום מלוא המשכורות דלעיל בתצהירו של מר אדיב, מנכ"ל המשיב, אשר כעולה ממנו העובדות בו ידועות לו " משיחות עם עובדים בחברה ו/או מעיון במסמכים". אף אחד מאותם עובדים לא הובא למתן עדות לביסוס הטענה כי לא שולם לו שכרו. לא צורף ולו דוח נוכחות כלשהו של מי מן העובדים. גם מר ורטהיימר, מנכ"ל המשיבה נחקר רק ביחס לשני עובדים ספציפים (בהם נדון להלן).
לאחר הגשת סכומי המבקש, כאמור, ביקשה המשיבה להוסיף מסמכים המבססים לטענתה את טענותיה ביחס לביצוע תשלומים לעובדים אלה . לטענת המשיבה לא היה בידה זמן מספיק להערך כדבעי לקראת הדיון ולאסוף המסמכים. המבקש התנגד לצירוף המסמכים בשלב המאוחר שבו הוגשו תוך שציין בין היתר כי המסמכים גם לא הוגשו לאחר הדיון אלא לאחר זמן ולאחר שהמבקש כבר הגיש סכומיו . עוד ציין כי יבקש ככל שתותר הגשת המסמכים להוסיף התיחסות ולאפשר חקירה. עם זאת , בסכומי התשובה שלו התייחס לעולה מהמסמכים לעיל ואף ציין כי חלק מהם אף תומך בגרסת המשיבה. סבורים אנו כי אי מקום להדרש למסמכים שהוגשו בדיעבד, ללא שנכללו בתשובת המשיבה, ושהיא אף לא טרחה להגישם בטרם הגשת סכומי המבקש. יש ממש בטענה כי לא היתה כל מניעה להגשת ם בזמן של תלושי שכר וכיו"ב ביחס לחודשים שחלפו – המאוחר בהם-למעלה מחודש וחצי טרם מועד הדיון. מכל מקום וככל שסברה המשיבה שיש מקום לכך, היה עליה לבקש לדחות מועד הגשת לכתחילה. משכך לא נתייחס למסמכים אלה .
בהתאם להוראות סעיף 33י לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 (להלן: החוק)
(א) מעסיק לא יפטר עובד, לא ירע תנאי עבודה של עובד, ולא יימנע מקבלה של אדם לעבודה, בשל חברות, פעילותו וכיו"ב בארגון עובדים וכיו"ב, או בשל חברותו או פעילותו בועד עובדים..
"תנאי עבודה" –באותו סעיף הוגדרו כך: לרבות קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה.
פסיקת בית הדין הארצי קבעה כי לעתים יפעל מעסיק לסיכול ההתארגנות, בעיקר בשלביה הראשוניים, בדרך של פיטורי הפעילים ובמקרים אלה נקבע כי נטל השכנוע בטענה כי הפיטורים אינם על רקע ההתארגנות מוטל על המעסיק. די בחשד שנימוקי הפיטורים אינם עניניים על מנת להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המעסיק כאמור. הדברים יפים גם ביחס לפגיעות אחרות בתנאי העבודה כהגדרתם דלעיל.
נוסיף ונאמר כי נוכח השתלשלות הארועים שתוארה מעלה- אין מדובר בשלבים הראשונים ממש של ההתארגנות- ההכרה בה כאמור נעשתה כבר ב11/19 ומאז, אין חולק גם נוהל מו"מ לקראת הסכם קיבוצי- שלא צלח. זאת ועוד , המשיבה הצהירה כי היא מכירה בהתארגנות. עם זאת אין להתעלם מכך שטרם נכרת הסכם קיבוצי (אף כי הצדדים כן הצליחו להגיע להסכמות נקודתיות בענין פיטורי הצמצום), וכן כי בהליך הקודם נקבע שננקטו צעדים לסיכול ההתארגנות גם לאחר ההכרה ביציגות.
בנסיבות אלה עדין מוטל הנטל על המשיבה להצביע על העדר כוונה לפגוע בהתארגנות .
ואולם, יש להבחין היטב בין הנטל להצביע על טעמים עניינים (בלבד) לפעולות שבהן נוקט המעסיק -לבין הנטל להוכיח מלכתחילה כי הפעולות ננקטו. הנטל להוכיח את עצם הפגיעה בתנאי העבודה מוטל על הטוען לכך.
