הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ב"ל 9877-07-17

07 מאי 2020
לפני:
כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג – דן יחיד
התובע:
אלעזר חכמון
ע"י ב"כ: עו"ד חנוך רובין

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד דנה תמר-פרבר

החלטה
1. התובע, מר אלעזר חכמון, הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר בליקויים עמם הוא מתמודד בכתף שמאל ובשורש כף יד שמאל, ככאלה שנגרמו לו בעבודה בדרך של מיקרוטראומה. יאמר מיד כי התביעה האמורה, כמו גם ההליך שלפנינו , באו לעולם לאחר שבקשת התובע לתקן את כתב תביעתו בהליך קודם שהתנהל בבית הדין, ואשר נגע לליקויים בברכיו של התובע , ולכלול בו את הליקויים בכתף ובשורש כף היד, נדחתה. המוסד לביטוח לאומי מצדו דחה את התביעה. בחלוף כשנה וחצי ממועד מתן החלטת פקיד התביעות הגיש התובע את התביעה שלפניי. עניינה של החלטה זו הוא אפוא בשאלה אם התביעה התיישנה.
רקע והשתלשלות ההליך
2. התובע, יליד 1965, הועסק במחלקה הטכנית של חברת "מימי מבואות ירושלים" , המתחזקת קווי מים במטה יהודה . זאת מחודש ספטמבר , 2008 ועד חודש ינואר, 2013 . עיקר עבודתו של התובע הייתה בתיקון נזילות ופיצוצים בצינורות המים.
כאמור בפתח הדברים בהליך קודם התבררה שאלת הקשר בין תנאי עבודתו של התובע לבין הליקויים בברכיו ונקבע, על יסוד חוות דעת מומחה, יועץ רפואי מטעם בית הדין, ד"ר רון בשוראי, כי הליקויים בברכיים נגרמו בדרך של מיקרוטראומה (ב"ל (י"ם) 48401-05-13). עוד קבע המומחה, כי יתכן שהכאב בכתפו של התובע הוא התבטאות של הקרנת כאב מהצוואר, וכי עבודת חפירה הכוללת את הנפת הזרוע לצורך העברת עפר בעזרת את חפירה, ככל שהייתה, יכולה לבסס קשר לבעיית הכתף. בנוסף לכך קבע המומחה כי במידה וקיימת אצל התובע תסמונת תעלת שורש כף יד בידו השמאלית, ניתן לקשור אותה לעבודתו במנגנון של מיקרוטראומה בדרך של חשיפה לרטט. אלא שקביעות חלקיות אלה חרגו מיריעת ההתדיינות שם ולא נבחנו קודם לכן על ידי פקיד התביעות. על כן הגיש התובע לנתבע (להלן: המוסד), ביום 10.9.2015, הודעה על פגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה ובה טען לפגיעה בכת ף ובשורש כף יד שמאל. המוסד דחה את התביעה בהחלט ת פקיד מיום 29.3.2016. התביעה שלפני הוגשה לבית הדין ביום 5.7.2017.
3. בכתב ההגנה טען המוסד כי דין התביעה דחיה נוכח התיישנותה, שכן הוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתה. כבר בישיבה המקדמית נשמעה המלצת בית הדין, מפי כבוד הנשיא אייל אברהמי, לפיה ישקול המוסד שלא לעמוד על טענת ההתיישנות, בשים לב לכך שטענות התובע נשמעו כבר בהליך הקודם. על רוח דברים אלה חזרתי בתום ישיבה להוכחות שבסופה אף גובשו המוסכמות שיונחו לפני המומחה, ככל שימונה. אלא שלימים הודיע המוסד כי הוא עומד על טענת ההתיישנות ובעניין זה הגיש סיכומים. משום מה התובע בחר שלא להשיב לסיכומי המוסד אלא להסתפק בטענות שהשמיע בסוגיה זו קודם לכן .
דיון והכרעה
4. על פי גרסת התובע הוא מעולם לא קיבל את החלטת הנתבע מיום 29.3.2016 הדוחה את תביעתו. על דחיית התביעה למד "בחודשי הקיץ של 2017" מפנייה שלו למרכז המידע הטלפוני של הנתבע. היות שהנתבע לא המציא את אישור המסירה של ההחלטה הוא לא הוכיח את טענתו שהתביעה הוגשה לאחר חלוף המועד להגשתה.
מנגד טוען המוסד שהוא אינו מחויב לשלוח את החלטותיו בדואר רשום, אף שהוא מודה כי ההחלטה מיום 29.3.2016 דווקא נשלחה לתובע בדואר רשום. אלא שהדין אינו מחייב אותו לשמור את אישורי המסירה , ולעניין זה חלה חזקה כי דברי דואר שנשלחו הגיעו ליעדם. עוד טען המוסד כי משנמצא שהתביעה הוגשה לאחר שחלף המועד לכך הרי שאין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתה.
5. לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפני ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים דעתי היא כי דין טענת ההתיישנות להידחות וטעמיי לכך יפורטו מיד.
תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 קובעת:
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר".
על פי האמור בתקנה 1(ב) עומדים לרשות המבוטח 12 חודשים להגשת תביעה וזאת מיום מסירת ההודעה לתובע. בעב"ל (ארצי) 41882-03-14 צרור – המוסד לביטוח לאומי (18.5.2015) (להלן: פרשת צרור) נקבע כי על הנתבע הטוען לחלוף המועד להגשת התביעה הנטל להוכי ח כי ההחלטה נמסרה לתובע ובאיזה מועד. הוכחה כזו יכולה להיעשות, למשל, בדרך של הצגת אישור מסירה אם דבר הדואר נשלח בדואר רשום, וכן באמצעות חזקה עובדתית הניתנת לסתירה שלפיה דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים מגיע לנמען בתוך פרק זמן סביר. קביעות אלה אושרו על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ( בבג"ץ 5005/15 צרור – בית הדין הארצי לעבודה (20.7.2015)).
בענייננו החלטת המוסד נשלחה לתובע בדואר רשום אף שמוסכם כי ה מוסד אינו מחויב לשלוח החלטותיו בדואר רשום דווקא. אלא שה מוסד הודיע כי לא איתר את אישור המסירה של ההחלטה. אמנם בפרשת צרור הבהיר בית הדין הארצי כי אין נפקות לכך שהנתבע לא שמר את אישור המסירה. אלא שבענייננו היעדרו של אישור המסירה מצטרף לכך שהתובע הצהיר והצהרתו לא נסתרה כי לא קיבל לידיו את ההחלטה ולא ידע על קיומה עד שהתקשר לברר במרכז המידע של ה מוסד. כאן המקום להזכיר כי בית הדין הארצי קבע בפרשת צרור כי מן הראוי שהמוסד יבחן את נהליו בקשר עם שמירת אישורי המסירה וישקול לשמור אותם למשך שנתיים , לפי האמור בתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986. ככל שהיה עושה כן בענייננו ניתן היה בנקל להכריע אם ההחלטה הומצאה לתובע ובאיזה מועד. שכן התביעה הוגשה בטרם חלפו שנתיים ממתן ההחלטה. בנסיבות אלה ובשים לב למהימנות התובע כפי שהתבררה בעדותו בבית הדין דעתי היא כי נסתרה החזקה שהחלט ת פקיד התביעות הומצאה לתובע ולכן דין טענת חלוף המועד להידחות.
6. מעבר לדרוש אוסיף כי אף אם היה מוכח שההחלטה הומצאה לתובע היה מקום לקבוע כי בנסיבות העניין יש להאריך את המועד להגשת התביעה. מאז ישיבת ההוכחות שהתקיימה בהליך זה ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו – המוסד לביטוח לאומי (24.8.2018) בו נקבע , בין היתר, כי תקנה 1(ב) לתקנות "אינה קובעת תקופת התיישנות אלא מגדירה את לוח הזמנים להגשת תובענות כ"דבר שבסדרי הדין"" (עב"ל (ארצי) 22442-02-19 מאירוב – המוסד לביטוח לאומי (1.1.2020)). בהתאם לכך נתונה לבית הדין הסמכות להאריך את המועד להגשת תביעה על החלטת המוסד. את המועד להגשת התביעה ניתן להאריך מטעמים מיוחדים, ולעניין זה סיכויי התביעה באים בגדר טעם מיוחד. סיכויי התביעה בענייננו טובים ועל כך ניתן ללמוד מכך שהצדדים מסכימים שמתקיימת תשתית עובדתית למיקרוטראומה (ראו: הודעת המוסד מיום 23.12.2019) , ומחוות הדעת הרפואית שניתנה בעניינו של התובע בהליך הקודם.
7. סוף דבר – על יסוד כל האמור, טענת המוסד כי חלף המועד להגשת התביעה נדחית. בהתאם ימונה מומחה , יועץ רפואי מטעם בית הדין , על מנת שיחווה דעתו בעניינו של התובע . זאת על יסוד ההסכמות שגובשו בסוף ישיבת ההוכחות. החלטה על מינוי מומחה תישלח בנפרד.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג אייר תש"פ, (07 מאי 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.