לטעמנו המבקש לא עשה דבר כדי להוכיח הפגיעה בתשלומי השכר לעובדים (למעט ביחס לשני עובדים כפי שיפורט להלן) . לענין זה אין די בעדות שמיעה של מר אדיב שאף אינו מפרט כי דיבר עם כל אחד מן העובדים הספציפיים שהלין על אי תשלום שכר כלשהו (וניתן לראות להשוות גם לעדותו בסוגיות אחרות הקשורות בעובדים שלגביהם נטענו גם טענות ספציפיות -ברישת עדותו בעמ' 6 ). עסקינן איפוא בעדות שמיעה. העובדה שהמבקש נמנע מלתמוך בתצהיר ולו של אחד מן העובדים את טענותיו, משמעה כי לא עמד בנטל המוטל עליו. ודאי כך נוכח הכחשות המשיבה. יצוין כי למרות הכחשת המשיבה כי לא שולם שכר (ס' 42 לתשובה) נמנע המבקש מלחקור את מר ורטהיימר ביחס לכל אחד מן העובדים באופן ספציפי למעט ביחס לאותם שני עובדים. בכך יש כדי להצביע על כך שגם המבקש לכל הפחות מטיל ספק בטענתו שלו. גם אם עלה הרושם מעדות מר ורטהיימר ביחס לאותם שני עובדים לגביהם כן נחקר כי לכל הפחות אינו בקיא בעובדות בקשר להעסקתם ויתכן גם אינו בקיא כלל בענין התשלומים אלא נסמך על מידע מעורך הדין - אין בכך כדי לשנות מחובת ההוכחה המוטלת על המבקש. בכך לכל היותר מתאזנות כפות המאזניים- היינו אף אחד מן הצדדים לא טרח להוכיח טענותיו- אלא שהנטל בנדון זה- הפן העובדתי- מוטל על המבקש.
ב"כ המבקש טענה בעלמא (סיפת עמ' 4), כי ישנו קושי להביא עובדים למתן עדות בהליכים מסוג זה ובוודאי כך כאשר ישנו רקע של התנכלות לעובדים שכאלה. לא מצאנו לקבל טענה זו. כל העובדים המוזכרים הם עובדים שכבר פוטרו (בהסכמה) ומשכך אותם חששות שיתכן שמאפיינים מצבם של עובדים בפועל במקום עבודה - אינם רלבנטיים. יצוין גם כי מר אדיב לא העיד כאמור .
די בכך כדי לדחות טענות המבקש ביחס למרבית העובדים שצוינו מעלה. בנסיבות אלה גם לא מצאנו צורך בהקשר זה להתיחס לשאלה האם עסקינן בטענות המתאימות להדון במסגרת סכסוך קיבוצי או שמא מדובר בסכסוך הפרט. לכך נתייחס בהמשך הדברים.
כאמור- הדברים האמורים יפים ביחס למרבית העובדים. אמנם אין בפי המבקש גרסה ברורה ואף לא עדים ראויים ביחס לכלל העובדים בסוגיה זו, ואולם עדותו של מר ורטהיימר תמכה בגרסת המבקש ביחס לשנים מהעובדים: נצאר אבו מליך ומוניר סמראת. כזכור , טענת המשיבה בענין זה היא כי עובדים אלו סיימו עבודתם עוד בחודש פברואר ולכן אינם זכאים לשכר בגין עבודה בחודש מאי. בח"נ עומת מר ורטהיימר עם התכתבות במייל (מב/1) ממנה עולה כי שני עובדים אלה התייצבו לעבודה מחדש בחודש מאי 2020 בהמשך למו"מ שהתנהל בין הצדדים (ככל הנראה במסגרת הליך הגישור ו/או כחלק מההסכמות ביחס לפיטורי הצמצום). מתוך ההתכתבות עולה כי שולחו לביתם זמן קצר לאחר התייצבותם בנימוק כי אינם נדרשים עוד. מתוך דברי מר ורטהימר עולה כי היתה אי התאמה בין ההתנהלות "בשטח" לבין הסיכום בין עורכי הדין שהביאה לתוצאה זו. עם זאת גרסאות בהירות באשר למקור אותה תקלה בהתנהלות לא ניתנ ו על ידי מי מן הצדדים. ברי ש גם אם זומנו העובדים לעבודה ולבסוף לאחר שעובדים אחרים חזרו, התייתרה עבודתם אין בכך כדי לשלול זכותם לתשלום בגין ימים שכן נעבדו . בדיון לפנינו ציין מנהל המשיבה כי הפרשי שכר ככל שלא שולמו ישולמו. אם כן - על המשיבה לשלם לשני עובדים אלה כנדרש ככל שלא נעשה כן עד עתה.
עם זאת מתקשים אנו לראות בשני מקרים אלה בנסיבותיהם המיוחדות – עובדים שהגיעו לאחר שפוטרו בחודש פברואר, לעבודה לימים בודדים בחודש מאי ושלא שולם שכרם בגין ימים אלה- משום ביטוי להתנכלות לעובדים בשל חברותם במבקש –אלא יותר משום תקלה. ודוק- לא בהכרח כל פגיעה מוגבלת בעובד שהוא גם חבר בארגון עובדים נכנסת באופן ישיר בגדר הוראות סעיף 33י'.

אי תשלום פיצויי פיטורין לעובדים
כאמור , אין חולק כי 13 העובדים המפוטרים (ובנוסף להם- גם העובדים) , כולם חברי הארגון, לא קיבלו פיצויי פיטורין. המשיבה אינה חולקת על כך ואף אינה חולקת על עצם הזכאות לפיצויי פיטורין בנסיבות שכלל אינן שנויות במחלוקת - של הפיטורין במסגרת צמצומים מוסכמים .
טענתה היחידה היא כי אין מקום לדון בטענות בדבר זכאות לפיצויי פיטורין במסגרת ההליך הקיבוצי כאשר כל אחד מאותם עובדים הגיש תביעה פרטנית לזכויות שונות הקשורות ביחסי העבודה בין הצדדים. עוד הוסיף ב"כ בדיון כי אף נעשו פניות מטעם העו"ד המייצג (את כל קבוצת התובעים שתבעו בסיוע הארגון) ביחס להליך אחד או שניים- של מר באסל קטאש ומר מוחמד נג'די- שלא להגיש עדין כתבי הגנה שכן בכוונתו לתקן את כתב י התביעה על מנת לכלול ב הם גם רכיבים הנובעים מהפיטורין. בכך, לשיטתה, אינדיקציה ברורה לכך שסוגיית תשלום הפיצ ויים עומדת להדון ספציפית בתביעות הפרטניות.
בענין הסתדרות הרופאים נקבע כי:
שאלת התאמתו של סכסוך מסוים לבירור בדרך קיבוצית נוגעת לשני מרכיבים: האחד – קיומה של מחלוקת מוגדרת הנוגעת לקבוצה נתונה של עובדים והשני – מחלוקת המתייחסת להסכם קיבוצי, להסדר קיבוצי או לדין כלשהו. שני מרכיבים אלה שלובים זה בזה – ואולי אף אחד הם – שהרי מעצם טיבו של עניין, סכסוך קיבוצי מעורר מחלוקות מוגדרות המתייחסות לקבוצת עובדים ואשר תוצאות הדיון בהן יחולו על כלל העובדים השייכים לאותה קבוצה. מכאן, אם עניין לנו בקבוצה שאינה הומוגנית או בקבוצה בה קיימת שונות בין פרט לפרט או בין קבוצות של פרטים, ושונות זו נתונה במחלוקת ועומדת בבסיס הסכסוך – כי אז אין מדובר בסכסוך "קיבוצי" ולא ניתן לבררו בהליך קיבוצי.
הליך קיבוצי חייב לפרוש בפני בית הדין סכסוך קולקטיבי. זה טיבו של ההליך ולכך נועדה הפרוצדורה המיוחדת והפשוטה, יחסית, שנקבעה בסדרי הדין. הליך קיבוצי הנושא בחובו מחלוקות אינידיודואליות הטעונות בירור והכרעה – יצטרך ללבוש צורה של הליך אישי או ייצוגי המתאים לבירורן של מחלוקות מסוג זה

עוד הוסיף באותו ענין השופט פליטמן:
העובדה שניתן להפריט סכסוך קיבוצי לתביעות יחיד, לא שוללת בהכרח את היבטו העקרוני קבוצתי. אין לפסול מראש, בהיבט העקרוני, בקשת צד בסכסוך קיבוצי שעניינה המשותף, ברור שחל על כל חברי הקבוצה ומתעוררת בה שאלה משותפת של חלות הסכם קיבוצי ותנאיו, אפליה אסורה בדין במקום העבודה, ומיהות המעביד.

וכך נאמר בענין כנעאן ספא:
"מסקנה זו נתמכת גם בפסיקה שעניינה אימתי ינוהל הליך קיבוצי במשפט העבודה. בית דין זה מצא לציין זה מכבר, בעניין התאחדות האיכרים, כי סכסוך קיבוצי מתאפיין בקיומו של "אינטרס קבוצתי" בנושא הסכסוך. אכן, סכסוך קיבוצי אין משמעו מצבור של סכסוכים אינדיבידואליים, אלא סכסוך שעניינו אינטרס של קבוצה. סכסוך קיבוצי הוא סכסוך שלארגון העובדים ענין בו בשים לב לאופיו, להיקפו ולמידת חשיבותו התקדימית העקרונית והפרשנית של הסכסוך, ואם הוא נוגע לכלל העובדים או שהוא עניינה של הקבוצה מבין העובדים".
אין חולק כי כלל העובדים המפוטרים הם חברי הארגון כאמור. אין גם חולק כי כולם הגישו תביעות פרטניות לקבלת זכויותיהם. המש יבה טענה כי הקריטריון לתשלום פ"פ למי מהעובדים שפוטרו בפיטורי צמצום היה קיומם של הליכים משפטיים או לא - כך שמי שנקט בהליך משפטי, אליבא דמשיבה- ידונו זכויותיו במסגרת הליך זה. לשאלת בית הדין האם כלל העובדים שהם חברי המבקש גם הגישו תביעה פרטנית ועל כן באו בגדר כלל זה -לא ידעה להשיב (בסכומיה נטען שיש עובדים שהם חברי המבקש אך לא הגישו תביעה פרטנית וקיבלו פיצויי פיטורין- אלא שטענה זו הועלתה בדיעבד ואף נטענה בסתמא ללא כל אסמכתא )
גם המבקש לא טרח לטעון, (עד לסכומי התשובה) ודאי לא להוכיח, כי ישנם גם עובדים שהם חבריו שפוטרו ולמרות שלא הגישו ת ביעה פרטנית לא שולמו להם זכויותיהם- בניגוד לנטען. רק בסכומי התשובה צוין שמו של עובד אחד שנטען (כאמור , ללא ראיה) שלא הגיש תביעה כלל.
מצאנו מקום שלא להתיחס לטענות המאוחרות שלא הוכחו כלל.
בנסיבות אלה יוצאים אנו מנקודת הנחה לפיה אכן כל העובדים שכל העובדים המפוטרים כהגדרתם לעיל, גם הגישו תביעות. כמו כן אנו מניחים, כי למרות שבפועל פוטרו הרבה יותר מאותם 20 עובדים אליהם מתיחסת בקשת הצד, כולל גם חברי המבקש, הרי שהטעם שבגינו לא מועלית טענה ביחס לפיצויי הפיטורין לגביהם הוא שמדובר בעובדים שלא צברו ותק מספיק לזכאות לפיצויי פיטורין. כמו כן אנו מניחים כי העובדים שקבלו פיצויי פיטורים הם לא חברי המבקש ואולם לא הגישו תביעות. כפי שציין מר אדיב (עמ' 4 ש' 9) המחלוקת בין הצדדים אם כן, אינה עובדתית אלא משפטית.
אלו השיקולים הרלבנטיים לטעמנו בבחינת העובדות דלעיל:
מחד גיסא
ראשית- על פני הדברים ברי כי זכאות לפיצויי פיטורין גם בנסיבות שאינן שנויות במחלוקת, היא מושא להליך הפרט ולא להליך קיבוצי. קביעה כללית בדבר זכאות לפיצויי פיטורין בנסיבות בהן קיימים נתונים משתנים בין עובדים שונים – לא תקדם תשלום זכויותיהם ככל שקיימות מחלוקות ספציפיות ביחס למי מהם.
שנית- המבקש עצמו גילה דעתו כי הדרך להבטיח זכויותיהם של העובדים מקרב חבריו שנטען כי לא שולמו להם הזכויות המלאות - היא בהגשת תביעות פרטניות- אם כן המבקש הביע עמדה (ונוכח העובדה כי התביעות הוגשו כבר מראשית ינואר, קרי כחודשיים לאחר פסק ההכרה- ובוודאי בטרם החלו או מוצו הליכי מו"מ) כי הדרך לקידום עניניהם של העובדים אינה במסלול הקיבוצי ולכן יזם בעצמו הליכים פרטניים.
המבקש אמנם פוסח על שתי הסעיפים כשהוא טוען לענין מידת מעורבותו בהגשת התביעות הפרטניות. מחד גיסא- הוא טוען כי אינו יודע מי הגיש תביעה ומי לא (ר' ס' 4 לסכומי התשובה) שכן אין הוא מייצג בהליכים הפרטניים (ר' רישת עמ' 2 מפי ב"כ המבקש: "החברה קושרת במשותף בין התביעות לבין מען, התביעות הן לא תביעות שהוגשו על ידי מען אלא הוגשו על ידי העובדים, מען גם לא מייצג בתביעות אלה.") וכי אין מדובר במהלכים מטעמו. מאידך גיסא הוא מציין כי המבקש יזם הגשת התביעות הללו וסייע בכך שכן כלשון ב"כ המבקש:" קודם כל תביעות פרטניות הן לא תביעות סרק והם לא תביעות שהוגשו על ידי מען, הם הוגשו בסיוע של מען אחרי שמען הבין שאין כוונה של החברה לנהל מו"מ" (עמ' 3 ש 29) .
ברי אם כן כי אף אם המבקש אינו מייצג בהליכים הפרטניים, הרי שהוא שיזם אותם כחלופה לתהליך קיבוצי. היינו, לא זו בלבד ש תביעה לתשלום פיצויי פיטורין ככלל, היא תביעה המתאימה להליך פרטני, הרי שבנסיבות דכאן, המבקש הוא שהביע עמדה ברורה ביחס לאופן הנכון שבו לשיטתו יש לעמוד על זכויות עובדים (ודוק- מדובר בכ90 תביעות ולא בסיוע במקרים פרטניים מיוחדים).
במובן זה המבקש הוא זה שהוביל את המשיבה למסלול הבירורים הפרטניים- ועל כן מימוש מסלול זה הוא הטבעי בנסיבות הענין- ולא המסלול הקיבוצי. במסגרת זו המקובל הוא כי כלל הטענות הפרטניות תשמענה במסגרת כל אחת מן התביעות הפרטניות (וכמקובל בפיטורין שלאחר הגשת תביעה- גם בצירוף העילות הנובעות מן הפיטורין על דרך תיקון כתב התביעה). על כן, אין המשיבה שונה מכל מעסיק אחר המתגונן מפני אוסף תביעות פרטניות.
(זאת אף מבלי לדון בשאלה האם עצם נקיטה "סיטונאית" על ידי ארגון עובדים בהליכים פרטניים מהווה כלי לגיטימי כצעד ארגוני בניהול סכסוך קיבוצי ).

מאידך גיסא
ואולם , בנסיבות דכאן, אין מדובר רק בעובדים שהגישו תביעות נגד מעסיקיהם ושמשיקולים ענייניים (או טקטיים) המעסיקים נמנעים מלשלם זכויותיהם (על כל הכלים העומדים לרשות בית הדין בהליך פרטני ליתן ביטוי להתנהלות שלא כדין במסגרת זו- הוצאות, פיצויי הלנה וכו').
המשותף לכל העובדים שפוטרו במקרה דנן הוא שכולם פוטרו פיטורי צמצום בהסכמת המבקש – משכך ההמנעות מתשלום פיצויי פיטורין כשאין מחלוקת על הזכאות להם בנסיבות לענין- משדרת לעובדים שרצוי להיות לא מאורגנים כדי לקבל זכויות , וכי היותם חברים במבקש, דווקא הרעה את מצבם- בכך יש משום תוצאה ברורה של פגיעה בהתארגנות . הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בפיטורים מוסכמים- הצפיה הסבירה (אם כי לא הוצג כל הסכם כתוב בדבר פיטורי הצמצום ותנאיהם ), כי המפוטרים לא ייפגעו בתשלום זכויות קוגנטיות הנובעות מהפיטורין עצמם.
ודוק לענין זה, המבקש טוען בצדק, כי לא הועלתה מפי המשיבה כל הצדקה ענינית לאי תשלום פיצויי הפיטורין- ואף הטענה לפיה יש בפי המשיבה טענות קיזוז נגד התביעות הפרטניות לא נשמעה, אלא בעלמא, לראשונה בסכומיהם.
אמנם נכון, טרם בשלה העת לבירור טענות ההגנה שבפי המשיבה בהליכים הפרטניים, נוכח ההסכמות תחילה על עיכוב הדיון בהן ולאחר מכן כך נראה, לדחיית מועדי הגשת כתבי הגנה- עם זאת יש לזכור כי לא מדובר בתביעות שהגישה המשיבה נגד העובדים- שבכך גילתה דעתה כי לדידה יש להם חובות כלפיה, אלא בתביעות שהוגשו על ידי העובדים, וכשבמקביל, הזכאות לפיצויי פיטורין כשלעצמה אינה שנויה במחלוקת.
אם כן ישנם שיקולים התומכים בהמנעות ממתן סעד בהליך הקיבוצי כאשר במקביל מתנהלים הליכים פרטניים שבהם ידונו פרטנית טיעוני הצדדים , אך גם שיקולים המחייבים התיחסות לתוצאה הכוללת של עמדת המשיבה- והיא פגיעה בהתארגנות.
באיזון בין שיקולים אלה מוצאים אנו לקבוע כדלקמן:
א. יש מקום להוצאת צו המחייב את המשיבה לשלם לעובדים המפוטרים פיצויי פיטורין בהעדר טעם של ממש לאי תשלומם. זכותה של המשיבה לטעון בהליכים הפרטניים טענת קיזוז או להגיש תביעה שכנגד עומדת לה. בכך יובהר כי אל לו למעסיק ליצור תוצאה של פגיעה בלתי רלבנטית בהתארגנות, ומניעת התערבות במערכת יחסי האמון שבין העובדים לבין הארגון כדי להכשילו.
ב. מאידך גיסא, ובכל הנוגע לסעד הפיצוי שמבקש המבקש- אף כי מקובל עלינו כי הצירוף של סה"כ הסירובים לתשלום פ"פ משמעו מסר מרתיע להתארגנות, עדיין יש לקבעו על הצד הנמוך ביותר שכן המבקש במו התנהלותו "הזמין" הפיכת הסכסוך הקיבוצי ל רצף סכסוכים פרטני ים, ומשכך עשה הרי שתרומתו להעברת כובד המשקל ל"מגרש" הפרטני היא עיקרית.
למען שלמות התמונה נתיחס לטענה נוספת הנוגעת בעקיפין לסוגיית הפיטורין- המבקש טען כי העובדים עובאדה סניף ומחמד דמדום "טורטרו" כשפנו לברר זכויותיהם, כי נאמר לעובד אדהם נביל בכר שיוכל לקבל זכיויתיו רק בהסכם מול החברה ולא עם מען, וכי מר פלוטקין הבהיר לבאסל קטש שיקבל זכויותיו רק אם יוותר על תביעת הפרט . מר אדיב נחקר בנדון ואישר כי כל המידע בנדון נמסר לו מצדדים שלישיים . עסקינן איפוא בעדות שמועה. מנגד - הטענות הוכחשו בגרסה ספציפית של המשיבה לפיה כאשר היו פניות נערך בירור ביחס לקיומו של הליך משפטי פרטני שמנהלים חלק מאותם עובדים (באסל קטאש ומוחמד נג'די) . הגרסה נתמכה גם בתצהיר מר פלוטקין מנהל מחלקת הג'לי- אלא שהמבקש ביקש שלא לחקרו על התצהיר. בכך גם חיזוק למידת אמינות טענת המבקש עצמה. מכל מקום, חלות על סוגיה זו קביעותנו בענין טענות העובדים בחלק הראשון של הכרעתנו. משכך סוגיה זו כשלעצמה אינה מזכה בכל סעד.

עניינו של מר עובאדה קוריישי
לטענת המבקש מדובר במי שהוא עובד ותיק, חבר ועד העובדים, אשר פוטר ללא הצדקה ועל רקע פעילותו בארגון. בקשר לכך מבוקשים צוים: להורות על תשלום פ"פ לעובד, צו הצהרתי כי בהתנהלות המשיבה הפרה חובותיה לפי חוק הסכמים קיבוציים, פיצוי בסך 200 אש"ח נוכח ההפרה המצטברת לסך כל ההפרות הקודמות.
מר קוריישי שמש עובד כ 6 שנים במחלקת הג'לי כמפעיל מכונה. על פי הנטען בחודש מאי הועבר לתפקיד אחר באותה מחלקה שם נמצא במגע תמידי עם אבקת קמח וכתוצאה פיתח תגובה אלרגית שגובתה באישור רפואי. בקשתו לחזור לתפקידו הקודם או להעברתו למקום עבודה אחר סורבה, וחלף כך זומן לשימוע לקראת פיטורים בשל האלרגיה. המשיבה סרבה לדחות מועד השמוע לשם תאום עם יו"ר המבקש ולבסוף קוים במועד שנקבע חד צדדית (בנוכחותו בוואטסאפ). המבקש טען בשמוע כי אין לפטרו ללא הפניה לרופא תעסוקתי והוא פוטר. פ"פ לא שולמו נוכח הטענה שנדונה לעיל עליה הודע למר עובאדה. לדברי מר אדיב , מר עובאדה נפגע אישית ולכן אינו מעונין לחזור לעבודה. טענות אלה נתמכו בתצהיר מר אדיב.
אליבא דמשיב לא ידע שמר קוריישי הוא חבר ועד , ועל כך נודע לו רק מפניית ב"כ המשיב מה 23.7.20; גם בתפקידו כמפעיל מכונה היה חשוף לאבק ולא רק לאבקת קמח באופן תמידי; סביבת עבודתו הקודמת היתה יותר מאובקת ותפקידו שונה זמן רב לפני חודש מאי2020 והוא אף נהג להעדר רבות בשל מצבו הרפואי, כך גם נעדר כשבועיים לפני זימונו לשימוע ללא הודעה , כשרק בדיעבד הודיע למנהליו שנעדר מטעמי מחלה, כשחזר הציג אישור רפואי האוסר עליו לעבוד בסביבה מאובקת, אלא שאין במפעל בכלל למעט באיזור המנהלה (תפקיד אדמיניסרטיבי), סביבה שכזו. לאחר מכן יצא העובד שוב לשבועים חופשת מחלה , כשככל הידוע בקש בשובו לקבל מרופאו אישור לשיבוץ בעבודה מאובקת אך זה סרב- משכך לא היה מנוס מלפטרו. משכך לא היה מנוס מפיטוריו. טענות אלה נתמכו בתצהיר מר בניה פלוטקין מנהל מחלקת הג'לי.
מן הראיות שלפנינו עלתה התמונה הבאה: א. גם מר קוריישי לא הגיע להעיד ולתמוך בגרסה העובדתית ביחס למצבו הרפואי. לענין זה יפים הדברים דלעיל בענין עדות שמועה. ב. בניגוד לטענת המבקש- הובהר מתוך עדות מר אדיב כי מר קוריישי כלל אינו חבר ועד (עמ' 8 ש' 15 ) בח"נ שונתה הטענה ונט ען שהיה ידוע שהיה פעיל בהתארגנות כיון ששנה לפני כן ,יחד עם כל המחלקה הצטרף אליה. ג. המבקש ויתר על חקירתו של מר פלוטקין. ד. מר אדיב אישר בחקירתו למעשה כי הוא זה שמנע (מתוך חשש לבריאות העובד) המצאת אישור רפואי המתיר המשך העסקתו וכלשונו (עמ 7 ש' 7 ואילך):
ש. החברה טענה שמר בניה טרם השימוע אמר לעובד אם הוא רוצה לחזור לעבודה שייגש לרופא והוא יביא לו אישור רפואי שמנותר לו לחזור, אתה מכיר את זה.
ת. אני מכיר העובד פנה אלי ואמר לי שזה מה שאמר לו בניה, אני אמרתי לו שאם יש לו אישור רפואי שמגביל אותו במצב רפואי ואסור לו להכנס למקום עם אבק, להביא אישור רפואי שמאפשר לו להכנס לכל מקום או יש חשש שהוא יכול לחלות כתוצאה מכך, יש פה הטעייה שיכולה לפגוע בעובד ובחברה, שכן החברה קיבלה אותו למרות שידעה על מסמך קודם. לכן אני חושב שמכל הנסיבות שאמרתי לו שאם רופא אמר לו תזהר אז תזהר ואל תביא מסמך שימציא מסמכים. (ור' גם דבריו בהמשך לכך).
ה. באישור הרפואי שהמציא העובד למשיבה מיום 13.7.20 מצוין בסופו (כפי שתורגם בדיון) כי הרופא מאשר שובו לעבודה "אבל אני מעדיף כדי למנוע שום גירוי ל... אלרגיה, לאבק ועשן"
בקצירת האומר יאמר כי נוכח כלל האמור לעיל לא מצאנו כי ישנו קשר כלשהו בין סיום עבודת העובד לבין ההתארגנות או משום נסיון לפגוע בה. יותר מכך , מצאנו בטיעוני והתנהלות המבקש בענין זה חוסר תום לב של ממש- ראשית באשר העובד עצמו לא הגיע לעדות ודומה שהטענות העובדתיות מועלות ללא שהוא עצמו מעונין לעמוד מאחוריהן (אף שבפועל כבר אינו עובד המשיבה), שנית- הנסיון לקשור לעובד תארי "חבר ועד" בידיעה ברורה שכאינו כזה ושאף לא נמסר למאן דהוא במשיבה על מעמדו ככזה מהווה הטעיה שאין לה מקום . שלישית- בפועל המבקש אינו חולק על גרסת המשיבה (ולא חקר את מר פלוטקין כאמור) בכלל זה הטענה כי העברת העובד ממכונה נעדרת אבק למכונה "מאובקת" אינה נכונה והטענה כי ההעברה בוצעה זמן רב לפני 5/2020. לכן טענות המבקש בענין זה- דינן להדחות. רביעית- לגוף הענין ברי כי לעובד היה קושי אמתי להמשיך לעבוד במפעל בשל מצבו הרפואי- העדרויותיו והמסמך הרפואי שהביא אינם פירות מעשי המשיבה – אלא פרי מצבו המצער כשלעצמו. אין כל חובה להפנות המבקש לרופא תעסוקתי דווקא ומשהפנתה המשיבה את המבקש לרופא שאסר כדי שיתיר, פעלה כמתחייב (והרי די בכך שרופאו של העובד עצמו אוסר עליו עבודה מסוימת כדי שהמשיבה לא תסתכן בהעסקתו למרות זאת). מכל מקום לא זו בלבד שמר אדיב לא הפנה את המבקש בעצמו לרופא תעסוקתי, ככל שסבר שזהו הפתרון, אלא אף המליץ לו שלא לחזור לרופאו- היינו הכשיל (מטעמים שהגיונם הרפואי יתכן שעמם) את האפשרות להעסיקו. ודוק- במכתב ב"כ המבקש לב"כ המשיבה מיום 23.7.20 בהמשך לזימון לשמוע הובהר (ס' 3) כי מה היה מעונין בו מר קוריישי לא היה לעבוד במקום כלשהו במפעל אלא לחזור למכונה "הקודמת". מתוך כך שהעובד עצמו לא הגיע להעיד ואף המבקש טוען כי אינו מעונין בכלל לעבוד במשיבה- אנו למדים כי "פתרונות" אחרים ככל שהיו (ולא הובאו ראיות כאילו הועלו בזמן אמת- ולהפך משתמע מן האמור לעיל) לא היו פתרונות שחיפש העובד עצמו.
הרושם העולה מן הדברים הוא כי המבקש למעשה ניצל את פיטורי מר עובאדה המוסכמים על ידו להעלאת טענות בלתי רלבנטיות בענין ההתארגנות.
דין טענות המבקש בענין זה להדחות- כפוף לאמור בדיוננו הקודם בענין סירוב המשיבה לשלם פיצויי פיטורין- ללא טעם של ממש (ובהעדר טענה כי אף הוא תבע את המשיבה).

העולה מן המקובץ
טענות המבקש בענין תשלום פיצויי הפיטורין מתקבלות בחלקן. יתר טענותיו נדחות . נוכח האמור ניתנים בזאת הסעדים דלהלן:
א. ניתן בזאת צו המורה למשיבה לשלם לעובדים ולעובדים המפוטרים (כהגדרתם מעלה) ולמר קוריישי וכפי שצוינו בבקשה - פיצויי פיטורין (מבלי לגרוע מזכותה לטעון לקיזוז או כל טענה אחרת ולהגיש תביעה שכנגד גם ברכיב פיצויי הפיטורין) בהליכים הפרטניים, לאלתר.
ב. ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו בהמנעות המשיבה מלשלם פיצויי פיטורין לעובדים הנ"ל שפוטרו בנסיבות שהזכאות במסגרתם לפ"פ אינה שנויה במחלוקת , וזאת במסגרת פיטורי צמצום מוסכמים (למעט בעניינו מר קורישי- שאינו כרוך בענין זה) הפרה את חובותיה בהתאם להוראות חוק הסכמים קיבוציים. (לענין זה יובהר כי הסירוב הכולל לשלם פ"פ לכלל העובדים שתבעו, מהווה הפרה אחת של חובת המשיבה למניעת התנכלות להתארגנות מכח הוראות החוק האמור. )
ג המשיבה תשלם למבקש פיצוי מכח סעיף 33י"א לחוק פיצויי פיטורין בסך 15,000 ₪.
.
משעסקינן בהליך קיבוצי- לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"א, (02 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים מר אלי קדוש

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר חיים בריל